וככל שאני מסתכלת יותר, כך מבינה יותר שהנוף הזה מוכר לי,
מוכר לי עד כאב,
ואני שייכת לו - והוא לי.
אבל לא "מוכר" במובן של "אני רגילה אליו",
אלא "מוכר" - כמו שהייתי פה כבר עשרות, מאות פעמים,
אני רק צריכה להזכר מתי ואיך זה קרה...
נזכרת לאט לאט...
עוד כשהייתי קטנה, ממש קטנה...
והייתי באה להתארח אצל סבתא שלי בכפר,
אי שם בארץ קרה ורחוקה,
הייתה לה, לסבתא שלי, מיטת קפיצים גבוהה, עמוסת כריות.
מסביב - כסאות עם בגדים, מה שלא נכנס לארון קטן ורעוע, מלא במגבות, מפות ומטפחות.
לבגדים היה ריח של לחות ואדמה ושל שיזיפים מיובשים.
בכלל המיטה הייתה לחה וקרירה, והיה לוקח לי זמן להתחמם בה-
גם בקיץ.
ואם היה לי חם מדי - הייתי נצמדת לקירות חימר:
קיר אחד בראש המיטה, קצת מרוחק בגלל כל הכריות;
קיר שני בצידה של המיטה - תמיד קריר ונעים, מכוסה בקפידה בשטיח דק,
המודפס בצבעים עזים על גבי בד קטיפה.
כל לילה לפני שאני נרדמת, אני מסתכלת על השטיח הזה:
לילה כחול, מואר עם הירח והכוכבים מעל צמרות עצי התמר.
ברקע - ארמון ערבי מהודר.
צעיר ערבי דוהר על סוס לבן, תומך בכלה צעירה אותה חטף מהארמון.
הוא מסתכל עליה באהבה, והיא עליו - בהערצה.
במרחק מה מאחוריהם - שלושה פרשים מאיימים על סוסים כהים,
עם חרבות מעוקלות שלופות.
אבל כשמסתכלים על האוהבים הנמלטים על הסוס הלבן,
יש בהם כ"כ הרבה שלווה ובטחון,
עד שהלב נמוג.
הכל יהיה בסדר.
הם לא יכולים להנזק.
אני נצמדת אל הציור של הנסיך והנסיכה, של החתן והכלה -
נושמת דרכו את הקיר הלח,
וכך אני נרדמת...
אור חוזר רחוץ ויש לו ריח של סבון פרחים,
הוא נשכב על המזרן לידי ושנינו בוהים בשמים חצי מחובקים.
כל כך שקט...
אפשר לשמוע את אור הכובים נוגע בעלים של עצי התמר,
יורד למטה ועוטף אותנו.
חשה אהובה ומוגנת,
כאילו התמונה מהילדות קמה לתחיה,
ואני בתוכה - כמו פינוקיו שמוצא דלת קסמים
מתחת לתמונה ישנה ומוכרת בתוך הבית שלו,
ובשניה כל החיים שלו משתנים.
כאילו נפתח מימד אחר לכל המתרחש.
ובמימד הזה אני מבינה, שני אוהבת את אור,
תמיד אהבתי אותו ותמיד אוהב אותו.
תמיד נשמכתי אליו, ותמיד אמשך אליו.
אבל בחיים בחיים בחיים לא אשכב איתו.
ואין לי תשובה ברורה.
לא כי זה מוסרי או לא מוסרי.
לא כי זה מותר או אסור.
אני פשוט לא יכולה להכיל את זה.
כי אז, כשרק סיפר לי שהוא נשוי - נדרתי נדר.
שלעולם לעולם זה לא יקרה.
ועכשיו זה לא יכול לקרות.
ואני אפילו לא יכולה להסביר למה או להעביר את התחושה.
אני בוכה, והוא מחבק אותי.
חיבוק כ"כ מבין ותומך, שלא מבקש דבר.
אני נמסה בתוכו, מאושרת, צוחקת..
ושוב בוכה, ושוב צוחקת.
מתחבקים, מתלטפים, מדברים שטויות מתוקות.
צוחקים, בוכים.
עד שמתעייפים ממש.
וכשנרדמים, שתי הנשמות שלנו יוצאות מהגוף ,
מלופפות וכרוכות האחת בתוך השניה,
ומסתכלות עלינו מלמעלה - ישנים, מחובקים.
כאילו היינו גוף אחד.
כאילו היינו נשמה אחת.
והנשמה הזאת עולה למעלה, אל צמרות העצים, אל הכוכבים.
והיא יודעת שתמיד היינו יחד, באין-ספור גילגולים, ותמיד נחזור להיות יחד,
באין-ספור גילגולים.
ובגילגול הזה יש רק את המפגש המתוק והחטוף הזה.
וגם בזה יש קסם מיוחד.
<
שירקע >