על ידי מיצי_החתולה* » 23 אוקטובר 2011, 10:30
במשך רוב שנותיי, האמנתי באחריות הרבה, העצומה, הבלתי נתפסת, של הורים על איך הילדים שלהם "יוצאים". התנהלתי בהתאם, כבת וכאם. בשנה-שנתיים האחרונות, אני חושבת שהאמונה הזו הולכת וקטנה. כלומר, מצד שאחד, ברור, להורים יש המון אחריות. אני לא אומרת שלא.
מצד שני, בחלוף הזמן, אני מתחילה לחשוב שיש משהו מאוד פטרוני באמונה הזאת. ואני חושבת גם, שהפטרונות הזאת מחלחלת איכשהו לילדים (הו! שוב האחריות שלנו!), כי ברור שאם אני חשובת שהכל בגללי, אז גם הם יחשבו שהכל בגללי.
קטנתי היא ילדה מאוד אמפתית ומפגינה אהבה. היא חבקנית ולטפנית שאין דברים כאלה, ולרוב מוצאת בקלות דרכים להתפשר ולהסתדר עם חבריה (אבל הרבה פחות עם אחיה
). ויצא לי כבר לשמוע, מכמה חברות, שברור שהיא ירשה את זה ממני, כי אני כל-כך כזאת, ברור שהיא מיישמת את זה אחרי שהיא ראתה את זה בבית.
והאמת היא, שזה ממש לא נראה לי. כלומר, ברור שהעובדה שאני שלווה ורגועה מיסודי, וכך גם אבא שלה, עוזרת לה - וגם לשני אחיה - להתחבר יותר ליסודות האלה שבתוכם. מצד שני, זה נראה לי הכי שלה. לא נראה לי שאני יכולה לקחת בעלות על זה.
אז למה, תסבירו לי, למה אני נוטלת בשתי ידיים אחריות לכל דבר ודבר שאני רואה כ"בעייתי" בהתנהלות של ילדיי?
גם זה כבר לא לגמרי נכון, כי כאמור, אני מתחילה להשתחרר גם מזה. אם כי הדרך עוד ארוכה מאוד. אני מתחילה להבין, שאללי, השמש לא שוקעת וזורחת סביב ראשי. מדהים. לא כל פיפס של הילדים שלי, הוא באחריותי.
למשל, ככל שחולף הזמן והגדולים שלי ממשיכים במסורת ההצקות, ההטרדות והבכי, לצד המשחקים המשותפים, אני מתחילה להגיד לעצמי: אולי זה יהיה ככה עכשיו המון שנים. אחי ואני, שמפרידות בינינו חמש שנים וחצי, לכאורה מרווח טוב מאוד שמאפשר שנסתדר, רבנו לכל אורך ילדותנו, והתחלנו להסתדר רק כששנינו בגרנו ויצאנו מהבית. והיום יש בינינו קשר אמיץ. אני חושבת שאצלנו רגעי החסד היו אפילו קטנים יותר, כי משלב כלשהו, פער הגילאים בינינו היה כל כך גדול שלא שיחקנו ביחד, כי אני כבר הייתי נערה והוא עדיין ילד.
כשאני כותבת את זה, ישר עולה לי לראש שאצל הילדים שלי זה אחרת, בגלל התחושה שלי שלאחד מהם יש חוויה שהשני מאפיל עליו, ושאני, כאמא, איכשהו מעצימה את החוויה הזאת. ואז אני מזכירה לעצמי, שוב, שלא תמיד על פי יישק דבר, ומה זאת היהירות הזאת. מרוב שהילדים חושבים שאני כל-יכולה (קטנתי, אמש: "אני רוצה להיות גדולה, כי גדולים יכולים לעשות הכל!"), אני מתחילה לחשוב ככה בעצמי.
אם אחד מהם חווה חוויה כזאת, זאת זכותו. אם הוא לא מצליח לראות - כמוני - כמה הוא נפלא ונהדר, זורח כמו כוכב, זה נורא עצוב. אבל זו זכותו. הרבה זמן חשבתי - ואני עדיין לא פוסלת את זה - שבגלל שיש בתוכי חלק שרואה אותו כמו מישהו שרואה את עצמו second best, אני מקבעת את התחושה הזו אצלו, ושאם אני אפסיק לחשוב ככה, גם הוא יפסיק.
ועכשיו אני חושבת לעצמי ככה: קודם כל, יש פה שוב את הפטרונות הזאת. יאללה, צאי מזה. לא הכל תלוי בך. הוא אמנם רק בן שבע, אבל הוא אדם שלם, עולם שלם, והוא מנהל את עצמו, לא אני. אני יכולה רק לעשות כמיטב יכולתי.
והייתי רוצה למצוא דרך, להעביר להם בדיוק את זה - את התחושה, המחשבה והידיעה, שהם באחריות של עצמם. אני מוחקת כבר כמה דקות משפטים, כי אני לא מצליחה להסביר מספיק טוב למה אני מתכוונת. אני כמובן לא מתכוונת לאיזו הסרת אחריות שלי, כאם. אוקיי, אנסה להדגים: בספרה "עקרון הרצף", לידלוף מספרת על פעם שבה היה איזה ילד (הילד של ראש השבט) שרצה להישאר איתה, להמשיך איתה לאיזה מסע, כשכולם נפרדו ממנה. אני לא זוכרת בן כמה הוא היה, אבל לא גדול (כלומר, לא נער. ילד). והיא כותבת כמה הלם - וגם תסכול - היא חשה, כשהיא הבינה שהבחירה היא 100% שלו. כלומר, ברור שגם שלה, והיא היתה חופשיה לומר שהיא לא רוצה שהוא יבוא, אם לא היתה רוצה, אבל בני השבט שלו סמכו עליו, שהוא יודע מה המשמעות של עכשיו להיות כמה ימים בלעדיהם, להצטרף אליה למסע שלה וכו'.
התרבות שלנו, בחוויה שלי, מסרסת כל-כך את היכולת של הילד לשפוט בעצמו, משבשת אותו, לא מאמינה שהוא מסוגל. עכשיו, מצד אחד, אני מאמינה שיש דברים שילדים לא יכולים להחליט לעצמם (למשל, לפחות בשבל זה של חייהם, הילדים שלי לא מחליטים אם ילכו למסגרת חינוכית ולאיזו, זו החלטה שלנו, הוריהם. אולי נקשיב להם ונקנה משקל כלשהו לרצונות שלהם בקבלת ההחלטה, אבל היא 100% שלנו). מצד שני - הנה דוגמא מעולה - האחריות להכנת שיעורי הבית אצלנו, מוטלת על הילדים. אני מזכירה, ועוזרת אם יש צורך, אבל אם הם בוחרים לא להכין, זו זכותם. והשיטה הזו עבדה מעולה בשנה שעברה, והשנה פתאום הגדול הפסיק להכין. ואני רואה כמה זה קשה לנו, ההורים. אצלי אני חושבת זה הקושי עם התוצאות - שהמורה תנזוף בו וכאלה - במקביל למחשבה שזה, כמובן, "באשמתי", כי אני חושבת שש.ב. זה לא חשוב, ואני משדרת לו את המסר הזה, ואז הוא לא מכין אותם, ואז הוא יגיע לבי"ס ויהפוך להיות הילד "העצלן" שלא מכין ש.ב. ו..ו..ו... נו, באמת. גם אצל בנזוגי יש קושי דומה.
ותוך כדי כתיבה אני מבינה כמה אני לא נותנת לו לקחת את האחריות בעצמו. הוא ילד נבון, באמת. הוא יכול לשאת בתוצאות של המעשים של עצמו.
במשך רוב שנותיי, האמנתי באחריות הרבה, העצומה, הבלתי נתפסת, של הורים על איך הילדים שלהם "יוצאים". התנהלתי בהתאם, כבת וכאם. בשנה-שנתיים האחרונות, אני חושבת שהאמונה הזו הולכת וקטנה. כלומר, מצד שאחד, ברור, להורים יש המון אחריות. אני לא אומרת שלא.
מצד שני, בחלוף הזמן, אני מתחילה לחשוב שיש משהו מאוד פטרוני באמונה הזאת. ואני חושבת גם, שהפטרונות הזאת מחלחלת איכשהו לילדים (הו! שוב האחריות שלנו!), כי ברור שאם אני חשובת שהכל בגללי, אז גם הם יחשבו שהכל בגללי.
קטנתי היא ילדה מאוד אמפתית ומפגינה אהבה. היא חבקנית ולטפנית שאין דברים כאלה, ולרוב מוצאת בקלות דרכים להתפשר ולהסתדר עם חבריה (אבל הרבה פחות עם אחיה :-P). ויצא לי כבר לשמוע, מכמה חברות, שברור שהיא ירשה את זה ממני, כי אני כל-כך כזאת, ברור שהיא מיישמת את זה אחרי שהיא ראתה את זה בבית.
והאמת היא, שזה ממש לא נראה לי. כלומר, ברור שהעובדה שאני שלווה ורגועה מיסודי, וכך גם אבא שלה, עוזרת לה - וגם לשני אחיה - להתחבר יותר ליסודות האלה שבתוכם. מצד שני, זה נראה לי הכי שלה. לא נראה לי שאני יכולה לקחת בעלות על זה.
אז למה, תסבירו לי, למה אני נוטלת בשתי ידיים אחריות לכל דבר ודבר שאני רואה כ"בעייתי" בהתנהלות של ילדיי?
גם זה כבר לא לגמרי נכון, כי כאמור, אני מתחילה להשתחרר גם מזה. אם כי הדרך עוד ארוכה מאוד. אני מתחילה להבין, שאללי, השמש לא שוקעת וזורחת סביב ראשי. מדהים. לא כל פיפס של הילדים שלי, הוא באחריותי.
למשל, ככל שחולף הזמן והגדולים שלי ממשיכים במסורת ההצקות, ההטרדות והבכי, לצד המשחקים המשותפים, אני מתחילה להגיד לעצמי: אולי זה יהיה ככה עכשיו המון שנים. אחי ואני, שמפרידות בינינו חמש שנים וחצי, לכאורה מרווח טוב מאוד שמאפשר שנסתדר, רבנו לכל אורך ילדותנו, והתחלנו להסתדר רק כששנינו בגרנו ויצאנו מהבית. והיום יש בינינו קשר אמיץ. אני חושבת שאצלנו רגעי החסד היו אפילו קטנים יותר, כי משלב כלשהו, פער הגילאים בינינו היה כל כך גדול שלא שיחקנו ביחד, כי אני כבר הייתי נערה והוא עדיין ילד.
כשאני כותבת את זה, ישר עולה לי לראש שאצל הילדים שלי זה אחרת, בגלל התחושה שלי שלאחד מהם יש חוויה שהשני מאפיל עליו, ושאני, כאמא, איכשהו מעצימה את החוויה הזאת. ואז אני מזכירה לעצמי, שוב, שלא תמיד על פי יישק דבר, ומה זאת היהירות הזאת. מרוב שהילדים חושבים שאני כל-יכולה (קטנתי, אמש: "אני רוצה להיות גדולה, כי גדולים יכולים לעשות הכל!"), אני מתחילה לחשוב ככה בעצמי.
אם אחד מהם חווה חוויה כזאת, זאת זכותו. אם הוא לא מצליח לראות - כמוני - כמה הוא נפלא ונהדר, זורח כמו כוכב, זה נורא עצוב. אבל זו זכותו. הרבה זמן חשבתי - ואני עדיין לא פוסלת את זה - שבגלל שיש בתוכי חלק שרואה אותו כמו מישהו שרואה את עצמו second best, אני מקבעת את התחושה הזו אצלו, ושאם אני אפסיק לחשוב ככה, גם הוא יפסיק.
ועכשיו אני חושבת לעצמי ככה: קודם כל, יש פה שוב את הפטרונות הזאת. יאללה, צאי מזה. לא הכל תלוי בך. הוא אמנם רק בן שבע, אבל הוא אדם שלם, עולם שלם, והוא מנהל את עצמו, לא אני. אני יכולה רק לעשות כמיטב יכולתי.
והייתי רוצה למצוא דרך, להעביר להם בדיוק את זה - את התחושה, המחשבה והידיעה, שהם באחריות של עצמם. אני מוחקת כבר כמה דקות משפטים, כי אני לא מצליחה להסביר מספיק טוב למה אני מתכוונת. אני כמובן לא מתכוונת לאיזו הסרת אחריות שלי, כאם. אוקיי, אנסה להדגים: בספרה "עקרון הרצף", לידלוף מספרת על פעם שבה היה איזה ילד (הילד של ראש השבט) שרצה להישאר איתה, להמשיך איתה לאיזה מסע, כשכולם נפרדו ממנה. אני לא זוכרת בן כמה הוא היה, אבל לא גדול (כלומר, לא נער. ילד). והיא כותבת כמה הלם - וגם תסכול - היא חשה, כשהיא הבינה שהבחירה היא 100% שלו. כלומר, ברור שגם שלה, והיא היתה חופשיה לומר שהיא לא רוצה שהוא יבוא, אם לא היתה רוצה, אבל בני השבט שלו סמכו עליו, שהוא יודע מה המשמעות של עכשיו להיות כמה ימים בלעדיהם, להצטרף אליה למסע שלה וכו'.
התרבות שלנו, בחוויה שלי, מסרסת כל-כך את היכולת של הילד לשפוט בעצמו, משבשת אותו, לא מאמינה שהוא מסוגל. עכשיו, מצד אחד, אני מאמינה שיש דברים שילדים לא יכולים להחליט לעצמם (למשל, לפחות בשבל זה של חייהם, הילדים שלי לא מחליטים אם ילכו למסגרת חינוכית ולאיזו, זו החלטה שלנו, הוריהם. אולי נקשיב להם ונקנה משקל כלשהו לרצונות שלהם בקבלת ההחלטה, אבל היא 100% שלנו). מצד שני - הנה דוגמא מעולה - האחריות להכנת שיעורי הבית אצלנו, מוטלת על הילדים. אני מזכירה, ועוזרת אם יש צורך, אבל אם הם בוחרים לא להכין, זו זכותם. והשיטה הזו עבדה מעולה בשנה שעברה, והשנה פתאום הגדול הפסיק להכין. ואני רואה כמה זה קשה לנו, ההורים. אצלי אני חושבת זה הקושי עם התוצאות - שהמורה תנזוף בו וכאלה - במקביל למחשבה שזה, כמובן, "באשמתי", כי אני חושבת שש.ב. זה לא חשוב, ואני משדרת לו את המסר הזה, ואז הוא לא מכין אותם, ואז הוא יגיע לבי"ס ויהפוך להיות הילד "העצלן" שלא מכין ש.ב. ו..ו..ו... נו, באמת. גם אצל בנזוגי יש קושי דומה.
ותוך כדי כתיבה אני מבינה כמה אני לא נותנת לו לקחת את האחריות בעצמו. הוא ילד נבון, באמת. הוא יכול לשאת בתוצאות של המעשים של עצמו.