תודה לך קרוטונית! שמחה לשמוע שאת עוקבת כאן אז ברוכה הבאה!
ותודה על דברייך
בסך הכל צריכים קצת אוויר... מסכימה... לפעמים זה נכון שרואים בכל מהלך משהו דרמטי לעתיד..
זו פשוט צורת הסתכלות שונה. זה מזכיר לי לקחת כל צעד לאט לאט. לא תמיד יש מקום להתסכל על כל הענין מלמעלה...
ותודה עיריתי, חשבתי ה-מון על דברייך בימים האחרונים ובכלל עלייך. איך זה נעים לי שכמעט בלי להכיר, את מטפחת אותי ככה יפה יפה. (אותי ואת נסיכת השום).
זה נכון, הענין עם הפסקת ההנקה לא בדיוק עובר חלק בתוך תוכי. אבל אני לא מוצאת שם רגשות אשמה כמעט בכלל. אלא יותר געגוע קטן להנקה הראשונית..
לא יכולתי להמשיך מפני שאיה בחרה להפוך את ההנקה לחוויה לא רצויה וכואבת (משיכות, צביטות,אי שקט ואי נעימות) מכאן שזה שלה. שיחררתי כאן הכל אני חושבת... אבל כשכתבת:
צורך להדוף אותה ולהתנגד לה רוב הזמן הרגשתי שקיים שם משהו כזה.
אולי כדי להראות שגם אני קיימת כאן. ושיש לי זכויות..
אולי לא ניסיתי מספיק דרכים אחרות להראות לה שגם לאמא יש צרכים. זה נהפך למין מאבק או אני או היא.
וכשאני מסרבת, אני מנסה עכשיו להסביר את עצמי ואת הסרוב. מלבד זה לא רואה כרגע דרך אחרת מאשר סירוב עם הסבר. (לא נעים לי כך, כואב, כבד וכו)
אך עדיין לא נמצא פתרון וכל פעם איכשהוא זה בא על חשבוני. אני ממשיכה לנדנד וכשמשכיבה בערב, כמו גם באמצע הלילה מלטפת לישון, הענין לא עובד! בלי נדנוד אין הרדמות, והליטוף אפפעם לא גרם לנמנום. כשהיא קמה לפנות בוקר ומנסה לחזור לישון ובוכה נורא, אין נידנודים. זה כבר חוק אצלינו. אבל היא ממש לא מצליחה אפפעם לחזור לישון. מכאן שאנחנו שרועים בניסיונות לישון ולהתהפך ללא הרף ולהרגיע כשבוכה. לפעמים עד הבוקר.
אז יש המון צרחות בלילה כבר שבועיים. והמון נדנודים בערב. לפעמים מהר ולפעמים לוקח המון זמן. אנחנו קצת בלופ.
מלבד זאת נוספו ענינים על שולחננו שאולי משפיעים על הרוגע הכללי של איה.
כי בנתיים, עוברת עליי תקופה מהורהרת ומלאת מחשבות דרמטיות לעתיד. (בניגוד לפסקה הקודמת עם קרוטונית..)
ואין להאשים אותי ברגע דל אחד של מחשבות לא קיומיות P-: אצלי תמיד אפשר למצוא שידורים חוזרים של ויכוחים פנימיים בנוגע לעתידינו.
נקלענו, אני ואישי, לויכוח נוקב בנוגע לחינוכה העתידי של איה, גן, בית ספר (כן, כן.. גם לשם הגענו, והלאה) וסיימנו במחשבה נחרצת על זמן העזיבה שלנו את ברלין. אישי לא רואה את עתידו בארץ בשום צורה. הוא מסכים לגור קצת בארץ איתי, לתקופה של כמה שנים.
ומשם להמשיך הלאה לגור בערים גדולות באירופה או אמריקה. אני מבינה אותו לחלוטין. גם מבחינת ענין וקריירה.
לכן יש זמן מוגבל לשהות הבאה שלנו בארץ. ולטעמי הוא צריך להתחיל כנראה בקרוב- כי כרגע אין עדיין מסגרת מסוימת לאיה, וכרגע יש לנו עדין רק את איה,
ונוצרה מין הזדמנות שכזו, להתחיל משהו עכשיו ולא כשיהיו עוד קשיים. אבל אני חצויה קצת בנושא הזה, בגלל שסופסוף אחרי תקופה לא פשוטה בברלין, סופסוף קצת נוח ונעים ונרקמים יחסים ויש לי תוכניות לגבי עצמי. מוזר יהיה לעזוב כאן הכל ולהתחיל משהו לא ברור ולא ידוע במקום לא פשוט בעליל. ובנוסף בלי החבר הכי טוב של איה והחברה הכי הכי שלי... אבל, המשפחה, הבית, השפה...
אני רואה המון שמחה והמון קושי ואני מנסה לחשוב ולהרגיש בבטן מה יהיה (בעצתך, עירית. כתבת לנסיכה הרבה דברים שעזרו לי).
בדיוק עכשיו אני מנסה לתת לפחדים שלי מהמעבר לארץ מקום. אכן הענין מלווה בהרבה פחות לחץ מבעבר. אבל עדיין מרגישה שבא לי לשקוע בקומה קטנה, לא לחשוב על כלום ושההכרה תקרה מעצמה, שאראה סופסוף תובנה אחת ברורה. מתפללת למציאת כיוון, הדרכה, בתוך עצמי למסע שלי.
ככל שאני חושבת על כך וכותבת כאן, מרגישה שיש בי בכי שרוצה לצאת ולהשתחרר.
יש בי מין פרדיגמה, אני לא יודעת להחליט החלטות! מנסה לחשוב לאחור ולסתור את הפרדיגמה הזו.
את ההחלטה הכביכול דרמטית לקום, לעזוב את הארץ ולעבור לברלין, עשיתי בקלילות ולא חשבתי כלל על קשיים.
הייתי מלאת מוטיבציה ונשבה בי רוח ההרפתקה. רק לאחר מכן קרתה ההתפכחות.
אז למה עכשיו אני כל כך מלאה בפחדים? חצויה בתוכי ומבולבלת.
אבל אני אכן מחליטה לטפל בכך. מקוה להעזר במישהי בטיפול בקרוב ואולי אף אנאליזה קצרה.
הצגתי כאן המון ענינים. אני קוראת את הדברים ורואה כמה אני מוצפת. זה משפיע על חיי. כמו קולות שחושבים ומדברים בי בלי הפסק.
אך הפעם למזלי, אני מנסה לתת לכך מקום. לא להילחץ להחליט. לא להלחץ ממחשבות ותיכנונים. פשוט לתת לתקופה הבאה לגלות את עצמה ולהבנות לצוף.
תודה על האוזן הקשובה.
