על ידי אמא_של_גור* » 19 יוני 2011, 14:21
פעם ראשונה שכותבת כאן ולא יודעת אם עושה את זה כמו שצריך (טכנית), מקווה שכן.
הגור נולד לפני חודש וחצי. ילד ראשון. לידה ממש לא כמו שרציתי וקיוויתי. לא תכננתי לידה טבעית אבל היה לי ברור שהוא יהיה איתי אחרי הלידה והוא לא. היתה מצוקה, בקושי יצא, עשו וואקום, נולד לא נושם, לקחו אותו ממני עוד לפני שהספקתי לראות, בקושי הספקתי למשש אותו שלוש שניות בזמן שמהר מהר חתכו את חבל הטבור וזהו. לקחו אותו, אין לי מושג מה עשו לו. ראיתי אותו רק אחרי כמה שעות, יפה ובהיר, ישן בקופסה של פגים, תינוק גדול בפגייה. כי רצו להשגיח עליו. יומיים היה שם ולא נתנו לי להחזיק, בקושי לגעת דרך הקופסה. כל כמה שעות באתי לבקר אותו שם ובכל פעם בכיתי. האחיות בפגייה לא הבינו למה אני בוכה. גם עכשיו אני בוכה. בעצם מרגישה שכל הזמן אני בוכה. עליו ועליי. עליו כי יש לו אמא לא שמחה. בדיכאון? לא יודעת. עצובה מאוד, זה בטוח. זה לא הוגן בשבילו. למה הבאתי אותו אם אני לא שמחה איתו, עליו? מרגישה אשמה נוראית על זה. הוא מתוק, יפה, בהתחלה היה קשה לינוק אבל התעקשתי ותוך שבוע הוא כבר רק ינק ועכשיו כבר קל יותר עם זה, הוא לא תינוק קשה אני חושבת, הוא גדל יפה (אולי גדל יותר מדי? וגם עם זה קשה לי וגם על זה מרגישה אשמה, על זה שקשה לי עם זה שיש לי תינוק גדול ולא קטנטן כמו שכנראה דמיינתי ורציתי). הוא חמוד, אני אוהבת אותו, אני לא מאוהבת. כמה רציתי להתאהב בו. אני ישנה איום ונורא גם כשהוא ישן. מתעוררת כל כמה דקות, מתעוררת מחלומות רעים בהם אני עוזבת אותו ומנסה לחזור אליו ולא מצליחה. ביעותים. לא מצליחה לישון איתו במשך היום, בלילה בקושי. אוכלת גרוע, אין לי כוח להכין וגם אוכל שחברות טובות מביאות בקושי יש לי כוח וחשק לחמם. אוכלת שטויות. יודעת שזה גרוע למצב הנפשי. אבל איך במצב נפשי כזה יכולה לעשות משהו טוב בשביל עצמי כמו לאכול, או לישון?
לתינוק שלי יש אבא אבל לי אין בן זוג. הבדידות קשה מנשוא למרות שלכאורה יש אנשים. בעצם לא לכאורה, באמת יש אנשים, חברים טובים, עוזרים, באים להיות איתי-איתנו. הבדידות היא כנראה לא הלבד אלא משהו אחר לגמרי. אני מכירה היטב בדידות מחיי הקודמים, אבל הבדידות של החיים החדשים (שמרגישה שעדיין לא ממש קיימים לי) היא אחרת לגמרי מהבדידות שהכרתי. בדידות של להיות לבד עם תינוק שתלוי בי כל כולו, חייו תלויים בחיי. איך אפשר לשאת דבר כזה. אני בוכה בלי סוף, בוכה גם עכשיו, לא יודעת מה יהיה. כל כך רוצה להיות שמחה, להיות שמחה איתו ובשבילו וגם איתי ובשבילי, גם אם לא שמחה כל הזמן לפחות שמחה חלק מהזמן או אם אפשר רוב הזמן. ורוצה לישון טוב - לא בהכרח הרבה, רק לישון בלי להתעורר כל רגע מחלומות נוראים ובלי פחדים שילוו אותי בכל שנייה. ורוצה לדעת שהמצב הזה לא יימשך לנצח. מנסה לשכנע את עצמי שזה באמת ככה, שלפני חודש היה הרבה יותר קשה וכבר עכשיו יותר טוב מקודם, אבל כרגע לא מצליחה להאמין לעצמי. אני לא יודעת מה יהיה.
פעם ראשונה שכותבת כאן ולא יודעת אם עושה את זה כמו שצריך (טכנית), מקווה שכן.
הגור נולד לפני חודש וחצי. ילד ראשון. לידה ממש לא כמו שרציתי וקיוויתי. לא תכננתי לידה טבעית אבל היה לי ברור שהוא יהיה איתי אחרי הלידה והוא לא. היתה מצוקה, בקושי יצא, עשו וואקום, נולד לא נושם, לקחו אותו ממני עוד לפני שהספקתי לראות, בקושי הספקתי למשש אותו שלוש שניות בזמן שמהר מהר חתכו את חבל הטבור וזהו. לקחו אותו, אין לי מושג מה עשו לו. ראיתי אותו רק אחרי כמה שעות, יפה ובהיר, ישן בקופסה של פגים, תינוק גדול בפגייה. כי רצו להשגיח עליו. יומיים היה שם ולא נתנו לי להחזיק, בקושי לגעת דרך הקופסה. כל כמה שעות באתי לבקר אותו שם ובכל פעם בכיתי. האחיות בפגייה לא הבינו למה אני בוכה. גם עכשיו אני בוכה. בעצם מרגישה שכל הזמן אני בוכה. עליו ועליי. עליו כי יש לו אמא לא שמחה. בדיכאון? לא יודעת. עצובה מאוד, זה בטוח. זה לא הוגן בשבילו. למה הבאתי אותו אם אני לא שמחה איתו, עליו? מרגישה אשמה נוראית על זה. הוא מתוק, יפה, בהתחלה היה קשה לינוק אבל התעקשתי ותוך שבוע הוא כבר רק ינק ועכשיו כבר קל יותר עם זה, הוא לא תינוק קשה אני חושבת, הוא גדל יפה (אולי גדל יותר מדי? וגם עם זה קשה לי וגם על זה מרגישה אשמה, על זה שקשה לי עם זה שיש לי תינוק גדול ולא קטנטן כמו שכנראה דמיינתי ורציתי). הוא חמוד, אני אוהבת אותו, אני לא מאוהבת. כמה רציתי להתאהב בו. אני ישנה איום ונורא גם כשהוא ישן. מתעוררת כל כמה דקות, מתעוררת מחלומות רעים בהם אני עוזבת אותו ומנסה לחזור אליו ולא מצליחה. ביעותים. לא מצליחה לישון איתו במשך היום, בלילה בקושי. אוכלת גרוע, אין לי כוח להכין וגם אוכל שחברות טובות מביאות בקושי יש לי כוח וחשק לחמם. אוכלת שטויות. יודעת שזה גרוע למצב הנפשי. אבל איך במצב נפשי כזה יכולה לעשות משהו טוב בשביל עצמי כמו לאכול, או לישון?
לתינוק שלי יש אבא אבל לי אין בן זוג. הבדידות קשה מנשוא למרות שלכאורה יש אנשים. בעצם לא לכאורה, באמת יש אנשים, חברים טובים, עוזרים, באים להיות איתי-איתנו. הבדידות היא כנראה לא הלבד אלא משהו אחר לגמרי. אני מכירה היטב בדידות מחיי הקודמים, אבל הבדידות של החיים החדשים (שמרגישה שעדיין לא ממש קיימים לי) היא אחרת לגמרי מהבדידות שהכרתי. בדידות של להיות לבד עם תינוק שתלוי בי כל כולו, חייו תלויים בחיי. איך אפשר לשאת דבר כזה. אני בוכה בלי סוף, בוכה גם עכשיו, לא יודעת מה יהיה. כל כך רוצה להיות שמחה, להיות שמחה איתו ובשבילו וגם איתי ובשבילי, גם אם לא שמחה כל הזמן לפחות שמחה חלק מהזמן או אם אפשר רוב הזמן. ורוצה לישון טוב - לא בהכרח הרבה, רק לישון בלי להתעורר כל רגע מחלומות נוראים ובלי פחדים שילוו אותי בכל שנייה. ורוצה לדעת שהמצב הזה לא יימשך לנצח. מנסה לשכנע את עצמי שזה באמת ככה, שלפני חודש היה הרבה יותר קשה וכבר עכשיו יותר טוב מקודם, אבל כרגע לא מצליחה להאמין לעצמי. אני לא יודעת מה יהיה.