לא לכולם ילדים עוזרים. יש אנשים שילדים מקשים עליהם מאוד. אבל אולי יש תקוה שילדים ישמחו ויתנו טעם לחיים ואני מבינה שזה גם קורה, אבל לא לכולם.

רוצה הסבר?
הנה:
זה הדבר היחיד שעוזר.

ואני לא מבינה איך אנשים שלא משהו להם בקיום הזה מביאים חיים לעולם. באמת. הסבר בבקשה.

כולנו בפנים ילדים שצריכים אהבה והכלה. אם אזכור את זה בעצמי יום יום אני מניחה שהמפגש שלי עם אנשים יהיה הרבה יותר פשוט ונעים.

מה חסר לך? תרגיל שאני עושה עם עצמי:
תנסי להתבונן בהווה ובעבר וגם בדמיון. מה נעים לך לעשות? איפה נעים לך להיות? עם מי? מה נותן לך כוח? מי נותן לך כוח? מה גורם לך לקום מהכסא ללא הלאות המכבידה?
באיזה שעות של היום את מרגישה הקלה מעטה? האם יש לך חלום, משהו שרצית מילדות (לא של לילה)? האם יש משהו שממש חשוב לך?
אני יכולה לספר על עצמי שגיליתי שחשוב לי שהעולם יהיה טוב יותר (זה נשמע בומבסטי אבל זה היה הגילוי שלי..)
כשאני מגלה שאני יכולה לעשות או להיות קשורה למשהו שמוביל לשם זה פתאום נותן לי מוטיבציה,
(גם אם זו סוג של אשליה..) זה גורם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי, נותן תחושת ערך, זה נותן לקיום שלי משמעות.
הבנתי שאחד הדברים שנחוצים לי כמו אויר לנשימה, זו תחושת משמעות. יכול להיות שזה לא מגיע מהמקום הנכון, (פיצוי על תחושת חוסר ערך?)
אבל עובדה היא שכאשר יש לי עיסוק* שנותן לי את תחושת המשמעות אני מקבלת כוחות חיים. העולם פתאום נראה יותר ידידותי ופחות גדול עליי.
[list]
[*] זה יכול להיות ללמד ילדים ללטף ארנבת בעדינות ובתשומת לב לצרכים שלה, וזה יכול להיות לארגן כנס בנושא שחשוב לי
[/list]
וזה יכול להיות להכין שלטים להפגנה.. מנעד האפשרויות רחב מאד..
ועדיין אני תוהה, בין לבין, מאיפה בא העצב? תחושת חוסר השייכות?...

תודה למגיבים
פלונית בינתיים,
את אכן צודקת ודוקא הדברים הרבים שיש לי גורמים לי לא להבין מה יעזור לי. אם נניח הייתי יודעת שמה שאני צריכה זה נניח למצוא עבודה, הייתי יכולה לכוון את המאמצים שלי לכיוון הזה- הייתה לי מטרה והיה יעד ולכן גם תקוה ופתרון.
אבל אני לא יודעת מה חסר לי? למה אני מרגישה כזה חוסר ביטחון מול אנשים שהם בעצם- כמוני, במעמד דומה לשלי? למה אני לא מוצאת שמחה בעבודה? במשפחה? איזה שינוי אני צריכה לעשות כדי למצוא את השמחה הזו?
יש משהו מרגיע בהזדהות של הרבה אנשים עם מה שאני כותבת. זה נותן לי תחושה שכולם, או לפחות הרבה אנשים סביבי הם בעצם מעמידי פנים (כמוני) ושמבפנים הם בעצם קטנים קטנים, שזקוקים (כמוני) לחיזוק.

במקרה נכנסתי לבלוג וחשבתי לעצמי שזה מ 2008 נורא מזמן, ואז ראיתי שממשיך עד היום. אין לי הרבה דברים טובים להגיד, גם אני מרגישה שהחיים גדולים עלי ונופלת הרבה פעמים! לא קל ולפעמים עם ילדים אפילו קשה עוד יותר, אבל את כבר שם אז מי אני שאפיל את רוחך. מאחלת לך המון שמחה ואושר וחיבור טוב בזכות החיים החדשים שתביאי לעולם.

קראתי אותך היום בבת אחת, הרגשתי שהשם שבחרת קרוב אליי מאד. הוא משך אותי אליו..
והנה כמה מהדברים שעלו לי בראש..
את מאותן נשים שכשאני רואה אותן מרחוק אני חושבת "איזה כיף לה שהחיים שלה כל כך טובים/ פשוטים"

[b]את יפה[/b]. זה תמיד נראה לי כל כך עוזר בחיים, פותח דלתות, לא צריך להגיד דברים חכמים ממילא כל מילה שתגידי תשמע טוב כי את נראית טוב כשאת אומרת אותה.
אני בעצמי לא שיא הכיעור אבל תמיד מרגישה שרואים לי את כל הפגמים ונבוכה מכך. לפעמים כשזה מציף אותי זה גורם לי לרצות להסתגר..
ואני מתבאסת שאני לא יפה יותר ואז הכל היה יותר קל.. (והחיים לא היו כל כך גדולים עליי..)
והנה, את מפריכה לי את זה..

[b]את נושאת בתואר מבוקש[/b] - אני הלכתי סחור סחור, רציתי משהו שיעניין אותי,
אחר כך רציתי משהו מעשי. בסוף נתקעתי בלי תואר ראשון ומקצוע ואני כבר יותר מ 40
הייתי כל כך קרובה לדברים שהייתי צריכה ללמוד, להמקצע בהם, לצבור בהם ביטחון
אבל עשיתי מיש-מש עבדתי קצת בזה וקצת פה וקצת שם. ובעיקר לא צברתי תחושת ביטחון
תחושה שיש ידע משמעותי שנצבר לי וקיים בתוכי. אולי קצת.. אבל לא מספיק לי כדי להרגיש בטוחה.
אני מקוה שהתואר שלך כן נותן לך את זה, ואם לא אז לפחות יש לך את הטייטל.. זה טוב לערך העצמי..
או שאולי זה רק היה נדמה לי שזה טוב לערך העצמי..?

[b]יש לך בן זוג מפרגן[/b] זה כל כך לא מובן מאליו. גם לי יש בן זוג שהוא אבא נהדר, ואפילו שותף מצויין
אבל הוא לא יודע לפרגן ומצד שני יודע מאד לבקר. אני מבינה שאתם בתקופה פחות טובה עכשיו.
אני מניחה שכשיהיה לך יותר טוב עם עצמך, שאר הדברים כבר יפלו למקומם.

[b]יש לך מודעות וחכמה[/b] אני קוראת את השורות וביניהן ורואה את הרגישות והחכמה שלך.
וגם את השאלות הקשות על החיים האלו. נראה לי שאת מחפשת משמעות, טעם.
בשביל מה כל המאמץ הזה בעצם?

ועוד כמה דברים די חשובים כמו ילדים בריאים יחסית, עבודה ועוד ועוד..

המון דברים לומר עליהם תודה. (אני לא אומרת את זה בהטפה, אלא בתור מי שעכשיו גם מנסה ללמוד איך
לעשות לעצמי טוב.. יש כל כך הרבה קושי שקשה לפעמים לראות את הטוב, אבל צריך להתחיל בו
וכבר כתבו לך - לומר תודה. לומר אותה בהערכה רבה לעצמך, לעולם, על מה שיש. להכריח את עצמך להסתכל על הטוב
גם כשהעיניים נמשכות לראות רק את החסר, את לא מושלם, את הדרוש תיקון, את המשא הכבד.
הטוב נמצא שם, צריך לפנות לו מקום קצת בכוח, אפילו אם בהתחלה זה קצת לא טבעי..
מכירה את זה ? http://www.falunnews.org.il/[po]articles p[/po]/2002/08/[po]c 06[/po]/[po]14692 10[/po].htm
בגדול אלו צילומים ומחקר שמראים שאם אומרים תודה למים / נותנים להם אהבה - הם משנים את צורתם.
תחשבי מה יקרה אם תגידי תודה לעצמך, לעולם, לילדייך ולבעלך. לאט לאט.. לא הכל בבת אחת. איך שנכון לך
תודה שעברתי את היום בשלום.. תודה שהפנים המשתקפות לי במראה נעימות.. תודה שיש מי שמקשיב לי אפילו אם הוא וירטואלי..
אני יודעת שלפעמים אי אפשר לומר תודה. הכל נראה כל כך קשה וכל כך מייאש. אבל יש ימים יותר טובים, תתחילי משם..
יש לי עוד הרבה רעיונות אבל אני מרגישה קצת כמוך - אולי אני בכלל לא מתאימה לך לבלוג, אולי לא בא לך לשמוע את השטויות שלי?
ובסך הכל מה יש לי לייעץ? זה לא שאני מאושרת כבר. זה לא שאני יודעת מה עושים כדי להגיע לשם..
אבל אני בתהליך, והוא מרגיש לי קצת דומה לשלך אז אני כותבת לך וקצת גם לעצמי..
מאחלת לך את כל הטוב שבעולם..
ובהצלחה עם ההריון, זה אכן מאתגר, אבל אולי הילד החדש יוכלו לעזור לך לחבר את הגדולה שלך חזרה?








(דברים שרואים מכאן לא רואים משם..)

[u]למה????????[/u]

תשובה (בעמוד 72, בתחתית הדף, הפוך):

[u]אני כרגע כל כך מרוכזת בעצמי[/u]

פירוש צוויליך: הכותבת מביעה את הרגשתה שהיא אינה מקדישה מספיק מחשבה ותשומת לב להריון הנוכחי. אולי בהשוואה להריון הקודם?

צוויל

למה????????

ההריון, ממממ... תודה ששאלת, נראה לי שאני קצת מדחיקה... ואולי לכן הוא עושה לי דווקא עם צרבות וכאבי רגליים ועייפות כבר בתחילת שביעי...
אני כרגע כל כך מרוכזת בעצמי, שההריון פשוט קורה, אני לא קוראת הרבה וגם לא עושה מעקב מאז הסקירה מוקדמת.
שיואו, איך אני צריכה איזו סטירה מצלצלת!

איזה יופי לשמוע ממך.
בעבר קראתי אותך הרבה.
אם תרצי תספרי קצת יותר מה קורה איתך.
מה עם ההריון?

התחלתי טיפול נפשי
מרגישה כמו איש הפח (או חוטב העצים עשוי הפח לפי תרגום אחר...)
רוצה שקוסם יבוא וייתן לי לב ושאוכל להרגיש צער אמיתי ושמחה אמיתית וכאב ואושר והתרגשות ואכזבה!
אבל יודעת שהקוסם הוא רק מאחז עיניים, שהדבר תלוי בי.
מקווה לקבל מהטיפול עזרה וכלים לעזור לעצמי.

"מדוע לא הלכת סביב הבור?" שאל איש הפח.
"אינני יודע די לשם כך," השיב הדחליל בעליזות. "ראשי מלא בקש, אתה יודע, זו הסיבה שלשמה אני הולך לבקש מעוץ שישים בו קצת מוח".
"אה, אני מבין," אמר איש הפח. "אבל אתה הרי יודע שמוח אינו הדבר הטוב ביותר שאפשר למצוא."
"יש לך ממנו?" חקר הדחליל.
"לא. הראש שלי ריק לגמרי" השיב איש הפח; אבל בשעתו היו לי מוח וגם לב ומאחר וידועה לי ההרגשה של שניהם, הייתי מעדיף לב"
(הקוסם מארץ עוץ, פרנק באום)

שלומי מורכב....
אני בתחילת הריון שלישי מלא ברגשות מעורבים:
מצד אחד תכננתי אותו והוא רצוי, מצד שני רצינו אותו עכשיו כי "הגיע הזמן" ולא מתוך תחושה עצומה של חשק לעוד ילד (מבחינתי, לבעלי היה רצון עז לילד). אבל אני ממש בהתחלה ומקווה שעוד יבוא לי החשק ויתפוגגו החששות.
אני גם מתקרבת לגיל 30 על כל המשתמע מכך, מכירה את בעלי כבר 10 שנים ולא יכולה לתאר לי מישהו שיהיה כל כך טוב וסלחן ומתחשב ומפנק ומפרגן כמוהו, אבל מתחילה להרגיש שאני לא מרגישה מספיק. רוצה להתרגש בסערה של אהבה, עם משהו שהוא לא ודאי, רוצה להיות חופשיה יותר.
עם הילדים שוב יש תחושה של "מה עושים איתם?" ו"עד מתי כל זה ימשך?" הגדולה מעצבנת אותי נורא נורא בכל דבר שהיא עושה, מסכנה, הגיעה לגיל כל כך חסר חן... אני ממש מאוכזבת מעצמי איתה. כל החיבה שאני מרעיפה עליה היא מלאכותית והיא בטוח מרגישה....

_לא יודעת מה השתנה או מה חשבתי לעצמי לפני שהריתי את הראשונה והשני, אבל אני לא מוצאת שום חדוה במלאכות היום יום של ההאכלה, רחצה, משחק, השכבה. אני בדיוק כמו ההורים שנשבעתי שלא אהיה כמותם- אלו שמרגע שהילד התעורר רק מייחלים לרגע שבו ירדם.
כל מה שאני רוצה לעשות זה לשכב במיטה ולקרוא ספר. באמת, זה לא שהם הורסים לי את הקריירה או הזוגיות זה פשוט שאני מפונקת מדי בשביל להיות אמא._

הזדהיתי. תודה שכתבת.
אשמח לשמוע מה שלומך אם תרצי לספר.

אוף
אין לי מה להוסיף

אפשר ללכת לאימון מסוגים שונים ולשפר את הביטחון. בדוק.

או לפחות להראות ככזו שמכירה בערך עצמי.
חוסר הביטחון שלי זועק וזה מרחיק ממני אנשים מה שמגביר את חוסר הביטחון שלי. מעין כדור שלג כזה

אני אנסה לדייק בבעיה שלי:
הדימוי העצמי שלי מאוד מאוד תלוי ממה האחרים חושבים עלי, וככזה הוא אף פעם לא יודע שובע. תמיד מוכרחה להיות אהובה ואהודה על ידי כולם וזה הרי דבר בלתי אפשרי.
הייתי רוצה להכיר בערך עצמי ללא תלות באחרים ולקבל גם את העובדה שאני לא מושלמת לא בעיני עצמי ולא בעיני אחרים

ולגבי רסיסי האור - זה לא שיש בי אותם זה יותר זה שלמרות התחושות הקשות מאד לפעמים שכל אחד מאתנו חווה בחייו (וכאמור יש כאלה ביננו שחווים קצת יותר או קצת יותר ברגישות) אני מנסה ומנסה לאסוף עוד ועוד ועוד חלקיקים ורסיסים של אור מכל שפע האור שיש בעולמנו {@ {@ {@

[u]יש למישהו עצה מעשית - עושים כך וכך וזה עוזר?[/u]

יש את [po]לימודי ימימה[/po] ש/מהווים הזדמנות ממש טובה לעבוד על עצמנו, להתקרב אל עצנו והעיקר למוד לאהוב ולקבל את עצמנו. מדובר במפגש שבועי בקבוצה קטנה , אם מעניין אותך תסתכלי בדפים הרלבנטיים. וגם ממליצה על ספר שקנו לי לאחרונה שנקרא "אדם רגיש מאד" הנה קישור לאתר של הספר, עבורי לקרוא מישהו שמתאר אותי ואת הקשיים יחד עם הסגולות שיש בי, ריגש ונתן הרבה הרבה לגיטימציה להיות אני... http://adamragish.com/

(())

(אם תהית מה ערכתי פה: עשיתי קצת הגהה טכנית. מוזמנת למחוק את הערתי אחרי שתקראי)

[u]יש למישהו עצה מעשית - עושים כך וכך וזה עוזר?[/u]
עצה מעשית: לומר את המילה אהבה 3 פעמים ביום.
לשלוח את המילה רכות אל עצמך פעם ביום.
{*

תודה רסיסים של אור,
מאיפה יש לך רסיסים של אור? קראת פעם את שברירים של דבורה בארון?
יש למישהו עצה מעשית - עושים כך וכך וזה עוזר?

אולי לומד בהדרגה לאהוב את עצמו ולחבק את עצמו חיבוק גדול גדול מבפנים (()) (())

אם מישהו מסוכסך בזוגיות הוא יכול להפרד, אם מישהו מתוסכל בעבודה הוא יכול להתפטר.
מה עושה מישהו שמסוכסך עם החיים שלו?

למה נמחקו דברים שכתבתי וגם נעלמתי [po]ממה חדש[/po]? מישהו יודע?

איך הגעתי לכאן? כתבתי בגוגל - "החיים גדולים עלי". כבר זמן מה מהדהדות לי המילים האלה בראש, והייתי חייב לראות בראשם של מי הדהדו גם. מדהים.

כי הדמיון שלי כולל דברים די איומים שהתביישתי אפילו לכתוב... :(

[u]רצון חולני שהכל יהרס ואני אוכל לבנות עצמי אחרת.[/u]
למה את מגדירה את הרצון שלך חולני?

לפעמים מתחשק לי חיים קשים יותר. זה נשמע מוזר- יש לי חיים קלים, פרנסה סבירה, חיי משפחה רגילים, בריאות. אבל יש בי משהו שרוצה שהכל יהרס כדי שאוכל להתחיל מהתחלה ולבחור בחירות אחרות: עיסוק אחר ואפילו בעל אחר. זה נכון שתיאורטית אני יכולה לעזוב את העבודה ולהתחיל ללמוד משהו אחר, יכולה להתגרש ולמצוא בעל אחר, אבל אין לי סיבה אמיתית לעשות את זה, העבודה לא רעה והבעל לא רע (אני בתקופה כזו שאני לא מצליחה להגיד עליו משהו טוב יותר הוא פשוט מעצבן אותי בכל דבר שהוא עושה) אבל יש בי איזה רצון חולני שהכל יהרס ואני אוכל לבנות עצמי אחרת.

קראתי שוב את דף
מדהים איזו מתנה קיבלתי מהבן שלי: הוא חברותי בטירוף- מדבר ומתחקר כל אדם שנקרה בדרכו, מכיר את כל ההורים וחלק מהסבים של ילדים בגן, ובכך מאלץ אותי לשתף פעולה (לפעמים להתנצל על הפאדיחה כמו לדוגמא לשאול אשה בגיל העמידה של מי את סבתא, לפעמים פשוט להציג גם את עצמי ולפתח היכרות) וזה בא בדיוק בתקופה שעברנו ליישוב חדש וכך דרכו אנחנו מכירים את האנשים בישוב.
אני ממש מתחילה לחקות אותו גם כשהוא לא נמצא (רק עם קצת יותר טאקט), מציגה את עצמי, פותחת בשיחה וכו'

הרבה זמן לא כתבתי והרבה השתנה. אנחנו כבר לא בחינוך ביתי,ואני עובדת. אנחנו משפחה בורגנית ממוצעת עם משכנתא ושתי הכנסות.
בהתחלה זה היה כיף גדול- להפעיל קצת את הראש, להרויח כסף, לראות את הילדים עמוסי חוויות ומתגעגעים אלי פתאום (הייתי כל כך מובנת מאליה וזה היה נפלא, אבל גם להתגעגע היה כיף), אבל עכשיו בתהליך הדרגתי אני מרגישה קירחת מכאן ומכאן- עוזבת את העבודה בלי לסיים משימות כדי להוציא את הילדים, והם עם חסר גדול באמא מקבלים אמא עייפה וטרודה.
איך הפכתי לקלישאה הידועה של הקונפליקט בין קריירה ומשפחה? איך זה קרה לי?
רוב שעות היום אני מאוכזבת מעצמי או בתור אמא או בתור עובדת.

שולחת חיבוקים

כל כך הרבה חיכיתי להיות כבר "אחריצבא" לשכור דירה בתל אביב ,"לקרוע את העיר"....להראות את עצמי לעולם ולהתחיל סוף סוף "לחיות את החיים",
וזה אכן הגיע, בהתלהבות רבה לבשתי את מיטב בגדי הנועזים ויצאתי לעיר הגדולה, ו..החיים אכן קרו לי, שותפים לדירה, בעלי בית שסוחטים ממני ים של כסף, עבודות מזדמנות בשכר זעום, בגדים,מסיבות,שבירת לבבות.....לאט לאט ובהדרגה התעייפתי עברתי ממקום למקום,. ולא מצאתי מרגוע לנפשי, התגלגלתי והתגלגלתי עד שאפסו כוחותי, חזרתי להורים, והנה אני כאן, 15 שנה "אחרי-צבא", והעיר קרעה אותי, לא הוכחתי כלום, אני רק עייפה כל כך,
וצריכה להתחיל מההתחלה, לא מעניין אותי בגדים נועזים, ולא שבירת לבבות, רק למצוא פינה חמה לחיות בשקט ושלווה

ביתי בת 5.5: אני לא מבינה למה זה ככה בזמן האחרון שאני כל הזמן כועסת? למה זה?

[po]פרחים לגברת האריס[/po]

מממ... נגב. אני יודעת שזה בעייתי

מאיזה איזור את בארץ ?
יש לי המלצה על פסיכולוגית בתל אביב .

מרגישה שאני מוכרחה מוכרחה לטפל בעצמי, ולו בשביל הבת שלי.
היא מפתחת ביטחון עצמי בעייתי מאוד!!
היא כל הזמן אומרת שלא אוהבים אותה! ממש כל הזמן! גם עלינו גם על הדודים שלה, משפחה, חברים.
כל מי שטיפה'לה לא רגיש אליה (משמע לא רוצה לשחק איתה כרגע, לא מרשה לה משהו, לא מקשיב בשקיקה לדבריה, לא צוחק מנסיונות ההצחקה הבאמת מאוסים שלה) היא משוכנעת שהוא לא אוהב אותה. ולא יעזור שום שכנוע מצידי.
היא זקוקה לפידבקים חיוביים ולא יודעת שובע (מכאן נסינות ההצחקה הבלתי פוסקים כאשר יש קהל (משפחה, חברים)) וכאשר היא לא מקבלת אותם, היא פשוט נפגעת ומרגישה שלא אוהבים אותה.
והעניין הוא למרבה הזוועה, שאני מתקשה לשכנע אותה כי אני לא משוכנעת בעצמי שהיא לא טועה.
אתם קולטים? אני בעצמי זקוקה לשכנוע תמידי שאוהבים אותה, שאוהבים אותי. ואפילו שאני יודעת בראש שאפשר רגע אחד לכעוס ובאחר לאהוב, ושקשה מאוד, ממש בלתי אפשרי לאהוב את מי שלא אוהב את עצמו ברגש אני עדיין מעמידה את עצמי למבחן רגע אחר רגע, ממש בלתי אפשרי שלא להכשל כך.
איך אני יכולה לתמוך בה ככה? היא בעלת דימוי עצמי נורא נמוך, אפשר לומר שהיא שונאת את עצמה. מפחיד אותי לרשום את זה. כולה ילדה בת5, אבל שהולכת לישון בוכה כמו איזו מתבגרת כי איזו בת דודה לא ממש התייחסה אליה יפה.
לא יודעת בכלל איך להתחיל לטפל בעצמי? איפה למצוא מטפל שלא יאמר לי: שימי אותה בגן ולכי כבר לעבוד!! אני בשלה להתחיל טיפול פסיכולוגי, אבל לא אחד כזה שיערער על כל מה שאני מאמינה בו.
יש עיצות?

הי החיים גדולים עלי,

גם עלי!! :-)

קצת מאוחר עכשיו להאריך, אבל רק רוצה לאמר לך בענין ילדתך.
אמנם אין לי ילדים אבל כבר יש לי הבנה בתחום הורים וילדים ,
ואל תאשימי את עצמך בדבריה.
תמיד תמיד עושים טעויות ותמיד אפשר לתקן.
זה שאת זקוקה לטיפול ( וגם אני, מי לא?!) וזה שאת עומדת לעשות תהליך עם עצמך,
וזה שאת תתחזקי מבפנים ומבחוץ (אני חשבתי ללכת גם לעשות בדיקות דם) - זה מעולה.
וזה שהבת שלך היא מראה שלך, זה נכון.
וואלה, אין מה לעשות. היא הבת שלך. הנשמה שלה בחרה לבוא ולהיות הבת שלך.
זה השיעור שלה.
את תעשי את השיעורים שלך והיא בעזרת האל הטוב ,בעזרתך האוהבת -תעשה את שלה.
כנסי [po]לשבע יהלום[/po].
תקראי קצת מה שהיא כתבה בסוף, ממש מעל מה שאני כתבתי.
לא יודעת, אני אהבתי.
אולי יחזק אותך.
@}

אישה , לדעתי את צריכה עזרה מעבר לטיפול כזה או אחר . אילו אני במקומך הייתי הולכת על כדורים נגד דיכאון .
זה מציל חיים
זה לא הורג
זה לא משנה אופי
זה רק עוזר להתמודד עם החיים , ואני יכולה לאמר לך מנסיון , שהמשפט הזה "החיים גדולים עלי" כבר לא יהיה תקף.
את תקבלי את שמחת החיים בחזרה . את העוצמות שלך בחזרה .. כמובן שקשיים תמיד יש , מצבי רוח תמיד יש,
אבל ! החיים לא מאיימים והם גם נעימים.
בהצלחה מכל הלב ,

תרצה, צודקת. אני מרגישה את זה.
יש לך המלצה לטיפול?

אישה יקרה, לבת שלך יש כנראה קליטה אנרגטית חזקה מאד. היא מרגישה אותך . גם שכאת שמה מסיכה, עבורה.

כשאת תהיי בסדר , הילדה תהייה בסדר . לה לא צריך לדאוג . לעצמך תדאגי . נסי טיפול כלשהוא.
בהצלחה . מחבקת אותך

כנראה שאני לא חכימא, כי לא הבנתי איך העצה שנתת לי עוזרת לי או לה? (ואיך היועץ הזה עזר לאם הזו?)
לא מקשרת את זה לעניין של חינוך בכלל. איך אפשר לחנך מישהו לא לפחד? כל מה שניתן לעשות זה להבטיח לו משענת יציבה, ואת זה אני כנראה לא עושה טוב. ההצגות שלי לא פועלות על ילדים שמרגישים הכל והם בוחני כליות ולב בלי שהם יודעים על כך.

[u]ציטוטים של הבת שלי[/u]
מזכיר לי סיפור על אמא שבאה ליועץ לשאול מתי להתחיל לחנך את ילדה הקט, היועץ (לא זוכרת, מורה, פסיכולוג, משהו) אמר לה שאחרה בכך וכך חודשים (גילו של הילד).
וד"ל.

ציטוטים של הבת שלי שמשקפים אותי בצורה מדהימה ומזעזעת:
@ אני מפחדת מכיתה א' (והיא בכלל בטרום חובה בבית איתי) למה? כי אני מפחדת שהמורה תשאל שאלה ואני לא אדע את התשובה.
@ אני מפחדת להתחתן (כי כולם יסתכלו עליה)
@ אני מפחדת להיות אמא
@ אני מפחדת שהבנות בחוג לא יאהבו אותי (ומדובר בחוג שלא רשמנו אותה אליו!! פשוט אמרנו שאולי שנה הבאה נחפש לה חוג ריקוד)

אני פשוט מוכרחה לטפל בעצמי לפני שהבת שלי יורשת ממני את זה!

שמחה שאת כותבת שוב.
אחד הדברים שעוזרים לי לעשות סדר הוא כל ערב לפני השינה לעשות רשימה של לפחות 5 דברים אני מודה עליהם או גאה בהם (תלוי מה צריך לחזק, אצלי זו הודיה, אולי אצלך אלה דברים שאת גאה שהצלחת).
עוד דבר שעוזר לי הוא להסתכל פנימה ולנשום, לראות מה יש שם, מה עולה ולמה זה מפחיד או מאיים.
יש מצבים בהם אני ממש משותקת, השבוע בפעם הראשונה הייתי במצב כזה ויכולתי ממש להתבוננן בו, להבין מה קורה לי ולהחליט לא לברוח מהסיטואציה. זה בא עם הרבה תרגול במצבים יותר קלים. כל יום קצת יותר קל מהקודם.

תודה לכן מגיבות.
plonit
מה שאת כותבת גורם לי לחשוב. מעניין איזה רושם יוצרת החזות שלי? אולי דוקא לא הזנחה ועייפות אלא איזה ביטחון עצמי שלא דורש הסתרות ותיקונים. משעשעת אותי המחשבה הזו.
והרי אני מלומדת בכך שסטריאוטיפים הם שטויות, אבל עדיין כשהם מופרכים הם מפתיעים אותי.

שמחה שחזרת לכתוב. קראתי את כל הבלוג שלך. עם חלק מהדברים הזדהיתי, עם חלק פחות - אבל התרשמתי מאוד מהכנות ומעומק המחשבות.
אני מאותן נשים מטופחות ומפונפנות שכתבת עליהן בתחילת הבלוג - לפני שנתיים. פעמיים בשבוע תור במספרה לפאן. לא יוצאת מהבית לשום מקום בלי איפור. אימא לשלושה. הקטנה שלי רגילה לשבת איתי (על הברכיים) במספרה בשקט גמור. בחיי. אני אוהבת בגדי מעצבים. עובדת משרה מלאה עם תפקיד יצוגי ומקפידה להתלבש בהתאם. למה אני מספרת לך את כל זה? כי אני לא כל כך זרה לך. ולא כל כך שונה ממך. העטיפה שונה אבל בפנים - אותם פחדים וחרדות. אותן מחשבות מטרידות ולא מרפות הבוחנות שוב ושוב כל משפט שהוצאתי מהפה. האם הייתי חכמה מספיק? שנונה מספיק? שיעממתי? הטרדתי? נידנדתי? מה חושבים עלי? בכלל מקדישים לי מחשבה? אני חשובה?
אני לא יודעת עד כמה תהיות אלה עדיין רלוונטיות למצבך. מהפוסטים האחרונים עולה הרושם שהמצב אולי חמור יותר? רוצה לספר לך שבתקופות מסויימות, כשגם אני מרגישה שהחיים גדולים עלי - נעזרתי ברסיטל - כדורים נגד דכאון, שעזרו לשכך את הכאב ולהתארגן.

אני קוראת אותך ((-))

זה יבוא... זה תמיד בא בסוף....צריך סבלנות, החיים לא יתנו לך להשתעמם כל כך הרבה זמן. והכי חשוב- זה יקרה רק כשלא תאלצי את זה לבוא, כשתכנעי שאלה החיים- ואז יצא הבכי... פשוט סבלנות....
תחליטי שאם החיים גדולים עלייך אז מה שנותר לך זה לעשות את תפקידייך הקטנים בעולם הזה. לסלוח, לאהוב, לקבל באהבה כל מצב בחייך. בעדינות ובכניעה.

[u]מה עוד מזל שיש לך בחיים?[/u]
וואו, הרבה מזל יש לי בחיים: בעל אוהב, מסור ומפרנס
שני ילדים בריאים (יחסית, על אחת אני כבר רואה את סממני המחלה שלי)
אחים טובים.

אבל תמיד התחושה היא שחסר משהו. ובעיקר כרגע הייתי רוצה מישהו לומר לו שחסר לי משהו. כמו שאני לא מצליחה לבכות אני לא מצליחה להיות מאושרת. זו הבעיה

[u]מזל שהוא כזה עוגן[/u]
מזל שאת רואה גם את הטוב- תפתחי את זה... מה עוד מזל שיש לך בחיים?

אני לא יודעת אם מישהו קורא, אבל אמשיך לכתוב

בקיעים של הדכדוך כבר משפיעים על הגוף שלי. אני ישנה לילה שלם +צהריים ועדיין ישנה. הגב הורג אותי, הראש כבד.

אני כבר יודעת להכין מראש את בעלי ולומר לו שכשאני מתעצבנת עליו (משמע כל הזמן) זה בגללי לא בגללו. מזל שהוא כזה עוגן

הדיכאון הזה תוקף אותי בגלים, אבל בכל פעם הגל גדול מקודמו. ודוקא השבוע עם מזג האויר האביבי זה תוקף אותי.
יש לי תחושה של קשר שהסתבך איפהשהוא במרכז הבטן או קצת למטה. כאילו כל העורקים הסתבכו למעין פקעת בלתי ניתנת להתרה. התחושה היא שהדבר שיתיר את זה הוא בכי טוב, הבעיה היא שאני לא בכיתי כבר איזה חמש עשרה שנה. אני ממש לא יודעת איך לבכות.
בתקופות כאלו כל ארוע רק מגביר את התחושה הרעה. אפילו שיחה עם חברה טובה מבעסת בזה שהיא רק בטלפון או בזה שהיא הסתיימה או שאין יותר.

ואני לא יכולה לשתף בתחושה הזו אף אחד ממכרי כי מה שכולם יגידו זה: נו אז תכניסי את הילדים לגן כבר, צאי לעבוד, צאי מזה. ורק את זה חסר לי לשמוע, שגם בזה אני עושה רע.

דוקא כשהכל טוב, פתאום אני הכי מפחדת מהעתיד: מה יהיה אם בעלי יפוטר? הוא אומר שאני אצא לעבוד (יש לי תואר די מבוקש) אבל אני מרגישה שאני לא מסוגלת לעבוד במשרה מלאה. לא רק בגלל שאני אמא, אלא בגלל שפשוט חסרה לי הנעה. חוץ מכסף, שזו הנעה די רצינית.
איך נשים עובדות 45 שעות בשבוע? הן לא נגמרות מזה? הן נהנות מזה?

ילדים זה משהו. תמיד עושים משהו. אף פעם לא סתם נחים או בוהים. מסרבים להשתעמם. אם ישעמם להם הם כבר ידאגו שמישהו ידע מזה.

[u]אישה צעירה עם סלט פירות בתור קו מחשבה[/u] יו, בדיוק! ובדיוק כל השאר שנאמר פה!

לנו עוזר להרדם הכלים הקלאסיים של סיפור,שיר וליטופים...מצאתי שזמן ההשכבה שאני מייחדת ומתכווננת לאנרגיה נינוחה עובד טוב - ממש מכניסה את עצמי למצב הזה..השקט..איזה שיר מנטרה מעגלי כזה (פזמון ליקינטון מנצח)..כשהייתי בהריון "ניצלתי" את ההשכבה לעשות נשימות ותרגילים עדינים לחיזוק שרירי רצפת האגן - זה נתן לי הרבה שקט ..הרגשתי שאני עושה משהו גם בשביל עצמי ולא רק "מבזבזת" זמן בלחכות עד שהשינה הברוכה תגיע...
פתאום אני חושבת שאולי קשיי ההרדמות באים אחרי כל מה שכתבתי קודם? אז אולי להמשיך ולספר את הסיפור שהיא אוהבת לעצמה בלב? מה היא אוהבת? מגע של השמיכה על הגוף אולי? לתת תשומת לב לגוף,לנשימה..

תודה
שובי- ליבי איתך. אצלי המצוקות לא מוצאות פורקן בשינויים קיצוניים בגוף (תספורת, השמנה) ואין ספק שהילדים הם עוגן- כבדים נורא אבל שומרים על יציבות.
אמא ללי, רק לתקן אני בכלל לא חשה אשמה על מה שהורשתי לה, הרי גם אני ירשתי את זה ממישהו. רק הייתי רוצה לעזור לה להתמודד עם זה.
היא מביעה מולי קשיים שיש גם לי: התלבטויות עקרות, וקשיים בהרדמות, ואין לי את הכלים לעזור לה. אם היה לי הייתי עוזרת לעצמי. (למרות שלעשות אנ דנ דינו זה רעיון שלי שאני צריכה ליישם גם על עצמי)
ולעניין הפרקטי: יש עצה איך לעזור לה להרדם- זו לא השאלה הנדושה של להרדם לבד (זה ממילא לא בא בחשבון מבחינתה) אלא איתי- אולי יש איזו מוזיקה שמתאימה? או תרגיל שאפשר להציע לה? או משהו שעוזר לדמיין (על עצמי בעבר הייתי מנסה לדמיין דברים עם מים, היום גם זה לא עוזר אני מיד גולשת לזבובים ולשמש וללכלוך שמוציאים אותי משלוותי (-: )

אני לא יודעת איפה עובר הגבול בין לתייג לבין לומר מה שרואים.... האמת?
בזכות התשובה שלך פתאום גיליתי שזה כל כך קל להגיד למישהו מה לא בסדר אבל איך הופכים את זה לבסדר?

גם לי יש שני ילדים, וזה כל כך נכון מה [po]שאמא ללי[/po] כתבה: שעם הילד השני כל ההבדלים נעשים פתאום כל כך בולטים...

אני לא יודעת את ההבדל, ואני מפחדת שגם אני נוטה, ככה קצת, לתייג...

תודה לך.

מתחברים לי המון דברים קטנים וגדולים תוך כדי הקריאה פה..תודה שאת כותבת בכנות ופשטות :-)
אצלי הנטייה ל"הסתבך" עם ענייני החיים/מפגשים חברתיים/עייפות ממטלות היומיום והילדים זה בא בגלים - בתקופות...
מאד מאד התחבר לי לנושא שכתבת עליו עם הקטע של לא להיות יפה מדי - לפעמים אני משקיעה אנרגיה והשתדלות להבליט את נתוני הפיזיים הטובים - זה גם עוזר לי בעקר כשאני חוששת או עייפה להתמודד עם מפגש חברתי טעון כזה או אחר...ולפעמים אני ממש מזניחה במתכוון - משמינה,מתלבשת בסמרטוטי טרנינג למינהם...
רב ילדותי נחשבתי ל"יפה של הכתה" או איך שלא נגדיר את זה - אני לא בטוחה שהייתי כל כך יפה כמו בעקר יוצאת דופן - בלונד בין חומים/שחורים :-)...בגיל ההתבגרות ממש התנערתי מזה - (שלא במודע אני חושבת) - הסתפרתי קצוץ,שמנתי,נתתי לעצמי להשתחרר מהמטלה העמוסה כל כך הזו של להיות מן בורג חברתי מרכזי - היו מסתכלים עלי הרבה ומחקים אותי וזה נורא מתיש מעייף ומאיים...ההרגשה שכל הזמן בוחנים אותך...
היום אני מנסה לאפשר לעצמי להנות מכל העולמות - גם להזניח וגם לטפח-להסתגר ולהתרועע-להתבודד ולהפתח - בתקופות הזנחה והסתגרות כמובן שפחות כיף לי אבל זה פחות קיצוני מפעם - מה גם שמטלות היומיום בגידול הילדים שומרות אותי מקורקעת...אבל חייבת לציין שחייכתי חיוך גדול של הזדהות על הקטע שכתבת שאת ממש מעדיפה לקרוא ספר בשקט...
אין לי "תובנות" מבריקות איך מסתדרים עם זה..אני בתקופה שזה ממש התקרב לדיכאון נעזרתי בכדורים - מאז לא מרגישה צורך לכך ..
תמשיכי לכתוב..

[u]היא לדוג' שואלת אותי אם חיידקים בשיניים מתכוונים לעשות חורים או שזה יוצא להם[/u]
איזו שאלה מתוקה! אני יכולה לדמיין את הבת שלי שואלת משהו כזה... :-) באמת קסם.

[u]אבל איפה ההבדל בין לתאר מה שאני רואה לבין תיוג?[/u]
נדמה לי שההבדל טמון בהכללה. כלומר, בין לראות משהו שהם עושים, לבין להסיק מזה שזאת "תכונה" שלהם, שזה מעיד עליהם משהו, שזה אומר משהו על העתיד שלהם....יש שם קו מאד דק, כי אני חושבת שברור שבתור מי שמכירות אותם הכי טוב בעולם אנחנו רואות את התכונות והמאפיינים שלהם, ויכולות גם לראות מה עוזר להם ומה מקשה עליהם לפעמים. ובכל זאת חשוב אולי לשמור איזה מרחק של הפרדה, במובן של לא להרגיש אשמה שהיא ירשה את זה ממך או משהו כזה. לא לראות את הילד כשלוחה שלנו, אלא כאדם בפני עצמו. אם היא משקפת לי תכונה של עצמי שלא קל לי איתה, אז אני יכולה להתייחס לזה כאל סימן שיש שם משהו שכדאי לי לבדוק או לעבוד עליו. אבל זה שלי זה קשה, לא בהכרח אומר שהיא מרגישה אותו דבר עם זה, וחשוב לא להשליך עליה.
למשל, דוגמא מאצלנו. לא קל לי בסיטואציות חברתיות. לוקח לי זמן להתחמם, לוקח לי זמן להרגיש נוח עם אנשים לא מוכרים, ויש הרבה מאד מצבים חברתיים שלא נוח לי בהם. עד כדי שאני אעדיף להימנע. זאת נטייה שלי שמאד מעסיקה אותי, ובמשך השנים אני עוברת איתה כל מיני תהליכים, הרבה מהם קשורים ללקבל את עצמי כמו שאני.
הבת שלי דומה לי בעניין הזה - היא מאד מתרגשת לפגוש אנשים חדשים, הרבה פעמים מתביישת ונצמדת, הרבה פעמים תעדיף להיות לבד מאשר בחברה הומה ולשחק עם עצמה. [b]אבל[/b], בעוד אני חווה את זה כ"תסבוך" שלי, היא לא. אמנם היא עוד קטנה, אבל ככה היא, ואנחנו נותנים לזה את התמיכה המלאה, אני לא חושבת שאי פעם היא הרגישה לא נוח עם הנטיות האלה שלה. היא מודעת לזה שככה היא, ויודעת לשמור על הגבולות שלה בצורה מופלאה. אין ספק שכשהיא תגדל יתווספו לזה גוונים נוספים, אבל זה מאלף, לראות את אותה תכונה בסיסית ואיך אפשר לחוות אותה כל כך אחרת.

אם לא היה ברור עד עכשיו, זה משהו שגם אני עסוקה בו :-)
אני חושבת שכשמגיע הילד השני פתאום נורא בולטים לעין ההבדלים ותכונות האופי, וזה ממש מתבקש להצביע עליהם, אפילו אם ביני לבין עצמי (או בשיחות עם בעלי). ויש שם איזה קו דק וחמקמק בין לראות אותם על כל מי שהם לבין לתייג אותם....

אוי איזה כיף זה לראות את הילדים האלה כמו הילדה שלך שעושה חישובים לפני השינה וחושבת על דברים, זה דמיון , זה אכפתיות זו דאגה .... בא לי לחבק אותה.. קסם |L|

[u]אני הייתי נזהרת מאוד בתיוגים, בעיקר של הילדים שלי[/u]
את כמובן צודקת. אבל איפה ההבדל בין לתאר מה שאני רואה לבין תיוג?

אני הייתי רוצה להגיד משהו.

אני הייתי נזהרת מאוד בתיוגים, בעיקר של הילדים שלי, כי אני יודעת שמה שאני אשדר אליהם גם ייצור את מה שהם, בגילאים כל כך קטנים, או, יותר מדוייק, ייצור תחושה שלהם כלפי עצמם.

לא באה ממקום של שפיטה, יותר ממקום של פליאה.

בכל מקרה, תעשי מה שטוב לך, ואת מוזמנת למחוק אם לא נראה לך.

אני בתקופה טובה, יחסית. אולי זה האביב, אולי השיתוף עם מכרה שהיה לי לאחרונה (משום מה עוזר לי מאוד לראות שלעוד אנשים קשה לא רק לי), אבל דוקא אתמול פתאום התחילו לי כאבי בטן כאלה של פחד- מה יהיה אם אכשל במבחן ביום שלישי? סכנת פיטורים שמרחפת מעל ראשו של בעלי (במקום להודות לאל שהוא עוד לא מפוטר), הבריאות של הקטן (כולה שלשול) זה היה כל כך פיזי שהייתי מוכרחה לישון אחרי הצהריים. מה שממש לא אופייני לי- אני מעדיפה להיות עייפה בערב ולא להתקשות להרדם. מזל שבעלי חזר מוקדם אתמול.

בכלל לא על זה רציתי לכתוב. רציתי לומר בכאב שאני רואה שאני מורישה לבת שלי כמה מהבעיות שלי.
אחת מהן היא ההתלבטות העצומה על דברים כל כך שטותיים ונסיון להפיל את ההחלטה על אחרים גם אם זה דבר שקשור אליה בלבד כמו מה תאכל, מי ייקח אותה לישון, איפה תשב, באיזה כיוון להרכיב את הלגו: היא אומרת משפטים כמו "אוי כל כך קשה לי להחליט", "מה שאת מחליטה" וכאלה, ומכיוון שהיא ירשה את זה ממני הרי, גם אני לא מסוגלת להחליט, ואני מגלגלת את ההחלטה בחזרה אליה ואומרת לה שהיא תחליט ושזה לא ענייני, ולפעמים מציעה לה לעשות אן דן דינו.
עוד עניין שבולט אצלה הוא שהיא כל הזמן חושבת על כל דבר. אני רואה אותה רגע לפני ההרדמות עושה חישובים עם האצבעות, ועל כל שיר או ביטוי יש לה שאלות הבהרה. היא לדוג' שואלת אותי אם חיידקים בשיניים [b]מתכוונים[/b] לעשות חורים או שזה יוצא להם, ואני מוצאת את עצמי מסבירה לה שקשה לייחס כוונה לחיידקים ומסתבכת בעצמי עם השאלה הזאת.
מצד שני אני רואה את הקטן ובאמת שמחה בשבילו שהוא מעין "דאם בלונד" (סליחה על הביטוי הוא לא מכוון לפגוע בזהובות השיער) עד כמה שניתן לומר כך על תינוק בן פחות משנתיים, רואים שהוא, איך לומר, יותר יפה מחכם. איזה מזל יש לו!

מזדהה לגמרי עם התחושות ועם רוח הדף... אכן כשהילדים גדלים נעשה יותר קל רוב הזמן
למדתי גם לדבר אל עצמי. להגיד לעצמי "תזרמי, יהיה בסדר" "את תתמודדי".

לפני שנה וחצי הלכתי ללמוד ימימה בערב. למדתי להתחזק. למדתי להאמין בעצמי, כל הזמן חשתי לבד, גידלתי את הילדים כמעט לבד, בימימה למדתי שאני לא לבד, למדתישיש לי את עצמי ואני חזקה, ואני מסוגלת להתמודד.

למדתי עם השנים שכדי לתת אני חייבת גם לקבל, חייבת מדי פעם להתנתק ועשות מה שאני אוהבת. גם אם לא תמיד היה לי קל בערב לעזוב את הבית והמשפחה וללכת לעשות משהו בשביל עצמי. הכרחתי את עצמי.

למדתי שאנשים שמורידים אותי, שמורידים לי את האנרגיות - אין להם הרבה מקום בחיי, והפחתתי את הקשר עמם.
כמו כן אני לוקחת ויטמינים באופן קבוע... מוטיויטמין, ברזל, כל הB למניהן, B12.

וכמובן כל מה ש [po]אשה ואמא[/po] כתבה .

לגבי הדבר השני:
אני לא יודעת בני כמה אצלך, אבל כן, ככל שהיא גדלה אני גם לוקחת יותר ויותר פסקי זמן. זה לא רק פסקי זמן, זה גם לנסות לאפשר לעצמי לעשות דברים כשהיא כן בסביבה, אם כי זה יותר קשה.
למשל, יש לי צורך מאד גדול בשהיה בטבע. יש מקום שהיא לא אהבה ללכת אליו איזו תקופה וויתרתי כמעט לגמרי על ללכת אליו. עכשיו לאחרונה חזרנו ללכת לשם יותר תכופות, היא אוספת מקלות, בלוטים, איצטרובלים, אבנים ואני יושבת ונהנית. זה לא כמו ללכת לשם לבד אבל זה ללכת למקום שיש לי צורך מאד גדול להיות בו.
וכן, ללכת לטיפול, או לחוג, או להליכה בחוץ לבד, או לקבוע מדי פעם זמן שלך עם חברה בלי הילדים זה חלק מהענין. אפילו שעה בשבוע אבל ליצור את זה קבוע. כשהתחלתי לעשות את הדרך הזו נדמה היה לי שאני כבר לא יודעת ולא זוכרת מה עושה לי טוב, אז התחלתי לבדוק וגיליתי לאט לאט.
כמובן שאם הצרכים שלך יותר בסיסיים כמו לאכול ולישון אז לדאוג לספק אותם גם אם צריך לשחרר משהו באימהות שלך כמו לתת לבנזוג/ אמא שלך /בייביסיטר לעשות דברים שאת חושבת שרק את עושה טוב.

מזדהה מאד. אני מתמודדת עכשיו עם דברים דומים, עם תחושה של עומס, עם צורך למצוא את המקום שלי בכל מה שקורה מסביב.

אני גם שונאת לעשות טלפונים. האינטרנט מבחינתי זו הצלת נפשות. כל פעם שאני צריכה מידע, לברר משהו, למצוא משהו, אפילו להגיד שלום לאנשים שאני מכירה, יותר קל באינטרנט. שונאת להתקשר לעשות בירורים בטלפון, לקבוע תורים, לוקח המון זמן תמיד.

את עוברת איזשהו טיפול חוץ מכתיבת בלוג? אני מוצאת שזה מאד עוזר לי. אחד הדברים שעלו אצלי בזמן האחרון הוא באמת ענין העומס, והקושי להתמודד עם שינויים בתוכניות, או עם דברים חסרי מסגרת. לפעמים אנחנו נאחזים חזק מאד באיזשהו אידיאל שלא יתממש, וזה מקשה עלינו לזרום עם החיים. מסתבר שצריך ללמוד לזרום, צריך ללמוד לקבל את החיים כמו שהם, כי הם אף פעם לא יהיו בדיוק כמו שחשבנו או שתכננו. (אומרת לך אבל גם לעצמי)

דבר נוסף שאני רואה בו דמיון בינינו הוא הביקורת העצמית. חוסר יכולת לקבל באהבה את מי שאנחנו על כל מגרעותינו. נראה לי שזה הדבר שהכי קשה לשנות, שהוא כל כך חלק מאיתנו, שאי אפשר לחיות אחרת. גם זה קשור לאידיאלים, לתקיעות, שצריך לשחרר ולזרום איתה. המטפלת שלי פעם אמרה לי לעצום עיניים, לחשוב על כל המגרעות והבעיות שאני רואה בעצמי, ואז להגיד לעצמי כמה אני חמודה עם המגרעות האלה. לפרגן לעצמי קצת, עם כל החסרונות, ולא למרות החסרונות.

[u]אז היום אני אומרת שאם אני לא אדאג לעצמי למזון ומשקה לא רק פיזיים אלא גם נפשיים ורוחניים, אז לא יהיה לי מה להעניק חזרה.[/u]
זה כל כך נכון. את צריכה למלא את מאגרי האנרגיה שלך, כדי שיהיה לך כוח להשקיע בבית ובמשפחה, אחרת תשארי בלי כוחות בכלל. לקח לי המון זמן להבין את זה, ועכשיו אני מקפידה על זה, לפעמים זה עדיין מרגיש כאילו זה בא על חשבון הילדים, אבל בסופו של דבר אני יודעת שזה גם בשבילם. שעה אחת בשבילי נותנת לי כוחות לאחר צהריים וערב שלמים איתם, ויותר.

(())

ותודה על השיתוף, ועוד בניק האמיתי

רוקדת, את יכולה להרחיב לגבי הנקודה השניה?
האם את מתכוונת שאת לוקחת "פסקי זמן" מהילדים בשביל למלא מצברים?
אם כן, אז ההרגשה שלי בנושא היא שאני יכולה להשביע רעב קיים (פיזי, רוחני) אבל לא מצליח לי לקחת מצברים להמשך. אני מובנת?
בנוסף, לפעמים אני כל כך תשושה שאין לי כח אפילו לאכול. (מכירה את אלה שצריכים לנוח לפני שהם הולכים לישון? ;-) )

אני מאד מכירה את התחושה של
[u]משימות משימות, מאוד מקפידה על סדר יום, מסמנת בלב וי על כל משימה שהושלמה, אין חדוה ברחצה, בהאכלה.[/u]
היום זה פחות ככה, אבל מכירה מקרוב את התחושה. היום פחות ככה כי איכשהו אני מוצאת יותר חדווה באימהות מאשר בתקופות אחרות, עדיין מקפידה על לוח זמנים אבל זה נעשה יותר בטבעיות וביותר הנאה חלק גדול יותר של הזמן.
אני יודעת שאצלי היו כמה גורמים שהשפיעו, אני אשתף בחלקם, אלה שנראים לי רלוונטיים.
[list=1]
[*] ככל שהילדה גדלה יותר קל לי. היא גם יותר פרטנרית, אפשר לתקשר איתה יותר והדיאלוג איתה יותר מהנה.
[*] וזה הכי משמעותי, אבל קשור לראשון: אני מתאמנת על להרגיש סיפוק. לא כל הזמן, לא תמיד, זה בעבודה ובהתבוננות, אבל בגדול אני לוקחת יותר מקום לעצמי, יש לי יותר מה להציע לאימהות כי אני יותר נהנית ודואגת שיהיה לי נעים כמה שיותר.
[/list]
זה מתבטא בהרבה תחומים וגורמים, אבל בעיקרון התחלתי להתמיד בלעשות דברים שעושים לי טוב. אם בתחילת האימהות הסתפקתי בטיפה פה וטיפה שם (וביננו, אולי עוד הרבה לפניה) אז היום אני דואגת שכל הזמן יהיה מה שיפרה אותי, בכל מיני צורות, כי אם כשהבת היתה בת חודשיים וצרחה כשרציתי לאכול אמרתי "אם אמא לא תאכל ותשתה לא יהיה לך חלב" (וכן, כמובן שאכלתי עם להניק ביד השניה) אז היום אני אומרת שאם אני לא אדאג לעצמי למזון ומשקה לא רק פיזיים אלא גם נפשיים ורוחניים, אז לא יהיה לי מה להעניק חזרה. כשהבנתי את באמת, לא רק ברעיון, זה נעשה הרבה יותר קל לביצוע.

פירטתי כל כך מפני שחשבתי שאולי תמצאי בזה איזה הד בעצמך. וזו לא עצלנות, הרצון לשכב לקרוא ספר או לבהות בתקרה או בשמיים בלי שיפריעו לך הוא רצון מאד מובן ואנושי.

ורק לומר שאני כמובן קוראת את התגובות בהערכה רבה.

לאחרונה עולה בי מחשבה שאולי הקושי שלי עם ההורות נובע בחלקו מהעובדה שכל ארבעת הסבים שלי נותקו מהוריהם בגיל צעיר (7-13 בערך, לא סגורה על זה, צריכה לברר) והיגרו לבדם לארץ זרה. מרגיש לי שיש איזה מידע גנטי שחסר לי מפני שהדורות נקטעו בצורה כל כך גסה.
אני רואה שבמובן מסויים אני מגדלת את הילדים שלי כמו במוסד: משימות משימות, מאוד מקפידה על סדר יום, מסמנת בלב וי על כל משימה שהושלמה, אין חדוה ברחצה, בהאכלה.

"אז מה בעצם הבעיה שלי?"
"משהו לא בסדר עם הילדים שלי?"
"איזה יום של כישלון היה לי אתמול".
"אוף, מה נהיה ממני? איך היתי רוצה להתחיל הכל מהתחלה"
"אני מפונקת מדי בשביל להיות אמא."
החיים גדולים עלי? יקרה,
זאת את, אני רק ציטתתי, ועוד לא הכל.
עצה קטנה- למרות כל הרוע, העומסים,הקשיים, תנסי לעשות עם עצמך תרגיל.
במשך יום תנסי להתרכז במחשבות חיוביות, בטוב. כל מחשבה שלילית מסולקת מהראש באופן יזום (מה איכפת לך זה רק תרגיל) כל מחשבה חיובית (אפילו אם היא הכי קטנה) מוזמנת להיכנס בברכה ולהביא איתה חברות
מחשבה טובה קטנה יכולה אפילו להיות "תודה לגוף שלי על זה שהוא מתפקד כל כך יפה"
הערה: אל תדאגי, אנחנו לא מתעלמים מהשלילי לתמיד. זה רק שלב ביניים.
אם תרצי, תספרי איך היה.

לדעתי החיים גדולים על כולנו חלק מהזמן, אם לא רובו.
לפחות, כל מי שאני מכירה (גם אני) מרגיש ככה לפעמים.

אבל לפני שאת ממשיכה הלאה (כי כתבת שאת מוכנה לשמוע גם עצות) ובלי קשר לעבודה או למידה עצמית, עזרה נפשית מכל סוג שהוא וכדומה, אולי כדאי שתבדקי אם את בריאה?
חלק מהדברים שאת מתארת יכולים להיות קשורים במצב בריאותי (הכי פשוט שאני מעלה בדעתי: B12 נמוך, שמביא לחוסר אנרגיה ועייפות. הפתרון יכול להיות פשוט לשפר תזונה, לקחת כדורים או לקבל זריקות).
משהו בסגנון הזה אולי לא יסיר את כל כובד השק מכתפיך, אבל יכול לשפר את המצב מאד, ואז יהיה קל יותר לחפש ולמצוא עוד דרכים לחיות טוב יותר.
(אם לא לענין, מיחקי).

_יש לי מעין תחושה מתמדת שאין לי כוחות להתמודדות עם מה שמכונה החיים.
תחושה קשה כאילו יש משהו שכולם יודעים וגם אני אמורה לדעת ורק אני לא קולטת איך עושים את זה._

יש מצב שאני כותבת בלוג ולא יודעת מזה? הרי לא יתכן שיש עוד מישהי שמרגישה [b]בדיוק[/b] כמוני, נכון? ואם כן... אם כן.... אז קודם כל (()) ושנית שתדעי שכתיבה מאד עוזרת. היא בדיוק מאפשרת [u]לפרוק קצת מהעומס המדומה[/u] ולעשות סדר בראש.

ואת לא מפונקת מדי, באחריות.

יש לי עוד הרבה לומר, אבל בשביל זה צריך שהילדים יירדמו....

יש לי וידוי שאני מוכרחה לפרוק:
אני מתחרטת על הילדים שהבאתי לעןלם.
נשמע קשה, אבל זה ככה.
לא יודעת מה השתנה או מה חשבתי לעצמי לפני שהריתי את הראשונה והשני, אבל אני לא מוצאת שום חדוה במלאכות היום יום של ההאכלה, רחצה, משחק, השכבה. אני בדיוק כמו ההורים שנשבעתי שלא אהיה כמותם- אלו שמרגע שהילד התעורר רק מייחלים לרגע שבו ירדם.
כל מה שאני רוצה לעשות זה לשכב במיטה ולקרוא ספר. באמת, זה לא שהם הורסים לי את הקריירה או הזוגיות זה פשוט שאני מפונקת מדי בשביל להיות אמא.

את לא רוצה לדעת איזה סמטוחות נהיו לי בחיים רק מזה ש [b]אני[/b] התקשרתי ללשכת גיוס לשאול למה לא הגיע לי צו ראשון ולא ההורים שלי. לקח לאבא שלי (שהיה עם דרגה ומקושר באותם הימים) הרבה זמן להסכים לנסות לברר בכל זאת מה קורה שם. כל העיכובים האלה עשו לי לא טוב להרבה זמן... אבל מה- לא היה שכל אף פעם להתחנן בדמעות להורים שלי שיתקשרו במקומי, גם כשזה גרם צרות צרורות שלא באשמתי.
בכל מקרה התחושות האלה שכולם יודעים משהו שאני לא - מוכרות. אני חושבת על זה שאמנם כאן באתר אנשים נגד בית ספר (ואני מבינה מאיזה סיבות, עם חלקן אני מסכימה) אבל אני חושבת שאם ילדים הולכים לבית ספר, אז באמת מאד חשוב שבסוף התיכון לפחות ואולי קודם יתחילו ללמד איך כותבים המחאה, איך משוחחים בטלפון עם פקידים, וכו'.

הי ,
אני שמחה אם משהו מקל על מישהי ממה שאני כותבת.
חוץ מזה , שחשבתי קצת על הירקות שלך שקשה לך איתם.
נזכרתי בחמותי , שהיא בלי שום ספק 'בלעבוסטה ' .אצלה יש תמיד בישולים ועשרה סוגי סלטים וכ' .
כשחמי חוזר מהקניות הוא שוטף את הכל (חוץ מבצל ותפוחי אדמה),מיבש ומסדר יפה במקרר.
אולי גם לך כדאי ככה , לבקש מבן הזוג שישטף לך.
או לעשות את זה כשיש לך מצב רוח לעשות את זה .

להפריד משימות למשימות שכן קל לנו לעשות ומשימות קות לנו יותר , זה תהליך חשוב לדעתי.
פלי לידי אומרת שאם יש משימה קשה יחסית ,ברור שהכל סוביקטיבי,אפשר לעשות איתה כמה דברים :
לעשות אותה בשלבים של 5 דק' כל פעם ומנוחה
או לשלב עם עבודה אחרת שקל לנו ושכייף לנו.

אני אומרת שגם זה בסדר לתת לעצמך חיזוק חיובי לפני ואחרי המשימה .

לי למשל קשה לסדר את הסלון.אבל קצת לטאטא זה סביר בעיניי , ןזה בדיוק מה שאני הולכת לעשות עכשיו , אחרי בישול ואכילת ארוחת בוהוריים שלנו וקצת 'באופן'.

[po]אילה בשדה הדגן[/po]
ראשית תודה לך על תגובתך. העלית הרבה נושאים ואנסה להגיב לחלקם:
מה שסיפרת על הבן שלך מזכיר לי שכשהיית בת 16 ורציתי משום מה להוציא ת.ז הייתי צריכה להתקשר למשרד הפנים ולברר איך איפה מתי וכו'. התחננתי בפני ההורים שלי לעשות את הטלפון בשמי ממש בכיתי בתחנונים והם לא הסכימו בסוף עשיתי את זה בעצמי.
באופן כללי כשכבר ניגשים לעשות את המשימה, היא פתאום נראית אפשרית אבל קשה להביא את עצמי להתחיל. כאילו הפעולה הראשונית היא הכי קשה מעין צוואר בקבוק. וזה נכון להרבה תחומים. גיהוץ למשל- שונאת את זה, אבל נראה לי שאם היה לי קרש פתוח ועליו המגהץ מוכן וחם, לא היה לי כל כך אכפת לגהץ.
גם בבישול- הקטע השנוא עלי הוא שטיפת הירקות.
מה שמזכיר לי עוד משהו מהילדות: היתי שונאת שנאה עזה לעשות שיעורי בית. לא יודעת למה, אבל פשוט לא הייתי מסוגלת. לכן ביום שבו היה צריך להראות בכיתה את השיעורי בית הייתי צריכה איכשהו להתחמק. אצל אמא שלי היה צריך להוציא אחוזי נכות כדי לא ללכת לבית ספר (באופן כללי היא דאגה להבהיר לנו שאנחנו לא נסיכות! אם כי נראה לי שהבנים דוקא די היו נסיכים) אז הייתי פשוט בורחת מהבית ולא הולכת לבית ספר, ומכיוון שהיה מסוכן מדי להיות בבית מחשש להיתפסות (וקרה גם שנתפסתי) הייתי מסתובבת בישוב... וכל זה רק כדי לא לעשות שיעורי בית.

[u]בקיצור מה שאני אומרת שאנחנו יותר מאוהבים בתקופה /איכויות נלוות /של אותה התאהבות ואפשר להתיחס אל הדברים הללו כניתנים להוספה ולמזיגה לחיי הנישואין העכשיויים שלנו,מה שיצור איזון יותר טוב עבורנו.[/u]
תודה! הקלת עלי מאוד

עולים לי כמה דברים מהקריאה בבלוג שלך,שהוא מענין וכנה ,לדעתי.

'החיים גדולים עלי '-זה ביוטי שאני ממש מכירה מעצמי היטב.
לפעמים גם אני רוצה 'מנהיג חזק 'ולחשוב שאני 'עם חזק ',ולחשוב שזה מה שיביא את הפיתרון לכל הבעיות.
שתבוא אמא שלי ולשם שינוי תתן לי להיות ילדה קטנה ,
שיבוא אבא שלי ויתרום לי מניסיון חיו ,
ש..

אולי בעצם כל הילדות המוקדמת שלי ובכלל בהמשך הרגילו אותי להיות זו שמארגנים בשבילה ,זו שמחליטים בשבילה ,ואם יש קושי ומשהו טיפה מסתבך ,מיד עוזרים.

לפני כמה ימים בן שלי רצה להכין בובה מכל מני חומרי יצירה וגליל של ניר טואלט.הוא קיבל כזו בובה מחברים.
ברגע שאמרתי לו ,טוב , אז תביא את מה שאתה צריך , עין הכנת הבובה נהיה פחות ופחות אטרקטיבי.
ללכת ולחפש וגזור ולהתאים ...

טוב , אולי קצת איתגרתי אותו יותר מכמה שהוא ציפה .כלומר יכולתי ללכת ולהכין לו את הכל ולגזור עבורו וכ' , אבל הייתי עיפה או שסתם לא היה לי חשק לזה.
לפעמים אני יותר מקרקרת סביבו.
מצד שני ראיתי משהו על איך הוא מתנהל.

אחד הדברים ששמתי לב,בעינין הזה של עשיה הוא שהרבה אני לא יודעת איך לארגן את עצמי טוב.
אני לא יודעת ממה להתחיל.
לפעמים ההתחלה נראית לי 'גדולה עליי'.
למשל : כל המטבח מלא בכלים לא נקיים -איך בדיוק אפשר להכין ארוחה תוך חצי שעה ?!

ונכון , בשביל זה המציאו את הזבובה ואת בשמת !

ועוד משהו שלמדתי מהבן שלי : שיש זמן בשביל זה ,בשביל לעשות את מה שלא כל כך פשוט לי ויש את הזמן שפשוט צריך להיות מודעים לכך שבו פשוט לא יצא שום דבר טוב .
יש את הזמן לברוח ל'באופן',לקרוא ולהסתלבט.
אפשר לאכול לחם עם חומוס מהמכולת.לא כל יום אני צריכה לתקתק כאן גורמה.

ובשבילך,
מה שאני חושבת שאולי יהיה במקום להציע :
להתבונן באופן שבו את מתיחסת לבחירות של הילדה(הבנתי שיש לך בת ,האם זה כך?),האם בכלל יש לה בין מה למה לבחור ?
האם כשהיא רוצה לעשות משהו היא מקבלת את הכל מוכן או שהיא צריכה ללכת לארגן לעצמה?
אפילו יש משמעות לשטח שבו היא מטיילת : האם כתינוקת היא התרחקה ממך ,היתה בלול ,נצמדה כל עוד זה אפשרי וכ'

אחותך מתחתנת ואת חושבת שהיא לא מוכנה לזה : כן , גם אני כשאני חושבת על עצמי בגיל 27 ,אישה צעירה עם סלט פירות בתור קו מחשבה ,דימויים על מה טוב ומה רע שלקוחים הישר מסרטי מדע בדיוני ..עומדת מול הרבי ומול קהל גדול ומתחייבת לאיש אחד לכל החיים .
צריך היה לעצור אותי.
ועוד שנתיים אחר כך ילדתי -על זה כבר בכלל אין מה לדבר.

מוכנה לא מוכנה , [b]החיים הם מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלעשות תוכניות.[/b]

הבת שלי מאוד לא מסתדרת עם אפשריות .היא נאלמת כשמציעים לה מגוון.
היא דעתנית לא קטנה ואם נותנים לה משהו שלא מתאים לה היא ישר תדע למחות..ולבקש את מה שנתנו לאחיה הגדול.

***********************************************************************************************************

לגביי החלום:
אני חושבת שזה ממש בסבבה לשנינו שאנחנו מדברים על כל מני דמיות מהעבר שלנו .זה לא סוד, זה לא משהו שאסור והתשוקה לכך מתחילה לתסוס בפנים ולהחמיץ את החיים שלנו.
אם מדברים על אהוב לשעבר ,אולי זה מזכיר איזו תקופה נעימה בחיים,תקופה של חופש .מה לא הייתי עושה בימים מסויימים של אמהות לתינוק קטן כדי להשיב לעצמי את הכיפיות של סתם בטן גב ולהרהר עמוקות בעלם חמודות שאני אמרתי ככה והוא אמר ככה ..
בקיצור מה שאני אומרת שאנחנו יותר מאוהבים בתקופה /איכויות נלוות /של אותה התאהבות ואפשר להתיחס אל הדברים הללו כניתנים להוספה ולמזיגה לחיי הנישואין העכשיויים שלנו,מה שיצור איזון יותר טוב עבורנו.
למשל ,לקחת יום חופש קטן ולהקדיש אותו להירהורי בטן גב .

הרבה זמן נטשתי כיהיה לי עוד יותר עמוס בחיים מכרגיל. (מבחנים רצופי כשלונות, חתונה)
יש משהו שנורא מפחיד אותי.
בזמן האחרון אני כל הזמן חולמת על חבר ילדות שלי, ובחלום אני תמיד מאוהבת בו.
זה מישהו שבגיל 16-17 ואולי אפילו אחר כך הייתי מאוהבת בו, והוא אף פעם לא מי יודע מה שם עלי. אין לי שום טינה כלפיו על זה, להיפך ההיזכרות בו גורמת לי לפרפורי התאהבות. זה דוקא עושה לי כיף איך שבחלומות אנחנו שוב ביחד.
איזה כיף לי שיש לי אהבה לא ממומשת. במובנים מסויימים זה עדיף על אהבה ממומשת.
אבל עם זאת זה נורא מפחיד אותי. מה זה אומר על הנישואים שלי? נורא קשה לי לא לספר לבעלי, אבל איך אני יכולה לספר לו?
אני מנסה לחשוב, אם זה היה להיפך- הוא זה שהיה חולם על מישהי- זה היה פוגע בי. ובחי שאני לא רוצה לפגוע בו או בנישואים שלי.

חלמתי על היומיון:
הגעתי לשם עם האוטו, ועמדתי מאחורה, במרחק מה מהקהל המתכנס. זה היה באיזו חורשה באיזור הרי ירושלים.
במרחק מה ממני עמדו שתי נשים והסתודדו, מאחוריהן היו בימבות, ולכן חשבתי שאחת מהן, שנראתה משום מה דוסית טיפוסית (מטפחת, חצאית) היא mise, מזה הנחתי שהשניה היא [po]ניצן אמ[/po], כי תמיד אחרי שפוגעים ומתנצלים נהיים חברים טובים, כאילו כדי לחפות על המבוכה.
אני רוצה לגשת ולשאול, אבל פאדיחה לי. אני בעיקר נורא נורא מתפדחת כי שכחתי להביא את הילדים, וזה ממש לא מקובל בבאופן. אז אני נכנסת ויוצאת לסירוגין.
בסוף הכנס אני מגלה שאיבדתי את הארנק ואני חוזרת לשם ומחפשת ומחפשת אבל מוצאת רק ארנקים של נשים אחרות, אני לא יודעת אם כייסו אותי או שבכלל שכחתי להוציא אותו מהאוטו, ומחליטה לחזור הביתה.
אני שואלת מישהי איך יוצאים מכאן, והיא אומרת בנימה של "איזו שאלה?!" בדיוק באותה דרך שנכנסת, ככה, ומראה לי באיזו תנועה מרושלת, אני מנסה להנהן ומתביישת להודות שאני בכלל לא זוכרת איך הגעתי הנה ואני בכלל לא מצליחה להזכר שהגעתי הנה.
למישהו פיתרונים?

קוראת

אחותי הקטנה מתחתנת עוד שבוע, ואני מרגישה צורך עז לעצור אותה.
יש לי תחושה שזה יסתיים לא טוב.
אני לא ממש יכולה לומר מילה רעה על הבחור, אבל היא נראית לי לא בוגרת (למרות שאני התחתנתי צעירה ממנה), ונראה לי שהיא נכנסת למקום שלא תוכל לצאת ממנו יותר מתוך רצון להתחתן ולא מתוך רצון להיות נשואה.
אין לי מה לעשות עם זה. אין שום דרך שאפשר לומר משהו בלי לפגוע.
אני פשוט מתאמצת נורא להיות שמחה בשמחתה.

איזה יום של כישלון היה לי אתמול.
בבוקר נודע לי שנכשלתי במבחן, ובכך סיכמתי את הסמסטר הקודם ב2 כשלונות ב2 הקורסים שלקחתי.
אם רציתי להתנחם בכך שהסיבה לכשלונות היא ההשקעה שלי בשני ילדי בבית, הרי שהערב סימן לי ויכוח [b]נוראי[/b] עם הבת שלי. אף אחת לא ירדה מהעץ הגבוה שטיפסה עליו, ואני הוספתי וטיפסתי עם איומים שלא רציתי לממש ובסוף ממש ממש פגעתי בה. נראה לי שזו תהיה טראומה לכל החיים (לא שאחרי שהבנתי את זה ירדתי מהעץ, רק קצת הנמכתי גובה :'( :'( )
זה ממש לא ויכוח שמתאים לאישה בת שלושים או לילדה בת שלוש. זה היה נשמע כמו שתי ילדות עצבניות מאוד בנות 10 בערך.
אוף, מה נהיה ממני? איך היתי רוצה להתחיל הכל מהתחלה.
לא עדיף להשקיע לפחות במשהו ולא לצאת קירחת מכאן ומכאן?

לגבי התיאוריה, אני אכתוב מחר, כשארגע.