על ידי אני_מליה* » 25 אוגוסט 2019, 12:07
והפעם לידה בתנועה, או נכון יותר תנועה בלידה.
אז ביום רביעי בערב הגיח בני לעולם.
זה התחיל משבועיים של ברקסטון היקס, בהם אמרה לי המיילדת שזה ייקח עוד זמן ורוב הלידות הן אחרי התאריך. הייתי שבוע 38. טוב, התכוננתי לעוד שבועיים של היריון ומנוחה. אבל הכל היה מוכן כבר. הברקסטון היקס המשיכו וביום שני בלילה כבר לא הצלחתי לישון בגלל מלא צירים. ייחסתי את זה לגזים שהיו לי אחרי שאכלתי חצי קילו כרוב כבוש ביתי. (כאמור זמן לא חסר לי.)
יום למחרת עשינו הליכה למרכז העיר, כל חצי שעה עוצר אותי ציר. אכלנו המבורגר קנינו משהו וחזרנו. באמצע התחיל לצאת לי הפקק הרירי. יודעת שאולי אין לזה משמעות. חוזרים ברגל הביתה. אומרת לאישי - אני כבר באה למיטה, אני אחכה שהצירים ייגמרו
הולכת לישון בשתים עשרה וחצי וקמה בשתיים. די לא יכולה, אני קמה מצירים כל רבע שעה. מעירה אותו. מתקשרים למיילדת שאומרת לנו לנסות לישון בכל צורה. אמבטיה, להירגע, מנסה שוב לישון. זה סיוט לנסות לא לזוז כדי לישון בצירים. אני נהיית עצבנית. אם אני לא אישן זה לא ייגמר טוב. אני בן אדם שצריך הרבה שינה. בשש קמה וזה כבר שיפור, לפחות לא צריכה להעביר צירים במיטה. מעירה את אישי בשמונה, יש ציר כל עשר דקות. הם כואבים לי, הרבה יותר ממה שחשבתי. קיוויתי להעביר את החלק הראשון בצפייה בנטפליקס, מבינה שלא קלטתי את המצב. המיילדת באה, ואין לה בשורות טובות. פתיחה ארבע, הצירים שיש לי זה עדיין לא זה, אנחנו בהתחלה. הם יהיו יותר תכופים ויותר כואבים, היא אומרת. הראש שלי מתחיל לעבוד - לא ישנתי עדיין, ואני כבר סובלת פצצות. אני רק בהתחלה, קו הסיום נראה לי בלתי אפשרי להגיע. היא משבחת אותי על איך שאני עוברת את הצירים (על שש, זזה קצת) אבל גם אומרת לי להרפות לתוך הכאב ולא להחזיק את האגן. אני יודעת שהיא צודקת אבל האינסטינקט של לקפוא חזק ממני. היא מראה לי נשימות שונות ממה שאני עושה, מזכירה את הקשר בין השפתיים לצוואר הרחם, להרפות את הלסת והשפתיים בנשיפה. אני מנסה ליישם, הכאב דוחף אותי למקומות שאני יודעת שלא טובים, ואני מנסה לדחוף בחזרה. היא הולכת. אנחנו נשארים שנינו. אווירה מוזרה. אני לא מדברת בכלל, מזכירה רק את זה שלא ישנתי. מרגישה חלשה ובין הצירים תוקפים אותי סחרחורות שאני יודעת שקשורות ללחץ דם הנמוך שלי ולחוסר שינה. אני לא אצליח להעביר לידה כל כך חלשה וגמורה מנטלית מהכאבים. אישי מסדר את הבית עוד קצת לקראת הלידה. אני שמה את המוזיקה שהכנתי. הפועלים בחוץ עושים מלא רעש. אני מרגישה שבין ציר לציר אני נרדמת. הולכת לישון. אחרי שעה וחצי שבה העירו אותי ארבע צירים כואבים בטירוף אני קמה. קוראת קצת בבאופן, מגיעה לדף שיונת שרון מתעקשת בו שאם נמצאים בתנועה צירים לא כואבים. למה שהיא תשקר ככה? אני חושבת לעצמי בחמת זעם. קוראת על העטיפה של לידה פעילה את המשפט ׳את בוחרת איל ללדת׳ או משהו בסגנון. מתחילה להרגיש את האייג׳נסי חוזר אליי. אני לא הולכת לפחד מעכשיו מהכאבים והעייפות. אין מצב שאני נותנת לפחד לשלוט בי ככה, לא בא לי להעביר את השעות הקרובות באבל על זה שלא ישנתי. מתחילה לדבר כדי להקליל את האווירה. וואו בעלי ממש מתעודד מזה. עד עכשיו היינו פשוט במין שקט כזה (אחר כך הוא אמר שמבחינתו דווקא לא הייתי בהיסטריה וזה עזר לו) אומרת לו שאני כבר לא אישן, שאני צריכה לקבל את זה ולעבוד עם מה שיש. לוקחת תרופה הומיאופתית ללחץ דם נמוך. מתחילה לזוז, מפסיקה לפחד מהצירים. זה אשכרה עובד. הצירים כואבים אבל פחות, מרגישה את הגוף מתעורר לחיים. מבקשת אוכל ושתייה, ואז אומרת לו שנעשה סיבוב מסביב לבניין. בדרך פוגשים שכנים ושכנה בלי טקט שמתעקשת לדבר איתי. עושים סיבוב ממש איטי. בדרך יושבים על ספסל ואב הבית מזהה אותי ופונה אליי, ממש מתרגש לדבר איתי כי אני בהיריון כה מתקדם, וכולם כאן נורא מתרגשים מתינוקות. אני מדברת איתו בשפה שבורה על הבעיות שפניתי אליו בגללן, באמצע השיחה יש לי ציר ואני מנסה להיות גיבורה. כשהשיחה מסתיימת אנחנו ממשיכים במיני סיבוב. בדרך חזרה חבורה של ילדים ומבוגרים מדברת עם השכן מהקומה שלנו. אני מנצלת את זה כדי לחמוק הביתה. כשמגיעים אנחנו מתיישבים לראות סרט, אבל בישיבה סטטית אני לא יכולה להכיל את הצירים. אני ממשיכה לזוז בבית וקולטת שהעייפות חזרה. מוכנה לנסות ללכת לישון ואכן נרדמת לחמישים דקות בהן 3 צירים כואבים במיוחד. אבל זה מספיק כדי לקרקע אותי קצת. את החלומות אני לא זוכרת. אמשיך אחר כך.
והפעם לידה בתנועה, או נכון יותר תנועה בלידה.
אז ביום רביעי בערב הגיח בני לעולם.
זה התחיל משבועיים של ברקסטון היקס, בהם אמרה לי המיילדת שזה ייקח עוד זמן ורוב הלידות הן אחרי התאריך. הייתי שבוע 38. טוב, התכוננתי לעוד שבועיים של היריון ומנוחה. אבל הכל היה מוכן כבר. הברקסטון היקס המשיכו וביום שני בלילה כבר לא הצלחתי לישון בגלל מלא צירים. ייחסתי את זה לגזים שהיו לי אחרי שאכלתי חצי קילו כרוב כבוש ביתי. (כאמור זמן לא חסר לי.)
יום למחרת עשינו הליכה למרכז העיר, כל חצי שעה עוצר אותי ציר. אכלנו המבורגר קנינו משהו וחזרנו. באמצע התחיל לצאת לי הפקק הרירי. יודעת שאולי אין לזה משמעות. חוזרים ברגל הביתה. אומרת לאישי - אני כבר באה למיטה, אני אחכה שהצירים ייגמרו :) הולכת לישון בשתים עשרה וחצי וקמה בשתיים. די לא יכולה, אני קמה מצירים כל רבע שעה. מעירה אותו. מתקשרים למיילדת שאומרת לנו לנסות לישון בכל צורה. אמבטיה, להירגע, מנסה שוב לישון. זה סיוט לנסות לא לזוז כדי לישון בצירים. אני נהיית עצבנית. אם אני לא אישן זה לא ייגמר טוב. אני בן אדם שצריך הרבה שינה. בשש קמה וזה כבר שיפור, לפחות לא צריכה להעביר צירים במיטה. מעירה את אישי בשמונה, יש ציר כל עשר דקות. הם כואבים לי, הרבה יותר ממה שחשבתי. קיוויתי להעביר את החלק הראשון בצפייה בנטפליקס, מבינה שלא קלטתי את המצב. המיילדת באה, ואין לה בשורות טובות. פתיחה ארבע, הצירים שיש לי זה עדיין לא זה, אנחנו בהתחלה. הם יהיו יותר תכופים ויותר כואבים, היא אומרת. הראש שלי מתחיל לעבוד - לא ישנתי עדיין, ואני כבר סובלת פצצות. אני רק בהתחלה, קו הסיום נראה לי בלתי אפשרי להגיע. היא משבחת אותי על איך שאני עוברת את הצירים (על שש, זזה קצת) אבל גם אומרת לי להרפות לתוך הכאב ולא להחזיק את האגן. אני יודעת שהיא צודקת אבל האינסטינקט של לקפוא חזק ממני. היא מראה לי נשימות שונות ממה שאני עושה, מזכירה את הקשר בין השפתיים לצוואר הרחם, להרפות את הלסת והשפתיים בנשיפה. אני מנסה ליישם, הכאב דוחף אותי למקומות שאני יודעת שלא טובים, ואני מנסה לדחוף בחזרה. היא הולכת. אנחנו נשארים שנינו. אווירה מוזרה. אני לא מדברת בכלל, מזכירה רק את זה שלא ישנתי. מרגישה חלשה ובין הצירים תוקפים אותי סחרחורות שאני יודעת שקשורות ללחץ דם הנמוך שלי ולחוסר שינה. אני לא אצליח להעביר לידה כל כך חלשה וגמורה מנטלית מהכאבים. אישי מסדר את הבית עוד קצת לקראת הלידה. אני שמה את המוזיקה שהכנתי. הפועלים בחוץ עושים מלא רעש. אני מרגישה שבין ציר לציר אני נרדמת. הולכת לישון. אחרי שעה וחצי שבה העירו אותי ארבע צירים כואבים בטירוף אני קמה. קוראת קצת בבאופן, מגיעה לדף שיונת שרון מתעקשת בו שאם נמצאים בתנועה צירים לא כואבים. למה שהיא תשקר ככה? אני חושבת לעצמי בחמת זעם. קוראת על העטיפה של לידה פעילה את המשפט ׳את בוחרת איל ללדת׳ או משהו בסגנון. מתחילה להרגיש את האייג׳נסי חוזר אליי. אני לא הולכת לפחד מעכשיו מהכאבים והעייפות. אין מצב שאני נותנת לפחד לשלוט בי ככה, לא בא לי להעביר את השעות הקרובות באבל על זה שלא ישנתי. מתחילה לדבר כדי להקליל את האווירה. וואו בעלי ממש מתעודד מזה. עד עכשיו היינו פשוט במין שקט כזה (אחר כך הוא אמר שמבחינתו דווקא לא הייתי בהיסטריה וזה עזר לו) אומרת לו שאני כבר לא אישן, שאני צריכה לקבל את זה ולעבוד עם מה שיש. לוקחת תרופה הומיאופתית ללחץ דם נמוך. מתחילה לזוז, מפסיקה לפחד מהצירים. זה אשכרה עובד. הצירים כואבים אבל פחות, מרגישה את הגוף מתעורר לחיים. מבקשת אוכל ושתייה, ואז אומרת לו שנעשה סיבוב מסביב לבניין. בדרך פוגשים שכנים ושכנה בלי טקט שמתעקשת לדבר איתי. עושים סיבוב ממש איטי. בדרך יושבים על ספסל ואב הבית מזהה אותי ופונה אליי, ממש מתרגש לדבר איתי כי אני בהיריון כה מתקדם, וכולם כאן נורא מתרגשים מתינוקות. אני מדברת איתו בשפה שבורה על הבעיות שפניתי אליו בגללן, באמצע השיחה יש לי ציר ואני מנסה להיות גיבורה. כשהשיחה מסתיימת אנחנו ממשיכים במיני סיבוב. בדרך חזרה חבורה של ילדים ומבוגרים מדברת עם השכן מהקומה שלנו. אני מנצלת את זה כדי לחמוק הביתה. כשמגיעים אנחנו מתיישבים לראות סרט, אבל בישיבה סטטית אני לא יכולה להכיל את הצירים. אני ממשיכה לזוז בבית וקולטת שהעייפות חזרה. מוכנה לנסות ללכת לישון ואכן נרדמת לחמישים דקות בהן 3 צירים כואבים במיוחד. אבל זה מספיק כדי לקרקע אותי קצת. את החלומות אני לא זוכרת. אמשיך אחר כך.