וואו. מאיפה מתחילים?
סיפור הלידה של תמר
אחרי שנתיים של טיפולי פריון ארוכים ומפרכים התעוררתי מההרדמה בטיפול האחרון ואבא שלי היה שם. הרגשתי אותו בבירור, עומד לי ליד המיטה. פחדתי להסתובב, כדי שלא יעלם. הרגשתי תחושה עמוקה ומופלאה, כמו תמיד ליד אבא שלי, שיהיה בסדר. שהוא שם בשביל לשמור עלי. שהוא סומך עלי ושתמיד אוכל להישען עליו. הוא לא דיבר בכלל (כמו תמיד) אבל הנוכחות שלו כל כך עצומה שלא היה צורך במילים.
אחרי שלושה ימים של שכיבה, קמתי כדי לעלות לבית הקברות, ביום השנה הראשון שלו. באותו יום הריתי את תמר. כל ההריון הרגשתי את אבא שלי. הרגשתי שהוא מכיר את השעועית הקטנה שגדלה לי בבטן, שהוא שומר גם עליה. בשבוע ה - 22 להריון, החליטה הרופאה שלי לשמור עלי גם והושכבתי לשמירת הריון. תמר התמקמה נמוך מאוד באגן וצוואר הרחם איים להימחק כליל! אז שכבתי עשרים שבועות… היא הייתה במצג עכוז והוחלט על ניתוח קיסרי. ניתוחים מתוכננים דינם להיקבע לשבוע ה - 38, אך אני עמדתי על דעתי ללדת אותה בל"ג בעומר, מה שאומר שבוע - 42! רופאתי יקירתי הסכימה לי.
בבוקר הניתוח הגעתי להתאשפז, חוברתי למוניטור והתברר כי החלו לי צירים. הוכנתי לניתוח, כשהרופאה שלי תבצע אותו. תמר נולדה בניתוח קיסרי, קצת לפני צאת החג.
התאוששתי ממנו במהירות הבזק. שלושה ימים אחרי כבר הסתובבתי בקלילות, שוכחת בכלל מהכאב, מהתפרים מההרדמה - ורק מאושרת באור הקטן שבצבץ לי לתוך החיים. לא נשארו לי חווית קשות מהלידה הזו. אכן, זו לידה "יוצאת דופן", אך היא לידה, שבסופה יצאה לי הגורה המדהימה בעולם, בריאה ושלמה.
שמירת ההריון הזו הביאה אותי למקום שלא ידעתי שקיים בכלל וקיים בתוכי בפרט. מנוחה. רוגע. שקט ושלווה. בלי יעדים ומשימות. עולם שמתנהל מזריחת השמש ועד שקיעתה על מי מנוחות, בקריאת ספרים ובהייה בתקרה. ומצאתי את עצמי מתפטרת. נשארת עם הגורה בבית ומוצאת את הקהילה המופלאה הזו.
סיפור הלידה של יפתח ונדב
כשמלאו לתמר שנתיים בדיוק, היא ינקה בפעם האחרונה, בצאת החג. היא ידעה שצריך להפסיק. כדי שאמא תהרה שוב, עליה לעבור טיפולים ולקחת הורמונים שעוברים אליה בחלב. היא ינקה, אני בכיתי והיא לא ביקשה פעם אחת מאז.
אחרי כמה חודשי טיפול, הרינו את העוברימצי'קים. כל ההריון היה מופלא. הרגשתי מעולה. יפה וחיונית ופעילה וגבוהה מתמיד. בשבוע - 30 היו לי מיחושים בבטן והלכתי לבית החולים תה"ש (שם עובדת הרופאה שלי) כדי להיבדק. נו טוב. צוואר הרחם החליט שוב להשבית אותי והחל להימחק. שכבתי חמישה ימים תמימים, וביום שישי בלילה, אחרי שהגורה שכבה לישון ואני איתה, התעוררתי מתחושה של זרם חם וסמיך ולא במקום…
עוד לפני שבדקתי מה זה ואיזה צבע יש לזה, אמרתי לשחר (הבעל שיחיה) - נוסעים לבית חולים. הגענו לתל השומר בחצות. המומים, מבוהלים קצת אך אופטימיים. הושכבתי בחדרי הבדיקה במיון יולדות והתחלתי להתפלל. בדקו, דחפו, הכאיבו קצת ואמרו - יש פתיחה של 2 סמ' ומחיקה מלאה. הועברתי אחר כבוד לחדר לידה, ושם ביליתי את היממה הקרובה בנסיון לעצור את הצירים (אשר אגב, כמעט ולא הרגשתי בהם). זריקה לעצור את הצירים וחיבור לאינפוזיה של נוזלים ומוניטורים (אחד לי ואחד לכל עוברצ'יק) ולשכב על הגב ולא לזוז!!! ככה חלפה יממה. כאבי הגב שהתחילו לי, מרוב שכיבה ללא תנועה והפחד שתתחיל לידה, היו איומים. חוצמיזה, היה חשש שיש דליפה של מי שפיר מה שאומר חשש לזיהום מה שאומר מיד להתחיל לקבל אנטיביוטיקה לוריד.
בשעות האלו, בין שישי לשבת, עלתה לי פתאום
עדינה ניפו האהובה, שהייתה כבר בסוף שבוע ארבעים. פתאום הייתה לי תחושה חזקה שהיא יולדת היום גם כן. במקום אחר ובזמן אחר, אבל היא כבר מחזיקה ילד. למחרת הסתבר לי, שאכן עדינה ילדה ביום ששי, כמה שעות לפני כן.
לאחר יממה נרגעו ופחתו הצירים ושום דבר לא התקדם לכיוון לידה. לחדר נכנס רופא ברוחב וגובה של מקרר, חייך ובדק. חשבתי שאני תיכף יולדת אותם מהגרון, ושאם לא הייתה לי פתיחה מלאה עד אז, הרי שהוא ידאג לזה… (צריכה להיות מגבלה על עובי האצבעות של רופאי נשים). לבסוף הוכרע שאין טעם להמשיך לשכב בחדר הלידה וכי אני מועברת ליחידה להריון בסיכון גבוה. היחידה סבלה מפיצוץ אוכלוסין, ולכן הוכנסתי לחדר המיועד לשתי נשים ואני הייתי בו השלישית. משמעות הדבר היה שכיבה במעבר צר בין שתי מיטות, ללא וילון משל עצמי וללא טיפה של פרטיות. ככה שכבתי לי שם (שוב באותה תנוחה) שעות ארוכות, במהלכן התחלתי לתכנן מה יקרה עכשיו כשישאירו אותי בבית חולים לחודשיים שנותרו לי עד הלידה. והמשכתי לדבר עם העוברימצ'יקים שיחכו עוד קצת ועשיתי רייקי לרחם ולהם. ודמיינתי את הרחם כרימון גדול ואדום ומלא ואני מדברת איתו ומבקשת ממנו להישאר סגור ומוגן ומגן על הילדים שלי הגדלים בתוכו. ודמיינתי איך אני נכנסת איתם לתוך הרחם ומחבקת אותם ומלטפת אותם ומערסלת אותם ואומרת להם שאמא כאן ושיהיה בסדר ושאני אשמור עליהם ושאני סומכת עליהם ושתמיד יוכלו להישען עלי. ושאני אחכה איתם ביחד, בסבלנות, עד שיבשילו ויוולדו לי.
לא עצמתי עין במשך למעלה משתי יממות. פחדתי לזוז ולנשום - רק שיישארו עוד בפנים. ביום ראשון, בשעות הבוקר המאוחרות התחלתי להרגיש מיחושים סדירים, בבטן ובגב התחתון. המיחושים הפכו לכאב חזק ובלתי נסבל, ובעיקר כשעלי לעבור אותו בשכיבה, מחוברת למוניטורים ואינפוזיה. בכל פעם שעברה אחות ביקשתי להיבדק, או שייקחו אותי משם או שיעשו כבר משהו, כי זה הופך לבלתי נסבל.
בשעה שתיים בצהרים, אמרתי לעוד אחות רחמניה שחלפה מול האין וילון שלי, שאם הם לא שמים לב, אני גונחת במחלקה הלא נכונה. ושאם מה שיש לי זה לא צירים - אז אבוי לי מה הם צירים באמת!!! האחות אמרה - "מה, כואב לך משהו?". לא. אני סתם נהנית להתפתל במשך שעתיים על המיטה הצרה הזו, קשורה ברצועות למוניטור, מחוברת לאינפוזיה, לגנוח ולהתנשם בזמנים קבועים. זה מן הרגל מגונה שלי שבאמת לא מצריך התערבות רפואית…
סוף סוף בדקה אותי רופאה ואמרה שמתחילה לידה, יש פתיחה של 3 סמ' ואני צריכה לעבור לחדר הלידה. הרופאה שלי, שהייתה באותה העת בחדרי הלידה (היא מנהלת חדרי הלידה בתל השומר - אשה אהובה ויקרה לליבי) קיבלה הודעה שיולדת מסיכון גבוה מגיעה וצריך להכין חדר ניתוח! כיוון שהיא מכירה את הנפשות הפועלות, היא אמרה שאין צורך בחדר ניתוח וכי אני עומדת ללדת בלידה נרתיקית וטבעית לגמרי.
כאן החל דיון סוער בעניין הפרוטוקולים של בית החולים. הרופאה שבדקה אותי התעקשה כי הם מורים על קיסרי נוסף במקרה כזה והרופאה שלי התעקשה שלא. לבסוף הדיון הוכרע בכך שהרופאה שלי אמרה - עלי. אני מיילדת אותה איך שאני רוצה. הובלתי אחר כבוד לחדר הלידה כארבע שעות לאחר שהחלו צירים סדירים. כשאני עדיין מחוברת לכל צינור אפשרי. בחדר הלידה נבדקתי שוב ומסתבר שאני עם פתיחה של 7 סמ'. אחרי עוד כמה גניחות רמות והתפתלויות הגעתי לפתיחה של 9 סמ'.
וכאן לצערי חלה תפנית לא צפויה. הרופאה שלי שהייתה צריכה לצאת כבר שעתיים קודם לכן ודחתה ודחתה את שאר ענייניה, נאלצה ללכת. היא ליטפה והרגיעה שהיא משאירה אותי בידיים טובות של מילדת טובה ורופאה אחרת תגיע בהמשך. נפרדתי בצער רב. והמשכתי לגנוח. הגיעה הרופאה. אותה אחת שהתעקשה שעלי לעבור ניתוח…
במהלך ההריון קניתי את הספר "לידה פעילה". התחלתי לקרוא בו בעצלתיים ותכננתי להקדיש את שני החודשים האחרונים להריון להכנה ללידה. מה הם השלבים שלה ומה לעשות בכל שלב ומה תפקיד בן הזוג ואיך להתכונן אליה נפשית ופיזית. והנה פתאום היא מגיעה, חודשיים לפני הזמן ואני ממש לא "מוכנה". אמרתי לשחר - נעבור את זה. אני אלך עם מה שמרגיש לי ואעשה מה שמתאים לי ואני מאמינה לגמרי בעצמי ובגוף שלי שנדע מה לעשות.
התחילו צירים חזקים. פחד. משהו שלא הכרתי ולא חשבתי שיש. המיילדת הייתה מקסימה. אך היה לחץ רב במערכת סביב הלידה הזו. מצאתי את עצמי יולדת באיצטדיון בלומפילד; רופאים ואחיות מהפגיה ורופאה ושתי מילדות ומרדים ועוזר וכמה סניטריים שבאו לראות למה יש התקהלות כזו גדולה ואולי מחלקים משהו בחינם. המיילדת קלטה את המצוקה ואת חוסר האפשרות ללדת במצב כזה, רכנה אלי ואמרה לי להתרכז רק בה. רק היא ואני כאן ולהקשיב רק לה. במהלך כל הלידה, בכל פעם שהיה נדמה לה שאני "בורחת", לא שקועה בלידה עצמה, היא חזרה למקד אותי בה ובעצמי ובאוויר שאני נושמת.
היו כמה צירים חזקים ולחיצות הזויות בהתאם, והיא אמרה שהיא רואה את הראש של העוברצ'יק הראשון. דמיינתי שוב את הרימון שלי. ראיתי אותו נפתח בקלות ורכות והמון אור בוקע ממנו. והוא מגיר מיץ אדום והעוברים האהובים שלי יוצאים החוצה כשהם עטופים ובריאים ושלמים. הגיע ציר חזק נוסף והרגשתי איך הראש מציץ, ועם סופו של הציר חוזר חזרה. הרגשתי שבציר הבא הוא בחוץ. נהמתי וצעקתי וכאב לי והרגשתי שיותר לא אוכל. שזה השיא. ואז יצא הראש במלואו. המיילדת אמרה לי להפסיק ללחוץ. להרפות. לנשום. שהוא כבר יחליק החוצה. הפסקתי ללחוץ (קצת היה לי קשה לנשום…) והרגשתי התרוקנות מדהימה. כמו שאיבר אהוב יוצא לי מתוך הגוף והתחושה המופלאה של התרוקנות פיזית ומיד התמלאות באושר צרוף למשמע הקול שלו. בכיתי. לחשתי לו - שלום גור אהוב שלי. לא ראיתי אותו בכלל והוא הובהל משם לטיפול נמרץ בפגיה.
ניסיתי להסדיר את הנשימה ולהפסיק את הרעד בגוף. המיילדת ליטפה לי את הראש ואמרה לי שצריך להמשיך. יש עוד גור אחד בפנים. החוויה הייתה כל כך מדהימה, ללדת את יפתח, שהייתי מוכנה ללדת כאן ועכשיו עוד חמישה.
כשאני מנסה להסדיר את הנשימה ולהכין את הגוף ללידה נוספת, התערבה הרופאה והתחילה בדיקה וגינלית כואבת נורא, אטומה ואדישה. אחרי כמה שניות, היא אמרה משהו לא ברור על העובר השני והמילה שקלטתי בבירור הייתה - סקציה. הייתי המומה ואפופת כאב. שאלתי את שחר אם זה מה שאני חושבת. הוא הנהן. שאלתי את הרופאה - למה ושתיתן לי עוד רגע ואני אלד גם את העוברצ'יק השני ושתסביר לי מה קורה…
היא התעלמה ממני לחלוטין. היא שידרה לי מתחילת הלידה חוסר בטחון ולחץ נוראי. היסטריה. היא רצתה שהסיוט הזה יהיה מאחוריה ושיתנו לה לסיים את המשמרת בשלום. היא לא הסתכלה לי פעם אחת בעיניים מאז תחילת הלידה ואז היא מקבלת החלטה שהופכת לי את החיים - בלי לתת לקושי שלי מקום בכלל.
מכאן התחיל מחול שדים מטורף. אם קודם ילדתי בבלומפילד ברי שעכשיו אני בווימבלדון. ריצה מטורפת, לחץ אטומי, כמובן שמישהו משחרר לחלל האוויר את משפט המחץ "העובר במצוקה". מי שלא הייתה במקום הזה לא יכולה להבין. למה לא התעקשת, למה וויתרת כל כך מהר, למה לא ניסית בכל זאת… המשפט הזה מעביר את האמא למצב אחר לגמרי. הייתי מוכנה שינתחו אותי מיד במסדרון בלי הרדמה ויוציאו אותו בחיים. שיקרעו אותי לגמרי ושהגור שלי לא יהיה במצוקה. רק רציתי אותו בריא ושלם.
שחר נשלח מיד החוצה מהחדר. המרדים המופלא (שהיה צריך להיות מיילדת) ליטף אותי ואמר שיהיה בסדר שהכל ייגמר טוב ומהר. הורדמתי תוך שניות. עוד הרגשתי אותה מתחילה לחתוך. בשניות האלו, מהרגע שנפלה ההחלטה לנתח ועד ההרדמה, הודתי ליפתח על הלידה הקסומה שזימן לי ולחשתי לנדב שעוד מעט יבואו להוציא אותו. שלא יבהל. שאני אחכה לו בצד השני של הבטן. שתים עשרה דקות אחרי הלידה המופלאה של יפתח, הוצא נדב לאוויר העולם.
הפעם הבאה הייתה התעוררות בחדר התאוששות, כשאני רועדת מקור וכאבים וכל השרירים שלי רועדים בלי שאני יכולה לשלוט עליהם. אחותי קטנתי אהובתי מקור אושרי נכנסה. והניחה לי יד על המצח. נרגעתי באחת. כמו סם הרגעה היה המגע שלה. מילמלתי כמה זה טוב לי ושלא תלך…
מאז אנחנו במרכזה של סופה. כמו רוח סערה שעקרה את המשפחה הקטנה שלי ממקומה היציב והבטוח, ושילחה כל אחד מאיתנו למקום אחר. הגורים החדשים שלי, אהובי ליבי הקטנים שוכבים בפגיה. כל אחד באקווריום פלסטיק משלו, מחוברים למליון חוטים ומכשירים מצפצפים. גורתי בכורתי אהובת נפשי תמר, נשארה בבית, כשסבתא משמשת לה מפלט ועוגן ומקור נחמה. אבא של כולם רץ בין הבית ובית החולים ללטף את העוברימצ'יקים, ואני. שעוד מאושפזת בבית החולים, עם חום גבוה מאז הניתוח.
אל המקום שהיינו בו קודם כבר לא נחזור. גם כאשר תעלם הסערה - ייקח עוד זמן רב עד שנשוב ונאסף כולנו יחד בבית. וגם אז הכל יהיה אחרת. יש לי שלושה ילדים. יש לי שלושה ילדים. יש לי שלושה ילדים. אני כותבת ולא מאמינה.
אני כותבת עכשיו באמצע הלילה. שותה חומר ניגוד דוחה כי מחר בבוקר יש לי סי.טי. מחוברת לאינפוזיה עם אנטיביוטיקה ובסיום כל אלו עוד צריכה ללכת לפגיה לשאוב חלב לשני הגמדים שלי. אנחנו בסיחרור שלא הוכנו אליו. נצא ממנו. אני יודעת. מחוזקים ומחוברים יותר מתמיד. כמה אושר לי שזכיתי בכל הגורים האלו...
וואו. מאיפה מתחילים?
[h=2]סיפור הלידה של תמר[/h]
אחרי שנתיים של טיפולי פריון ארוכים ומפרכים התעוררתי מההרדמה בטיפול האחרון ואבא שלי היה שם. הרגשתי אותו בבירור, עומד לי ליד המיטה. פחדתי להסתובב, כדי שלא יעלם. הרגשתי תחושה עמוקה ומופלאה, כמו תמיד ליד אבא שלי, שיהיה בסדר. שהוא שם בשביל לשמור עלי. שהוא סומך עלי ושתמיד אוכל להישען עליו. הוא לא דיבר בכלל (כמו תמיד) אבל הנוכחות שלו כל כך עצומה שלא היה צורך במילים.
אחרי שלושה ימים של שכיבה, קמתי כדי לעלות לבית הקברות, ביום השנה הראשון שלו. באותו יום הריתי את תמר. כל ההריון הרגשתי את אבא שלי. הרגשתי שהוא מכיר את השעועית הקטנה שגדלה לי בבטן, שהוא שומר גם עליה. בשבוע ה - 22 להריון, החליטה הרופאה שלי לשמור עלי גם והושכבתי לשמירת הריון. תמר התמקמה נמוך מאוד באגן וצוואר הרחם איים להימחק כליל! אז שכבתי עשרים שבועות… היא הייתה במצג עכוז והוחלט על ניתוח קיסרי. ניתוחים מתוכננים דינם להיקבע לשבוע ה - 38, אך אני עמדתי על דעתי ללדת אותה בל"ג בעומר, מה שאומר שבוע - 42! רופאתי יקירתי הסכימה לי.
בבוקר הניתוח הגעתי להתאשפז, חוברתי למוניטור והתברר כי החלו לי צירים. הוכנתי לניתוח, כשהרופאה שלי תבצע אותו. תמר נולדה בניתוח קיסרי, קצת לפני צאת החג.
התאוששתי ממנו במהירות הבזק. שלושה ימים אחרי כבר הסתובבתי בקלילות, שוכחת בכלל מהכאב, מהתפרים מההרדמה - ורק מאושרת באור הקטן שבצבץ לי לתוך החיים. לא נשארו לי חווית קשות מהלידה הזו. אכן, זו לידה "יוצאת דופן", אך היא לידה, שבסופה יצאה לי הגורה המדהימה בעולם, בריאה ושלמה.
שמירת ההריון הזו הביאה אותי למקום שלא ידעתי שקיים בכלל וקיים בתוכי בפרט. מנוחה. רוגע. שקט ושלווה. בלי יעדים ומשימות. עולם שמתנהל מזריחת השמש ועד שקיעתה על מי מנוחות, בקריאת ספרים ובהייה בתקרה. ומצאתי את עצמי מתפטרת. נשארת עם הגורה בבית ומוצאת את הקהילה המופלאה הזו.
[h=2]סיפור הלידה של יפתח ונדב[/h]
כשמלאו לתמר שנתיים בדיוק, היא ינקה בפעם האחרונה, בצאת החג. היא ידעה שצריך להפסיק. כדי שאמא תהרה שוב, עליה לעבור טיפולים ולקחת הורמונים שעוברים אליה בחלב. היא ינקה, אני בכיתי והיא לא ביקשה פעם אחת מאז.
אחרי כמה חודשי טיפול, הרינו את העוברימצי'קים. כל ההריון היה מופלא. הרגשתי מעולה. יפה וחיונית ופעילה וגבוהה מתמיד. בשבוע - 30 היו לי מיחושים בבטן והלכתי לבית החולים תה"ש (שם עובדת הרופאה שלי) כדי להיבדק. נו טוב. צוואר הרחם החליט שוב להשבית אותי והחל להימחק. שכבתי חמישה ימים תמימים, וביום שישי בלילה, אחרי שהגורה שכבה לישון ואני איתה, התעוררתי מתחושה של זרם חם וסמיך ולא במקום…
עוד לפני שבדקתי מה זה ואיזה צבע יש לזה, אמרתי לשחר (הבעל שיחיה) - נוסעים לבית חולים. הגענו לתל השומר בחצות. המומים, מבוהלים קצת אך אופטימיים. הושכבתי בחדרי הבדיקה במיון יולדות והתחלתי להתפלל. בדקו, דחפו, הכאיבו קצת ואמרו - יש פתיחה של 2 סמ' ומחיקה מלאה. הועברתי אחר כבוד לחדר לידה, ושם ביליתי את היממה הקרובה בנסיון לעצור את הצירים (אשר אגב, כמעט ולא הרגשתי בהם). זריקה לעצור את הצירים וחיבור לאינפוזיה של נוזלים ומוניטורים (אחד לי ואחד לכל עוברצ'יק) ולשכב על הגב ולא לזוז!!! ככה חלפה יממה. כאבי הגב שהתחילו לי, מרוב שכיבה ללא תנועה והפחד שתתחיל לידה, היו איומים. חוצמיזה, היה חשש שיש דליפה של מי שפיר מה שאומר חשש לזיהום מה שאומר מיד להתחיל לקבל אנטיביוטיקה לוריד.
בשעות האלו, בין שישי לשבת, עלתה לי פתאום [po]עדינה ניפו[/po] האהובה, שהייתה כבר בסוף שבוע ארבעים. פתאום הייתה לי תחושה חזקה שהיא יולדת היום גם כן. במקום אחר ובזמן אחר, אבל היא כבר מחזיקה ילד. למחרת הסתבר לי, שאכן עדינה ילדה ביום ששי, כמה שעות לפני כן.
לאחר יממה נרגעו ופחתו הצירים ושום דבר לא התקדם לכיוון לידה. לחדר נכנס רופא ברוחב וגובה של מקרר, חייך ובדק. חשבתי שאני תיכף יולדת אותם מהגרון, ושאם לא הייתה לי פתיחה מלאה עד אז, הרי שהוא ידאג לזה… (צריכה להיות מגבלה על עובי האצבעות של רופאי נשים). לבסוף הוכרע שאין טעם להמשיך לשכב בחדר הלידה וכי אני מועברת ליחידה להריון בסיכון גבוה. היחידה סבלה מפיצוץ אוכלוסין, ולכן הוכנסתי לחדר המיועד לשתי נשים ואני הייתי בו השלישית. משמעות הדבר היה שכיבה במעבר צר בין שתי מיטות, ללא וילון משל עצמי וללא טיפה של פרטיות. ככה שכבתי לי שם (שוב באותה תנוחה) שעות ארוכות, במהלכן התחלתי לתכנן מה יקרה עכשיו כשישאירו אותי בבית חולים לחודשיים שנותרו לי עד הלידה. והמשכתי לדבר עם העוברימצ'יקים שיחכו עוד קצת ועשיתי רייקי לרחם ולהם. ודמיינתי את הרחם כרימון גדול ואדום ומלא ואני מדברת איתו ומבקשת ממנו להישאר סגור ומוגן ומגן על הילדים שלי הגדלים בתוכו. ודמיינתי איך אני נכנסת איתם לתוך הרחם ומחבקת אותם ומלטפת אותם ומערסלת אותם ואומרת להם שאמא כאן ושיהיה בסדר ושאני אשמור עליהם ושאני סומכת עליהם ושתמיד יוכלו להישען עלי. ושאני אחכה איתם ביחד, בסבלנות, עד שיבשילו ויוולדו לי.
לא עצמתי עין במשך למעלה משתי יממות. פחדתי לזוז ולנשום - רק שיישארו עוד בפנים. ביום ראשון, בשעות הבוקר המאוחרות התחלתי להרגיש מיחושים סדירים, בבטן ובגב התחתון. המיחושים הפכו לכאב חזק ובלתי נסבל, ובעיקר כשעלי לעבור אותו בשכיבה, מחוברת למוניטורים ואינפוזיה. בכל פעם שעברה אחות ביקשתי להיבדק, או שייקחו אותי משם או שיעשו כבר משהו, כי זה הופך לבלתי נסבל.
בשעה שתיים בצהרים, אמרתי לעוד אחות רחמניה שחלפה מול האין וילון שלי, שאם הם לא שמים לב, אני גונחת במחלקה הלא נכונה. ושאם מה שיש לי זה לא צירים - אז אבוי לי מה הם צירים באמת!!! האחות אמרה - "מה, כואב לך משהו?". לא. אני סתם נהנית להתפתל במשך שעתיים על המיטה הצרה הזו, קשורה ברצועות למוניטור, מחוברת לאינפוזיה, לגנוח ולהתנשם בזמנים קבועים. זה מן הרגל מגונה שלי שבאמת לא מצריך התערבות רפואית…
סוף סוף בדקה אותי רופאה ואמרה שמתחילה לידה, יש פתיחה של 3 סמ' ואני צריכה לעבור לחדר הלידה. הרופאה שלי, שהייתה באותה העת בחדרי הלידה (היא מנהלת חדרי הלידה בתל השומר - אשה אהובה ויקרה לליבי) קיבלה הודעה שיולדת מסיכון גבוה מגיעה וצריך להכין חדר ניתוח! כיוון שהיא מכירה את הנפשות הפועלות, היא אמרה שאין צורך בחדר ניתוח וכי אני עומדת ללדת בלידה נרתיקית וטבעית לגמרי.
כאן החל דיון סוער בעניין הפרוטוקולים של בית החולים. הרופאה שבדקה אותי התעקשה כי הם מורים על קיסרי נוסף במקרה כזה והרופאה שלי התעקשה שלא. לבסוף הדיון הוכרע בכך שהרופאה שלי אמרה - עלי. אני מיילדת אותה איך שאני רוצה. הובלתי אחר כבוד לחדר הלידה כארבע שעות לאחר שהחלו צירים סדירים. כשאני עדיין מחוברת לכל צינור אפשרי. בחדר הלידה נבדקתי שוב ומסתבר שאני עם פתיחה של 7 סמ'. אחרי עוד כמה גניחות רמות והתפתלויות הגעתי לפתיחה של 9 סמ'.
וכאן לצערי חלה תפנית לא צפויה. הרופאה שלי שהייתה צריכה לצאת כבר שעתיים קודם לכן ודחתה ודחתה את שאר ענייניה, נאלצה ללכת. היא ליטפה והרגיעה שהיא משאירה אותי בידיים טובות של מילדת טובה ורופאה אחרת תגיע בהמשך. נפרדתי בצער רב. והמשכתי לגנוח. הגיעה הרופאה. אותה אחת שהתעקשה שעלי לעבור ניתוח…
במהלך ההריון קניתי את הספר "לידה פעילה". התחלתי לקרוא בו בעצלתיים ותכננתי להקדיש את שני החודשים האחרונים להריון להכנה ללידה. מה הם השלבים שלה ומה לעשות בכל שלב ומה תפקיד בן הזוג ואיך להתכונן אליה נפשית ופיזית. והנה פתאום היא מגיעה, חודשיים לפני הזמן ואני ממש לא "מוכנה". אמרתי לשחר - נעבור את זה. אני אלך עם מה שמרגיש לי ואעשה מה שמתאים לי ואני מאמינה לגמרי בעצמי ובגוף שלי שנדע מה לעשות.
התחילו צירים חזקים. פחד. משהו שלא הכרתי ולא חשבתי שיש. המיילדת הייתה מקסימה. אך היה לחץ רב במערכת סביב הלידה הזו. מצאתי את עצמי יולדת באיצטדיון בלומפילד; רופאים ואחיות מהפגיה ורופאה ושתי מילדות ומרדים ועוזר וכמה סניטריים שבאו לראות למה יש התקהלות כזו גדולה ואולי מחלקים משהו בחינם. המיילדת קלטה את המצוקה ואת חוסר האפשרות ללדת במצב כזה, רכנה אלי ואמרה לי להתרכז רק בה. רק היא ואני כאן ולהקשיב רק לה. במהלך כל הלידה, בכל פעם שהיה נדמה לה שאני "בורחת", לא שקועה בלידה עצמה, היא חזרה למקד אותי בה ובעצמי ובאוויר שאני נושמת.
היו כמה צירים חזקים ולחיצות הזויות בהתאם, והיא אמרה שהיא רואה את הראש של העוברצ'יק הראשון. דמיינתי שוב את הרימון שלי. ראיתי אותו נפתח בקלות ורכות והמון אור בוקע ממנו. והוא מגיר מיץ אדום והעוברים האהובים שלי יוצאים החוצה כשהם עטופים ובריאים ושלמים. הגיע ציר חזק נוסף והרגשתי איך הראש מציץ, ועם סופו של הציר חוזר חזרה. הרגשתי שבציר הבא הוא בחוץ. נהמתי וצעקתי וכאב לי והרגשתי שיותר לא אוכל. שזה השיא. ואז יצא הראש במלואו. המיילדת אמרה לי להפסיק ללחוץ. להרפות. לנשום. שהוא כבר יחליק החוצה. הפסקתי ללחוץ (קצת היה לי קשה לנשום…) והרגשתי התרוקנות מדהימה. כמו שאיבר אהוב יוצא לי מתוך הגוף והתחושה המופלאה של התרוקנות פיזית ומיד התמלאות באושר צרוף למשמע הקול שלו. בכיתי. לחשתי לו - שלום גור אהוב שלי. לא ראיתי אותו בכלל והוא הובהל משם לטיפול נמרץ בפגיה.
ניסיתי להסדיר את הנשימה ולהפסיק את הרעד בגוף. המיילדת ליטפה לי את הראש ואמרה לי שצריך להמשיך. יש עוד גור אחד בפנים. החוויה הייתה כל כך מדהימה, ללדת את יפתח, שהייתי מוכנה ללדת כאן ועכשיו עוד חמישה.
כשאני מנסה להסדיר את הנשימה ולהכין את הגוף ללידה נוספת, התערבה הרופאה והתחילה בדיקה וגינלית כואבת נורא, אטומה ואדישה. אחרי כמה שניות, היא אמרה משהו לא ברור על העובר השני והמילה שקלטתי בבירור הייתה - סקציה. הייתי המומה ואפופת כאב. שאלתי את שחר אם זה מה שאני חושבת. הוא הנהן. שאלתי את הרופאה - למה ושתיתן לי עוד רגע ואני אלד גם את העוברצ'יק השני ושתסביר לי מה קורה…
היא התעלמה ממני לחלוטין. היא שידרה לי מתחילת הלידה חוסר בטחון ולחץ נוראי. היסטריה. היא רצתה שהסיוט הזה יהיה מאחוריה ושיתנו לה לסיים את המשמרת בשלום. היא לא הסתכלה לי פעם אחת בעיניים מאז תחילת הלידה ואז היא מקבלת החלטה שהופכת לי את החיים - בלי לתת לקושי שלי מקום בכלל.
מכאן התחיל מחול שדים מטורף. אם קודם ילדתי בבלומפילד ברי שעכשיו אני בווימבלדון. ריצה מטורפת, לחץ אטומי, כמובן שמישהו משחרר לחלל האוויר את משפט המחץ "העובר במצוקה". מי שלא הייתה במקום הזה לא יכולה להבין. למה לא התעקשת, למה וויתרת כל כך מהר, למה לא ניסית בכל זאת… המשפט הזה מעביר את האמא למצב אחר לגמרי. הייתי מוכנה שינתחו אותי מיד במסדרון בלי הרדמה ויוציאו אותו בחיים. שיקרעו אותי לגמרי ושהגור שלי לא יהיה במצוקה. רק רציתי אותו בריא ושלם.
שחר נשלח מיד החוצה מהחדר. המרדים המופלא (שהיה צריך להיות מיילדת) ליטף אותי ואמר שיהיה בסדר שהכל ייגמר טוב ומהר. הורדמתי תוך שניות. עוד הרגשתי אותה מתחילה לחתוך. בשניות האלו, מהרגע שנפלה ההחלטה לנתח ועד ההרדמה, הודתי ליפתח על הלידה הקסומה שזימן לי ולחשתי לנדב שעוד מעט יבואו להוציא אותו. שלא יבהל. שאני אחכה לו בצד השני של הבטן. שתים עשרה דקות אחרי הלידה המופלאה של יפתח, הוצא נדב לאוויר העולם.
הפעם הבאה הייתה התעוררות בחדר התאוששות, כשאני רועדת מקור וכאבים וכל השרירים שלי רועדים בלי שאני יכולה לשלוט עליהם. אחותי קטנתי אהובתי מקור אושרי נכנסה. והניחה לי יד על המצח. נרגעתי באחת. כמו סם הרגעה היה המגע שלה. מילמלתי כמה זה טוב לי ושלא תלך…
מאז אנחנו במרכזה של סופה. כמו רוח סערה שעקרה את המשפחה הקטנה שלי ממקומה היציב והבטוח, ושילחה כל אחד מאיתנו למקום אחר. הגורים החדשים שלי, אהובי ליבי הקטנים שוכבים בפגיה. כל אחד באקווריום פלסטיק משלו, מחוברים למליון חוטים ומכשירים מצפצפים. גורתי בכורתי אהובת נפשי תמר, נשארה בבית, כשסבתא משמשת לה מפלט ועוגן ומקור נחמה. אבא של כולם רץ בין הבית ובית החולים ללטף את העוברימצ'יקים, ואני. שעוד מאושפזת בבית החולים, עם חום גבוה מאז הניתוח.
אל המקום שהיינו בו קודם כבר לא נחזור. גם כאשר תעלם הסערה - ייקח עוד זמן רב עד שנשוב ונאסף כולנו יחד בבית. וגם אז הכל יהיה אחרת. יש לי שלושה ילדים. יש לי שלושה ילדים. יש לי שלושה ילדים. אני כותבת ולא מאמינה.
אני כותבת עכשיו באמצע הלילה. שותה חומר ניגוד דוחה כי מחר בבוקר יש לי סי.טי. מחוברת לאינפוזיה עם אנטיביוטיקה ובסיום כל אלו עוד צריכה ללכת לפגיה לשאוב חלב לשני הגמדים שלי. אנחנו בסיחרור שלא הוכנו אליו. נצא ממנו. אני יודעת. מחוזקים ומחוברים יותר מתמיד. כמה אושר לי שזכיתי בכל הגורים האלו...