על ידי דלעת_דקורטיבית* » 31 מרץ 2008, 13:49
מה שקרה בחיפה
הקדמה: רציתי לכתוב "הדוגמא של חיפה", אבל אז הבנתי שכל מקום הוא בפני עצמו, מה שקרה בחיפה הוא לא מה שקרה בטבריה/יפו/עכו/צפת.
השורה התחתונה - בנובמבר 47 היו בחיפה 70,000 ערבים. במאי 1948 נשארו בה 4000.
מייד אחרי כ"ט בנובמבר החלו מעשי איבה בין ערבים ליהודים בחיפה. צליפות, רציחות, מטעני חבלה. המחבר נמנע מלהגיד "הערבים התחילו" אבל אני קוראת את זה בין השורות. בכל מקרה, היהודים הגיבו ובגדול, ממש לא ישבו בחיבוק ידיים (וזו לא ביקורת!), וזה כבר היה מעגל "קסמים". בחודשים דצמבר-ינואר יצאו מחיפה כ- 20,000 ערבים, והיתה הגירה פנימית גם, מן השכונות הקרובות ליהודים (קו התפר) לשכונות צדדיות יותר. אגב היתה גם הגירה פנימית של יהודים משכונות התפר לשכונות יהודיות. ערביי חיפה סבלו מנוכחותם של הכוחות הלא סדירים (הערבים). הם רצו להגיע להפסקת אש, אך לא היתה להם שום מרות על הבלתי-סדירים, שביצעו פעולות תוקפנות כלפי היהודים, שגרמו כמובן לתגובות של היהודים. זה הגל הראשון. צריך לציין גם שרוב העוזבים בגל זה היו מהמעמד העליון ומעמד הביניים, מה שהשאיר את האוכלוסיה בעיר חלשה וללא מנהיגות, חנויות ועסקים נסגרו.
הגל השני התחיל ב-22לאפריל. זה התחיל מכך שהכוחות הבלתי סדירים הגבירו את התקפותיהם באמצע אפריל במטרה להשתלט על הדר הכרמל. אבא חושי בא אל הנציג הבריטי (19 באפריל), לגשש איך יגיבו הבריטים במקרה של התקפה יהודית, מכיוון שהמצב כבר בלתי נסבל. בעקבות הפגישה הזו החליטה ההגנה לגנוז בינתיים את תוכניות ההתקפה. אבל בעקבות הפגישה הזו, גם הבריטי הבין שההתנגשות הולכת וקרבה. מכיוון שהוא כבר ידע שב 15 במאי הבריטים עוזבים את הארץ, לא היה לו אינטרס להמשיך לשבת שם בין הערבים ליהודים ולנסות להפריד ביניהם. הוא החליט לפנות את הכוחות הבריטים מקו התפר ב- 21 באפריל. החלטה די מיידית.
תוכניות ההתקפה היהודיות כללו מטרה- לגרש את הערבים משכונות מעורבות ומשכונות המסכנות את התחבורה היהודית או משמשות בסיסי התקפה, ולרכז אותם באזור אחד (נשמע לי לא טוב, גטו).
עכשיו, בבוקר של ה21 באפריל הבריטים מודיעים שהם יוצאים מקו התפר, ובאחת בצהריים באותו יום יוצאת יחידה של ההגנה לכבוש איזה בניין שחולש על כביש מרכזי, מה שנחשב בעיניהם הכי קריטי כדי להגן על העיר היהודית. הקרב נמשך כל הלילה, ובמהלכו בורחים ערביי חליסה והסביבה לכיוון העיר התחתית. בבוקר ההגנה כובשת את המבנה, ומתחילה התקפה על אזורים נוספים על מנת לכבוש מקומות אסטרטגיים נוספים. ההתקפות מלוות בטנדרים עם רמקולים הקוראים לתושבים להניח את נשקם, להוציא מהשכונות את הנשים והילדים, ובאופן כללי, שהם הולכים להפסיד כי הם מנותקים ולא תבוא תגבורת.
ב- 22 בבוקר הערבים מבקשים הפסקת אש (בתיווך הבריטים). היהודים המופתעים מאוד מהצלחתם המהירה, מנסחים במהירות תנאים - הערבים יניחו את נשקם וימסרו אותו לבריטים (שעם סיום המנדט יעבירו אותו ליהודים), יגורשו כל הגברים הזרים בגיל צבא, יוסרו החסימות הערביות על הכבישים, נאצים מאירופה המשרתים בשורות הערבים ייעצרו, יתקיים עוצר של 24 שעות כדי להבטיח פירוק נשק מוחלט, ולסיום "יאופשר לכל אדם בחיפה... להמשיך בעיסוקו ובאורח חייו. ערבים ימשיכו בעבודתם כאזרחים שווים וחופשיים של חיפה וייהנו מכל השרותים יחד עם שאר תושבי הקהילה".
בשעה 16:00 מתקיימת פגישה בין יהודים, ערבים ובריטים. יש הסכמה עקרונית על הפסקת אש. הערבים מבקשים שהות להתייעץ. שלוש שעות אח"כ, ב- 19:00, מתקיימת פגישה נוספת ובה הערבים מודיעים כי הם לא יכולים לחתום על הפסקת אש מכיוון שאין להם שליטה על הגורמים הצבאיים בעיר, ולכן הם מבקשים לפנות את כל התושבים הערביים מחיפה.
הנציגים היהודים והבריטים היו בשוק מהבקשה הזו. ראש העיר שבתאי לוי פנה אל הערבים "בלהט רב וביקשם לשקול שנית.. הוא אמר, כי אל להם לעזוב את העיר שבה חיו מאות בשנים... ושבה חיו זמן כה רב בשלום ובאחווה עם היהודים". היו עוד כמה בקשות. אבל הערבים התעקשו לצאת. בדיעבד מסתבר שזו היתה הנחיה של המופתי מהוועד הערבי העליון, שלא הסכים לרעיון של כניעה והעדיף את הבריחה, תוך אמונה שבקרוב היהודים ינוצחו וכל הערבים יחזרו לבתיהם.
במשך כמה ימים היהודים עדיין המשיכו לנסות לשכנע את הערבים להישאר. אבל אז זה עבר להם והם התחילו להנות מהרעיון של עיר ללא ערבים, ואחרי שבוע כבר לא נשמעו הקולות האלו. התנהגות לא נחמדה אל הערבים שנשארו (חיפושים וחקירות, פריצה לחנויות, ביזה ושוד ) לא עודדה אותם להישאר. בכל מקרה, ב- 27-28 באפריל כבר חזרו חלק מהערבים שברחו אל בתיהם.
חשוב לציין שבין ראשוני הבורחים היו מפקדי הכוחות הצבאיים בעיר, מה שעודד כמובן את שאר האוכלוסיה לברוח. בתחילת מאי נשארו בחיפה 3000-4000 ערבים.
הנקודות המשמעותיות בשבילי בסיפור -
- הפער בין האינטרסים של האוכלוסיה המקומית להתנהגות הצבאות הלא סדירים
- העובדה שמנהיגי חיפה היהודיים הופתעו מעזיבת הערבים ולא רצו בה, עד כדי כך שביקשו מהערבים לא לצאת
- העובדה שאחרי כמה ימים זה עבר למנהיגים היהודים והם התחילו להבין את יתרונות העניין
- הבריחה של המנהיגים הערבים, המקומיים והלא סדירים.
מה שקרה בחיפה
הקדמה: רציתי לכתוב "הדוגמא של חיפה", אבל אז הבנתי שכל מקום הוא בפני עצמו, מה שקרה בחיפה הוא לא מה שקרה בטבריה/יפו/עכו/צפת.
השורה התחתונה - בנובמבר 47 היו בחיפה 70,000 ערבים. במאי 1948 נשארו בה 4000.
מייד אחרי כ"ט בנובמבר החלו מעשי איבה בין ערבים ליהודים בחיפה. צליפות, רציחות, מטעני חבלה. המחבר נמנע מלהגיד "הערבים התחילו" אבל אני קוראת את זה בין השורות. בכל מקרה, היהודים הגיבו ובגדול, ממש לא ישבו בחיבוק ידיים (וזו לא ביקורת!), וזה כבר היה מעגל "קסמים". בחודשים דצמבר-ינואר יצאו מחיפה כ- 20,000 ערבים, והיתה הגירה פנימית גם, מן השכונות הקרובות ליהודים (קו התפר) לשכונות צדדיות יותר. אגב היתה גם הגירה פנימית של יהודים משכונות התפר לשכונות יהודיות. ערביי חיפה סבלו מנוכחותם של הכוחות הלא סדירים (הערבים). הם רצו להגיע להפסקת אש, אך לא היתה להם שום מרות על הבלתי-סדירים, שביצעו פעולות תוקפנות כלפי היהודים, שגרמו כמובן לתגובות של היהודים. זה הגל הראשון. צריך לציין גם שרוב העוזבים בגל זה היו מהמעמד העליון ומעמד הביניים, מה שהשאיר את האוכלוסיה בעיר חלשה וללא מנהיגות, חנויות ועסקים נסגרו.
הגל השני התחיל ב-22לאפריל. זה התחיל מכך שהכוחות הבלתי סדירים הגבירו את התקפותיהם באמצע אפריל במטרה להשתלט על הדר הכרמל. אבא חושי בא אל הנציג הבריטי (19 באפריל), לגשש איך יגיבו הבריטים במקרה של התקפה יהודית, מכיוון שהמצב כבר בלתי נסבל. בעקבות הפגישה הזו החליטה ההגנה לגנוז בינתיים את תוכניות ההתקפה. אבל בעקבות הפגישה הזו, גם הבריטי הבין שההתנגשות הולכת וקרבה. מכיוון שהוא כבר ידע שב 15 במאי הבריטים עוזבים את הארץ, לא היה לו אינטרס להמשיך לשבת שם בין הערבים ליהודים ולנסות להפריד ביניהם. הוא החליט לפנות את הכוחות הבריטים מקו התפר ב- 21 באפריל. החלטה די מיידית.
תוכניות ההתקפה היהודיות כללו מטרה- לגרש את הערבים משכונות מעורבות ומשכונות המסכנות את התחבורה היהודית או משמשות בסיסי התקפה, ולרכז אותם באזור אחד (נשמע לי לא טוב, גטו).
עכשיו, בבוקר של ה21 באפריל הבריטים מודיעים שהם יוצאים מקו התפר, ובאחת בצהריים באותו יום יוצאת יחידה של ההגנה לכבוש איזה בניין שחולש על כביש מרכזי, מה שנחשב בעיניהם הכי קריטי כדי להגן על העיר היהודית. הקרב נמשך כל הלילה, ובמהלכו בורחים ערביי חליסה והסביבה לכיוון העיר התחתית. בבוקר ההגנה כובשת את המבנה, ומתחילה התקפה על אזורים נוספים על מנת לכבוש מקומות אסטרטגיים נוספים. ההתקפות מלוות בטנדרים עם רמקולים הקוראים לתושבים להניח את נשקם, להוציא מהשכונות את הנשים והילדים, ובאופן כללי, שהם הולכים להפסיד כי הם מנותקים ולא תבוא תגבורת.
ב- 22 בבוקר הערבים מבקשים הפסקת אש (בתיווך הבריטים). היהודים המופתעים מאוד מהצלחתם המהירה, מנסחים במהירות תנאים - הערבים יניחו את נשקם וימסרו אותו לבריטים (שעם סיום המנדט יעבירו אותו ליהודים), יגורשו כל הגברים הזרים בגיל צבא, יוסרו החסימות הערביות על הכבישים, נאצים מאירופה המשרתים בשורות הערבים ייעצרו, יתקיים עוצר של 24 שעות כדי להבטיח פירוק נשק מוחלט, ולסיום "יאופשר לכל אדם בחיפה... להמשיך בעיסוקו ובאורח חייו. ערבים ימשיכו בעבודתם כאזרחים שווים וחופשיים של חיפה וייהנו מכל השרותים יחד עם שאר תושבי הקהילה".
בשעה 16:00 מתקיימת פגישה בין יהודים, ערבים ובריטים. יש הסכמה עקרונית על הפסקת אש. הערבים מבקשים שהות להתייעץ. שלוש שעות אח"כ, ב- 19:00, מתקיימת פגישה נוספת ובה הערבים מודיעים כי הם לא יכולים לחתום על הפסקת אש מכיוון שאין להם שליטה על הגורמים הצבאיים בעיר, ולכן הם מבקשים לפנות את כל התושבים הערביים מחיפה.
הנציגים היהודים והבריטים היו בשוק מהבקשה הזו. ראש העיר שבתאי לוי פנה אל הערבים "בלהט רב וביקשם לשקול שנית.. הוא אמר, כי אל להם לעזוב את העיר שבה חיו מאות בשנים... ושבה חיו זמן כה רב בשלום ובאחווה עם היהודים". היו עוד כמה בקשות. אבל הערבים התעקשו לצאת. בדיעבד מסתבר שזו היתה הנחיה של המופתי מהוועד הערבי העליון, שלא הסכים לרעיון של כניעה והעדיף את הבריחה, תוך אמונה שבקרוב היהודים ינוצחו וכל הערבים יחזרו לבתיהם.
במשך כמה ימים היהודים עדיין המשיכו לנסות לשכנע את הערבים להישאר. אבל אז זה עבר להם והם התחילו להנות מהרעיון של עיר ללא ערבים, ואחרי שבוע כבר לא נשמעו הקולות האלו. התנהגות לא נחמדה אל הערבים שנשארו (חיפושים וחקירות, פריצה לחנויות, ביזה ושוד ) לא עודדה אותם להישאר. בכל מקרה, ב- 27-28 באפריל כבר חזרו חלק מהערבים שברחו אל בתיהם.
חשוב לציין שבין ראשוני הבורחים היו מפקדי הכוחות הצבאיים בעיר, מה שעודד כמובן את שאר האוכלוסיה לברוח. בתחילת מאי נשארו בחיפה 3000-4000 ערבים.
הנקודות המשמעותיות בשבילי בסיפור -
[list]
[*] הפער בין האינטרסים של האוכלוסיה המקומית להתנהגות הצבאות הלא סדירים
[*] העובדה שמנהיגי חיפה היהודיים הופתעו מעזיבת הערבים ולא רצו בה, עד כדי כך שביקשו מהערבים לא לצאת
[*] העובדה שאחרי כמה ימים זה עבר למנהיגים היהודים והם התחילו להבין את יתרונות העניין
[*] הבריחה של המנהיגים הערבים, המקומיים והלא סדירים.
[/list]