על ידי ילדת_טבע* » 21 אוקטובר 2008, 10:12
אני חושבת לכסות את הפן היותר אמוציונלי של כל העניין...
לפני חצי שנה בערך כשהתחלתי לחלום זה היה חלום שונה במהותו אבל בבסיסו היה די זהה. לנסות ולמצוא מקום שבו נוכל להיות יחד כמשפחה. ממש לחיות. אנחנו חיים רק פעם אחת (אם לא נתבסס על גלגול נשמות), האיש נמצא רוב היום בעבודה, הילדים בקושי רואים אותו, אני בקושי רואה אותו. אנחנו מתרחקים... זה לא לעניין בכלל. בשביל מה זה שווה אם אין לנו אחד את השני? מה עשינו בזה?
גם אז וגם עכשיו ברור לנו שנצטרך להקריב את הבית שלנו למען המטרה.
כאמור אנחנו גרים בבית שהוא שלנו ( או יותר נכון של הבנק לעת עתה) על שטח של חצי דונם, בית ישן בן 90 שנה. המשכנתא שאנחנו משלמים זהה לשכר דירה ששילמנו בחיפה בשכונה עלובה בהדר, קומה חמישית ללא מעלית בשכנות לבית זונות (אבל היה לנו נוף פנורמי של הים!). בבית הזה השקענו הרבה, לא כסף כי אם אהבה (גם כסף השקענו אבל פחות מאהבה), יש לנו גינה מקסימה עם עצי פרי שנטענו כשנכנסנו לגור שסוף סוף נותנים תמורה מתוקה להשקעה בהם. הנה, הקיץ הזה ליקטנו ליצ'י ישירות מענפי העץ בגינה ועכשיו אנחנו נהנים מפירות האנונה הכי מתוקים ונפלאים שנושרים לנו בשלים מעץ האנונה הנהדר שפתאום תפס גובה ומגיע כבר לחמישה מטרים בענפים העליונים. גן עדן קטן וסודי. פינת מחמד הנסתרת מעיני הסביבה ושונה מכל מה שיש פה סביב.
המקום הזה שווה.
היקום זימן לנו את השטח הזה כדי שנשתמש בו ככלי ולא שנסחוב אותו על גבנו.
לשחרר. לדעת לקבל את המתנה הזו ולא להתקבע בגללה במקום.
בגלל גודל הבית עצמו הארנונה היא עצומה. הבית גדול עלינו. אמנם לא כולו בשימוש כי כרגע הסידור שלו ממש לא הגיוני ושיפוץ של הבית הוא בלתי נמנע בין אם כבית אחד או כמו שעורבני כתב שם למעלה, כמספר יחידות דיור להשכרה.
לשחרר, הרי לא ניקח אותו איתנו לקבר. הרי הבית לא יפצה מעולם על האובדן של חיים שלמים ללא אבא/אהוב/ילדים.
פעם מזמן, כשהכרתי את עורבני, הייתי אמורה לסוע לגרמניה ללמוד ב"רויאל אקדמי אוף פיין ארטס" במינכן, כשהתאהבתי בו היה לי ברור שאהבה היא הדבר הכי חשוב. שלא סתם היקום זימן לי את הפגישה איתו בדיוק שניה לפני שאני אמורה לטוס. בלי לחשוב פעמיים ויתרתי, שחררתי. את אותו השחרור צריך לעשות גם עכשיו.
אני לא רוצה להתעורר בוקר אחד עוד חמש שנים, נגיד, ולגלות שהאהבה שלי נעלמה לה אי שם בין תשלומי הארנונה ושאר החשבונות. לא רוצה לגלות שהילדים שלי איבדו את השנים הכי חשובות שלהם עם אבא כי הוא היה חייב לבלות בשדות ההי-טק מחמש בבוקר עד שבע בערב.
איך חוזרים להיות משפחה?
טוב, אז שחררנו את הבית. כשמסתכלים על זה ככה זה הרבה יותר קל לביצוע. גם בית הוא בסך הכל חפץ. אם מבטיחים לי משהו טוב יותר במקום, משהו שאני מאוד רוצה אין לי בעיה לשחרר.
עכשיו יש את השאלה לאן.
לאן נלך?
ואלו הם התנאים שנסכים למעבר:
מקום ששכר הדירה בו נמוך, צמוד קרקע, מקום בטוח שבו הילדים יכולים להתרוצץ בחוץ ללא חשש, מקום שלא נהיה בו שונים, קהילה וחינוך ביתי. קודם עורבני גם דאג לפרנסה אבל עכשיו אחרי כמה שיחות עם כל מיני אנשים הוא בטוח שעבודה הוא ימצא (אני אתן לו לכתוב על זה מתישהו בעצמו).
תחילת החיפוש שלנו היתה בנווה איתן. המקום עונה לכל התנאים למעבר שלנו. שכר דירה נמוך, בתי קרקע, קיבוץ-חופש לילדים, כולם שם פחות או יותר כמונו וכמובן השבט והחינוך הביתי. חיסרון אחד - יבש, חיסרון שני - אקלים קשה בקיץ. חיסרון שלישי - לא בטוח שאפשר להשכיר שם בית כי יש להם אינטרס ברור לשכן רק אנשים שרוצים לעבור להרחבה האקולוגית (לא רק שאין לנו כסף לקנות עוד שטח אלא שגם לא אקולוגי בעיני, הרבה יותר אקולוגי לדעתי לשקם מבנה נטוש במשק ולגור בו, משהו כמו הבית שלנו שעמד נטוש זמן רב).
(אנחנו חושבים לעצמנו, איפה עוד יש מקומות כאלו? איפה יש עוד מקומות שעונים לפחות למספר רב של התנאים שהצבנו לעצמנו? אולי להקים גרעין חדש ללא הרחבה אקולוגית? איפה יש קיבוצים נטושים נוספים שיסכימו לקבל אנשים שלא מתכוונים לספסד את החינוך שלהם?
ואם נקים גרעין חדש מי ירצה לבוא? כמה אנחנו מהמרים כשאנחנו הולכים על צעד שלא מחבר אנשים לקרקע (ללא התחייבות להשאר צמודים להשקעה הכספית שלהם)? לאן הולכים? מליון שאלות בודקות, חוקרות ומאוד מאוד מעניינות שכל אחת פותחת בפניה עולם ומלואו).
קבענו ביקור בנווה איתן ליום הכיפורים, לקחנו אוהל וציוד קמפינג והתמקמנו ליד היד השניה שלהם. הביקור היה סוג של רכבת הרים. היו רגעים ממש נעימים ואידיאלים והיו רגעים קשים. כשהגענו היובש והשיממון צרבו את עיניינו. המראה של הקיבוץ לא מלבב ודי עצוב. עצוב לראות מקום עם רגל וחצי בקבר. עורבני מיד ציין שהמקום לא נראה לו כי הוא מדכא אותו. היה לי קשה לשמוע את המשפט הזה ממנו כי פחדתי שמעכשיו הוא לא יתן לזה שום הזדמנות וכל יום הכיפור נהיה שם בתחושה של "נו כבר, מתי יצאו שלושה כוכבים ונוכל לעוף מפה?" אבל זה לא היה כך. כשהתחלנו לפגוש את האנשים היתה תחושה שהוא משתחרר, מתחמם ומפשיר.
בערב הראשון היתה מיני מדורה על המחצלת ליד האוהל שלנו בדמות עששית קטנה ומפיצת אור, כמה אנשים מהקהילה הגיעו וישבו איתנו. היה נעים ויחד עם זה עלו בנו כל מני תהיות לגבי ה"קיבוציות" של הקהילה הזו. היו שם כל מיני דיבורים על מי משלם יותר, מי משלם פחות, למי מגיע יותר למי פחות. מה שהזכיר לשנינו בחלחלה את תקופת הקיבוצים האמיתיים שהיו עסוקים בהם כל הזמן בהשוואות האלו עד כדי כך שאת הבתים היו בונים ללא תריסים כדי שכל אחד יוכל לראות ש"לי אין יותר מלאחרים אני קומוניסט אמיתי". אבל מצד שני, מה בני אדם יעשו אם יקחו מהם את הזכות הזו? אז מה, פה הם לא עושים את זה? לא צורבים אותנו במבטים כי אנחנו כל כך שונים כי יש לנו פטנט אחר?
מה שהיה ברור זה שלשנינו יש עוד הרבה עבודה לעשות על עצמנו בעניין הקהילתי.
שנינו מתבודדים מטבענו ויחד עם זאת צמאים לחברה ויודעים שאלו שני קטבים שצריך לגשר עליהם איכשהו ולהגיע לעמק השווה.
כשחזרנו הביתה היינו מאוד מבולבלים וככל שהזמן מהביקור חולף התחושה שלי היא קצת כמו התאהבות, יש בי תחושה חמה לנווה איתן אבל לא ברור לי מה העומק שלה. יכול להיות שבפגישה שניה אגלה שזה רק חזיון תעתועים ואילו יכול גם להסתבר להפך, שזה אכן כך, שאכן משהו שם תפס אותי.
מה שברור לי שחייבת להיות פגישה שניה ומעמיקה יותר. מקווה שזה יתאפשר.
אני חושבת לכסות את הפן היותר אמוציונלי של כל העניין...
לפני חצי שנה בערך כשהתחלתי לחלום זה היה חלום שונה במהותו אבל בבסיסו היה די זהה. לנסות ולמצוא מקום שבו נוכל להיות יחד כמשפחה. ממש לחיות. אנחנו חיים רק פעם אחת (אם לא נתבסס על גלגול נשמות), האיש נמצא רוב היום בעבודה, הילדים בקושי רואים אותו, אני בקושי רואה אותו. אנחנו מתרחקים... זה לא לעניין בכלל. בשביל מה זה שווה אם אין לנו אחד את השני? מה עשינו בזה?
גם אז וגם עכשיו ברור לנו שנצטרך להקריב את הבית שלנו למען המטרה.
כאמור אנחנו גרים בבית שהוא שלנו ( או יותר נכון של הבנק לעת עתה) על שטח של חצי דונם, בית ישן בן 90 שנה. המשכנתא שאנחנו משלמים זהה לשכר דירה ששילמנו בחיפה בשכונה עלובה בהדר, קומה חמישית ללא מעלית בשכנות לבית זונות (אבל היה לנו נוף פנורמי של הים!). בבית הזה השקענו הרבה, לא כסף כי אם אהבה (גם כסף השקענו אבל פחות מאהבה), יש לנו גינה מקסימה עם עצי פרי שנטענו כשנכנסנו לגור שסוף סוף נותנים תמורה מתוקה להשקעה בהם. הנה, הקיץ הזה ליקטנו ליצ'י ישירות מענפי העץ בגינה ועכשיו אנחנו נהנים מפירות האנונה הכי מתוקים ונפלאים שנושרים לנו בשלים מעץ האנונה הנהדר שפתאום תפס גובה ומגיע כבר לחמישה מטרים בענפים העליונים. גן עדן קטן וסודי. פינת מחמד הנסתרת מעיני הסביבה ושונה מכל מה שיש פה סביב.
המקום הזה שווה.
היקום זימן לנו את השטח הזה כדי שנשתמש בו ככלי ולא שנסחוב אותו על גבנו.
לשחרר. לדעת לקבל את המתנה הזו ולא להתקבע בגללה במקום.
בגלל גודל הבית עצמו הארנונה היא עצומה. הבית גדול עלינו. אמנם לא כולו בשימוש כי כרגע הסידור שלו ממש לא הגיוני ושיפוץ של הבית הוא בלתי נמנע בין אם כבית אחד או כמו שעורבני כתב שם למעלה, כמספר יחידות דיור להשכרה.
לשחרר, הרי לא ניקח אותו איתנו לקבר. הרי הבית לא יפצה מעולם על האובדן של חיים שלמים ללא אבא/אהוב/ילדים.
[hr]
פעם מזמן, כשהכרתי את עורבני, הייתי אמורה לסוע לגרמניה ללמוד ב"רויאל אקדמי אוף פיין ארטס" במינכן, כשהתאהבתי בו היה לי ברור שאהבה היא הדבר הכי חשוב. שלא סתם היקום זימן לי את הפגישה איתו בדיוק שניה לפני שאני אמורה לטוס. בלי לחשוב פעמיים ויתרתי, שחררתי. את אותו השחרור צריך לעשות גם עכשיו.
אני לא רוצה להתעורר בוקר אחד עוד חמש שנים, נגיד, ולגלות שהאהבה שלי נעלמה לה אי שם בין תשלומי הארנונה ושאר החשבונות. לא רוצה לגלות שהילדים שלי איבדו את השנים הכי חשובות שלהם עם אבא כי הוא היה חייב לבלות בשדות ההי-טק מחמש בבוקר עד שבע בערב.
איך חוזרים להיות משפחה?
טוב, אז שחררנו את הבית. כשמסתכלים על זה ככה זה הרבה יותר קל לביצוע. גם בית הוא בסך הכל חפץ. אם מבטיחים לי משהו טוב יותר במקום, משהו שאני מאוד רוצה אין לי בעיה לשחרר.
עכשיו יש את השאלה לאן.
לאן נלך?
ואלו הם התנאים שנסכים למעבר:
מקום ששכר הדירה בו נמוך, צמוד קרקע, מקום בטוח שבו הילדים יכולים להתרוצץ בחוץ ללא חשש, מקום שלא נהיה בו שונים, קהילה וחינוך ביתי. קודם עורבני גם דאג לפרנסה אבל עכשיו אחרי כמה שיחות עם כל מיני אנשים הוא בטוח שעבודה הוא ימצא (אני אתן לו לכתוב על זה מתישהו בעצמו).
[hr]
תחילת החיפוש שלנו היתה בנווה איתן. המקום עונה לכל התנאים למעבר שלנו. שכר דירה נמוך, בתי קרקע, קיבוץ-חופש לילדים, כולם שם פחות או יותר כמונו וכמובן השבט והחינוך הביתי. חיסרון אחד - יבש, חיסרון שני - אקלים קשה בקיץ. חיסרון שלישי - לא בטוח שאפשר להשכיר שם בית כי יש להם אינטרס ברור לשכן רק אנשים שרוצים לעבור להרחבה האקולוגית (לא רק שאין לנו כסף לקנות עוד שטח אלא שגם לא אקולוגי בעיני, הרבה יותר אקולוגי לדעתי לשקם מבנה נטוש במשק ולגור בו, משהו כמו הבית שלנו שעמד נטוש זמן רב).
(אנחנו חושבים לעצמנו, איפה עוד יש מקומות כאלו? איפה יש עוד מקומות שעונים לפחות למספר רב של התנאים שהצבנו לעצמנו? אולי להקים גרעין חדש ללא הרחבה אקולוגית? איפה יש קיבוצים נטושים נוספים שיסכימו לקבל אנשים שלא מתכוונים לספסד את החינוך שלהם?
ואם נקים גרעין חדש מי ירצה לבוא? כמה אנחנו מהמרים כשאנחנו הולכים על צעד שלא מחבר אנשים לקרקע (ללא התחייבות להשאר צמודים להשקעה הכספית שלהם)? לאן הולכים? מליון שאלות בודקות, חוקרות ומאוד מאוד מעניינות שכל אחת פותחת בפניה עולם ומלואו).
קבענו ביקור בנווה איתן ליום הכיפורים, לקחנו אוהל וציוד קמפינג והתמקמנו ליד היד השניה שלהם. הביקור היה סוג של רכבת הרים. היו רגעים ממש נעימים ואידיאלים והיו רגעים קשים. כשהגענו היובש והשיממון צרבו את עיניינו. המראה של הקיבוץ לא מלבב ודי עצוב. עצוב לראות מקום עם רגל וחצי בקבר. עורבני מיד ציין שהמקום לא נראה לו כי הוא מדכא אותו. היה לי קשה לשמוע את המשפט הזה ממנו כי פחדתי שמעכשיו הוא לא יתן לזה שום הזדמנות וכל יום הכיפור נהיה שם בתחושה של "נו כבר, מתי יצאו שלושה כוכבים ונוכל לעוף מפה?" אבל זה לא היה כך. כשהתחלנו לפגוש את האנשים היתה תחושה שהוא משתחרר, מתחמם ומפשיר.
בערב הראשון היתה מיני מדורה על המחצלת ליד האוהל שלנו בדמות עששית קטנה ומפיצת אור, כמה אנשים מהקהילה הגיעו וישבו איתנו. היה נעים ויחד עם זה עלו בנו כל מני תהיות לגבי ה"קיבוציות" של הקהילה הזו. היו שם כל מיני דיבורים על מי משלם יותר, מי משלם פחות, למי מגיע יותר למי פחות. מה שהזכיר לשנינו בחלחלה את תקופת הקיבוצים האמיתיים שהיו עסוקים בהם כל הזמן בהשוואות האלו עד כדי כך שאת הבתים היו בונים ללא תריסים כדי שכל אחד יוכל לראות ש"לי אין יותר מלאחרים אני קומוניסט אמיתי". אבל מצד שני, מה בני אדם יעשו אם יקחו מהם את הזכות הזו? אז מה, פה הם לא עושים את זה? לא צורבים אותנו במבטים כי אנחנו כל כך שונים כי יש לנו פטנט אחר?
מה שהיה ברור זה שלשנינו יש עוד הרבה עבודה לעשות על עצמנו בעניין הקהילתי.
שנינו מתבודדים מטבענו ויחד עם זאת צמאים לחברה ויודעים שאלו שני קטבים שצריך לגשר עליהם איכשהו ולהגיע לעמק השווה.
כשחזרנו הביתה היינו מאוד מבולבלים וככל שהזמן מהביקור חולף התחושה שלי היא קצת כמו התאהבות, יש בי תחושה חמה לנווה איתן אבל לא ברור לי מה העומק שלה. יכול להיות שבפגישה שניה אגלה שזה רק חזיון תעתועים ואילו יכול גם להסתבר להפך, שזה אכן כך, שאכן משהו שם תפס אותי.
מה שברור לי שחייבת להיות פגישה שניה ומעמיקה יותר. מקווה שזה יתאפשר.