[u]לא פגשתי אותה מעולם, היתה לי דולה נהדרת, אבל היא נתנה לי את הקשבתה ואת סבלנותה במידה שהשאירה אותה בלבבי[/u]
ואני בטוחה שכששואלים אותך על דולה - את ממליצה גם עליה. על זו שליוותה אותך בלידה והייתה מדהימה ועל זו שהייתה שם בשבילך, הקשיבה לך ודאגה לך, גם אם לא יכלה לספק לך את השירות הנפלא שלה באותו הרגע.

תודה [po]קרן שמש צהובה[/po]

[u]ומה אם אחת מאלו שהיית מפנה אליהן, לא היו מפנות אלייך בחזרה, גם אם הלקוח היה מתחום ההתמחות שלך?[/u]
זה אף פעם לא עובד ככה - אחד לאחד. זה לא פנקסנות של אני הפניתי אלייך ואת תפני אלי. היקום עובד אחרת. אני מפנה למישהי אחת,
ומגיע אלי טיפול ממישהי אחרת. זה לא קו ישר שעובר מזו אל זו. זו ספירלה - שנפגשת כל פעם עם מישהו אחר. לפחות כך אני רואה את זה.
אני סתם אמציא רגע שמות:
אם אני מפנה לרחל. ורחל מפנה לגלית. וגלית מפנה לרותי. ורותי מפנה אלי. אנחנו באותו מעגל. וגם אם אני לא רואה את המעגל פיזית - זה לא אומר שהוא לא קיים.
מרגיעון: "גם בצד השני יושב בנאדם" - עוד מרגיעון מדויק. כשאנחנו בפנקסנות עם כמה נתנו וכמה קיבלנו - אז אנחנו לא עם לב פתוח, באנרגיה סגורה.
כשאנחנו באנרגיה סגורה - אנחנו, בין היתר, גם סגורים מלקבל.
כשאנחנו זוכרים שבצד השני יש בנאדם (או בתחוה) ואנחנו מאמינים בטוב שבבני האדם, אנחנו יודעים שהכוונות שלהם טובות.
נכון, יש קולגות שאני לא אפנה אליהם. או כאלו שהם לא מקצועיים בעיני, שאני לא חושבת שישרתו נכונה את הפונים אליהם. ויש כאלו שאני אפנה אליהם יותר - כאלו שהם מקצועיים וכאלו שיש לי איתם מערכת יחסים הדדית. זה לא חייב להיות בהפניות. לפעמים אני אפנה למישהי - והיא תיתן לי אוזן קשבת או תכתוב עלי דברים משמחים. ויש מישהי שאני מפנה לה כי פעם נגעה לי בלב ואני יודעת שהיא עושה עבודה טובה. בחיים לא קיבלתי ממנה הפנייה באופן ישיר. בטוחה שהיקום מבורך יותר כשאני מפנה אליה. וכשהיקום מבורך יותר - החיים שלי יותר טובים.

[u]אבל מה קורה כשזה לא הדדי?[/u] זו שאלה מה זה אומר לא הדדי. לא הדדי אומר אין בכלל קשר? או לא הדדי אומר שהוא במידתיות לא שווה? בכל מקרה - אני ממליצה להקשיב ללב שלך. אם יש לך שם מתח ותחושה לא נעימה - זה כבר אומר לך שלא, זה לא מתאים. ואם, למרות שזה לא במידה שווה או שאת לא רואה איך זה עובד חזרה, את מרגישה את הלב מתרחב - אז לכי על זה.
אחד הדברים שאני אוהבת לעשות זה לבדוק איך אני ארגיש במרחק הזמן. אם אני עכשיו אעשה את הדבר הזה (למשל אשלח אל ברכה זוג לטיפול) בעוד שנה, במרחק שנה או חמש שנים מכאן - האם כשאני אסתכל על זה אחורה אני אהיה שמחה או מכווצת. זה נותן לי בד"כ את התשובה אם נכון לי להפנות. אני שואלת אותו דבר על הזוג - האם בעוד שנה או חמש מכאן ההפניה הזו תהיה עבורם משמחת או מכווצת. ומה שעולה - מאיר לי את הדרך.

זה החצי גרוש שלי. את צריכה לבדוק ולהרגיש מה נכון עבורך [po]הולכת והרוח בפניי[/po]

[po]מיכל צמות[/po] - תודה! על הכתיבה, על תשומת הלב...
מסתובב אצלי עניין התחרות בראש ועלתה שאלה שמסקרנת אותי קצת- ומה אם אחת מאלו שהיית מפנה אליהן, לא היו מפנות אלייך בחזרה, גם אם הלקוח היה מתחום ההתמחות שלך? אני באופן מאוד כללי מעדיפה לעבוד עם אנשים מהתחום שלי, אני תמיד מחפשת ממי ללמוד (בכל תחום...ויש כאלו ששמחים ללמד, ויש את אלו שלא...אם היה מדור כזה בעיתון הייתי מפרסמת מודעה: "בחורה אינטליגנטית מחפשת מנטור\ית"... מכירות מישהי כזו? ספרו לי) ותמיד נעים לי יותר עם מישהי מאשר לבד, אבל מה קורה כשזה לא הדדי?

[po]מיכל צמות[/po]
אני לא מכירה אותך ואת המרכז שלך, אבל ממש כיף לקרוא אותך פה
רוצה להוסיף על הענין של ההפניה: כשחיפשתי דולה, מאוחר יחסית בהריון, היה קשה למצוא דולה טובה כי זה היה באוגוסט והרבה מורידות עומס, ונזכרתי קצת מאוחר.
2 דולות נחרטו בזכרוני: אחת שהודיעה לי שהיא לא מקבלת לידות ראשונות כי הן לרוב לוקחות יותר זמן :-0 (ניראה לי מיותר לציין שמעולם לא חשבתי עליה שוב ולא המלצתי עליה לאיש, והלידה שלי לקחה פחות משעה)
ואחרת, שהקשיבה לסיפור שלי, הביעה צער שלא תוכל לקבל אותי, מסיבות טכניות, הציעה לי שתפנה אותי לקולגות, ערכה איתי בירור קצר כדי להבין מי מהן תתאים לי יותר, הפנתה אותי ל-2 רלוונטיות. אני עדיין זוכרת את החיבוק בקולה, ולא אחת מקווה שבלידה הבאה תהיה פנויה ללוות אותי. לא פגשתי אותה מעולם, היתה לי דולה נהדרת, אבל היא נתנה לי את הקשבתה ואת סבלנותה במידה שהשאירה אותה בלבבי

מהנהנת במרץ מול המשפט הזה: [u]זוג כזה, שהפניתי למטפל מעולה, הוא לקוח נפלא שלי להמשך. הוא יודע שהוא יכול לסמוך עלי ועל המקצועיות שלי.[/u]

מרגיעון: "כאשר נפסיק לחפש אחר החופש מעתה ועד עולם - נוכל לבחור בחירות - כאן ועכשיו"
זה בדיוק מדבר את מה שאני מנסה להגיד על המקום של להיות בנוכחות שמחה גם כשאני חווה אכזבה.
אני אעזוב את הדוגמא שהתחלתי איתה - בטח גם אמחוק את התגובה הקודמת - ואתחיל מחדש, עם מה שעולה עכשיו.
כבר כמה שני שאני מקפידה לחיות בשמחה. בוואצפ שלי המשפט שכתוב הוא "חיה בשמחה". הוא קוצר מ "חיה בשמחה, נהנית מהשפע". שהיה שם לפניו.
אני מברכת אנשים ביום שמח (באופן מצחיק הם עונים לי הרבה פעמים חג שמח, כי יום שמח לא באמת שגור בפיהם), בשבוע שמח.
האנרגיה של השמחה היא אנרגיה שאני מתרגלת אותה יום יום. עם הילדים, עם בן הזוג, עם המטפלות במרכז.
גם כשיש כאב ואכזבה, האנרגיה הזו, השמחה עדיין נוכחת. לא במקום שמבטל את הכאב והאכזבה, אלא במקום שנוכח במקביל.
בפועל - כשאני מתאכזבת ממשהו, אני בודקת רגע מחשבתית את הדבר שהתאכזבתי ממנו. אצל ביירון קייטי יש לזה תהליך ארוך של חקירת אמונה אמונה - האם זו האמת? ואז ארבע שאלות והיפוכים.
באקסס בארס יש לזה משפט אחד קצר - "נקודת מבט מעניינת". שכשאני אומרת על משהו "נקודת מבט מעניינת" מבחינתי זה אומר - שיש עוד מלא נקודות מבט
שהן נכונות במקביל או נכונות יותר מנקודת המבט הזו. (הנכון או נכון יותר הוא מביירון קייטי...)
אז כשאני מתאכזבת (כמו למשל מזה שהמטפלת לא בחרה להצטרף לצוות) אני אומרת לעצמי - נקודת מבט מעניינת. לי יש את נקודת המבט הזו. ואז אני מסתכלת עליה שוב.
ורואה שיש עוד נקודות מבט שיכולות להיות נכונות, או נכונות יותר (כמו למשל - שהיא פחות התאימה לאנרגיה של המטפלים במקום, או שאם היא הייתה מצטרפת אולי היו לה דרישות מופרזות, או שאם הייתה מצטרפת למרות שלא שלמה בטוח זה היה יוצא קווצ' - ועוד. איפה שיש נקודת מבט - יש לפחות עוד 10 אחרות שיכולות להיות גם נכונות).
ואחרי שאני אומרת לעצמי נקודת מבט מעניינת - ומצליחה לראות את האופציות האחרות, אני יכולה לנשום עמוק ולראות את הטוב שצומח בדיוק מהמקום הזה שממנו התאכזבתי.
ואם צומח שם טוב - אני יכולה בשקט להמשיך ולהיות בשמחה.
אז כן, זה לא בא בקליק או בקסם, זה בא בתרגול. בנכונות להיות במקום שמקשיב, שמזהה את האכזבה, שמתבונן בנקודות המבט, ורואה שבאותה מידה שנקודת המבט שהביאה אכזבה נכונה, יש שם עוד נקודות מבט שיכולות להביא הקלה, ברכה וכן, גם שמחה.

[u]ולמדתי איך להיות בנוכחות שמחה גם כאשר אני חווה כישלון או אכזבה.[/u]
כישלון ואכזבה הם בעיני המתבונן. וזה גם תלוי איזה כישלון ואכזבה ומה אפשר במקומם.
עכשיו, זה לא שאני לא מאפשרת לעצמי להרגיש את הכישלון או את האכזבה, מה שלמדתי - זה להודות להם.
להודות להם על השיעור, להודות על הלמידה שלי, להודות על המקום שהם מאירים עבורי.
ואז להיפרד מהם ולהיזכר במהות שלי.
למשל, רציתי מאד שתצטרף אלי למרכז מישהי מסוימת. היא מאד מקצועית בעייני ואני מעריכה אותה. נפגשנו כמה פעמים, היא התלהבה מהמרחב, אפילו שלחתי לה חוזה.
אחרי כמה ימים קיבלתי ממנה הודעה במסרון - שהיא בדקה כמה מקומות במקביל - ובחרה ללכת עם מקום אחר.
עכשיו זה קורה מדי פעם שמישהי בוחרת ללכת עם מקום אחר. כולם בודקים עוד כמה מקומות -וזה מצוין.
זה שיש מקומות אחרים, שאנשים יכולים לשכור בהם מרחב - זה מבורך. לגמרי. זה מאפשר לי בקלות רבה יותר להגיד לא למי שלא מתאים.
אבל במקום הזה פתאם חוויתי אכזבה, כי הייתה לי ציפייה שהיא תצטרף.
התחלתי לכתוב לפני כמה ימים - ונעצרתי באמצע (ילדים, נו מה?) משתפת עכשיו עד כאן ואמשיך בהמשך.




[po]הולכת והרוח בפניי[/po] זה בשבילך.

[u]למדתי לדחות סיפוקים ברמה של תוצאות. ולמדתי לדייק את העשייה שלי כדי להגיע לתוצאות.[/u]

יש רצון להגיע לכאן ועכשיו. כשפתחתי את המרכז אמר לי איש חכם, שהיה גם בעל הבית הראשון של העסק שלי - שאם אחרי שלוש שנים אני אגיע למצב של ישורת בעסק וזכות קיום, אז אני אדע שהמרכז שלי יצליח לאורך זמן. שבשנה הראשונה לא צריך לצפות להרוויח. האמת, שאם הייתי יודעת את זה מראש - המרכז לא היה קם. בשנה הראשונה אכן רק הפסדתי. גם בשנה השנייה - אם מסתכלים ברמה השנתית (ומסתכלים, אין מה לעשות). בשנה השלישית הייתי מאוזנת. והשנה אני מתחילה להרוויח. וזה כך - עולה בעקומה איטית. אין ניסים. אין קפיצות מהירות.
אותו איש חכם גם אמר לי - אם תקפצי מהר למעלה, העסק ייסגר לך, כי לא יהיה המרחב לנפילה. את לא תעמדי בנפילה. כשאת גדלה לאט - זה יציב יותר.

דחיית הסיפוקים אומרת שהדיוק שלי לתוצאות הוא לא ברמה של ימים. הוא ברמה של חודשים - רבעוני, חצי שנתי ושנתי. כשאני מגדירה מטרות, אני יודעת שיקח להם זמן - ואני מאפשרת לעצמי ולמרכז לנשום לפני שהמטרות מקבלות את המרחב שלהן בפועל.

כשעברנו למרכז רציתי שתוך שבועיים חדר שבט - החדר שבו מתרחשים המפגשים הקבוצתיים, יהיה מוכן. בפועל זה לקח חודש וחצי. כי היה צריך לדייק והיה צריך לעבוד. ואחרי שכבר החלטנו מה - היה צריך לחכות לדלתות שיגיעו. והיה צריך לבנות את הקיר ולצבוע אותו (אחת החוויות המשמחות עם המרכז הזה, זה המקום הזה - הצביעה של הקירות שעשיתי במו ידי ועם האהובים שלי - את הקירות עצמם אבא שלי והאהוב שלי בנו במו ידיהם וגם את ההנדוס (מהמילה הנדסה) של איך תעמוד בדיוק הדלת המיוחד הכפולה שרציתי - גם את זה אבא שלי ואביב עשו).
אז זה לקח חודש וחצי. בינתיים הייתה קבוצה שכבר הייתה ממש צריכה להתחיל את המפגשים. אז הם עברו איתנו את התהליך. המפגש הראשון שלהם היה בחלל פתוח. השני היה בחלל עם שלד של קיר. השלישי עם קיר גבס לא צבוע. הרביעי עם קיר ודלתות מסודרים וצבועים. ואז נתלו התמונות והשעון ושבוע אחר כך גם המסך... בקיצור - הם ממש היו חלוצות בתוך המרחב החדש.

וכשאני מפרסמת משהו - ומחכה ללקוחות - אני יודעת שיש את הקצב שבו אני רוצה שדברים יקרו, או רגילה, ויש את הקצב של היקום באותו הרגע. של מרחבים אחרים.

ומה זה אומר לדייק את העשייה? אני פחות מתפזרת. אני מציבה לי מטרות ברורות, ממוקדות בזמן. למשל - בשבוע הבא ייצא פלאייר של המרכז. שלפני חודש הגדרתי לי שהוא ייצא. בניתי מפת חשיבה, כדי לראות מה יהיה בו - איך הדברים יתחלקו וכו'. את הסדר של הדברים כדי שיהיו לי כל הניסוחים המדויקים. את הזמן לבנייה הפיזית של הפלאייר. והפלאייר הוא לא מטרה. הוא חלק מאמצעי להגדיל את מעגל המטופלים שלנו. חוץ ממנו - יש עוד פרסום בפייס ופרסום בגוגל ובאינסטוש וכו'. כשאני מדייקת את המטרה ובעקבותיה את העשייה - אני מצליחה להגיע לתוצאות טובות יותר.

אני יודעת שעל פניו זה נשמע ברור: מטרה - דיוק - עשייה - תוצאות. אצלי בראש זה לא עבד כך בצורה מסודרת. הייתי מאד מפוזרת. לא הזכרתי לעצמי מה אני רוצה.
אני עובדת עם ברכת בוקר - שאני מדייקת מחדש אחת לשבוע בערך, לפי הצורך. כך שהמטרות שלי (לא רק לגבי המרכז, גם לגבי הילדים ולגבי) הולכות איתי כמנטרה לאורך היום - ומאירות לי את הדרך שבחרתי. כשהדרך מוארת - אפשר להגיע בקלות רבה יותר לתוצאות.

[u]כל כך נהניתי לקרוא מה שכתבת[/u] תודה :-]

[u]ובהתאם למארג בו השתלבה הדרך שצעדנו בה, אנו מזקקים תובנות שמלוות אותנו?[/u] מה בא קודם - הביצה או התרנגולת. תודה על נקודת המבט.

[u]הכי תפס אותי[/u] תודה.

מעניין מה שאת כותבת, והמשפט הזה:
[u]אני מדברת על הנוכחות האנרגטית[/u]
הכי תפס אותי

אולי פשוט ישנם סוגים שונים של מארג בעולם?
כל מיני הוויות?
ולנו יש השפעה אך לא שליטה על סוג המארג בו החוט שלנו משתלב?
ובהתאם למארג בו השתלבה הדרך שצעדנו בה, אנו מזקקים תובנות שמלוות אותנו?

תודה על הדברים. מהנהנת בהסכמה מול התובנות שלך לגבי תחרות.
השני גרוש שלי לעניין זה - יש תחרות. היא לא פיקציה. רק שאין לנו אפשרות אמיתית להשפיע על התוצאות שלה מעבר לכך שנעשה את הכי טוב שלנו.
כל העצות איך בעצם לעשות יותר מהכי טוב שלנו, איך לסובב את השוק, איך לעקוף את המתחרים, איך לנצח את התחרות - הן הפיקציה. הן קשקוש.
כשיש תחרות פשוט צריך לשמוח, להוציא מעצמנו את המיטב שלנו ולסמוך על אנשים שידעו לראות ולקלוט את זה.

בהצלחה לך ולכם ולכן

כל כך נהניתי לקרוא מה שכתבת (-:

איזה תגובות משמחות. בכלל נעים להרגיש שמקשיבים לי.
תודה לכן. [po]בשמת א[/po] [po]קור את[/po] [po]הולכת והרוח בפניי[/po] ופרח.

[u]אשמח לשמוע למה תחרות היא פיקציה, ואיך את נשארת בשמחה גם מול הכשלונות...[/u]
אחד אחד...
[u]הבנתי בזמן הזה שתחרות היא פיקציה.[/u]
יש את העניין הזה של מעגלי נט-וורקינג. שתמיד מצרפים רק אחד מכל מקצוע, כדי שלא תהיה תחרות בין חברי הקבוצה.
ויש אמונה רווחת - וגם אומרים לנו על זה בשיווק - שאנחנו צריכים כל הזמן להוכיח שאנחנו יותר מהאחרים.
שהשירות שלנו טוב יותר, שהטיפול שלנו מקצועי יותר, שאנחנו הכי מוצלחים...
וגם אם תסתכלו על המלצות הרבה כותבים "רק היא...".
כאילו שאם בוחרים באחת אז פוסלים את האחרת. ושצריך כל הזמן להיות עם יד על הדופק - שהמתחרים שלנו לא יעקפו אותנו בסיבוב.
ובהתחלה נלחצתי מהמקום הזה קצת. במיוחד שהיו מטפלות שאמרו - מה, עוד מטפלת בילדים - איך תהיה לכולנו עבודה?
והסתכלתי גם פנימה וגם סביב והיו גם דברים שראיתי, שהאירו לי את הדרך.
הראשון - הוא דוכני הפלאפלים בעפולה. כן, דוכני פלאפל. מה הקשר? יש להם משהו כמו חמישה דוכני פלאפל ברצף.
ותנחשו מה? כולם מלאים. הם יצרו את כולם באותו המרחב. ואף אחד מהם לא ריק. נהפוך הוא - כשאתה רוצה פלאפל - אתה בא למרחב הזה, שיש בו מבחר.
השני - חשבתי על העבודה שלי במרכז לגיל הרך. היה בו שפע של טיפולים לגיל הרך - ומכל דיסציפלינה היו כמה מטפלות.
לאף אחת לא חסרה עבודה. נהפוך הוא - תמיד היו רשימות המתנה.
השלישי - בשנה הראשונה שבה פתחתי את המרכז לוויתי על ידי תכנית שנקראת עסקית. זו תכנית ממש זולה לבעלות עסקים. היא מתאימה בעיקר לכאלו שמתחילות את הדרך.
ואחד הדברים המופלאים שקרו שם - זה שבנט וורקינג שלהן לא הייתה הגבלה לסוג השירות. ושתיים שנתנו לי השראה היו שתי נשים בעלות עסק של קינוחים ששיתפו פעולה.
הן העבירו לקוחות מאחת לשנייה - וכך כשלמישהי היה עומס, היא הייתה מורידה ממנו, אבל לא מוותרת על עבודות - אלא מעבירה לשנייה.
אחת מהן הייתה דתייה - ולא נתנה שירותים בשבת - אז כשביקשו ממנה - היא הפנתה לשנייה.
וזה יצר שם משהו - שעזר לעסקים של שתיהן לצמוח.

ואז החלטתי (לפני קצת יותר משנתיים) שההגבלה היחידה שלי למצטרפים חדשים - זה שהם מקצועיים. שהם יודעים לעשות את העבודה שלהם מ ע ו ל ה. שיש להם את ההכשרה הנכונה, את הניסיון ואת מה שאני חושבת שנדרש ממטפל טוב. (להיות בן אדם, לשמור על סודיות וכבוד הלקוחות, להמשיך להעשיר את עצמו, לקבל הדרכה).
בשנה האחרונה, חוץ ממני הצטרפו עוד 4 מטפלים זוגיים ומשפחתיים למרכז. ומה שקרה כתוצאה מההצטרפות שלהם - היא שהעבודה שלי כמטפלת זוגית גדלה.
גילוי נאות - כשפתחתי את המרכז, הורדתי את כמות המטופלים שלי בכמעט חמישים אחוז, כי נדרשה ממני הרבה אנרגיה להנעה של המרכז. וזה היה כך עד נובמבר האחרון, שאז החלטתי שאני פותחת ומגדילה חזרה את הקליניקה.
אחרי המעבר בנובמבר - כמות המטופלים שלי חזרה לכמות המקורית, כפי שהיה לפני שפתחתי את המרכז. והיום גם נאלצתי לסרב לקבל לטיפולי זוג מקסים שפנה. אבל מה - יש לי למי להפנות. יש לי עוד 4 מטפלים שאני סומכת עליהם, שאני יודעת שהם מטפלים מעולים. שאני מפנה אליהם בשמחה ויודעת שגם הם יפנו אלי. אני יכולה לספר עליהם למי שמגיע - וגם לפי הצורך שלו - לעזור ולדייק את המטפל/ת הזוגי/ת שהכי נכונה עבורו. זוג כזה, שהפניתי למטפל מעולה, הוא לקוח נפלא שלי להמשך. הוא יודע שהוא יכול לסמוך עלי ועל המקצועיות שלי.
וכן, יש גם מטפלים זוגיים מחוץ למרכז שלי, שלא עובדים איתי ושאני עובדת איתם בשיתוף פעולה. לפעמים גם מפנה - והם מפנים אלי. לפעמים גם מקבלת מידע (על השתלמויות, על מטפלים באזורים אחרים ועוד) ולפעמים גם מוסרת מידע. והאפשרות הזו - להיות בקשר עם קולגות ולעבוד בשיתוף פעולה היא ממש מפרה ומשמחת.

ואני ממש סומכת ויודעת שלכל אחד מהמטפלים מגיעים הלקוחות שהוא מדויק עבורם. שבנקודת הזמן הזו - זה ממש נכון שהם יקבלו את המענה ממנו. ושמי שצריך להגיע אלי באופן אישי - יגיע. ומי שצריך להגיע לרני באופן אישי - יגיע. ושזה שיש בפרדס חנה-כרכור ובאזור עוד מלא מטפלים זוגיים לא אומר שלא תהיה למישהו מאיתנו עבודה. וזה שיש במרכז שלי מגוון של מטפלים זוגיים ומשפחתיים עם אפשרויות שונות של דגשים - רק מגדיל את מעגל הלקוחות לכולנו.

מיכל, איזה יופי לקרוא את העדכונים שלך. כל הכבוד לך על הדרך, על החיפוש, על העומק, ועל הכל {@

מקסים ויישר כוח!!

גם אני הבנתי אותך... :)
וידעתי שאני משאירה מקום לתוכחה כששלחתי את ההודעה כפי שהיא, אבל זה לא היה עיקר הפוטנציאל שלה, לגמרי לא.
בזמנך וכשיתאים לך - אשמח לשמוע למה תחרות היא פיקציה, ואיך את נשארת בשמחה גם מול הכשלונות...
שירבו הפרחים! (ושילחו זרועות החוצה - שייפתח אחד גם באזור מבשרת...)

אני הבנתי אותך (())

[u]הבנתי שהמרכז שלי הוא לא אני. שיש לו יישות משלו. למדתי להקשיב לה. גם על זה ארחיב בהמשך.[/u]
בהתחלה כשפתחתי את המרכז, והאמת שגם בשנים הראשונות, התבלבלתי. חשבתי שהמרכז זה אני.
זאת אומרת - אני פתחתי אותו. אני הזמנתי את המטפלות להצטרף אלי. אני בחרתי את התמונות שיהיו תלויות במרחב. אני בחרתי את הרהיטים.
בקיצור - אני ואני ואני.
ושכחתי שכשיש משהו שקיים - יש לו חיים משלו. אנרגיה משלו.
המרכז הוא לא אני. הוא ישות בפני עצמה, שיש לה רצונות משלה, דרכים משלה.
אני יכולה להגיד למה אני זקוקה מהמרכז - שיספק לי מקום נעים, מאפשר לטיפולים. שיכניס שפע כלכלי.
אני יכולה להקשיב למה המרכז זקוק ממני.
ואני לא מדברת על הניקיון הפיזי, או על העיצוב. אני מדברת על הנוכחות האנרגטית.
כשאני שואלת את המרכז למה הוא זקוק ממני - יכולות לעלות כל מיני תשובות.
לפעמים זה להוציא לאור דברים, לפעמים זה ללכת להזמין אנשים פנימה. לפעמים זה לספר עליו כל מיני דברים.
לפעמים זה ליצור בתוכו דברים שלא קשורים למה שאנחנו עושים.
לפעמים זה לצאת לקהילה לתרום משהו.
העניין הוא שכשאני מודעת להפרדה הזו, אני יכולה גם להיות בהפרדה בין הדרמות האישיות שלי,
לבין הדרמות של המרכז.
בין מה שעובר עלי, מיכל, ביום יום.
לבין מה שעובר במרכז ביום יום.
וההפרדה הזו מבורכת. היא מאפשרת את ההתנהלות המשותפת שלנו.
כשאני רואה במרכז שלי שותף, אני יכולה לעבוד איתו בשיתוף פעולה.

אני יודעת שיש כאלו שזה ישמע להם מוזר, לא מחובר למציאות. אפילו כאלו שישאלו מה לקחתי היום.
ואני יודעת שיש גם כאלו שיבינו - שמבינים על מה אני מדברת כשאני אומרת שהמרכז הוא ישות בפני עצמה.
שההתנהלות שלה שונה משלי
ושהשירות שלנו הוא הדדי.

תודה [po]מיכל בז[/po] (וואוו - לא יודעת מי את במציאות).
[po]הולכת והרוח בפניי[/po] תכף אחזור לרשימה ואבחר אחד לעכשיו. יש לי כל כך הרבה מה לכתוב, ואין כל כך הרבה זמן.
מרגיעון: בתוכך על פני בתוכחה.
איך תמיד המרגיעונים האלו מתחברים בול. קראתי את המילים שלך בתוכחה.
זמן להתבונן פנימה.

זה נשמע מאד פרחים ופרפרים - יש לי מרכז משלי.
אבל מעבר לפרחים והפרפרים - זה גם הרבה אחריות.
וגם צורך תמידי בניקיון. בסידור.
בשימת לב למטפלים ומה משאירים אחריהם.
צריך להיות גם מאמא וגם רס"ר, אבל לפעמים החלק של הרס"ר מתגבר על המאמא.
ואני כל כך אוהבת להיות מאמא וכל כך שונאת להיות רס"ר.

כל כך הרבה טיזרים... יש תאריך ל"יום אחר"? :)

בדיוק הייתי אצלכם בפגישה, באמת, כל כך נעים :-)

וואי, וואי. לא כתבתי כאן מלא זמן.
בנובמבר עברנו למשכן חדש. בבית הקודם הרגשתי שזכינו בפיס - היה כל כך מואר, ונעים ונוח.
במעבר לבית הזה הבנתי שאפשר לזכות בפיס ממש בגדול. יש לנו בית חדש ומקסים. (
[url=http://www.ogni.co.il/1511150014971504149715111492-1500150214961508150014971501.html]כאן גם תוכלו לראות את התמונות[/url] )
אחד הדברים שקרה עם המעבר - הוא שוב חילופי מטפלות. לא הרבה. שתיים פרשו. ונוספו עוד עשר מטפלות חדשות.
גם החזון שלי לעבודה משותפת בין המטפלות גדל. (כותבת מטפלות - אבל יש לנו גם ארבעה בנים בתוך הצוות שלנו, שמונה נכון לרגע זה 27 מטפלים ומטפלות)
כשהתחלתי לכתוב כאן ביוני 2014 לא תיארתי לעצמי איך זה יראה עכשיו.
כל מה שהיה לי בראש היה כל כך שונה מאיך שהדברים התקדמו וזזו.
חזון זה דבר מתעתע. והאיך שיש בראש - באמת לא תמיד מחוברת למה שהאיך במציאות עובדת.
עכשיו יכולה לספר שבשנתיים הראשונות תהיתי. כן, גם טעיתי, אבל בעיקר תהיתי. הלכתי בדרך לא ברורה,
חזרתי אחורה - המשכתי קדימה. התבלבלתי הרבה מקולות בחוץ.
בשנה וחצי האחרונות אני מקשיבה הרבה יותר פנימה.
אני מרשה לעצמי להגיד לא למה שלא נכון ולא מדויק.
אני עובדת מול המטפלות שלי כמו מפיקה באירוע תאטרון. שזה אומר שילוב של מאמא ומפקדת.
מצד אחד מכילה, מאפשרת מרחב, מזינה.
מצד שני - שמה גבולות ברורים, דואגת שהדברים יתקתקו.
זה טריקי להיות מאמא ומפקדת בעת ובעונה אחת.
בעצם - זה כמו שאנחנו אמהות השילוב הזה של מאמא ומפקדת.
הבנתי בזמן הזה שתחרות היא פיקציה. אני ארחיב על זה ביום אחר.
הבנתי בזמן הזה שאני חייבת מרחבי נשימה - אחרת הכל קורס. גם על זה ארחיב ביום אחר.
הבנתי שאני יודעת. ושאני צריכה להיות מכווננת אלי. גם על זה ארחיב ביום אחר.
הבנתי שהמרכז שלי הוא לא אני. שיש לו יישות משלו. למדתי להקשיב לה. גם על זה ארחיב בהמשך.
למדתי לדחות סיפוקים ברמה של תוצאות. ולמדתי לדייק את העשייה שלי כדי להגיע לתוצאות.
ולמדתי איך להיות בנוכחות שמחה גם כאשר אני חווה כישלון או אכזבה. גם על כל אלו ארחיב ביום אחר.
משמח לחזור לדף הזה, לחזור לבית הזה של באופן טבעי ולקרוא אותי בשלבים שונים.

אוי, זו הייתי אני, שלא שמתי לב לשם.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

רק חודש - כאילו הזמנים מצטמצמים בין פעם לפעם שלא נמצאת כאן. הייתי רוצה יותר, אבל המרגיעות מרגיע אותי "אמירת הודה על הקיים, על מה שיש, על המובן מאלוי, מעולם לא גרעה מאף אדם שום דבר." טוב, רק חלקו ועדיין.
רוצה לשתף אתכם בדברים משמחים שקורים. אחרי הטלטלה עם דניאל, הטלטלה הגדולה של חיי עד כה - להגיד לא לתינוק ועוד לתינוק חי, קיים, נושם ומתוק להפליא - אני יוצאת לדרך חדשה בעולם התינוקות.
בקרוב נפתחים גם קליניקה קהילתית לנשים - על טהרת הדאנה, עם הרבה מקום לכל אשה באשר היא אשה. כן - גם לנשים בהיריון, גם לאמהות ותינוקות וגם לנשים בכלל.
וגם מפגשים לאמהות ותינוקות.
מקווה שהנתינה הזו לעולם תמלא חלק מהחלל שנוצר. מהמקום הזה בתוכי שכואב עדיין את הבחירה הלא פשוטה הזו.

תודה בשמת.
הרבה זמן לא הייתי כאן. אני אשתף שעברה עלי תקופה לא פשוטה. בתחילת מרץ עברתי תאונת דרכים שהשביתה אותי לחודשיים (האיש שנסע אחרי באוטו לא היה מרוכז וכשעצרתי במעבר חצייה הוא אפילו לא האט...), מה שהשפיע גם באופן ישיר על ההתפתחות של המרכז, אבל גם נתן לי שהות להתבוננות. התחלתי לחזור לאיטי גם חזרה לגוף ("רק" מכות יבשות. מי שחווה את הרק הזה - יודע כמה זה לא רק) וגם חזרה לפעילות.
במאי, כשהייתי לקראת החזרה לפעילות ליוויתי בלידה אשה שאני מאד אוהבת, אבל היא חולה נפשית. אחרי שבוע היא אושפזה, ובגלל קרבה משפחתית הציעו לנו לקחת את התינוק. שוב טלטלה שלמה עברה עלינו. לקח לנו יומיים להחליט, אבל החלטנו שלא. (בכאב רב וגדול. אחת ההחלטות הכי קשות בחיים שלי). כרגע התינוק אצל משפחה שהיא לא המשפחה שלנו, ואני שולחת לו אור ואהבה ומקווה שהוא מוגן ואהוב.
כל הטלטלה נמשכה חודש וחצי. וככה הגעתי לאמצע יוני, אחרי ארבעה חודשים של טלטלה חזרתי להתבוננות מעמיקה במרכז שלי. ובמה שאני רוצה שהעולם יקבל דרכו.
אני שמחה להסתכל ולראות את הטיפולים האיכותיים שאנשים מקבלים כאן - הצוות שלנו באמת משובח.
ועכשיו הגיע הזמן לגדול קצת - להרחיב את היריעה ולהוסיף עוד ועוד.
אז שני תחומים הולכים להתרחב להם בשנה הקרובה - הראשון התחום של אמהות ותינוקות, שיקבל במה יותר רחבה. הרבה הפתעות נרקמות להן כאן - וזה כל כך משמח להרגיש את הדברים קורמים עור וגידים. אמהות ותינוקות - אתן הולכות להתפנק כאן - ובגדול. ואם יש כאן אמהות טריות או הריוניות מפרדס חנה כרכור, אתן מוזמנות לכתוב מה הייתן רוצות. יש מצב שגם נגשים חלומות.
התחום השני הוא תחום הספקטרום האוטיסטי. כרגע התחיל לעבוד אצלנו אבי שטראוך, שעובד עם ילדים על הרצף באמצעות אומנויות לחימה. (מדהים. ממש).
אז לא משעמם לי בחיים. וכעת תקופה משמחת שכזו - של בנייה, של יצירה והתרגשות. שמחה לשתף אתכם.

נשמע נפלא, ואת אוספת סביבך אנשים מקסימים ומשובחים {@

תודה [po]ב שאיפה[/po].
מרגיעון "קח נשימה עמוקה ושאף את החיים אל קרבך, קחי נשימה עמוקה ושאפי את החיים אל קרבך - עכשיו!"
עברתי לגמרי חודשים נטולי אוויר. בקושי זמן לנשימה. למרות שמקפידה לקחת לי כל יום שעה של משהו שהוא לא עבודה ולא ילדים ולא אחרים, אלא זמן לעצמי. ועדיין - הנשימה קצרה.
המרכז משנה את פניו. בקרוב השם החדש. בינתיים התחדשנו רק בשלט. המיתוג זה משהו שאורך הרבה יותר זמן ממה שחשבתי, כמו שכל מה שכרוך במרכז הולך הרבה יותר ל א ט ופעמים רבות אני רואה את הזרימה של הדברים רק בדיעבד.
בספטמבר הצטרפו אלינו שירלי גורפיל ואיילת אור שני. שתי מטפלות מופלאות. על שירלי אפשר לקרוא [url=http://www.zoharbadka.co.il/%D7%A7%D7%A8%D7%A0%D7%99%D7%95-%D7%A1%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%9C%D7%99-%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%A4%D7%99%D7%9C]כאן[/url] ועל איילת תוכלו עוד מעט באתר המתחדש שלנו. בנוסף התחלנו לעבוד מאוקטובר עם בוגרי מסלול טיפול באמנות מאוניברסיטת חיפה. שיתוף פעולה משמח בפני עצמו שגם מאפשר קליניקה קהילתית, עם מחירים נוחים. דבר שהוא לא מובן מאליו מבחינתי.
וגולת הכותרת עבורי (מצחיק, אבל נכון) - יש לנו מזכירה בחצי משרה. מה שמוריד ממני קצת מהניירת, הבירוקרטיה וכו'. זה מאד משמח. אני מרגישה שמתחילה לשחרר את הדרוש שחרור ומתחילה להתמקד בתפקיד האמיתי שלי במקום - לטפל ולנהל את כל העסק. עדיין עסוקה גם בשיווק, גם בניקיונות, גם במזכירות, גם בלהיות קולבויניק של המקום, על כל המשתמע מכך, אבל גם מתחילה לשחרר ולהאציל סמכויות.
המשימה הבאה שלי הם אנשי מקצוע נוספים שמצטרפים
מרפאה בעיסוק, שכנראה מתחילה שבוע הבא @} ויש עוד כל מיני בישולים משמחים.
השבוע הייתה לי שיחה עם רואה החשבון שלי. אמרתי לו שלא ידעתי לפני שנתיים שאפסיד כל כך הרבה כסף בתוך התהליך הזה, בתוך הבנייה הזו של המרכז, שעדיין לא נגמרה.
והוא ענה לי: גם אם היית יודעת - עדיין היית פותחת את המרכז. זה בער בעצמותייך.
ות'כלס - הוא צדק. זה עדיין בוער בעצמותיי.

כמה דיוק את מקדישה למקום.
אין ספק שגם זה מורגש

כמה אנרגיה יוצאת על סידור של מרחב. תהליך שעברנו לפני שנה, תהליך שאני עוברת שוב עכשיו. החלק של להבין, מה נכון, איך נכון.
כל רהיט, כל פריט שמוסיפים - מביא איתו אנרגיה אחרת, צורה אחרת של המקום ונראות שונה לסוג שונה של טיפול. כל מטפל מביא איתו את הווייב שלו לתוך המרחב - וכל רהיט שנבחר יכוון את התחושה של המקום לכיוון אחר. וזה טריקי. החדר האלרטנטיבי צריך לשדר אלטרנטיביות, החדר הקונבנציונאלי צריך לשדר קונבנציונאליות. והחדר ששניהם שוכנים בו?
מרגיעון: "גילוי התפקיד הספציפי שמקנה לך שמחה ולעולם ברכה, הוא חלק מהתפקיד עצמו". יום שמח לכולנו.

כשהבת שלך לא מצליחה להחליט, יום אחד - יום שני, יום שלישי. והמחשבות מעסיקות אותה. כל ערב מסתיים בהתחבטות וכל בוקר מתחיל בהתחבטות. ואז אני שואלת את עצמי איפה אני בכל המקום הזה, כמה היא רואה אותי בשנה האחרונה בתוך התחבטויות, התלבטויות, בדיקות של הדרך שוב ושוב, דיוק שוב ושוב של מה שנכון ומדויק.
הדרך עודה בדרך. עדיין בניסיון לדייק את הדברים, לעזור למקום לפעול ברצף ובשמחה. והמראה הזו - לכל ההתלבטויות שיש לי, למחשבות שקופצות לראש עם בוקר, ושנמצאות שם בלילה לפני שנרדמת (למרות שכל יום לפני השינה מסתיים בספר, כשמכבה את האור - המחשבות חוזרות שוב ושוב לאותן התלבטויות של היום-יום).
מרגיעון: "אין לך לאן לברוח. בכל בריחה שהיא את לוקחת איתך את עצמך". וטוב שכך. אני חושבת שאם לא הייתי יכולה לקחת אותי איתי בכל אחת ואחת מהבריחות/בחירות הקטנות של יום יום וגם באלו המשמעותיות והגדולות - הייתי נאבדת לי מזמן. יש משהו טוב בלקחת את עצמי איתי ברגעים שבורחת וגם ברגעים שמתלבטת.
התשובה שיכולה לעלות עולה ביתר קלות כשאני נמצאת שם עבורי, בטח ובטח יותר מאשר אם אני נעדרת.

[u]התעקשה לבקש ממני את כל המטלות הקטנות[/u]
סומכת רק עלייך שתביני ללבה, שתדעי מה חשוב לה, שתדעי לעשות את זה כמו שהיא היתה רוצה? {@

אני בלוגרית די עלובה, לא ממש מצליחה להגיע ולכתוב באופן רצוף... טוב, אז עכשיו כותבת. זה גם משהו.
נפגשתי השבוע עם כמה יועצות עסקיות וצריכה לבחור לי אחת להתחיל ללכת איתה בדרך. מי לא - זה ממש ברור. מי כן, זו עדיין שאלה, שקשה לי לענות עליה. יש שתיים שמתלבטת ביניהן. כל אחת מביאה ערך מוסף אחר. וגם - יש לי קושי להתחיל לצעוד בדרך. לפעמים יש לי הרגשה שמי שעוצר אותי זה בעיקר אני. (טוב, זה ברור שמי שעוצר אותי זה בעיקר אני. הכוונה היא שלפעמים זה עולה לי למודע שאני עוצרת את עצמי... :) ).
שבועות מורכבים. שבת ביליתי עם חמותי בבית חולים. שברה את האגן. וכל השבת הייתי עסוקה בלמלא את המטלות הקטנות שהיא הטילה עלי. בלי רגע של נחת לי לעצמי (חוץ מהלילה שישנתי נפלא). אפילו כשבאו לבקר אותה, התעקשה לבקש ממני את כל המטלות הקטנות. עכשיו עם כל הסיפורי חמות-כלה המוכרות וכל הבדיחות שעולות לכם בראש - אצלי זה אחרת. החמות שלי מתוקה, חביבה, מסבירת פנים ונעימה. אני מאד אוהבת אותה. אתמול היא הצליחה להוציא אותי מהמרכז של עצמי, או שאולי אני זו שנתנה לעצמה להגיע למקום שהיא יוצאת מהמרכז שלה? בקיצור - הגעתי חזרה הביתה אחרי יומיים ארוכים ומתישים ומצאתי את עצמי עומדת מול בן הכמעט 18 שלי ומקטרת. דבר לא אופייני בעליל, בטח לא כשזה על סבתא שלו. ובעיקר בעיקר עצובה על הנפילה הפתאומית שלה - גם הפיזית וגם זו הרוחנית שמלווה אותה.
שרון, המטפלת באומנות שלנו, מתחילה טיפולים באומנות לבני 60+. היא שמחה להתחיל עבודה עם מבוגרים (התלבטנו, גיל הזהב, הגיל השלישי, אבל פשוט 60+ נראה לנו הכי מדויק לעניין הזה) ובעיקר בעיני המקום המדויק להזמין אנשים שדווקא התפקוד שלהם קצת ירד, שכבר מרגישים צורך בתמיכה ושיכולים לקבל את המקום ליצירה ועשייה, תוך ליווי רגשי, שיעזרו להם גם לקבל את השינוי הזה, שהוא כל כך לא פשוט - לא להם עצמם וגם לא למשפחה שמקיפה אותם.

מרגיעון: אין אדם שיכול להכיל את זה, וכל אדם הוא גם חלק מכל זה.
מצאתי את עצמי בסוף השבוע הזה ברגעים של קושי בהכלה. חברה שעברה היום בבוקר הליך רפואי ביקשה שאכיל גם אותה והרגשתי שאין מצב - יש גבול למה שיכולה להכיל בעת ובעונה אחת. ועדיין - גם אני חלק מזה ומזה. גם כחלק מהמשפחה בתמיכה בחמותי המופלאה וגם כחלק ממעגל החברות בתמיכה בחברה. בתחושה שלי, עצם היכולת שלי להמשיך לאהוב את שתיהן, גם בתוך העומס והקושי וחוסר היכולת להכיל - הוא גם סוג של הכלה.

נסי לבדוק את צחי רבאל. מכירה מספר עסקים שעזר להם מאוד בכמה רמות.
בפייסבוק או גוגל.. בהצלחה

המרגיעון הקודם: ללא חולמים לעולם לא תהיה מנוחה לעולם.
והנוכחי: ההגיון תוכם אזור ללא תחום; הדמיון הוא הנדרש לקפיצת הדרך.

מחפשת מישהו מקצועי ללוות אותי. רק קשה לי להגדיר למה אני זקוקה. אשמח לעזרה, אם יש לכם רעיונות.
בעיקרון - התוצאה צריכה להיות: הכרות עם המרכז באזורנו הקרוב והרחוק. וכמובן - שפע טיפולים, שפע לקוחות - והרבה משפחות מאושרות.
מסתבר שלהקים קליניקה (שלי) זה משחק ילדים (משחק מאתגר, עם השקעה ושימת לב) לעומת להקים מרכז טיפולי - ולדאוג לו לאורך זמן.
מנסה להבין למה אני זקוקה. זה לא רק למקום הזה של עזרה שיווקית, או פוסטים או כתיבה בכלל. או רעיונות איפה לפרסם ואיך לעשות את זה בצורה ממקסמת. זה גם לא רק ההתכווננות הרוחנית. זה גם וגם. וזה גם עוד הרבה מזה.

(())

עבר הניתוח. ובהצלחה מרובה. חברותי המכשפות הטובות נקראו לדגל - ושלחו אנרגיות וגם במקביל עשינו תהליכים של קלירינג ביחד עם מאיו. פשוט תענוג לראות איך זה עובד.
שאלה פשוטה - באיזו אנרגיה, מרחב ותודעה את והגוף שלך צריכים להיות כדי לעבור את הניתוח בקלות ולהגיע להחלמה מלאה? וזה עובד. לא יודעת מה יותר - האנרגיות, העבודה של המנתח, הקלירינג, היופי שמאיו מביאה איתה - פשוט עבד. כרגע בהחלמה. אחרי ניתוח בחמישה מוקדים בחניכיים - וללא משככי כאבים (ולא שלא קניתי - כן? חוץ מארניקה ורסקיו - גם אופטלגין נוזלי, אדוויל ונורופן. לפני הניתוח לקחה כדור קטנטן של ארניקה. וזהו. אחרי הניתוח לא הסכימה לשום תמיכה מעבר לאנטיביוטיקה והחומר שחייבת לשיניים. עושה עבודה פנימית ומשחררת כל מה שלא צריך. פשוט אלופה. להסתכל, להתפעם - וללמוד).
במרכז גם שיחררתי. בחמישי בבוקר היה מלא עניין ופעילות - ואני הייתי כולי עם מאיו.
ועדיין עד היום שהיה לי טיפול אחד, לא חזרתי למרכז. הוא עובד, עדיין לא במלואו, עדיין באופן חלקי - אבל מסתדר גם כמה ימים בלעדי. מה שמשמח, בסך הכל ממש משמח.
מרגיעון - כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי. ואני אכן, כרגע מכילה רק את הבית. זה מה שיכולה.

אוי, יצא לי [po]פלוני אלמונית[/po], כי כתבתי ממחשב אחר, בלי לשים לב.
זו הייתי אני, כמובן [po]מיכל צמות[/po].
תודה [po]בשמת א[/po]

בהצלחה בניתוח! {@

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

כתבתי והלכתי. בפברואר. ואני נכנסת ונתקלת בתגובות שלכם. תודה אורי, [po]טנא מלא כוכבים[/po] ו [po]בשמת א[/po] על התגובות שחיממו את הלב.
עוד שלושה ימים הניתוח. יום חמישי הקרוב. עדיין אין תמיכה כלכלית, ופתאם זה מרגיש הכי פחות חשוב. שנעבור את ההרדמה כמו שצריך, שהניתוח יעבור בהצלחה ושיכאב כמה שפחות אחריו, אינשאללה. אלו כל הבקשות שלי להיום. עם החלק הכלכלי - נתמודד אחרי.
במרכז - האטתי את הקצב מעט - והמרכז עדיין ממשיך בעלייה איטית בהתקדמות שלו. הרבה דברים מתדייקים להם מתוך העשייה, תוך כדי הדברים שקורים. לקחתי לי זמן מנוחה מבורך בחול המועד פסח של התנתקות טוטלית שנתן לי הרבה דלק לדרך.
עכשיו המשימה היא לדייק את המשימות ואת הדרך - שהדברים יהיו ברורים, ויקרו לפי סדר ובדרך סדורה.
יש לי עוזרת אישית - אליאל האלופה. שעוזרת לי לדייק. שמכריחה אותי להיות בעשייה אפקטיבית. (תודה @} ). זו אחת ההחלטות שלקחתי - לקבל עזרה במקומות שבהם אני זקוקה לה.
השבוע הוא שבוע מאתגר, כי אני כאן ולא כאן. ועדיין - היו כמה דברים שעשו לי שמח על הלב בתקופה הזו בין פברואר להיום.
הראשון - הוא הכרה של המטפלות בי כמדריכה. זה נשמע מובן מאליו, אני מדריכה מטפלות כבר כמה שנים. ויחד עם זה המקום של המטפלות במרכז שבאות, שחשוב להן - שקובעות מראש לכמה חודשים את ההדרכות נותן לי הרגשה טובה.
השני - הוא התחושה של הצוות. לפני שבועיים היה במרכז "שישי שוות". אירוע שבו נשים מכל האזור הביאו ממרכולתם - גם דוכנים, גם טיפולים, גם סדנאות. היו כמה נשים מכאן שלקחו חלק. מבחינתי ההצלחה הכי גדולה של האירוע הייתה התחושה של הצוות. הבנות הגיעו, עזרו, שמו יד, כל אחת העבירה את הטיפולים/סדנאות שלה, אבל גם באה ודאגה לכל "המסביב" ו "מה שצריך" ו "על הדרך". הבנות ישבו יחד וריכלו להנאתן - ומבחינתי זה הישג - המקום הזה שאנחנו כבר לא רק קובץ של מטפלות מעולות, אלא ממש צוות שהתגבש לו ביחד. תענוג.

ואוו, עצרתי את נשמתי,ואיזה תובנות
תרגישי טוב

וואו, תובנות מדהימות, מיכל {@ החלמה טובה ומהירה {@

מעניין לקרוא אותך. הרגישי טוב ונוחי היטב.
@}

קל להגיד קשה לבצע. לנוח. כשכל הגוף כואב. הכי זה העיניים. לקרוא לא ממש אופציה. שלושה עמודים והעיניים כואבות. הראש בעקבותיהן. ממש בקשת מנוחה עמוקה.
והיום - הבוקר הראשון מאז הפתיחה שכל המרחבים פעילים. טיפול באומנות, לצד סדנת קלפים, לצד יוגה נשית, לצד דיקור קהילתי, לצד טיפול של [po]אמא גמדים[/po]. כל חדר מקבל את הגוון שלו. שימשיך כך, אינשאללה!!!!
ואני בבית. מול המחשב, במיטה, עם הפסקות גדולות. מרגיעון: כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי. כרגע צריכה להכיל את הצורך הזה לנוח, להפסיק את התנועה ולהתחבר פנימה.

אתמול היה לי יום של התבוננות. פיניתי את הבוקר מענייני כדי 'לשבת על הראש' לפריודנט של הבת שלי - ששלח אותה לניתוח חניכיים, אבל לא כותב את המכתב כמו שצריך כך שנקבל את התמיכה מקופת חולים. (סיפור ארוך ומאתגר בפני עצמו). אז החלטתי שיושבת שם ליד החדר בו הוא מטפל - עד שהוא כותב את המכתב כמו שצריך. הגעתי ב 9:00. הצלחתי לדבר איתו בחטף ב 9:30 ואז הוא הודיע לי שאין לו מה לכתוב, הוא את שלו עשה. שאלתי מה ההשלכות אם לא ננתח? אמר: "ינשרו לה השיניים" אמרתי - מעולה, את זה תכתוב. ענה לא ונכנס לטיפול. אני כאן בחוץ.
ואז היה לי זמן עם עצמי ועם המחברת. אז התחלתי לשרטט מפת חשיבה. (יכולים לקרוא כאן על [url=http://www.adimaorsiso.co.il/[po]effectiveness]מפת חשיבה[/url] and focus[/po]/[po]mind map your thoughts[/po]/ ). והתבוננתי בכל מה שקורה עם המקום המופלא הזה שהקמתי וראיתי שני דברים חשובים:
הראשון - יש עוד מ ל א עבודה. ממש המון. ובאופן מפתיע - אני יודעת מהי ויכולה לכוון אליה. מה שממש משמח.
השני - יש תנועה. המקום לא קופא על שמריו - הוא נע לו בקצב שלו. זה לא הקצב שלי (אחת המנהלות שלי פעם תיארה אותי כמו הברווז מסרטים המצויירים שעושה מיפ, מיפ ונעלם - [url=https://www.youtube.com/watch?v=8H41zbqrwVo&list=[po]PL9HRfuwTyCs8ci]הברווז הזה[/url] nIzFNNhE9zjOFWVgqi[/po]&index=1 ) אבל זה עדיין בקצב נחמד של התקדמות. אנשים מתחילים להכיר את המקום. צומח.
ב 12:00 יצאתי ממרפאת השיניים עם המכתב המיוחל בדף שלי ("אני לא יכול לכתוב שאם היא לא תעשה את הניתוח היא תאבד את השיניים - מה אני נביא?" וכתב: "עלולה לאבד את שינייה אם לא תעבור התערבות הכירורגית"). חודשיים אני רודפת אחריו למכתב הקצרצר הזה. יצאתי בתחושה מעולה - כמו דון קישוט שהגיע... לאן שרצה להגיע.
נסעתי למרפאה בבנימינה - קיבלתי את הטפסים המיוחדים לוועדת חריגים והייתי מבסוטה (מן תחושה כזו של חם ממש ממרכז הבטן - ועד החיוך של הפנים). ואז - בסיבוב בין הככר של הרכבת לככר של הגשר המכונות מאיטות - ו בום!!! אני עפה לי קדימה ואחורה. ועוד לא מספיקה להתאושש ויש לידי אישה שאומרת הכל בסדר אין נזק - ואני כולי מסוחררת. יוצאת ומסתכלת ועם סחרחורת - ולא אין נזק - חוץ מפגוש קצת מעוך. והיא פתאם קולטת שאני בשוק ומציעה לי לשתות. אנחנו מחליפות פרטים - אני עולה לנסוע ומרגישה סחרחרה. מזל שאבא גר בבנימינה. עד הבית שלו הגעתי - ושם התפרקתי. בכי מהלב. וכואב לי, כואב. אבא שלי אלוף האלופים. מהמון סיבות, אתמול - פשוט כי הוא היה שם, הקשיב. לקח אותי למיון. המשיך להקשיב. כמעט ולא קשקש לי במח על דברים שלא קשורים (כמעט, טוב נו. הוא האבא פה).
ושם במיון הייתה לי עוד התבוננות. על הלחץ שעובדים שם, על המיטות התפוסות, על החוסר במיטות נוספות. על העומס על הרופאים. בשלב כלשהו החליטו שאני צריכה מיטה. ואז הכניסו אותי לתוך וילון היחיד שהיה ריק - אבל לא הייתה שם מיטה. אז אבא שלי הלך ומצא כסא. הרופא בא ובדק אותי על הכיסא. ואז הכניסו מיטה. שאלו אותי אם צריכה לשכב וכשאמרתי שממש לא חייבת הכניסו מישהו אחר למיטה ואני עברתי למזדרון. הרופא שבדק אותי לקח את הגיליון - וכשהוא חזר ישבתי פשוט במזדרון והחזקתי את הגיליון. כל הגוף כואב - אבל באמת שמי שהיו בתוך הוילונות הרגיש שיותר כואב להם. (או לפחות יותר התלוננו). ואשה זועקת "קיבה" ואומרים לה - יש לך חיתול גברת. והיא אומרת "לא, קיבה בשירותים". ועונים לה "לא, בחיתול גברת" וזה חוזר על עצמו רבע שעה, עד שהגברת נשברת. ואני עצובה ומבינה הרבה יותר טוב למה אסור אף פעם להשאיר קרוב אהוב לבד בבית חולים. (ושוב, זה מסיפור אחר, אבל כל הסיפורים שזורים).
והתובנה: אני עובדת כמו חדר מיון. בלי עצירות - כל המיטות תפוסות. וכל פעם שכואב (עמוס) אני מרגישה שלאחרים כואב (עמוס) יותר ומושיבה את עצמי במסדרון.
וזו התובנה השלישית ואולי המשמעותי ביותר. ואם אני מחברת אותן ביחד - יש עוד המון עבודה, אני יודעת מה לעשות. יש תנועה חיובית ואני ממש, אבל ממש חייבת להפסיק לעבוד במתכונת של חדר מיון ולחזור לעבוד במתכונת שפויה יותר.
ותודה ליקום על תובנות ברורות. לא זקוקה לתאונות נוספות - מתחילה ליישם עכשיו.

כשפתחתי את המרכז חשבתי שזה יהיה בקלות. שהדברים פשוט יזרמו להם - כי כך זה קורה בד"כ לא? פותחים עסק - וזה רץ. כך היה לי לפחות עד היום. כשרציתי שיהיו יותר לקוחות - היו יותר. כשהיה לי עמוס מדי - זה התדלדל. כשבחרתי שתהיה קייטנה - הייתה קייטנה. לפני ארבע שנים החלטתי להגדיל את הקליניקה ובארבעה חודשים עברתי משני לקוחות בשבוע - לעשרה.
אז למה עכשיו זה הולך כל כך קשה? עמוסה לעייפה - והתוצאות דלות. הכיוון נכון, הדרך נכונה, הלב במקום הנכון. ובכל זאת... אוף. |אוף|

ישיבות צוות הן התרגשות גדולה. זו הנכחה (יש מילה כזו?) של החזון כל פעם מחדש. זו הרגשה של ביחד שמחזקת את הדרך. זו דרך מופלאה למיקוד ולדיוק. זו הדרך שלנו להכיר זו את זו עמוק יותר, להבין את האיכויות, את הדקויות - ולבחור את הדרכים לצמוח ביחד.
אתמול היה לנו סשן מדהים של כתיבה שיווקית - שהיה כולו מקום של התמקדות (מתוך שעה וחצי - רק בעשרים דקות האחרונות כתבנו). המקום הזה - שמתבונן, שרואה, שבוחן, ששם לב לפרטים - מה נכון לי כיחיד ומה נכון לנו כקבוצה - הוא מקום שמאחד, שמצמיח. מאתמול מרגישה שמסתובבת עם כנפיים. תחושה של מעוף חדש ומרענן.
מודה, מודה, מודה.
והמרגיעון הידוע שלנו - שכמעט תמיד אני רואה את הדרך שבה הוא קולע (לפעמים נסתרות דרכי המרגיעון): "אמירת הודיה על הקיים, על מה שיש, על המובן מאליו, מעולם לא גרעה מאף אדם שום דבר". ואני מוסיפה: אמירת הודיה על הקיים, על מה שיש, על המובן מאליו, מנכיחה אותו בחיינו, מחזקת ומגבירה אותו.

מסתבר שירידה באנרגיה - לצורך עליה.
הבנתי שמשהו לא עובד עבורי. זה מצחיק להגיד את זה אחרי חמישה חודשים בלבד, אבל אני ברה-אורגניזציה. בהתחלה ההבנה שסטיתי מהחזון שלי גרמה לי לדכדוך. לתחושה של קושי ומחנק. לקח לי כמה ימים להבין שזו ברכה - ההבנה שסטיתי מהחזון היא ברכה, כי היא מאפשרת לי לדייק את החזון - וליצור אותו מחדש - ממקום מדויק יותר. לבנות את החלום שלי כמו שאני רוצה שהוא יראה - ולא כמו שהוא נבנה בשטח, מתוך הנתונים שצצו בדרך ואל המקומות שאליהם הוא נסחף. מודה על היכולת להתבוננות לדברים בעיניים ועל היכולת להבין שאם אחרי חמישה חודשים צריך לדייק - זה בסדר. ושזה יכול להיות מבורך - ההזדמנות למצוא את הדרך שנכונה עבורי להגיע למימוש של החזון.

ירידה באנרגיה. חוסר אנרגיה ואפילו יאוש.
מרגיעון: "באופן טבעי כולנו שייכים" לא יאמן כמה המרגיעונים האלו כל פעם מדויקים.
משהו פצוע בתחושת השייכות.

אתמול הייתה בת מצווש לחברים של גל - ועוד יומיים יש פתיחה של המרכז.
עושה לי סוג של דה ז'ה וו לילה הלבן - שהיה קרוב לבת מצווה של המשפחה. שוב יצא כמה ימים אחרי.
לגל הייתה בת מצווה מיוחדת ועשינו אותה במרכז. מסתבר שהמקום יכול להכיל את זה בשמחה. גל ביקשה שלא יהיו ריקודים ודי.ג'י בבת מצווה של החברים. היא הפתיעה אותנו. בדרך כלל זה מה שממלא את האירועים האלה. אז יצרנו אירוע חביב נטול ריקודים, במובן הרגיל שלהם - וגם נטול את הרעש שתמיד הדי.ג'י חושבים שחייבים לעשות כדי שיראו שהם שם. כן, הייתה מוזיקת רקע, אבל שקטה כזו עם שירים שגל בחרה. פינה של התנסות בג'אלינג, פויז ודומיהם, פינה של הליכה על קביים, פינה של wii ופינה של Just Dance. שאנחנו הורדנו מראש, אבל הילדים בחרו אחר כך גם און ליין דברים נוספים שאוהבים ולא היו ברשימה שלנו. קינחנו בסרטון בת מצווה נחמד שאביב ערך לה (ובו כל מיני מפורסמים בהתייחסות אליה) ובמופע אש מיוחד מאד של דניאל שעובדת עם קבוצת בלבלו. לילדים זו הייתה חוויה אחרת ממה שרגילים בבת מצווש והיה משמח לשמוע את התגובות שלהם.
ועכשיו למבצע הבא: שני שלישי הקרובים אירועי הפתיחה של המרכז. כל הזמן עסוקה בלמצוא דרכים יצירתיות לקדם את המקום ולהבין איך אנשים ישמעו עלינו עוד - ובתקציב שמאד נמוך. כל האפשרויות של הפרסום ברחבי פרדס-חנה כרכור הם בעלויות מוטרפות. הרעיונות שבינתיים עלו: הפנינג פתיחה שיקרה עוד יומיים, פרסומים בזמן שהיו כאן בתים פתוחים עם פוסטרים בכניסה לבתים, ניסיון להגיע לגני ילדים ובתי ספר ולהציע מפגשים להורים, בעלות סמלית או ללא עלות - מפגשים שנותנים ערך (למשל, מפגש של הדרכת הורים בנושא גבולות, או בכי. מפגש להכרות של ההורים אלו עם אלו בפתיחת שנה ועוד). כשבמפגשים בתוך שעה חמישים וחמש דקות זה סדנא עם ערך להורים וחמש דקות - אנחנו מספרים על המקום שלנו. אם יש לכם רעיונות נוספים - מאד אשמח לשמוע - צריכה קצת להבין איך אני מצליחה עוד, בתקציב נמוך להעלות את התודעה של אנשי הישוב לקיום של המרכז.
עובדת הרבה בפייסבוק ובאינטרנט, אבל התובנה שנפלה לי - שצריכה לצאת מכאן וליצור נראות בישוב. רעיונות יתקבלו בשמחה רבה!!!

[u]ראיתי את הדף שלכם בפייסבוק (וגיליתי שכבר עשיתי לו לייק עוד קודם) וקיבלתי הרגשה חמימה בלב לראות את כל הפנים[/u] @} איזה כייף - תודה!!!

{@

בתים פתוחים בפרדס חנה - כרכור. היום. מה שקורה מאחרי הקלעים - זה שמגלים עסקים חדשים וזו הזדמנות לשיתופי פעולה. שיתוף פעולה אחד כזה מתחיל להרקם לו וזה משמח. כשתהיה יותר תזוזה אשתף מה שיתוף הפעולה.

ראיתי את הדף שלכם בפייסבוק (וגיליתי שכבר עשיתי לו לייק עוד קודם) וקיבלתי הרגשה חמימה בלב לראות את כל הפנים (-:

הבוקר היה לנו בוקר מלא. הבוקר התחיל עם יוגה נשית ונמשך עם דיקור קהילתי. יש לנו כבר תכנית מלאה לספטמבר אוקטובר. עכשיו רק להניע ולהוציא לפועל. תחושה של עשייה מבורכת. תחושה של שמחה בלב.

הפרסום לבית הספר להורים כמעט באוויר. בינתיים הוצאנו כמה טיזרים. לילות ללא שינה (כמו ילד נוסף שהצטרף למשפחה כבר אמרתי?).
המון ענייני פיקסלים - עיצוב, ועיצוב ועוד עיצוב. איך הדברים נראים. דיוק של המילים - דיוק של הכוונה וההתכוננות. דיוק של הדרך אל המטרה. וזה במקביל לתכנית השנתית שהולכת ונבנית ומקבלת צורה וקורמת עור וגידים.

[url=https://www.youtube.com/watch?v=6-AFRjmVccw]סרטון מדויק[/url] אלו לא רק המילים שלנו משעבירות את המסר. הרבה פעמים המעשיים שלנו משמעותיים הרבה יותר.
אם נגיד לילד לא לקלל ובעצמנו נקלל - מהר מאד הילד ילמד לקלל. כשנתייחס בכבוד - הילד ילמד להתייחס בכבוד. יחס ישיר.

חומרים שנאספים לקראת בית הספר להורים. תהנו.

תודה [po]בשמת א[/po] @} מדי פעם נושמת עמוק... (מרגיעון: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. - בכלל לא חשוך, אבל השחר חוזר לנו כאן שוב ושוב... כן. עוד רגע השמש עולה)

מעלה פחדים, בוודאי (())
מזכירה לך לנשום עמוק (-:

מתחילה לבנות את התכנית השנתית. פאזל מורכב למדי. היום ישבתי עם מאיה על האניאגרם והמפגשים הזוגיים. זה מצחיק לפרסם משהו שאני לא מבינה בו בכלל, אז מוצאת את עצמי קוראת חומר על האניאגרם. מצד אחד זה מרתק - מצד שני - אין לי באמת זמן לזה. איכשהו הזמן קצוב-קצוב. דברים צריכים להיות מוכנים כדי לצאת בזמן לאור. אחרי שבוע של חופש - פתאם אין זמן לכלום, ועדיין כולם מסביב באווירה הזו של החופש. שחר (זו של האופק החדש) שברה את הרגל והיא מרותקת לבית. עוד משהו בדרך שמעכב. היא מופלאה השחר הזו ובאמת מתגלה כבחירה טובה ומחזקת.
לוח שנה חדש - תכנון שנה קדימה. זה משהו שעשיתי בעבר, אבל הוא היה רק לי - לא הייתי מחוייבת לאף אחד אחר אליו. וכעת- בשנה הזו - זה עם המון מחוייבות לאנשים אחרים. פתאם יש תחושה כזו של חובה עמוקה להצליח לעמוד בכל המשימות האלו שנרקמות ומתחילות למלא את לוח השנה, כי זה לא רק אני והמשפחה שלי - אלא עוד 15 נשים והמשפחות שלהן. זה סוג של אחריות ומחוייבות חדשה ולא פשוטה. מעלה הרבה סימני שאלה והתחבטויות.

שוב חוזרת אחרי המון זמן. בלוגרית לא עקבית שכמותי. לילה של נדודי שינה אחרי שבוע של חופש. נזקקתי לשבוע הזה - לחופש. אחרי ששה שבועות של קייטנות, כשהמחזור השני היה מאתגר במיוחד (מכל המחזורים בכל שנותי) ובמקביל למרכז (שגם זה בפני עצמו אתגר). שמחה שמאחרי. פעם ראשונה שאני וכל בני הבית שמחים שמאחרינו. לשנה הבאה מזכירה לעצמי שמותר לי להגיד לא לילדים שקשה להם בתוך החופש שיש כאן. זה טוב גם להם שתהיה להם המסגרת שנכונה להם וגם לי ולשאר הילדים - שהחופש יהיה רגוע יותר.
נדודי השינה הובילו אותי לתוך קונספט חדש - שמתבשל לו כבר זמן מה, בעקבות כמה מילים שחברה יקרה זרקה לאוויר העולם. בית ספר להורים. מה זה אומר? מרחב מאפשר להורים - פגישות שבועיות לאורך כל השנה לליווי של הורים. במחיר זול במיוחד ובהדרכה וקבוצה איכותית במיוחד. פעם בשבועיים תהיה להורים קבוצת הדרכה ופעם בשבועיים סדנא (סה"כ פגישה כל שבוע במהלך כל השנה - מאוקטובר ועד יולי). בכל קבוצה יהיו 5-15 הורים. הקבוצות יחולקו לפי גילאים של הילדים. הורים לתינוקות ופעוטות, הורים לילדי גן, הורים לילדים בגילאי בית ספר יסודי והורים לילדים בחטיבת הביניים/תיכון. תהיה גם קבוצה של אמהות חד הוריות. וגם קבוצה של אבות סוליקו (בהנחייה של אב שווה במיוחד).
הנושאים החודשיים עוד מתבשלים אצלי במח ועל הדף. אשמח אם העוקבים כאן יוכלו לעזור לי ולכתוב איזה נושאים היה מעניין אותם לדבר ולהרחיב עליהם וגם לקבל הרצאות / סדנאות.
המגוון יכול להיות רחב כי הוא יכול לכלול כל מי ש [url=http://www.maagal8.co.il/14921510149314931514-1513150015041493.html]חבר בצוות שלנו[/url] - צוות המנחים והמטפלים של המרכז.
אשמח לכל הערות / הארות / מחשבות וכיוונים שיעלו ברוחכם. זה ממש בהתחלה כרגע בצורת רעיון - שמקווה שבימים הקרובים יתגבש לקונספט רחב יותר ולתכנית שנתית מגובשת.
חדוות היצירה.

(-:

המון זמן לא כתבתי. ימים לא פשוטים בכלל. המקום הזה של לקדם את העסק חי וקיים, אך מדי פעם נדחק לקרן זווית. מרגיעון: "גילוי התפקיד הספציפי שמקנה לך שמחה ולעולם ברכה, הוא חלק מהתפקיד עצמו"
שמחה וברכה. שני דברים שקצת נעדרים לי כעת. לא באמת, לא לעומק. היממה האחרונה הייתה קשה במיוחד. עם חברה שחיפשנו אחריה כמה שעות - ובסוף נמצאה וכעת בבית חולים. וזה אחרי אדם רחוק בישוב שנמצא ללא רוח חיים - וכל מה שקורה מסביב - ואני מרגישה בקצה של הקצה של הקצה.
עכשיו מתוך המקום הזה - לדאוג להצמיח מקום חדש, ממש מרגיש נמוך.
מודה על הקייטנה שיש לי בבקרים כאן. 30 ילדים - שאני חייבת לפגוש בבוקר עם חיוך - ובוקר אחרי בוקר שהשמועות והחדשות הקשות לא מגיעות אלי. שיש שמחה וחיוכים. שיוצרים, שמשחקים. זה נותן לי להחזיק את האנרגיה החיובית. רוב הזמן מצליחה גם מעבר - אבל מתקשה לעשות את המעבר - את הדובדבנים שעל הקצפת שצריכים לצאת לפועל. משתדלת, עושה כמיטב יכולתי. לא תמיד מרגישה שהוא מספיק. כן מבינה ומשלימה שזה מה שיש. שצריכה לעשות את מה שמצליחה לעשות בתוך הכאוס. וכשיש ימים קשים כמו היממה האחרונה - בשעות שלא חייבת להחזיק את עצמי משתבללת.
מחליטה להסכים לא לדעת. מסכימה לשחרר קצת. ובעיקר לאפשר לעצמי לעצור - לנשום. זה אפילו לא לנשום זה לעצור לרגע הזה של לפני הנשימה - להיות עם הכאב - להסכים להודות בו. עוד רגע תגיע הנשימה.

התחלתי לקרוא.
שיהיה לך המון המון בהצלחה @}
תמשיכי לכתוב :-)

ושחר (זו מהשחר של יום חדש :) ) מביאה עושר של תמיכה. הבחירה הזו כל כך מופלאה (בתמונה השנייה משמאל בין העומדות. באופן פרדוקסלי - המאמא של הבית שלנו היא הצעירה ביותר מכולנו @} )

תמונה של הצוות [url=https://www.facebook.com/pages/%D7%9E%D7%A2%D7%92%D7%9C-%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%94-%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96-%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99/206590516084236?ref=hl&[po]focus]בדף שלנו בפייסבוק[/url] composer[/po]=true . גאווה - 15 נשים מופלאות שכל אחת מביאה איתה עושר בתחומה. כייף.

הצירוף הזה של מלחמה, עם המרכז, עם הקייטנה הוא צירוף קטלני. מטורף. מצד אחד לא מצליחה לעשות די כמו שהייתי רוצה להיות פעילה בתוך הכאוס החברתי הזה שיש עכשיו. כואבת את הכאב של האחיות שלי משני צידי המתרס. (אחות פיזית אחת נמצאית בדרום בתוך האש, אחיות אחרות מעבר לקו הגבול). מרגיעון : "קושי אינו בהכרח סבל". ברור. אני לא סובלת. אני רק כואבת מרחוק.
אמהות בקייטנה מודאגות - המרחב המוגן בתוך הבית (ממ"ד) מוכן לקלוט את הילדים אם שוב תהיה כאן אזעקה (וכולי תפילה שלא). בעלים של חברות מוקפצים בצו 8. מתפללת לשלומם. בחרתי לאמץ לי חברה שבעלה הוקפץ ולהיות בתמיכה ספציפית אליה. המעט שיכולה לעשות כעת.
השיווק של המרכז שאמור עכשיו להיות בעיצומו רק מתחיל, וגם זה בקירטוע. מצד אחד - לא צריך לעצור את החיים - מצד שני צריך כוחות. ואמנם כאן אין אזעקות, ואין מלחמה פעילה, אבל יש הרבה אי ודאות וחוסר אונים וחששות.
וכן - בינתיים הצטלמנו למרכז, מתחילים לערוך את זה - ולפרסם. לוקח זמן, אבל נגיע לשם... רק רגע כזה (שנמשך כבר כמה ימים) של התבוננות פנימה והחוצה, של עצירה קטנה ושל המון תפילות.

{@ {@ {@
נשמע נפלא.

[u]בן כמה הבכור שלך?[/u] 17

[u]איזו זכות. חוויה לכל החיים, לזכור דבר כזה[/u] לגמרי.

[u]ויש לנו רצפת פרקט!!! כן, כן. זה התענוג[/u]
איזה כיף!

[u]את הרצפה בנו ביחד אבא שלי והבכור שלי. שניהם היו מבסוטים מהסידור[/u]
וואו, איזו זכות. חוויה לכל החיים, לזכור דבר כזה. בן כמה הבכור שלך?

[u]זה ממש מעניין ופותח פתח להרבה תובנות מעניינות על דפוסי ההתנהלות שלנו.[/u] לגמרי. אני רק לומדת להכיר...

ויש לנו רצפת פרקט!!! כן, כן. זה התענוג של השבוע שחלף. כל שבוע נוסף משהו חדש לתוך המרכז. עכשיו יש לנו כבר יותר משני חדרים מדוגמים לעבודה - יש גם אולם מדוגם, גם שני חדרי טיפולים מודגמים וגם חדר של טיפול באמנות שכמעט מדוגם עד תום. כייף להתחדש.
את הרצפה בנו ביחד אבא שלי והבכור שלי. שניהם היו מבסוטים מהסידור. הייתי בטוחה שהבכור יקטר, שלא יבוא לו בטוב לעבוד כך בחופש. עבדו בסה"כ יומיים והרצפה מוכנה - וכל יום חזר מבסוט ושמח על העשייה. התוצאה בכלל נתנה אנרגיות חיוביות.

לא הייתי כאן כמה ימים. תודה לגמדים @}
העומס פשוט מטורף. אם כבר השוותי ללידה של תינוק - אז אותו הדבר גם כאן - יש ימים שהינוקא כל כך זקוק לתשומת הלב שאין דקה אפילו להכנס ולכתוב. בטח שלא לקרוא דברים של אחרים... בין הקייטנה, לבין המרכז, לבין הילדים הפרטיים שלי - הזמן נוזל בין הידיים. גם עומס מבורך הוא עדיין עומס.
ביום שישי הצטלמנו כל המטפלות של המרכז (מסתבר שאנחנו סה"כ 16 מטפלים במרכז. 16 מטפלות ומטפל אחד...). מה שהיה נס - זה שכולן הגיעו. היה ברור שלא נצליח למצוא יום שכולן תוכלנה, אז מצאנו יום שבו רק 14 יכלו להגיע. והיה ברור שנצטרך להשלים... בסוף באורח פלא ברגע האחרון - שתיים נוספות הודיעו שיגיעו. ולמרות שהמאפרת איחרה בחצי שעה, עמדנו בזמנים ועוד גמרנו שעה לפני הזמן. הרוב בזכות זה שאביב פשוט עבד ללא הפסקה בצילום והיה מאד מדויק עם מה שרצה מכל אחת ואחת מהמצטלמות. העניין היחיד רק שהוא נשאר מחוץ לתמונה...
חוץ מזה היינו זקוקים לאמהות עם תינוקות ולזוג לחלק מהתמונות. ערב קודם שאלתי בקבוצה מקומית בפייסבוק אם יש אמהות שמוכנות לבוא עם התינוקות שלהם - בתמורה יקבלו את התמונות. הגיעו שש אמהות (!) עם תינוקותיהן. ושני הורים עם תאומים הגיעו ביחד - והם הצטלמו גם בתור הזוג. היקום ידידותי - וכל יום אני מגלה מחדש עד כמה. כל מה שהיה צריך להסתדר - פשוט הסתדר. משמח כשמתבוננים ורואים את זה קורה בזמן אמת. מפעים.

אני מאוד אוהבת את האניאגרם. למדתי את זה לפני עשרים שנה או משהו, במסגרת המכון ל-NLP. זה ממש מעניין ופותח פתח להרבה תובנות מעניינות על דפוסי ההתנהלות שלנו. עוד משקפיים צבעוניים מרתקים להתבונן דרכם בעולם. לא מכירה את מאיה אבל על האניאגרם כדאי ללמוד (-:

אניאגרם - אין לי מושג מה זה. ובכל זאת הצלחתי להוציא פרסום לא רע של זה - שרק השאיר אותי סקרנית לשמוע מה זה אומר. היום ניסיתי להתקיל את מאיה, המנחה של האינאגרם ואמרתי לה: "בואי תגידי לי קצת על הטיפוס שאני". מאיה ענתה "אני יכולה להגיד, אבל כל הרעיון זה שאת תסתכלי ותלמדי - ותבדקי בעצמך איזה טיפוס את" זה השאיר אותי עוד יותר סקרנית.
מצחיק המקום הזה של לקדם משהו שבעיקר מסקרן אותי, ואני לא מכירה אותו לעומק. את מאיה שניידמן דווקא מכירה. חוויתי אותה בסדנא לזוגות - שזה ערב זוגות עם תרגילים שונים, שפותחים את הלבבות. היא העבירה אותו בצורה כל כך נגישה - והיו שם תרגילים שפשוט עובדים. אני משתמשת מאז בחלקם בחדר הטיפולים וגם ממשיכה ועושה אותם עם אביב. זה תענוג.
דברים אחרים בתוך השיווק יותר מדברים אלי. עכשיו יוצאת למפגש של שיווק רשתי. לפחות הקבוצה של האנשים שאפגוש שם היום היא קבוצה שאני אוהבת.

עומס זה יופי. סימן שיש חיים ויש עבודה (-:

ימים עמוסים בטירוף. עוד יומיים מתחילה הקייטנה (יום וחצי) מה שמשאיר לי בעצם את כל הזמן הקצר הזה לסגור מ ל א קצוות. כמות הדברים שנדרשת בהקמת מרכז היא כפולה לפחות פי שלוש ממה שהעליתי בדעתי. אני ברגע של קיטור, צריכה להספיק היום העלאה של כמה פוסטים - אחרי שאני אערוך דפי נחיתה וכרטיסי תשלום בטיקסוויז ופלאייר אינטרנטי (חלק כך חלק כך) ואבדוק עם כל אחת מהמטפלות שמה שכתוב מייצג אותה עבור עצמה - ורק אז העלאה ופרסום של כל זה.
במקביל יש לי ערב טיפולים (עוד רבע שעה יוצאת) וצריכה לסגור עוד דברים לקייטנה. תודה לאל על בן הזוג שלי התומך, על הילדים האכפתיים ועל שחר - שבהחלט מביאה שחר של יום חדש, כמו שאומרת בשמת.
עדיין העומס כזה לא נתפס - ואני מתעוררת באמצע הלילה עם כל מה שלא הספקתי. עמוס לעייפה. זהו, עד כאן הקיטור - יוצאת להתארגן לטיפולים.
רק המרגיעון 'כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי' שמתי לב אליו אחרי שכתבתי. אין, אין עליהם.

[u]תתחדשי על הלוגו! יפה![/u] תודה @}

_סיעור מוחות עבורך. דייקי וכתבי - מה את רוצה להביא עם השם (מה את מכילה בתוך מה שאת מביאה, למי את רוצה להגיע וכו').
ונחשוב ביחד - גם על השם עם המשמעות וגם על הצורה_
תודה על ההצעה, זה בדיוק מה שאני נרתעת ממנו כי אין לי אפילו קצה קצהו של רעיון (-: אולי גם אני אחכה לאיזה תיקשור (-:

תתחדשי על הלוגו! יפה!

[po]בשמת א[/po] אפשר לעשות סיעור מוחות עבורך. דייקי וכתבי - מה את רוצה להביא עם השם (מה את מכילה בתוך מה שאת מביאה, למי את רוצה להגיע וכו').
ונחשוב ביחד - גם על השם עם המשמעות וגם על הצורה.
את הצורה של הלוגו שלי קיבלתי כבר ממש מזמן בתקשור (את הצורה הבסיסית - לא את המוגמר).
לגבי השם - מעגל - כי אני עובדת עם אנשים במעגל: אוהבת שכולם רואים את כולם, כולם שווים, כולם תורמים לקבוצה. משפחה שיושבת במעגל - ומדברת זה נותן מקום נעים יותר.
אחרי שבחרתי את השם והתלהבתי - גיליתי גם שמיכל ומעגל מתחילים ומסתיימים באותה מילה ועג שבאמצע המילה - הם שני האותיות הראשונות בשם המשפחה שלי...
במקביל גם בגימטריה מעגל = מיכל עגני (8). בקיצור - זה התחבר בהמון רמות.
ההזמנה פתוחה עבורך @}

איזה יופי (-:
(יחד עם טיפת רגשי אשמה... גם אני צריכה שם ולוגו ואין לי אפילו קצה קצהו של רעיון...)

זהו - יש לוגו. הלוגו היה מן תהליך ארוך שכזה. הסמל הזה בכלל הגיע בתקשור של הקלפים מזמן - לפני כמה וכמה שנים.
בתוך התהליך של ההתהוות של הלוגו - הבנתי שהוא הסמל שלי ושהוא ילך גם עם הקלפים (בקרוב פירוט) וגם עם המרכז - בשינויים קלים. [url=https://www.facebook.com/pages/%D7%9E%D7%A2%D7%92%D7%9C-%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%94-%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96-%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99-%D7%9E%D7%A7%D7%A6%D7%95%D7%A2%D7%99/206590516084236?[po]notif]כאן[/url] t[/po]=[po]page new likes[/po] תוכלו לראות את הלוגו. (התמונה של הזוג עוד מימי היות הדף הזה דף של טיפול זוגי - ימים לא רחוקים במיוחד - והיא תתחלף בקרוב, כשאבין מה צריך להיות שם).
הלוגו זה בעצם חיבור של שלוש שמיניות עצלות, שידועות גם בכינויין 'סימן אינסוף' ובשילוב שלהן אחת עם השנייה הן יוצרות מגן דוד במרכז. [url=https://www.facebook.com/7Art.co.il]הילה נועם[/url] עזרה לי להפוך את הסמל מרעיון שבוצע בצורה בצורה חלקית בפוטושופ - ללוגו חי.
עוד שלב מרגש בדרך.
בוקר טוב - ויום שמח לכולכם.

[u]למי הקרדיט בגריין?[/u]
לא יודעת. צפריר?

[u]איזה יופי הרעיון עם המדבקות![/u] @}
למי הקרדיט בגריין? [po]בשמת א[/po]?

גם אני רציתי להציע שימוש בגריינים (כמובן שעם קרדיט למחבר גם אם זה בניק :-) )

איזה יופי הרעיון עם המדבקות!
(קחי גריין: עוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותך)

והיום מדבקות לקירות - יותר נכון: לחרסינות. לא הייתי מודעת למדבקות האלו, שהן בכלל קיימות. אצלנו בבית במקלחת כותבים עם טוש מחיק על החרסינות מה שבא -ומוחקים ומשנים. כל מיני אמרות כאלו כמו "זמן הממוצע לשינה שאדם זקוק לו הוא: 5 דקות יותר" וגם "את האהבה לבני המשפחה ניתן להראות יום-יום במבטים, חיבוקים ותשומת לב". את שני המשפטים האלו הדפסתי על מדבקות (אפשר להשיג בכל חנות של חומרי ציוד את המדבקות האלו, מסתבר, ולהדפיס במדפסת הביתית) והיום בדקתי - וזה עובד. עכשיו 'צריכה' להכין עוד 4 למקלחת ועוד משהו כמו עשרה למטבח.
אם יש לכם רעיונות מה אפשר לכתוב על המדבקות האלו שמתאים למשפחה - אשמח לרעיונות. מן פתגמים כלליים כאלו או אמרות כלליות שהן גם יכולות להיות עם הומור וגם כאלו שהן מתייחסות לתא המשפחתי בדרך כלשהי וגם כאלו שנעים לקרוא אותם. בקיצור - מוזמנים לזרוק רעיונות. הם יתקבלו בשמחה @}
האתר כבר קורם עור וגידים. מקווה שבשבוע הבא אוכל להעלות אותו לאוויר ולהשוויץ איך יצא לי. האיסוף של החומר והארגון שלו הוא תהליך ארוך וקצת מתיש, אבל גם עוזר לי להבין יותר לעומק כל מיני דברים בתהליכים, בדרך וזה חלק ממה שנושמת - הדרך. כי יש כאן לגמרי דרך.
המקום של להיות פרוייקטורית הוא לגמרי אני. אני רק אוהבת להרים את הדברים - ואני רגילה לרוץ עם פרוייקטים למרחקים קצרים ולא ארוכים כמו שכאן. שצריך המון אורך רוח ונשימה וחוסן - ובחינה של כל דבר ודבר לעומקו ולרוחבו. נושמת לתוך התהליך המון נשימות של סבלנות - ומשתדלת ללמוד להנות מהדרך, מהמסע הזה שהוא מעייף ומופלא.