עשיתי לך.
איזה כיף שאת ממשיכה.

אם משהו כאן יודע איך עושים זאת, הייתי שמחה לפתוח בלוג שני מאוסטרליה, ולהעביר אליו מ "התחיל מעגל חדש". זה פשוט לוקח הרבה זמן לזה לעלות.

איזה יופי

תמרוש,
התחלתי לסמן בשביל לצטט אבל זה פשוט הכל.
אני לוקחת ממילותייך ושואבת כוח.
תודה.

תמר יקרה, את ממעטת לכתוב לאחרונה... מקווה שאתם בטוב.
כל פם שאת ב מה חדש אני קופצת לבקר.

לארנבת הבאנו ארנב... ועכשיו מחכים.

איזה בלוג חמוד.
אהבתי את שיר הארנבת. מה שלומה?

את נשמעת טוב.

הלמידה מאפשרת לנו להיזכר, בכלים שיש לנו, בכדי לחיות את חיינו.

וגם ממך



מלבורן 43 מעלות חום.
הרבה הצעות עבודה.
אבל לא מהסוג הקל והפשוט.
חיפוש דירה שנתקע בדיוק בזמן הכי לא מתאים - כשאני עוד לא יודעת היכן אעבוד.

אבל לפחות התחלתי קורס במודעות עצמית, שתומך בי ומזכיר לי מי אני ומה אני יכולה לעשות, כדי להקל על עצמי את התהליך ולהישאר בפוקוס. סוף סוף מצאתי תמיכה ראשונית.
אני יותר ממוקדת על עצמי. יותר יודעת מה לעשות ומאיזה שגיאות להימנע.
בשביל מה כל הלמידה הזאת? אני נמצאת בתהליך למידה והסתגלות שנראה לי אינסופי, ולא ברור לאן הוא מוביל ומה העניין פה. האם מה שאני לומדת עכשיו יתמוך במטרות העמוקות שלי? או שזה סתם ידע טכני ממוקד-סיטואציה שלא יהיו לו שום יישומים? אני מקווה שזה זה. אחרת לא הייתי מרגישה את הצורך העמוק לבוא לפה. עדיין אני מרגישה את זה. זו הדרך הנכונה, למרות כל הפיתולים שכבר גרמו לי מזמן לאבד חוש כיוון. אני מתפלל שהאני הפנימי שלי רואה את הכיוון בבהירות, ומשתדלת לתת לו לנווט.

תמרוש רוש כיף לשמוע ממך.

שבוע אחרי סידני, נסעתי לסופשבוע עם המקהלה. היה נפלא, ואני באמת מתחילה לחשוב שסופי השבוע האלה הם מושלמים. לא משנה מה, לא משנה איך – תמיד זה יוצא טוב.
הייתי טרמפיסטית של סו, אשה ממש חביבה, ושל חברה שלה, ובדך דיברנו על מיליון נושאים. בדרך חזרה לקחנו גם את אנאליס (בחורה צעירה וחמודה שעובדת ביחסי-ציבור-משהו ודי שונאת את זה), וריכלנו במרץ על המקהלה, בדיוק מה שהייתי צריכה: כל המידע הבסיסי של מי הצטרף מתי, מי חבר של מי, מי הבן של מי, מי נאד נפוח שאי אפשר לסמוך על מילה אחת ממה שהוא אומר, מי מהטנורים גיי ומי לא (איזה כיף שמידע כזה נכלל ברכילות הטריוויאלית ולא ברכילות ה"חמה"!), איך המנצח שלנו היה כזה touchy-feely לפני שלוש שנים ומעניין למה עכשיו הוא כבר לא, ועוד אינפורמציה אלמנטרית בסגנון.
למדתי איזה שמונה שמות חדשים, ואני מקווה שגם אזכור אותם עד תחילת השנה הבאה (אמצע פברואר). כי פחות משבוע אחרי המחנה היה הקונצרט האחרון של השנה (מזמורי חג מולד ברוסית, יופי טופי, עם "חזן" רוסי מאוד בגלימה שחורה, בתוך כנסייה כמובן, יחס עם המקהלה האוקראינית של מלבורן), ועכשיו כבר אין חזרות.

הקטע עם מזמורי חג-המולד הוא מעניין: לא היה אכפת לי לשיר אותם ברוסית, כמובן, אבל כל שנה המקהלה מוציאה גם הרכבים קטנים יותר לכל מיני מקומות ציבוריים (הככר שליד הגלריה, מרכזי קניות וכאלה), והם שרים מזמורי חג מולד ידועים ומוכרים כדי להכניס את האנשים לאוירה. באחד הערבים במחנה התאספו כמה אלטיות וטנור אחד לעשות חזרה משל עצמן על החומר הזה, כי אמנם את המילים והמנגינות כולם מכירים, אבל העיבודים עם כל הקולות השניים והשלישיים זה כבר עניין אחר. אז אני הצטרפתי אליהן כמובן, כי אני לא מכירה לא את המילים, לא את המנגינות ואני לא מתכוונת לשיר אותם ברחוב, אבל רציתי לראות איך זה.

זה היה מביך. בפעם הראשונה במלבורן, הרגשתי באמת לא במקום, והיה לי צפוף ולחוץ. ומצחיק ומשונה. לשיר שירי "מושיענו נולד הערב, איזה יופי לנו, הוא יציל את כל העולם" וכולי. מה אני בכלל עושה פה?
כל הגנים היהודיים שלי קפצו וזעקו חמס, וכל המעשיות הישנות שמדגישות את ההבדל בין "אנחנו" ו"הם" זמזמו לי בראש. הנה המשמעות של התנייה תרבותית: אפילו אם ההורים האישיים שלי מעולם לא חינכו אותי לבדלנות, בכל זאת התרבות שלי בכללה חינכה גם חינכה, ועכשיו אני יכולה לשמוע את החינוך הזה בקול צלול ובהיר. (לא אכחיש שלספרי המעשיות החסידיות שלנו היה חלק ניכר בענין. אבל הייתי מקבלת את זה גם בלעדיהם).
לא בא לי להקשיב לצו הזה.

הנשים היו נורא חביבות אלי. זה היה כיף גדול להיות עם אנשים שמקבלים אותי כמו שאני ולא עושים מזה עניין. האי-נוחות שלי היתה פנימית ולא חיצונית. ואני רוצה להגיע לשלב של לא להרגיש מאוימת מדתות אחרות למרות שזה מה שחינכו אותי. כי עד עכשיו היה לי נורא קל "לא להיות מאוימת מדתות אחרות" עלק – כשאני בישראל. חוכמה גדולה. בישראל איזה חיכוך היה לי עם דתות אחרות? אפס. בשביל זה יוצאים מישראל. כדי להתבולל במובן הטוב של המילה. כמו שיהושע סובול כתב ב"ארץ אחרת": "השבח לאל, מתבוללים אנו". הוא טען שתרבות חזקה, שמרגישה בטוחה בעצמה, נהנית להיות פתוחה לתרבויות אחרות, להתבולל בהן מעט, להחליף חומרים וליצור דברים חדשים, ולהתייחס לזה כאל חוויה מפרה, מעשירה. זו העמדה שאני רוצה לאמץ.

ואין לי שום התנגדות לשיר את מזמורי חג המולד בשנה הבאה (ואני באמת מתכוונת לעשות את זה, אולי), אבל היה ברור לי שאם אני באמת רוצה ליהנות מההזדמנות להתערבב בקהילה הנוצרית-חילונית של מלבורן ולהרגיש נוח עם זה, אני חייבת להגביר את המעורבות היהודית שלי, כלומר להיות בקשר קבוע עם בית-כנסת-בית-מדרש כלשהו. עדיין לא יצרתי קשר ממשי עם אף בית כנסת, אבל כבר יש לי כתובת אחת עם המלצה.
ברגע שאני אצור שם בבית כנסת כלשהו בסיס תרבותי יציב, מקום לבוא ולצאת מתוכו, אני אוכל לעשות מה-שבא-לי בקהילה החיצונית, בלי לאבד זהות. כלומר, זהות אי אפשר לאבד ממילא, אבל אפשר לשחוק את מה שיש לך ולא לקבל את מה שאין לך (כי חג מולד זו חגיגה שאין לי, ואף פעם לא תהיה), להיות קרח מכאן ומשם, וזה עצוב מאוד. אבל אם אתנהל נכון, אני יכולה לצאת עשירה מכאן ומשם (וגם משם - מהזוית ההינדית), וזה יהיה שמח מאוד.

מקווה שהחום לא יותר מדי חם שם למעלה. אצלנו הוא היה היום 35 מעלות. וזה הולך להמשיך ככה! אבל בסוף השבוע - גשם.
אמן כן יהי רצון.

היי תמרינקה,

לפני איזה חודש, בביקור שלנו בסידני יצאנו לשוטט ב- Darling Harbor. זה נמל מאוד תיירותי, והוא נראה בדיוק ככה. ים כחול, ספינות קטנות וגדולות, טיילת, יונים – נופת צופים.
אבל בקצה שלו יש גן סיני, לא גדול בכלל. יש בו כמה שלוליות יפות (אגם זו מילה מוגזמת) ומפל מים אחד ועצים ושבילים. אבל מה שהרשים אותי שם הוא דבר שקשה לתאר במילים: ההרמוניה ששררה שם.

כשאתה מטייל בגנים מערביים, אתה תמיד רואה את הסדר, התכנון, וההרמוניה שמושגת על ידי סימטריה וצורת גיאומטריות "מסודרות" (עיגולים, אליפסות, ריבועים וכו'). הרבה קוים ישרים. זה יכול להיות יפה מאוד – היינו לפני כמה שבועות בגן ורדים שכל ערוגות הוורדים שלו היו מסודרות זו סביב זו עד שכל הגן יצר צורה אחת ענקית של ורד, וכל ערוגה היתה עלה כותרת אחד.

בגן הסיני, לא ראית שום קוים ישרים. אפילו לא אחד. ולא ראו כמעט תכנון – למרות שכל פריט ופריט שם היה מתוכנן, זה ברור. אבל התכנון היה מסוג שונה לגמרי.
זה היה עיצוב לא על פי קונספציה אנושית של סימטריה, אלא על פי הקונספציה של האזנה מאוד רגישה לצורות הטבעיות של מים, עצים וסלעים, ושילובן זו בזו בצורה פרופורציונית, כדי שיתמזגו אחת עם השניה באופן מושלם, ידגישו זו את זו ולא יסתירו. וזה יצר הרמוניה מאוד מאוד מרשימה.

ולכן הגן היה יפה כל כך. הוא היה מעובד מאוד, אבל מעובד באופן כל כך עדין, שכמעט ולא הרגשת בזה. זה היה גן-לא-גן, כמו סיפור כל כך טוב שאתה בכלל לא שם לב שמישהו כתב אותו, כי ברור שהוא (הסיפור) היה שם עוד מקודם.
שם התחלתי להבין את העקרון של האמנות היפנית, של להשאיר דברים בצורתם הטבעית, הגולמנית והלא-מעובדת. לפעמים, בצורה המוקצנת של זה, זה יוצא חסר משמעות לגבי, כמעט מגוחך (קערת חומר פשוטה ששוה אלפי ין רק כי היוצר לא ממש טרח לכסות את כולה בגלזורה, ורואים את השוליים מציצים בקו לא אחיד. ???), אבל בגן הזה הבנתי את העיקרון. ומפה אני יכולה להמשיך הלאה.

כמובן שבאמצע הגן היתה פגודה מעץ, והיא היתה הכי סימטרית בעולם, הכי מעוצבת, הכי מדויקת, עד הפרט האחרון. והיא השתלבה שם! דווקא בגלל העיצוב והסימטריה המושלמת לפי כל החוקים, היא השתלבה בהרמוניה הלא-סימטרית של כל הגן שמסביב. איכשהו שני הניגודים האלה "דיברו" יופי אחד עם השני.
לטעמי, בכל אופן.

חשבתי על איך הארכיטקטורה הזאת, ההבדלים בין הארכיטקטורה הסינית לאירופית, משקפת את ההבדלים ביחס לטבע בין הגישות האירופאיות לגישה ה-טאואיסטית. ההבדל בין למשול, לסדר ולארגן, להחליט מראש איך הטבע אמור להתנהג ואז לנסות לשכנע אותו לעשות את זה (למשל, לגדל פוסומים אוסטרליים בניו-זילנד. איזה רעיון יפה, הם יגדלו ויתרבו ואנחנו נצוד אותם ונייצא את הפרווה שלהם והכל יהיה טוב. רק שבדרך הם גם אכלו לנו חצי יער, ועכשיו אי אפשר להיפטר מהם ואנחנו שונאים אותם), לבין להקשיב ולהתבונן, להבין את המבנה של הדברים, את היחסים ביניהם, ואז להרשות לעצמנו לסדר אותם כך שהם יבליטו את החלקים היפים. בגן הסיני זה עבד. טוב, בחלקים גדולים של סין זה לא עובד, אבל זו כבר אופרה אחרת. היה מי שדאג לקלקל.

מתגעגעים..

תמר,
מה שלומך?

(())(())

מקסימה.

חזרתי לקרוא בבלוג שלך לאחר חופשת החלמה שלקחתי לעצמי.

תתתתעעעעענננננווווווווווגגגגגגג לקרוא אותך. את משפיעה הרבה אנרגיות טובות עלי. שמחה, אופטימיות, דקות אבחנה. וחושבת לעצמי שגם כאן, במקום בו אני נמצאת יש כאלה חוויות מדהימות.

הצצתי, תודה .

_מרותקת למילים הנפלאות שלך.
תודה על הדבש..._
@}
איזה אומץ צריך כדי לחיות. וכמה כוח צריך כדי להיות שמחים.
נכון. ואת אמיצה, ויש לך המון כוח. אני מרגישה אותך עד לכאן ומקבלת המון ממך.
תמשיכי ותצליחי בדרכך.
אשמח מאוד ללוות אותך - מרגישה כי את מלווה אותי
תודה ואהבה .

היי.

שתמשיכי במסע שלך. הוא נפלא.

איזה ספר מענג.
כמה כיף לך.
סופרת מופלאה.
תהני יקירתי. תקראי לך לאט. ותתמוגגי מכל מילה.

אישה חכמה ומצליחה בשם רמה, שבנתה לעצמה גן עדן בהרי ירושלים
אכלתי פעם אצל רמה עם בן זוגי. מקום באמת קסום ויפהפה. גם היא אישה יפה.
נהנית לקרוא. המשיכי לכתוב. לספר.

תמר, @}

שלום לך אהובה
כמה נעימה את לי.
אני אוהבת ומגעגעת. מרגש אותי לחשוב שברמה מסויימת של התודעה אנחנו חוות ביחד את המסע את בתוך הרקע שלך ואני בשלי. הדרך שרה לי שירים את שומעת אותם גם?

אני אמשיך לכתוב אך כבר אמצא לי כותרת שתאים יותר להלך הרוח העכשוי שלי.
ותשאירי פה סימן

הסתיימה לה שנה כאן באוסטרליה. ויתרנו על הכרטיסים לארץ, כי קנינו הלוך חזור פתוח לשנה. קיבלנו ויזה לעוד שנה.
אני מרגישה שכמו שגיליתי את אוסטרליה, כך גיליתי גם את האתר הזה של באופן טבעי. דרך הבלוג יצא לי לחוות את הקהילה הוירטואלית המדהימה בעולם. אני אמשיך לכתוב אך כבר אמצא לי כותרת שתאים יותר להלך הרוח העכשוי שלי. משהו קרה לי, אני יושבת על קרן אחרת עכשיו. הייתי על הקרן הסגולה ועכשיו אני בצבע אחר. חושבת על "חינוך ביתי"יותר מתמיד. מתלבטת על הכל. איזה אומץ צריך כדי לחיות. וכמה כוח צריך כדי להיות שמחים.
תגידו בי, סתם בשביל הכיף. אוהבת תמר.

וואו תמר כמה מרגש .
קראתי את הדברים שלך וישר הלכתי לאכול תאנה אורגנית שהורים של חברה קטפו בבוסתן על יד הבית באמצע החורף, אכן דבש.

היי תמר ושמים וארץ תודה על ההתייחסויות. אני מסכימה מאוד עם שתיכן בכך שניתן לחיות חיים רגועים, שלווים ואמיתיים גם בארץ ושבסופו של דבר ההוויה הפנימית היא זו שקובעת. אלא שלהגיע למצב של איזון עם עצמך, רגשותיך וסביבתך בארץ מצריך מאמץ רב מאוד בהשוואה לאוסטרליה ששם התנאים הסביבתיים והחברתיים מאפשרים להחליק די בנינוחות למצב זה.

היחס שלי לארץ כמו גם לאוסטרליה אמביוולנטי. אינני בטוחה אם אני אוהבת את הארץ או לא, אני מאמינה שישנם מקומות מרהיבים יותר, קסומים ורגועים יותר מכאן שבטח הייתי שמחה להתעורר בהם לבוקר חדש. אבל בכל זאת יש כאן משהו שדוחה ומושך באותה מידה-האנשים,מה שמעורר אצלי הכי הרבה קושי וגם הכי הרבה שמחה. לעיתים אני מתבוננת באנשים, צועקים, דוחפים, מקללים משפילים ואני רוצה ללכת מכאן, אבל תמיד יש לי הרגשה (שאולי איננה מבוססת ועשויה להשמע מתנשאת) שכאן לאנשים יש עומק אחר, משהו פשוט עמוק הרבה יותר. אני אוהבת אנשים, עובדת עם אנשים וזקוקה לקשרים קרובים ואינטימים מעבר לקשר עם בן זוגי. אולי זו סתם הרגשה, אולי אם אסע ואנסה אצליח להתחבר לאנשים גם שם באותו אופן כמו פה, אחרי הכל האדם שאני הכי מחוברת אליו ולרוב גם זה שהכי מבין אותי איננו ישראלי. אבל אני בעיקר חרדה מרדידות, ורייקנות בקשרים בין אישיים, מהעדר יכולת לתקשר באמת, באופן קרוב ואותנטי. לכאורה מהקשר שלי אני יכולה להסיק שזה לא בהכרח כך ושתמיד ניתן למצוא את אותם בודדים יחודים ומיוחדים, אבל חרדות אחרי הכל אינן רציונליות...

כמתבגרת ואחר כך כבחורה צעירה (אני כעת בתחילת שנות השלושים לחיי) רציתי כל-כך לעזוב את ישראל לא ראיתי את חיי כאן. אחר כך שהתחלנו את חיינו המשותפים בארץ הייתי בטוחה (מה זה בטוחה, משוכנעת!!!) שלא נשאר לחיות כאן, שאני רק אסיים תואר ראשון וניסע, ממילא בטח לא אתקבל לתואר שני, אחרי התואר השני אמרתי שאולי כדאי שרק אעשה את ההתמחות אחרי הכל זה רק עוד ארבע שנים...פתאום נאלצתי להכיר בכך (בן זוגי חש זאת הרבה קודם) שאני כנראה לא ממש רוצה לעזוב וכל האמירות הללו שקיבלתי בהתחלה מהסביבה (ואני עדיין שומעת) בנוסח "איזה כיף לך, יש לך לאן לברוח" או "מה את נשואה לאוסטרלי, מה אתם עושים בארץ, הלוואי עלי" וכו' פשוט כואבות לי, מתוך הרגשה שכולם מוכנים בפנטסיה לקום לצאת מכאן אבל בפועל זה לרוב זמני.

וכאן וידוי קטן. כשרק נכנסתי לדף בפעם הראשונה הייתי בטוחה תמר שירדתם שנסעתם לצמיתות והרגשתי שמחה גדולה של שותפות (שאני כנראה מאוד מחפשת) שהתפוגגה מאוחר יותר שקראתי יותר לעומק. כן אוסטרליה היא שיעור נהדר, אפשר לקחת ממנה המון, להנות ולחוות אבל בפעם האחרונה שטסנו, חצי שעה לפני הנחיתה שהמטוס הלך והתקרב וכבר ניתן היה לראות את היבשת הקסומה, פרצתי בבכי מר, כמה רחוקה היא מהמקום הקטן שלי. כמה רחוקה.
בעצב זה כנראה אסיים, היה לי עצוב המשפט שלך האמת היא שאנחנו בדרך כלל שייכים למקום שממנו באנו. שם הנשמה שלנו משתוקקת לעשות את הדרך שלה מה זה אומר על זוגות כמונו? איפה המקום שלנו כי הנשמות שלנו רוצות להיות יחד? (אולי זה לא המקום לדיון מעין זה) מה זה אומר בכלל על ההשפעה שיש למקום כזה או אחר (במקרה זה אוסטרליה) עלינו אם העיקר נמצא בתוכנו ואנו מעצבים את המציאות סביבינו?

יצא ארוך וקצת כבד מקווה שלא מייגע. לילה טוב.

מהצד השני של העמק שבו הרבה יותר צחיח ולכן הדבש שלו הרבה יותר מתוק
מרותקת למילים הנפלאות שלך.
תודה על הדבש...

אני לא זוכרת מי אמרה לי, שהמגזינים עם הדוגמניות והפרסומות, נועדו בכדי לגרום לך לשנוא את עצמך כל כך, שתהיי מוכנה לקנות הכל כדי לא להרגיש כל כך רע. אני לא רוצה לעורר בכן יאוש ותסכול, אני רוצה לעורר עניין, ולחזק את התמימות, ואת האמונה, שעולם האגדות הוא אמיתי וקיים. אם משהו חושב, שאני מעבירה את המסר, שזה קיים כאן, ולא שם, משהו התפספס.

יש כאן משהו מאוד מיוחד. אני שמחה לשתף, כי מרגש אותי לגלות שזה אמיתי וקיים. למשל, עכשיו מתחילה "עונת הקשתות". בגלל שחם ויש גשם, יש כאן קשתות מרהיבות ומרגשות. זה מאוד נחמד לקשט את החיים בקשתות. בדרך אל... ובדרך מ... רואים קשת. קצרה ושמנה עם צבעים עזים, או גדולה ורחבה מאדמה לאדמה כמו בציורים. זה כיף, אך זה בסך הכל רקע.

אני מרגישה בגן עדן, בגלל ובזכות המקום שממנו באתי. המקום מלא ארכיטיפים שמסמלים עבורי את גן עדן, אך האמת של הדברים, היא תמיד בפנים. והאמת היא, שאנחנו בדרך כלל שייכים למקום, שממנו באנו. שם הנשמה שלנו משתוקקת לעשות את הדרך שלה. אדם, שלא נמצא במקום, שהנשמה בחרה להיות בו, ירגיש ריקנות. הוא יהיה ב"לימבו", לא כאן ולא שם, הוא רק יעביר את הזמן.

הארץ שלנו קשה. וזה לא בכדי לדכא, אלא בכדי להכיר בעובדה, שההתמודדויות שלנו לא פשוטות. צפוף לנו, ואנחנו לא מודעים אפילו עד כמה. מפחיד לנו, ואנו מדחיקים את זה באופן קבוע. וקשה לנו למצוא זמן בשביל לחיות, כי אנו כלואים במרדף אינסופי אחר פרנסה. ההורים שלנו, וההורים שלהם, וגם ההורים שלהם, סבלו חיים קשים ורדופים, והפחדים שלהם יושבים לנו בגנים. וכל זה חוץ מהדברים הרגילים, שקשים לכל בן אנוש באשר הוא אנוש. אך למרות כל זה טוב לנו מאוד. אנו מצליחים להגיע לאינטימיות בתקשורת בינינו. לעיתים זו אינטימיות קצת חונקת, כמו אותו ארס שירשה לעצמו לשאול אותך בתחנת אוטובוס: "מה קרה חמודה? למה את עצובה?" אך האינטימיות הזו היא גם מה שמאפשרת לנו לנגוע אחד בשני. להתאחד ולהטען להחליף אנרגיות וידע.

אישה חכמה ומצליחה בשם רמה, שבנתה לעצמה גן עדן בהרי ירושלים, עם משפחה מדהימה ומוארת, ועבודה מהבית רק שלושה ימים בשבוע ורק מפסח עד סוכות, אמרה לי שרק בארץ אפשר לעשות כזה דבר. רק בארץ את יכולה לפתוח מסעדה צרפתית מבלי להיות בת של שושלת ארוכה של מסעדנים. אצלנו הכל פתוח, הכל בהתהוות, אנחנו יוצרים את המציאות, לכל אחד מאיתנו יש כוח, כל אחד משפיע. זה מדהים! זה חסר תקדים! זאת זכות להיולד ולחיות במקום שבו אתה כל כך משמעותי בגיבוש פני המקום והחברה.

המושג "חינוך ביתי" קיים בכל העולם, אך אין לי ספק שההשלכות של מה שקורה כאן בקהילה המדהימה הזו משפיעים מעל ומעבר למצופה. תראו מה קורה בבתי חולים ובחדרי הלידות, כל הג'רגון השתנה. בזכות מי? בזכות האינטימיות, היכולת לתקשר ולהשפיע, לחשוף ולשתף בתהליך ההתפתחות. אנחנו חזקים מאוד, ואין משהו שדומה לנו. אנו חלק ממשהו מדהים!

כן אנשים באוסטרליה מקבלים את ה"דול". 2000$ כל חודש מבלי לעשות כלום, לכל החיים אם הם רק רוצים. כן, יש להם ספייס וטבע. כן, הם מחייכים ומבסוטים. אך בשנה שעברה היה להם את אחוז ההתאבדויות הגבוה בעולם, יש הרבה אבודים, הרבה שותים, הרבה סמים. והרבה בודדים. הם ברי מזל בהרבה דברים, והם מודעים לכך, אך כל אחד והמזל שלו.
אני מי שאני, ולי בתור מי שאני אין מקום יותר אמיתי מאשר בישראל, לטוב ולרע.

כשהיינו בפוטוגל, בא אלינו איזה נזיר, שמכר דבש, ואמר שהוא מהצד השני של העמק שבו הרבה יותר צחיח ולכן הדבש שלו הרבה יותר מתוק, כי הדבורות עובדות יותר קשה בכדי לייצר אותו. אז מה שיש לי לומר לסיכום זה שסבבה להם לאוסטרלים, באמת אחללה מזל יש להם, ואחללה תנאים, אך אצלנו המתוק יותר מתוק, וזה בדוק.

אוהבת אתכם תמשיכו לכתוב לי זה חשוב לי ונותן לי המון.

_איזה יופי של סיפורים.
גם אני צריכה לחזור ליוגה... זה עדיין לא קורה. נורא שמחה בשבילך._
גמני @}
הכל טוב. גן עדן כאן, בכל מקום, זה בפנים.
כמה שאת צודקת, כמה נכונה את.
ישראל זה החיים גם אני מרגישה כך, הנשמה שלנו בחרה בזה. אבל הסיפורים... כ"כ מפתים,
האור והחופש שאת מתארת, היכולת שלך לצייר את התמונה שם כ"כ חיובית - מעורר את הרצון לזוז מפה, לשים את הקושי בצד ולצאת "לחופש"
הרבה אהבה.

ש מים וארץ ,אני יודעת שאת צודקת, בשבילי אוסטרליה היא בית ספר וישראל זה החיים. מחכה לחזור עם ארגז כלים מלא לסיבוב נוסף בישראל.

הי השילה, תודה רבה על שכתבת לי. אני מבינה את הקונפליקט שאת שרויה בו, הוא באמת מאוד מורכב. בסופו של דבר יש צמתים בחיים שצריך לבחור ימינה או שמאלה, וגם אם לא מחליטים זאת בחירה. אין נכון לא נכון, אי אפשר לדעת מה יהיה, ולאן מובילים הדברים. אני מאמינה שאת מה שאנו אמורים לעבור, ברמת הנשמה או עוברים בכל מקרה בכל מקום. והכי מעודד זה ,שמה שלא תבחרי, זה בדיוק מה שהיית אמורה לבחור, אין טעויות. אז מה כן? לתת לבינת הלב להוביל את המהלך, לחפס את המקום בפנים שיודע את התשובה. להמתין לה שתעלה שתצוץ מעצמה. להזמין את היוניברס לתת סימנים להראות את הדרך, לזהות מהיכן הרוח לוחשת את שמך? את שם משפחתך? מפה? משם? אני זוכרת שמה שהניע אותי לבוא לכאן היה דוקא השקט. אני ובעלי ישבנו "בבריכה ביער", שבבית שלנו בישראל, ואמרתי לו: "אתה שומע?" הוא אמר: "לא". אמרתי לו: "גם אני לא. אין כלום, שום דבר לא קורה לי שום דבר לא מזמין אותי", וידעתי בפנים, שזו נקודת מפרק, שזהו זמן שבין שני זמנים, שאנו יושבים בפיתחו של שער מעבר, יכולים לבחור האם לעבור או לא, הרגשתי שהשער פתוח. הובלתי את המהלך, החזקנו ידיים וקפצנו, אל עבר הלא נודע, אל הרוחות שלחשו לנו את שמנו. הכל הסתדר, קיבלנו ויזה, השכרנו את הבית, הכל זרם בול בזמן. הכל טוב. גן עדן כאן, בכל מקום, זה בפנים.

אמא בבית אני אוהבת אותך.

איזה יופי של סיפורים.
גם אני צריכה לחזור ליוגה... זה עדיין לא קורה. נורא שמחה בשבילך.
@}

גם אני קוראת כאן ונהנית @}

הי יעל תודה רבה. יש כאן הרבה דברים טובים, ויש לנו הרבה מה ללמוד כאן, איך אפשר לעשות הרבה דברים אחרת, גם לאוסטרלים יש לדעתי הרבה מה ללמוד מאיתנו הישראלים וזה קורה, אני מרגישה שיש חולופי אניפורמציות. אנרגיה תמורת אנרגיה, ישראל אוסטרליה. חברה הראתה לי עיתון שנקרא "ילדי ביירון", שזה משהו כמו "הורים וילדים", רק שמבחינת הנושאים זה יותר קרוב ל"באופן טבעי". סיפור מדהים על לידה קיסרית, שבה האם מוציאה את התינוק מהבטן ומשכיבה אותו עליה, לראשונה באוסטרליה. במאמר העורכת, הופיע המושג "דאון שיפטינג" (אם אני לא טועה), משמעות המושג הפשטה של החיים מתוך מגמה להתחבר לטבעי. זה מתבטא בהרבה דרכים כפי שרבים בבאופן חווים. כיף לגלות שיש לזה שם, ושזו תנועה עולמית. יש להם אתר אינטרנט אני אשתדל להעתיק את הכתובת. אך את כל זה כתבתי בכדי לומר שאין מה להשוות בין "באופן" ל"ביירון" מבחינת העומק, האמת והחיבור -- יש לנו כאן משהו ייחודי ובאיכות מאוד מאוד גבוהה.זה נכון לעוד הרבה דברים בישראל רק שכרגע אני לא מצליחה להיזכר בעוד...חה חה חה

כולם עדיין ישנים, השעה שבע בבוקר וקמתי לפני כולם, ממש "מיים גנובים יימתקו". כך שיש לי עוד זמן לספר ששבוע שעבר הייתי בהופעה בבית ספר של הגדולה. הופעה שנקראת "וורבול ארטס - סיטי אוף ליייטס", שזה אומר אומנות שאפשר ללבוש - עיר האורות. אני עדיין בהתעלפויות ממה שראיתי וממה שחוויתי. הבית ספר הזה פשוט מדהים! אני לא מאמינה, שאני, האנטי ממסדית האנטי מסגרתית נמסה אל מול המפעל המדהים הזה, נמסה ברמה של כמעט הערצה ובהחלט מוטיווציה לתרום והשראה ליצרתיות. ההופעה היא מעיין תחרות תחפושות שכל אחד מהקהילה יכול להציג. הרבה מהדברים נעשו על ידי התלמידים וההורים. איזו השקעה, כמה אהבה, איזה ספייס לביטויי היחודיות של כל אחד, "חבל על הזמן". קטעי הקישור נעשו על ידי התלמידים החל מגיל 12 או 13 ועד י"ב. מוסיקה טובה וסיפור מסגרת מדהים. אין מילים באמת צריך להיות שם כדי להבין על מה אני מבלבלת לכם את המוח. המלבוש שאני הכי אהבתי היה של מעיין אישה קוסמת לובשת גלימה מטלאים של קטיפה, תפורה פסים פסים. על הכתפיים יושבות שתי בובות שנראות כמו ילדים/גמדים שמחזיקות עששית (בכדי להאיר את הדרך) ומאחור תפוס לגלימה עוד גמד כזה קטן שעושה אפקט של שושבינה, שמחזיקה שימלת כלה. הלבוש הזה נגע בי הכל הרמות, אך היו עוד כל כך הרבה מרגשים מעורררים ויפים יפים יפים. ושוב אני חייבת לציין את ההתנהלות הרגועה השלווה ועם זאת מלאת החיים ותחושת נוחות וחופש שאופפים את בית הספר.

ועוד קטנה לסיום הלכתי אתמול לשיעור יוגה. בפעם הראשונה מזה שנתיים, מאז ההריון עם הקטן החמוד שלי. לקחתי את הגדולה לגן וחברה לקחה את הקטן, הוא מוכן לעשות הכל כדי לנסוע בג'יפ שלה עם החבר שלו "השותף העיסקי שלו" , שבדיוק בגילו, ושיש ביניהם מערכת יחסים מרגשת של שיתוף ושותפות גורל מול "הגדולים", האחים הנערצים. בקיצור הגעתי קצת באיחור וקצת עם הלשון בחוץ, אך הגעתי, ועשיתי. אם אצליח להמשיך להתמיד וללכת אז זהו סימן לעידן חדש מבחינתי. אני כל כך חורקת ולא בכושר, המחשבה לחזור לגמישות ולנוחות עם הגוף ממש מרגשת אותי.

ניתן לחיות באופן רגוע, שלו ופסטורלי גם בארץ.....למי בדיוק אני משקרת
שילה, זה לא שקר בכלל. וגם לא חלום רחוק כל-כך. אפשר בהחלט לחיות באופן רגוע שלו ופסטורלי גם בארץ!
אפשר לשאוף לזה ולהתכוון לזה וזה מתקרב לאט לאט.
בחיי.
@}

קראתי שוב את מה שכתבתי וכמובן שמיד התחרטתי (אני די חדשה כאן בבאופן ובפורומים בכלל) ופתאום מה שכתבתי הופך חי.
בעיקר רציתי להוסיף שנראה היה ממה שכתבתי שההתלבטות היא די שחור/לבן. אבל היא בעיקר המון המון אפור. ואני נעה בין רגעים בהם אוסטרליה נראית מדהים והתאורים על בית הספר האנטרופוסופי פשוט בעלים בי תחושה אדירה של תקווה ושמחה וישראל מלחיצה ומעצבנת, לבין רגעים בהם אוסטרליה נחווית כרחוקה, זרה ומנוכרת מין אי-אוטיסטי משהו במרחב, רחוק מחברי, רחוק מהמשפחה, מהעבודה והשפה ואז אני משכנעת את עצמי (ואת בן זוגי) שניתן לחיות באופן רגוע, שלו ופסטורלי גם בארץ. ושלוש דקות אחר כך שואלת את עצמי למי בדיוק אני משקרת.
טוב מספיק כתבתי, אז לילה טוב.

אני קוראת סמויה של הדף מאז גיליתי אותו (בערך לפני שבוע) וקראתי את כולו בשקיקה. ריגש אותי מאוד לשמוע על כל החוויות שאת עוברת, הזכיר לי מאוד את הביקורים שלי באוסטרליה ואת החיים שם. ואני חייבת להודות שהזדהתי גם עם הקשיים של תמרוש.
אני קוראת והקריאה קשה לי... כל הזמן חושבת במקביל מה אפשרי עבורנו...אני נשואה לגבר אוסטרלי לא יהודי (אני מניחה שאפשר להבין מהכינוי שבחרתי לעצמי...) מזה כשבע שנים בהם אנו חיים בישראל עם ביקורים משפחתיים כל מספר שנים באוסטרליה (הכרנו במהלך הטיול שלי אחרי הצבא). הוא מאזור ביירון ביי במקור וגדל באזור כפרי ואלטרנטיבי למדי.חיינו באוסטרליה, בסידני כשנה לפני שנישאנו. נשארנו כל השנים הללו בארץ על מנת לאפשר לי לסיים את לימודי ואת תהליך ההתמחות. עם זאת, כעת שניתן לראות את סיומו של תהליך ההתמחות אנו מתחילים לחשוב באופן רציני היכן לחיות? היכן לגדל ילדים?

אינני יודעת, אוסטרליה מדהימה, יש בה המון אנשים טובים וכל חוויות הזמן והחיים היא אחרת. אני מרגישה את הדברים כמפוצלים. חיים ברגיעה, התחברות לטבע לעצמי למשפחה למה שחשוב מול חיים בלחץ, בהשגיות, במרדף אחר דברים שלא באמת חשובים. אך אני מרגישה שיש לי המון שאלות, מחשבות,הגיגים, חרדות וכו' במיוחד כאשר מדובר בהשארות ארוכת טווח.

אני מרגישה מוצפת ברגשות כרגע אז אניח לכתיבה לעת עתה. כל הכבוד לשתיכן על האומץ שבניסיון אני יודעת שזה לא פשוט במיוחדם עם ילדים קטנים. לתמר בן חור התיאורים שלך ואופן הכתיבה פשוט יוצרים אווירה כל כך קסומה ומרגשת שעושה חשק לארוז הכל ולנסוע. מחכה לשמוע עוד חוויות ואולי לשתף בהגיגים אם תרצו (אשמח לשמוע, אם אפשר כמובן, על האינטראקציות הבין- אישיות שיש שם, עם אוסטרלים וישראלים).

השילה

כבר כמה חודשים אני קוראת כמעט אילמת בבאופן, ופתאום היום, לא זכור לי איך אפילו הגעתי לבלוג האוסטרלי. המשיכה לאוסטרליה קיימת כי גם אנחנו (זה מרגיש אופנתי לכתוב את זה פה) חושבים על לעבור. לקווינסלנד, לאזור טרופי ממש, לגדל שם פיקוסים, לחיות קרוב יותר לטבע, עם אנשים מחייכים כמו שפגשנו עד עכשיו רק באוסטרליה. אז תודה על הכתיבה הזורמת והמרתקת ובעיקר על הכנות והפתיחות שמבצבצים בדף הזה מכל משפט. כל כך הרבה כנות שאני רוצה לכתוב עוד כדי שלא יישאר איזה פן חשוב מוסתר, איזו מחשבה גדולה שלא נחשפה. איזה כיף לגלות אוצרות כאלה ממש מתחת למקלדת...

הי חוה, מאוד שמחה שבאת. אני מסכימה איתך.

באתי על פי הזמנתך ואז נזכרתי שכבר הייתי כאן פעם וישר רציתי לנסוע לאוסטרליה. כמובן שאת שייכת ל ניקים שמבלבלים אותי למרות שאין הרבה כאלה אבל שתי תמריות באוסטרליה
מאוד הזדהתי עם הדברים אחרונים שלך לגבי הפחד. לפעמים מישהו מהצד שרואה את כל האדם שואל את עצמו עם כל כך רע למה הוא לא זז מהמקום הזה? אולי אפילו האדם עצמו שואל, אבל אני יודעת שגם במקומות של התקיעות כביכול, יש תנועה קטנה ועדינה, משהו קורה שם ובסוף יש תהליך, התרחשות, התנועה גדלה. לפעמים צריך להישאר הרבה זמן במקום ולא לזוז כדי לחשוב איך להמודד עם הנחש והרי תמיד יש כל כך הרבה אפשרויות

פאלוס, זה איבר מין זכרי, בקיצור זין.

מה זה הסמל הפאלי ?

נחשים מעלים פחד. פחד הוא המקום הזה, שכשעולה הוא מפעיל מנגון "פייט אור פליי", בעיברית, הלחם או ברח. זהו מנגנון בריא והכרחי. הפחד הוא שאם אתקל בנחש, אני עלולה להיות משותקת ברמה כזו, שלא אוכל לברוח, ולא אוכל להילחם. הנחש מאיים על מנגנון ההשרדות שלי, מאיים לחשוף את חוסר האונים שלי, את אוזלת ידי. מזכיר לי תחושה של תקיעות קיומית. אני בסיטואציה שאני יודעת שלא טובה לי ובכל זאת אני נשארת, לא בורחת ולא נלחמת. אולי כאן הסמל הפאלי נכנס לתוקף. כמו במערכות זוגיות לא מוצלחות שבו נשים מרגישות תקועות, משותקות ונטולות כוח ובכל זאת נשארות. המראה הזו היא המפחידה. האמת היא, שיש מקום לכולם. האמת היא, שאני בוחרת בכל רגע. האמת היא, שיש לי אפשרות להתחבר לאינסטינקטים שלי, שינחו ויכוונו, ואז כשאתקל בנחש אני אשאל אותו "מה באת לספר לי? מה אתה מגלה לי? מה המשמעות של המפגש בינינו?" ואז יגיעו התשובות מתוך החיבור לטבע הדברים.

אצלי, משום מה, כשאני חושבת נחש, אני ישר חושבת על סמל הרפואה, שמורכב מנחש או משני נחשים. גם לחובשים בצבא יש סיכת נחש. יש בחיה הזאת משהו שאני הוגה לו ידידות, עד כדי כך שפעם אפילו הגדרתי את עצמי כשייכת ל"משפחת הנחש" (=משפחת המקצועות הפרא-רפואיים).
כמובן, עם הרבה חשדנות בריאה כלפי נחשים ארסיים .
אבל אחד האירועים היפים בחיי היה כשנסעתי לבאר שבע והשתתפתי בסיור נחשים לילי בנגב. היה מקסים.

מה הקטע שלנו עם נחשים? יש שם פחד קולקטיבי
קודם כל הם ידועים כקטלניים
לי, אישית, יש רתיעה מכל הזוחלים ( ובעצם מהרבה בע"ח ) נראה לי שזה קשור חזק לפחד לאבד שליטה . יש משהו מאוד איסטנקטיבי ולא צפוי בהתנהלות שלהם... אותי זה מלחיץ, משהו כמו "דע את האויב".
ויש לי עוד מחשבה .. אין לי כ"כ זמן לנסח אותה אז אולי בהזדמנות.. רק אכתוב בשתי מילים כדי שאני עצמי לא אשכח:
קשור בילדות ובמסר מההורים על מגע, ספונטניות, אהבה וקשרים טובים עם הסביבה...
@}

תודה.
יש לי כמה דמויות מופת של נשים כאלה.
תודה.

נשיות
יש לתחום הזה כמה פנים. האחד - הוא התחברות לנשיות שבנו, לגוף, למחזור, לצרכים ולקצב. השני - הוא התחברות לארכיטיפים נשיים ולזכרונות ומטענים קולקטיבים, שכולנו נושאות בנטל וסוחבות אותם איתנו. השלישי - הוא לשפוך אור על הצד התורשתי, אני, אמא שלי, סבתא שלי, כולל זיכרונות ילדות, פצעים, חסימות ופחדים. ויש עוד (זה הפרס)- את החיבור למאגר אנרגטי נשי, פועם וחיי, של נשים יפות, חזקות, אוהבות, מרפאות שמסתובבות בעולם ומחוללות שינוי מעצם מהותן מעצם התנהלותן בעולם. "נשיות" זה להיות את, עבור כל אחת. בשלבים השונים של החיים. זה מסע רוחני ראויי ומעצים.
את יכולה להזמין מבפנים, וזה כבר יגיע אלייך.

מה עם כיוון של נשיות? מנסיוני זה עושה טוב להתפתחות הרוחנית
לא בטוחה שהבנתי אותך.
וגם: הדבר שנראה לי הכי מופרך זה לשבת בבית ולעבוד על רוחניות לבד. המפגש עם אנשים הוא זה שמאיץ אצלי תהליכים, עוזר לי להתקדם למקומות שלא הייתי יכולה לנחש אותם אלמלא החשיפה.
ואפרופו - גדול גדול.

שטיינר אומר שעד גיל שבע הילד עדיין מחובר לשלב הראשון של ההתהוות, הוא עדיין בזמן חלום.
למה הכוונה? אני כמעט מבינה את זה, בתחושה שלי.

הוא כנראה הנחש של הבית
יופי של שומר
אהבה

הכי אני אוהבת את ההבדל בין מה שקראתי אצלך, על איך דרשת מאישך להזיז את העכביש הענק מהאוטובית (ממש בהתחלה) לבין ההתייחסויות לעכבישים שאני שומעת מחברים שלנו - איך הם הרגו אותם.
הרגש אותו רגש.
המסקנה אותה מסקנה ("לא בבית שלי. החוצה!")
אבל ההבדל במעשים!!!
תבורכי.

תמרוש - מה עם כיוון של נשיות? מנסיוני זה עושה טוב להתפתחות הרוחנית.

ראיתי אתמול שני נחשים. אחד על הגג של המרפסת. נחש פייטון דק וארוך. נעים להכיר, הוא כנראה הנחש של הבית מה שמאוד משמח, כי אלה נחשים איטיים ולא תוקפים. אפשר לחיות איתם, "בחייה ותן לחיות", והם שומרים מנחשים אחרים.
הנחש השני שכב על שביל הגישה לבית. לא יכולתי לעבור מבלי לדרוס אותו. המתנתי כעשר דקות ולבסוף החלטתי ללכת לשתות כוס דנדי לטה (שזה קפה לטה מצמח הדנדליין, ממש טעים ולא קפה), בתקווה שכשאחזור הוא יעלם. בדיוק אז הופיע שכן עם כלב פודל ענק, אני רואה אותו הרבה מטייל עם הכלב. שאלתי אותו אם יש לו רעיון בשבילי, והוא אמר, תחזיקי את הכלב, והלך להזיז את הנחש (שני מטר אורך), עם שתי מקלות, לתוך הבוש.
הוא אמר הנחשים היו פה הרבה לפנינו, מבחינתו יש להם זכות ראשונים. הוא היה מבסוט שלא דרסתי אותו. גם אני הייתי מבסוטה שלא דרסתי אותו.
מה הקטע שלנו עם נחשים? יש שם פחד קולקטיבי, דחיה, זה חוזר לסיפור גן עדן אבל זה סיפור בהמשכים לאורך כל תולדות האנושות. סמל פאלי, סמל לרפואה סמל לערמומיות לשליטה לכישוף ולשפלות. מעניין...

מדהים כמה חום אהבה וכנות יכולים לעבור במימד האינטרנטי, זה פשוט מדהים.
עדי, מזל טוב אהובה יקרה. אני כל כך שמחה לשמוע את הבשורות ושולחת לך מלא אהבה. נשמע שאת לקראת הרבה התחלות חדשות, מדהים! איזה כיף, הכל מתיישב, וקורה בדיוק מה שאמור לקרות. רומי היא אכן מתנה, נראה לי שמגיע לך שליש גן עדן, זה לפחות מה שאני יודעת, שמקבלים על שידוך טוב...

לוונדר היקרה, אני מריחה אותך עד כאן, איזה שם מדהים בחרת לך. תודה על מה שכתבת. אני לא יודעת אם להסתפק בזה או לכתוב לך עוד משהו, חוץ מזה שאני מעריכה את מה שכתבת ומאמינה שהכנות והאומץ לשחרר את מלותייך אלי יחזרו אלייך במליוני קסמים והפתעות.

חודשים נמנעתי מלהכנס לדף הזה,
כי הוא גרם לי לדקירות של... קנאה. כן, לא נעים להגיד אבל זה מה שהרגשתי
קנאה צורבת בך, תמר, בבירון ביי, עם כל הפיות והמלאכים מסביב
עם הזרימה וההקשבה והטבע ומשפחה.
כל זה בעצם הראה לי את כל מה שאין לי ואני רוצה.
במיוחד אחרי שהייתי שם ואני יודעת שזו אמת, זו מציאותכל מה שאת מתארת.
לא רק במובן הפיסי והירוק אלא בעיקר האנרגתי, החי והזורם.

עכשיו נמשכתי חזרה לדף המקסים שלך, קראתי את מה שהחסרתי
ונהניתי כל כך.
הכי ריגשת אותי בסיפור הקש והזהב.
זה כל כך נכון, זה לגמרי בראש שלי האפשרות הזאת, לראות את כל הקסם שקיים גם כאן ועכשיו
ובאמת בעקבות הקשיים באים רגעים טובים יותר.
והתדר הזה שאת מתארת ואני יודעת שיש אותו והרגשתי אותו הוא גם כאן ועכשיו
אני רוצה לבחור בו, לזכור להיות בו.
נכון שזה דורש יותר עבודה מצידי כשאני בפרדס חנה ולא באוסטרליה,
אבל גם פה די נעים יחסית...

תמשיכי...

פחד. שמרי על עצמך. אני הלכתי שם עם כובע כל העת. שמש קטלנית ביותר!!!
וזה בדיוק העניין מבחינתי: איך ללכת עם כובע כל העת, אבל בלי להרגיש את הפחד, ובלי להתייחס (רגשית) לשמש כקטלנית.

אני מגלה שאני מתחילה להסתגל למקום. זה לוקח כמובן הרבה יותר זמן מששיערתי, אבל פעם לא הייתי מוכנה להעז לחשוב על "לשווק" את עצמי למקומות עבודה פוטנציאליים, ולא ידעתי ולא ממש רציתי לדעת איך לשנות את קורות החיים שלי בהתאם לנורמה האוסטרלית, ועכישו אני מוצאת את עצמי עושה את זה, בהדרגה, אבל יותר ויותר בקלות מפעם לפעם.
קראתי שוב את תחילת הבלוג שלך, והפעם שמעתי אותך מתארת את התהליכים שעברו עלי, שעוברים על כל מי שעושה את הצעד הזה.
תודה, חמודה. חיזקת אותי.
תודה גם על ה"אסטרליות". כאן אני לא מרגישה את זה במפורש, ובכלל הקשר שלי עם הצד הרוחני שלי כרגע קצת דל וזקוק לטיפוח.

הלכתי אתמול למפגש שירה ותפילה של הארגון של סאטיה סאי-באבא . למרות הזרות הגמורה של השפה, הטקסים, וכמובן האנשים, הרגשתי נעים שם, וברגעים אחדים אפילו הרגשתי שייכת. יצאתי מהמפגש מזמזמת את "וטהר לבנו לעובדך באמת", ושתיתי את המילים כמו מים צלולים. נראה לי שזה מקום טוב להתחיל ממנו ליצור קשרים עם חלקים נוספים של אוסטרליה.
אני יודעת שיש להם פרוייקט משותף עם הקהילה האבוריג'ינית איפשהו בניו סאות' וויילס. אמנם זה רק שני קילומטרים מפה , אבל אולי בבוא הזמן אני אוכל דרכם ללמוד את מה שאני רוצה ללמוד, להגיע לשיעור שאנחנו זקוקים לו.

בעוד שבועיים או שלושה אנחנו נוסעים לסידני, ואני בהתרגשות של לצאת סוף סוף מהפינה הקטנה של מלבורן, ולפגוש עוד אוסטרליות.

שלום אחות אהובה
מזה יומיים אני מטיילת לי בבלוג המדהים שלך כל כך כיף להרגיש אותך אישה יקרה אני כל כך שמחה בשבילכם
וגאה בכם על האינטואיציה לנסוע ועל החיבור שלא אכזב ואף הפתיע בדיוקו המדהים
בארץ הכל די נחמד אנחנו עוזבים את אמירים ועוברים להוד השרון (קרוב לדין דין) אני דורשת בשלומכם
בכל פעם שאני משוחחת עם רומי ושמחה מאד לשמוע שנרקמו בינכם יחסים מדהימים
עדן של דין דין תינוק מלאכי צריך לראות בכדי להאמין....
חוץ מזה אני בהריון מפתיע ולא מתוכנן אם כי מבורך....
כל כך נעים להרגיש אותך חיבוקים לבן זוגך האהוב נשיקות לך שבת שלום אהבה

תמרוש - כן זה הספר
תודה.
אני הולכת לקחת אותו בספריה לקרוא אותו שוב.
בלעתי אותו יום אחד אחרי הצהריים בישיבה על הרצפה של חנות הספרים, ונרדמו לי הרגליים...

יש משהו מאוד מוזר בשמש באוסטרליה. אומרים שזה בגלל החור באוזון. שמש שורפת אך לא משזפת, אפשר להיות שעות בשמש יוקדת ולא להישרף, מפחיד. אפשר לראות את הנזקים על עור הפנים. אני יודעת את זה בראש אך המודעות שלי עדיין לא באמת הפנימה שהשמש מזיקה.
פחד. שמרי על עצמך. אני הלכתי שם עם כובע כל העת. שמש קטלנית ביותר!!!


נ.ב.
דוד של אישי האהוב, חי באוסטרליה בכנסייה לשעבר שהוסבה לבית. אי שם בויקטוריה...

חיבוק.
<נבט הקטן סובל מצמיחת שיניים או בשמה האחר שפעת שיניים, כמה סבל. מסכנון קטון. שיהיה לילה שקט>

תמרוש - כן זה הספר, שמו באנגלית
MUTANT MESSAGE DOWN UNDER
Marlo Morgan

תמר, בבקשה תפרטי לי עוד על הספר, כי נדמה לי שאותו קראתי בעמידה בחנות ספרים לפני איזה שנתיים ומאז אני מנסה נואשות להיזכר בשם.
זה על האשה שהאבוריג'ינים "חטפו" אותה למסע במדבר?

אני זוכרת את איך שהם קברו אותה באדמה כדי להיפטר מריח הגוף הרע שלה (וזה עבד) ועל איך היא למדה לחוש אנשים ממרחק, ועל המסרים שהיו להם על הקשבה ל... אני כבר לא זוכרת

תמרוש, תודה על מה שכתבת.
נבט אני מרגישה את הויברציה של האנרגיה שלך. כיף למי שמכיר אותך.

עשר וחצי בלילה עכשיו, אכלתי עוד קוביית שוקולד אורגני מריר עם 70% שוקולד, בכדי להתעורר לעוד כמה דקות של חסד. לא שאני צריכה תרוצים לאכול את השוקולד המדהים הזה, אני פשוט מתפתה להשאר ערה למרות ההשקמה הצפוייה מחר בבוקר, ליום נוסף שבו הכי כדאי לי להיות בשיא המרץ, העירנות והסבלנות, כי זה מה שמפריד בין יום ניפלא ליום שעדיף שיעבור.

בחוץ לילה ויש סופת רעמים וברקים. יורד גשם בכמויות, וחם. איזה שילוב מיסטי. במקום להסתגר בבית אני מדליקה את האור במרפסת ויוצאת החוצה לתוך ההתרחשות העוצמתית. בום תאורת שמיים מאירה את היער סביבי, מאפשרת הצצה חטופה אל תוך החושך. מרגש. לא פלא שעוד לא הלכתי לישון.

תמרוש, אני דוקא מתחברת לשם אוסטרליה. זה נשמע לי אסטרלי. כמו העולם האסטרלי של הפיות הגמדים והשדונים. עולם מקביל לעולם שלנו, שמתקיים ממש לצידנו ושאנחנו לא כל כך בקשר איתו. רובנו לא מודעים לו ולא מאמינים שהוא אכן קיים ואמיתי כמונו. יש לנו בתור בני אנוש תיקון שם. אולי באוסטרליה העולם הזה מתקיים בחופשיות יחסית, אולי בגלל שיש הרבה מקום לא מאוכלס, אולי בזכות האבוריג'נים. מי יודע?
בטח קראת את הספר "מסר האנשים האמיתיים" של מרלו מורגן. אני מאמינה שהוא אמת. אני מבינה מה היא אומרת. האבורג'נים שחיו כאן היו כניראה מבחינה רוחנית בגילגול מאוד מתקדם ובעצם הם התאחדו עם האינסוף וכבר אינם מתגלגלים בגוף.
במקום שבו אני גרה מספרים שהאבורג'יניות היו חיות בלי הגברים. הגברים היו יוצאים למסעות והנשים נשארו כאן. יש כאן אנרגיה מאוד נשית. יש פה הרבה חד הוריות. אני כאישה אף פעם לא הרגשתי כפי שאני מרגישה כאן, קשה לי עדיין להסביר למה. יש משהו באויר, באדמה ובמים שמזין אותי ונותן לי חייים. תודה לאל.

מאז שהגעתי לפה
ועד לא מזמן, נרתעתי מכל סוג שהוא של מדיטציה או ישיבה שקטה. חששתי שאם אני אנסה לעשות את זה, אני אשבר לחלוטין, כל הרגשות יציפו אותי, אני אתפרק. ישיבה שקטה זה אומר להפסיק להחזיק את עצמך במובן המערבי (המעשי, החומרי) של העניין, זה להקשיב על אמת ולמצוא את המקום האחר, העמוק יותר, של שליטה-בהרפיה, של להניח לאלוהים-שבתוכי לקחת פיקוד. ואני נורא נורא פחדתי מזה. מפחדת שהאלוהים שבתוכי נשאר בארץ, שלא לקחתי אותו לפה. שכחתי אותו באחד הארגזים. ובלעדיו אני אפול לתהום. הוא איננו.
ואז מה אני אעשה?

זה מגוחך. זה אמיתי. איך יכול להיות שאני מרגישה ככה? הרי אני יודעת שזה לא נכון. מאיפה ההרגשה הזאת באה?

לא הצלחתי לאחד את "אני" עם "זה" ב"אוסטרליה". ולא הבנתי את הקשר, למה פתאום זה נהייה קשה מתוקף המעבר למקום אחר, לצד השני של העולם.
אבל סוף סוף הבנתי: זה לאחד את "אני" עם "זה" ב"הפוך". העולם התהפך. זה לא רק "שתיים עשרה שעות טיסה". זה לא "שפה חדשה". זה לא "תרבות דיבור אחרת". זה עולם הפוך. פתאום המילה אוסטרליה נראית לי כל כך לא שייכת למצב הנוכחי, איזה שם רדוד וחיוור שאנשים המציאו כי לא היתה להם מספיק רגישות לשוני האמיתי שיש פה. העולם הפוך. אפילו המים זורמים בכיוון ההפוך. האדמה מדברת ברוורס, המקצבים שונים. איך ייתכן שזה לא ישפיע עלי?
עשיתי שגיאה, והתרכזתי בבני האדם. בחברה האנושית. עלי לגלות את האדמה שמתחת, את הבסיס האנרגטי של המקום הזה, כדי להצליח לעבוד אתו בהרמוניה.

יום אחד הלכתי עם חברה למוזיאון של מלבורן. היה שם אולם המוקדש לאבוריג'ינים, עלוב ועצוב, אבל היה חדר עם כסאות וסרט וידאו שבו איש מבוגר הולך באזור בו הוא גר, מראה לצלמים את העץ הזה, הסלע הזה, פיסת העמק הזו, ומספר עליהם דברים. לא יכולתי להבין כמעט כלום, בגלל המבטא, אבל כל הזמן הוא חזר ואמר: "לעץ הזה יש משמעות בשבילי". "למקום הזה יש משמעות בשבילי". וזה היה משפט שעמד בפני עצמו – הוא לא "הסביר" ישר מה המשמעות. לא היה צורך להסביר. ואני שמעתי את זה והצלחתי להרגיש משהו מהשפה שמתחת, והבנתי שכדי להבין מה הוא אמר אני אצטרך ללמוד שפה חדשה. התייחסות חדשה לחלוטין לדברים. כי יכולתי להרגיש את המשמעות, יכולתי להרגיש משהו ממה שהוא התכוון. לעץ הזה יש משמעות. הוא חלק מהשלמות של המרקם הפיזי, ושל הסיפור האנושי שבנוי עליו, הסיפור שאפשר לאבוריג'ינים לחיות באוסטרליה מתוך קשב אדיר לארץ ולרוח המרחפת עליה.

איך אני לומדת דבר כזה? אולי אין צורך או אפשרות שאלמד את השפה המילולית של האבוריגינים, את המיתוסים שלהם (ממילא אין שום קהילה אבוריג'ינית במלבורן, אפילו לא שכונת עוני) אבל ללא ספק אני צריכה ללמוד את השפה (במשמעות הכי יסודית של המילה) שתאפשר לי את הדיאלוג העדין עם המקום, עם הסלעים והשורשים. שתאפשר לי להבין איפה אני באמת נמצאת ולהשתלב בזרימה של היבשת הזאת, בשירה האיטית שלה שלא דומה לשום מקום אחר בעולם.

הרי אפילו האקלים פה איננו מחזורי. לפעמים יש שנים גשומות, לפעמים שנים שחונות. אין ריתמוס אחיד כמו שהורגלנו אליו במקומות אחרים. וכנראה זה מה שיצר את יכולת ההקשבה של האבוריג'ינים, את הרגישות לסביבתם – הם היו חייבים את זה כדי להישאר פה, לא היתה להם את הפריבילגיה של לשקוע בשאננות, לסמוך על מחזור העונות ולהרגיש כאילו הטבע משרת אותם, ואז לקחת את זה עוד צעד הלאה לאמונה שהטבע אמור לשרת אותם. ואוי ואבוי לו אם לא. הא הא.

אבל אם זה נכון – אז כולנו עכשיו זקוקים נואשות לאבוריג'ינים, ליכולת שלהם להקשיב לטבע הבלתי צפוי ולקבל אותו, ולהתאים את עצמנו אליו. בכל העולם. הידע הזה הוא חיוני בשבילנו במיוחד עכשיו, עם כל הבעיות הסביבתיות. ועם הקושי שלנו להקשיב, ועם הנחת היסוד שכל טיפת גשם, כל משב רוח, אמורים לשרת אותנו.

כמה ימים אחרי שהבנתי את זה עצרתי באמצע הדרך לאיזו השתלמות, שכבתי על הדשא והקשבתי לאדמה. ביום כיפור יצאתי אל מחוץ לעיר, והנחתי לעצמי להתחבר, להקשיב.
וזהו, חזרתי. אתמול עשיתי מדיטציה. בדיוק כמו פעם. אוי, כמה נפלא שזה היה. לא יכולתי לשבוע מזה, המשכתי אותה עוד ועוד.
יש לי עוד הרבה מה להקשיב, אבל את המחסום הראשוני מסמסתי: עכשיו אני יכולה.

תמר יקרה,
איזו נפלאה את!!!
מאחלת לך שנה טובה, שלווה, בריאה ונעימה. @}
מי ייתן וניפגש. אמן! (-:

אוהב יואב...
את זה מצאתי בדף שלך.
יואב זה שם מלא אהבה... שם מקסים. השם של בני הקט.

קוראת עכשיו את "מר פיי", איזה כיף כשיש ספר טוב
איזה כיף!
ממליצה לך בחום על נטליה גינצבורג. סופרת מדהימה שתאהבי. כך נראה לי. כל ספריה נפלאים. מרגשים. אנושיים.

והקטן בן שנה ועשרה חודשים, עדיין יונק. הוא ממש בן, מדהים לגלות את האנרגיה הזו מהזוית האימהית.
שלי בן 10 חודשים עוד חמישה ימים. ועדיין יונק. עונג. פשוט תענוג.
מסכימה עם כל מילה שכתבת.
הנאה צרופה לראות אותו הופך מתינוק לפעוט. סקרן כל כך, לומד וחוקר ומתבונן וגדל. ואני איתו. צופה עליו. גדלה איתו.
נהנית ומתענגת מנוכחותו.
מריחה אותו. נושמת אותו. אוהבת אותו כל כך.
לפעמים בוכה כשאני מניקה אותו. ולא מעצב חלילה אלא מהצפת רגשות מדהימה. מוזר ונפלא.

ד"ש לאוסטרליה. לתוכים. לציוצים. לרוחות. לשקיעות. לאויר. לאנשים.
נגיע. עוד נגיע לשם.
<תודה על מה שכתבת. גרמת לי לדמוע קלות>

נועה, בדיוק לקול הזה אני מחכה, משהו שיפתח שיעורר לי את התקשורתיות. תודה
אמא_ בבית כיף לשמוע את קולך.
שלומי טוב. אנחנו בנתיים כאן.

קוראת עכשיו את "מר פיי", איזה כיף כשיש ספר טוב. מחפשת חלונות לקריאה, לוקחת אותו לכל מקום. מחכה שהילדים ירדמו. קוראת בזמן שהקטן ישן ואומרת לעצמי עד עמוד 50 ואז אני אעשה את הכלים. מגיעה לעמוד חמישים ואומרת לעצמי עד 11:30 מה שהספקתי הספקתי. ולבסוף מגיעה לנקודה שצריכה במילא לעצור, כדי להכיל כדי לעכל, מורידה את הספר, נגשת לכיור, שמוביל לריצפה במטבח, שמובילה לרצפה בסלון, שמובילה לכביסה, שמובילה לחדר שינה, שמוביל לחדריי הילדים ולאמבטיה ולשירותים... עד שהקטן מתעורר.
חוצמזה קניתי לי נעלי בירקנשטוק שווה כל גרוש, אני פשוט גרה בהן.
עברנו את החגים ונכנסים לקיץ, זה נורא מוזר, אני בדיס אוריאנטציה עם הזמנים והחודשים זה פשוט לא מסתדר לי.
הגדולה עדיין הולכת פעמיים בשבוע לגן האנטררופוסופי. נחמד מאוד, היא לא רוצה ללכת, אבל חוזרת הביתה מוארת. אני מרגישה אותה, הכל בסדר. היא כל כך גדלה, הייתה בת חמש באוגוסט, והיא טסה קדימה עם הגדילה, אך עדיין נמצאת "בסיבוב הראשון". שטיינר אומר שעד גיל שבע הילד עדיין מחובר לשלב הראשון של ההתהוות, הוא עדיין בזמן חלום.
והקטן בן שנה ועשרה חודשים, עדיין יונק. הוא ממש בן, מדהים לגלות את האנרגיה הזו מהזוית האימהית. הם נורא מצחיקים הבנים האלה, כל כך שונים מאיתנו. מאיפה זה בא האינסטינקט התוקפני הזה שלהם. למה הם חושבים שאם משהו לא מתאים להם הם צריכים להיכנס בו פיזית. מדהים. אני עדיין בהתבוננות, מגיבה, אך עדיין לומדת מה בעצם קורה כאן. חייבת להודות שאני חוטפת לא מעט. מה עושים. מה הוא מבין? איך אפשר להגיע אליו?

הי תמר, אחרי שקינאתי בכל סיפורי הגשמים שלך, סוף סוף נושמים פה קצת סתיו. מה שלומכם?

תמר יקרה, מה שלומך, האם אתם נשארים באוסטרליה? איך מסתדרים הילדים עם המסגרות, או הם בבית?
לאיזה קול את מחכה?
@}

הי. השמיעו קול.

שנה טובה, ויום כיפור טוב ופורה

תודה @} כרגיל, המילים שלך חכמות וחשובות לי.

יש משהו מאוד מוזר בשמש באוסטרליה. אומרים שזה בגלל החור באוזון. אפשר לראות את הנזקים על עור הפנים. אני יודעת את זה בראש אך המודעות שלי עדיין לא באמת הפנימה שהשמש מזיקה.

חברות
חברות בין שתי נשים היא מתנה שמרוממת את החיים, מעצימה את ההוויה ומרחיבה את הנשמה.
אני אומרת תודה על חברות ולא לוקחת שום דבר כמובן מאליו.

משפט של זנטה
להיות לבד זה קשה כמו להיות במערכת יחסים עם עוד משהו.

חזרתי. גם המחשב חזר.

את כותבת כל כך יפה. נכון שזה כל כך כיף לפגוש את האנשים המרפאים, המסייעים, אלה שמושיטים לך יד ואומרים: "זוכרת? זה בתוכך. בואי תיזכרי שוב. זה לא קשה. הנה, את כבר שם".
פעם חברה שלי כתבה לי "שתמצאי את השלווה והשקט שהם כבר שלך". כן, הם היו שלי. וכן, לקח לי הרבה זמן למצוא אותם.

הגיע האביב. עם האביב באה השמש (היא יותר קרובה לכדור הארץ בקיץ מאשר בחורף, בחצי הכדור הדרומי), חוגגת לה דרך החור באוזון, ואני מתחילה "להתחמש".

שמש תמיד היתה "אישיו", בגלל שהעור שלי לבן כל כך ורגיש לכוויות. ברמה הטכנית אני מסתדרת עם זה מצוין: משקפי שמש, כובעים, אולטרסול, ואם יהיה צורך אעבור גם לבגדים ארוכים יותר. זאת לא בעיה וזה גם לא מכביד מאוד. אבל חברה שלי אמרה לי פעם שהגישה שלי קצת בעייתית: שאני כל כך בהתגוננות מהשמש, שאני שוכחת שהשמש היא גם מזינה, משהו חיובי, מקור לחום ולאנרגיה, ואני מפחדת ממנה, לא נותנת למתנות האלה לבוא.
ופה זה עוד יותר קשה. כי בישראל הייתי יכולה להניח מדי פעם להתעסקות בכובעים וכו', ולהרגיש קצת את השמש ישירות. לשכב בשדה ולהתמסר. עשיתי את זה פעם-פעמיים, לפני שעזבתי. אבל פה המרווח הוא הרבה יותר צר - אני באמת נשרפת משהייה קצרה בחוץ, וגם אם זה לא ממש כווייה (אף אחד לא רואה עלי), בכל זאת הפנים שלי חמים ויש לי הרגשה "שורפת" ועייפה ולא נעימה.
אז מה עושים? איך לקבל את המתנה של השמש ועדיין להימנע מפני הקיצוניות והשריפה שבה?

לפעמים זה רק לעצור לרגע, לפנות אל השמש בעיניים עצומות, ולהגיד "תודה".
אבל זה לא מספיק.
אולי אני אלך לראות יותר שקיעות.
אולי משהו אחר.

It's me, Tamarush, writing from the liberary.
.I'm glad that the site became active again
I miss the company of peaple like me, people who strive to improve themselves, to be better and better every year. who can read what you've just wrote and to understand it, and even to speak in this language.

How and where could I find them?: we have a company here, good people, young couples like us, in the prossess of integrating in Australia. They are good people. But it is not enough

Where could I find my community?

I feel very "earthish" now. Jobs. Internet. Dress codes. Lots of shopping. Ironning board. It's not bad, of course. Only when I read you I remember the other parts of myself and wait for their time to come

I've got a new book of Amos Oz. A legend of a small village that all the creachers and animals have ran away from it, many years ago. It's beautiful. and sad. I must write to him and tell him about the hope

see you later - in Hebrew this time - when my computer goes home from repairment
Tamar
.

נועה יפה אחת. אין לי מה לומר אולי מווווווווווווווו

הייתי בשבוע שעבר בטיפול רפלקסולוגי אצל זנטה. אשת מערות אהובה עם ריח של יער, שעשתה קסמים ולקחה אותי לטיול במחוזות לא צפויים בתוך הנשימה. הייתי לרגע תינוקת בוכה ולרגע אמא אדמה. קיבלתי אהבה במנה גבוהה הייתה לי הארה ושיחרור ושימחה, ואחר כך דיברנו והיא סיפרה לי את שראתה והכל בול הכל מובן ומרגיש כל כך נכון. קיבלתי תמונה לכל מה שהיה ואישור לכל מה שעומד לקרות. אני כל כך מודה לה שהיא מי שהיא, אני רואה שלא קל להיות אשת מערות, בבה יגה, גם בתנאים אוסטרלים של שנות האלפיים זה לא קל. אני אוהבת אותה, באתי אליה עמוסה חנוקה בודדה יצאתי קלה חזקה אהובה. אני אוהבת אותה אוהבת את הריח שלה. לא אשכח אותה לעולם.

גמד מתוק זאת זכות עבורי, תודה שהשמעת את קולך האגדתי, הוא מרגיש מוכר ואהוב, קחי לך פרח סגול עם אבקנים זהובים ועלי קוטרת ירוקים זה בשבילך מתנה ממני אליך.

את כותבת מדהים ומרתק, אני עוקבת בדריכות כבר זמן מה, למרות שלא השמעתי קולי עד עתה. אז תודה על הזהב הטהור.
ההתנהלות בחייך נשמעת כה רגועה, ונעימה ופשוטה. מעוררת בי השראה.

@} בבבוווווווווווווווווווווו.

השמיעו קול

אך אגלה לך שהוא עשויי מקש.
הרבה יותר זמין הרבה יותר טבעי
קש_ הוא בכלל לא _קש ה
שבתשלום <גם לנועה ול תמרוש רוש >

יש פה שקט מדהים שלא חוויתי מעולם. זה ממכר.
תמרוש, את יכולה לדמיין את קולות הכביש הראשי לים, ולהתמכר לרעש הגלים במדיטציה מניפולטיבית...

תודה.

הכל מסתדר, גם אם בדרך שונה משחשבתי.
אספר מאוחר יותר.

למה בעצם אני מקנאה בך? עצרתי לחשוב וגיליתי סיבה אחת בלבד:
מהתיאורים שלך זה נשמע כאילו לך יש יותר שקט ליד הבית.
זה הכל. לפעמים אני פוגשת אנשים שאומרים שהם יכולים לחיות בעיר בתנאי שיש להם מספיק עצים מסביב (מלבורן מצוינת לצורך העניין ). אני תמיד עונה להם שאני יכולה לחיות בתוך עיר אם יש לי מספיק שקט ברחוב שלי. לעצים העיריה כבר דואגת... ועכשיו - מה לעשות - אני חיה על כביש תלת מסלולי מרכזי. בארץ הייתי יוצאת מדעתי תוך שבוע - אולי פחות. אבל בגלל שפה הדברים ממילא רגועים יותר אז אני עוד יכולה הלחזיק מעמד. אבל לא לאורך זמן.

תמר - המילים שלך עובדות עלי כמו קסם.
אני מראה לכם את הזהב שטוויתי, אך אגלה לך שהוא עשויי מקש.
חיבוק גדול חזרה

חני ונועה- איזה כיף שאתן מבקרות אותי, שולחת לכן נשיקה אוסטרלית וחיבוק גדול.

תמרוש - לבת שלי יש קלטת אהובה של המחזמר עוץ לי גוץ לי. גיבורת המחזה, שהיא בתו של הטוחן, נשלחת לכלא וצריכה להפוך קש לזהב, בגלל שאבא שלה אמר שהיא יכולה. להפוך קש לזהב, זה אחד הקסמים שאנו לומדות לעשות. מכל הקושי והבדידות וההתמודדות לעשות זהב טהור. אני מראה לכם את הזהב שטוויתי, אך אגלה לך שהוא עשויי מקש. הקש שלי כמו שלך עשויי מעבודה ומנתינה ומהסתכלות לפחד בעיניים ומהכרות עם הצל וקבלה של הכאב והקושי והאכזבה. כל אלו הם החומר שאיתו אנו עובדים, שאיתו עושים קסמים. מאחלת לך שהכל יזרום לך קל וחופשי וגמיש ומתחבר. שהכל יסתדר ויחזיר אהבה. בהצלחה.

איזה נפלא.
אני כל כך מקנאה בך.
אני נמצאת בשרשרת של התמודדויות. כל יום בית ספר חדש, והנסיעות האורוכות בעיר, והאוטו, והתאונה הקטנה שעשיתי (שברתי פנס על מכונית חונה) והמנהלת שלי שטילפנה אלי עכשיו וביקשה שנדבר מחר, וטוב לא יכול לצאת מזה - ככה אני מרגישה. הכל כל כך קשה לי עכשיו. אני תשושה. אני בודדה. אני מפחדת מהמחר, ואני שונאת את זה. כל הזמן אני אומרת לעצמי שיש שיפור, יש התקדמות, אבל אני לא מרגישה כך.
מרפאה בעיסוק אחרת מהעבודה אמרה לי שהסמסטר הזה של השנה היה מאוד לחוץ לכולם - פתאום בבת אחת המון אבחונים שצריך לעשות, ועוד כל מיני דברים - כך שלא פלא שקשה לי להיכנס. זה עזר לי, אבל רק קצת.

תודה לך, על השיתוף ועל הסיפורים שנוגעים ומחברים עם היופי והאמת של החיים

וואו, וואו וואו ועוד פעם וואו
אהבה

ביום ראשון הייתי במסיבת טראנס ומוסיקת עולם. בלי סמים, בלי גברים, בלי ילדים. וואו, וואו וואו ועוד פעם וואו. המסיבה התחילה בשתיים עשרה בצהריים! כל אחת הביאה משהו לאכול, כך שהשולחן היה עמוס כל טוב. הדבר הכי בולט עבורי מההתחלה, הוא כמות היופי שהייתה במקום. אמרתי לחברה, שאין לי ספק שתשעים אחוז מהיופי הוא אצלנו. הצבעוניות, החיות והזרימה נכחו במלוא הדרן. המסיבה הייתה בחצר האחורית של חברה, הכל ירוק, מרגישים את האביב. הנחל זרם באיטיות ויצר ברכות קטנות שמאפשרות טבילה לא מאיימת. היו בנחל גם יתושים, רק כדי שתדעו שהם קיימים גם בגן עדן. הייתה מדורה שמסביבה מעגל אבנים מקושט בפרחים סגולים. כשאני אומרת סגול אני מתכוונת סגול! בום של צבע. היה עץ לימון עמוס פירות שמתחתו מחצלת עם שיפים (זה פרוות כבש, שמאוד נעים לשבת עליה), וכריות. והיה עץ אחד שמתחתו הניחו סארי ורוד עם נוצצים כסופים ועליו היו קיסטלים, פרחים, פסלונים נשיים וכל מיני הפתעות. מקדש קטן, מי שרצתה שמה בו את שלה. וכולן זוהרות בפשטותן, יפיפיות באמיתותן. סיפרה לי חברה שבעלה קצת התבעס שהיא משאירה אותו לבד ביום ראשון, אמרתי לה, אני בטוחה שלכל אחת כאן יש סיפור על מה היא השאירה בבית ואיך היא השאירה אותו. צחוק הגורל שזה היה יום האב האוסטרלי, והיו לא מעט אבות שנאלצו להיות אב בודד, ביום האב. אחרי נשנוש ופיטפוט התאספנו במעגל כל אחת הציגה את שמה שם אמא ושם סבתא. זוכרים את אנטרה והריקוד הקונדליני של הצ'אקרות. היא הנחתה את ההמשך. מוסיקה מדהימה ואנרגיות גבוהות ביותר. ואחר כך המסיבה. באיזשהו שלב שמענו גשם יורד לא רחוק מאיתנו, עננים אפורים הופיעו מעלנו, פשוט שלחנו את הסערה הלאה מאיתנו, וכעבור שעה קלה השמיים התבהרו, ואף לא טיפה ירדה עלנו. כשנהיינו רעבות היו במטבח סירים של כל מיני תבשילים חמים והיה סלט גדול. כמה טעים, מושלם. רקדתי הרבה, פגשתי את עצמי תמר, פשוט אותי, בלי תפקיד, עם המון שימחה והכרת תודה. בסביבות השעה עשר התחלתי את סבב נשיקות הפרידה. ואז הדי.גי. הודיעה ברמקול, אני ממש מצטערת אני צריכה לסגור את הציוד, אני חייבת לחזור הביתה להניק את התינוקת בת שמונה חודשים, שזו הפעם הראשונה מאז שנולדה שאני משאירה אותה לבד. בליבי זימרה תחושה של שלמות. אני לא מפסידה כלום. זה גמר כשאני הולכת. העולם החיצוני תואם את העולם הפנימי. חזרתי הביתה לבעל סקרן ולילדים ישנים. תודה בעלי, תודה אלוהים, תודה לאלה ותודה לחיים.

תמרוש - מבינה אותך, ומחזקת אותך ללכת עד הסוף, ולמצוא משהו ממש ממש בול בשבילך.