צפרדע ית, אני גרה בפרדס חנה שהיא מקום עם אנשים כלבבי ומקסימים. אפשר לומר שיש כאן קהילה, אבל לא ברמת הקירבה שהייתי רוצה באמת.
פלוני, אני אכנס לפורום הזה, תודה, לכולם...

מישהי, חוץ מאתר 'באופן טבעי' הקסום, רציתי להציע לך להיכנס גם לפורום אל-הורות בתפוז. גם שם אפשר לשתף וגם למצוא קהילת חברים תומכת. שם (בניגוד לכאן) הרוב אינם הורים ויש להם זמן פנוי וגם הם מחפשים ליצור קשרים ברמות שונות עם אנשים שונים.

מישהי, באיזה אזור את מתגוררת? יש כל מיני קהילות ששמחות לקבל משתתפים חדשים... אולי מישהי כאן מכירה כאלה קרוב אלייך (אני מכירה לא מעט באזור השפלה...
ץ

תודה לכן על התשובות והאמפתיה.
הנה דוגמה לקהילה עוטפת... (-:

מה שעולה לי ישר זה מה לגבי זוגיות?
זה ממלא צורך רגשי גדול לחלוק חיים יחד ומאפשר גם יותר הזדמנויות חברתיות.
הכול פתוח, מאחלת לך שנה טובה מלאת חיבורים מפרים ומשמחים

מה עם אימוץ של ילד בוגר יחסית? או שימוש כמשפחה מארחת לנערים מפנימיה?
אולי זה סוג של פתרון שטוב לצדדים רבים.

פרח זה @ ואז } אקראית יקרה

בעצם אני רוצה יותר קשר וחיבור
אני מרגישה שהצורך בקהילה, אבל כזאת עוטפת ואקטיבית, הוא ממש פיזיולוגי..

אז אפשר לחקור איך ניתן להגיע לזה.. איך ניתן לנוע לכיוון הזה...
אצלי לדוגמא העיסוק שלי מספק את הקהילה הזאת, בין היתר... וגם הרבה מהחיבורים והקשרים (והפעולות המשמעותיות שלי בעולם).
מה עוד יכול להיות? מקום מגורים, תחומי עניין כמו שאקראית כתבה, קבוצות לימוד בנושא מסוים, קהילה של אמונה משותפת, תשוקה משותפת, פרויקט התנדבותי משותף..
את יכולה אולי לבחון מה המכנה המשותף שלך עם אנשים, או להתרחב למכנה משותף כזה. את יכולה אולי לשאול איפה את יכולה ורוצה לתת לעולם, ומשם יבוא הקשר..
אני מנסה כיווני חשיבה, מקווה שזה מתאים לך, אולי זה לא מה שאת מבקשת...

כשאני ממקדת יותר את הצורך שלי, אני מגיעה לזה שבעצם אני רוצה יותר קשר וחיבור, כמו שכתבה דגן בגן.
אני מרגישה שהצורך בקהילה, אבל כזאת עוטפת ואקטיבית, הוא ממש פיזיולוגי..
ואולי זה הצורך האמיתי.
תודה...

דגן בגן יקרה, תודה על המילים שלך...

אם כך, לא החמצה היא אלא הדרך שעברת עם כל מתנותיה, הדרך שתקדם אותך בסופו של דבר (או בהמשכו של דבר) אל משאת נפשך.
פרח (לא יודעת איך עושים)

ההחמצה היא בעיקר בכך שאני חוזרת לבית שבו אני נמצאת לבד
מישהי יקרה, את העובדה שאין לך ילדים ביולוגים כנראה לא ניתן לשנות, אבל נראה שאת מה שמפריע לך או חסר לך ניתן גם ניתן.. אם אני מבינה נכון, מדובר בצורך הכי אנושי שיש - הצורך בקשר, בחיבור. אם כך, לא החמצה היא אלא הדרך שעברת עם כל מתנותיה, הדרך שתקדם אותך בסופו של דבר (או בהמשכו של דבר) אל משאת נפשך.
אני כן חושבת שיש מקום לכל קשת הרגשות והתחושות ונקודות המבט בהקשר הזה, של להסתכל אחורה אל מה שלא עשינו , ואל ההשלכות של זה בכל המובנים.
גם חוסר הפעולה שלנו ואי ההחלטה יש להם תוצאות.

נראה לי שטוב לתת מקום ולכאוב את תחושת ההחמצה על מה שכבר לא יהיה, ובעיקר להתבונן על מה יש, ומה ניתן לעשות עכשיו.

_הרבה מהחיבורים שנדמה כי נוצרים באופן טבעי - מעצם שהות במקום מסויים או כנגזרת של סטטוס מסויים - שווים בדיוק את זה...
אם זה מתפתח למשהו אמיתי - זה כי שני הצדדים או אחד מהם לפחות משקיע כדי שזה יקרה._

_מאד אהבתי שאת רואה את האפשרויות הקיימות ולא רק את מה שלא.
וזה בלי להיכנס לשיקולים שיש לשקול בעיניי, כשחושבים לאמץ, למשל._

תודה...

ועוד משפט אחד.

אני רוצה לכתוב על זה שאני בלי ילדים, וילדים ביולוגים כנראה שלא יהיו לי.
מאד אהבתי שאת רואה את האפשרויות הקיימות ולא רק את מה שלא.
וזה בלי להיכנס לשיקולים שיש לשקול בעיניי, כשחושבים לאמץ, למשל.

מישהי,
המרגיעון כותב "גם כאשר השמים תכולים - אי שם יורד גשם".
ומוצאת שהוא כל כך מתאים למה שבאתי לכתוב לך.
בהרבה משפחות עם ילדים, הורים חווים בדידות.
חיבורים לא נוצרים באופן טבעי.
חיבורים נוצרים אם יוצרים אותם. אם משקיעים בכך.
הרבה מהחיבורים שנדמה כי נוצרים באופן טבעי - מעצם שהות במקום מסויים או כנגזרת של סטטוס מסויים - שווים בדיוק את זה...
אם זה מתפתח למשהו אמיתי - זה כי שני הצדדים או אחד מהם לפחות משקיע כדי שזה יקרה.

לכן,
זה אפשרי גם לך.
אם ה"לבד" הוא הוא העניין - היום יותר מתמיד, ישנן המון אפשרויות. המבוססות על תחומי עניין, גיל ועוד.
מאותו מקום שזה נראה לך יותר מאתגר - יכול להיות שזה דווקא יהיה קל יותר..
אם תגדירי לעצמך במדוייק - מהו הצורך שאת רוצה למלא.

(ונשארת להקשיב גם).

הדס מצוי זוכרת שקראתי בזמנו על המסע שלך... נורא שמחה לשמוע על העדכונים המשמחים...

תודה על ההקשבה...
מצד אחד, יש לי דרך שאני הולכת בה שנים, דרך רוחנית, שנושקת גם לעיסוקים שלי, ובה אני מרגישה, בגדול, מימוש, אבל מצד שני, ההחמצה היא בעיקר בכך שאני חוזרת לבית שבו אני נמצאת לבד.
כשיש ילדים, באופן טבעי, נוצרים חיבורים עם עוד אמהות ומשפחות שיש להם ילדים בגילים דומים, וזה יותר אפשרויות ליצור למשל חופשות ביחד, ובכלל... קשרים.
כשנמצאים לבד ובלי ילדים, האפשרויות האלה מצטמצמות. בגילים צעירים יותר, נגיד 20, 25, המשתתפים בקבוצת ההתייחסות שלך הם ברובם גם רווקים וללא ילדים, ואז באמת היו פעילויות משותפות. בגיל הנוכחי, למרות שיש עוד כמוני (בלי, או עם ילדים גדולים, שכבר פרחו מהקן) אני מוצאת שיותר מאתגר ליצור את החברויות האלה והארועים המשותפים.

מישהי,
תרצי אולי לפרט עוד את תחושת ההחמצה?
(וגם אם לא. גם אני כאן, מקשיבה).

מקשיבה.
עד לא מזמן חשבתי שגם אני אהיה כך. בלי ילדים. מרצון ומהחלטה.

כיף כאן... הרבה זמן לא נכנסתי לאתר, ובימים האחרונים אני מוצאת את עצמי פה יותר ויותר.
יש באתר הזה משהו מכיל, מאפשר... תודה על כך...

אני רוצה לכתוב על זה שאני בלי ילדים, וילדים ביולוגים כנראה שלא יהיו לי.
כשאני מסתכלת על החיים שלי, עברתי מסלול די רגיל. נולדתי בקיבוץ, בגיל שש הורי עזבו לעיר, ומאז החלו שנים של התעללות, בעיקר רגשית אך לא רק.
צבא, אוניברסיטה, אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 23, בשנה האחרונה של הבי.איי.
מאז, אבא שלי די התנער מהמחוייבויות שלו, התרחק ולא רצה להיות בקשר, מכר את בית המשפחה, ובעצם, הייתי צריכה לשרוד, כלכלית ורגשית, ומכל בחינה אחרת.
כנראה שלכל האתגרים האלה היו השפעות, והיום, לאחר שחציתי את גיל חמישים, אני מרגישה קצת החמצה על כך שלא בניתי משפחה.
אמנם עשיתי דרך, ואני מוקירה את עצמי על כך, ויכול להיות שאולי זאת הדרך עבורי, בגלגול הזה, ובכ"ז...
משתפת...