^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עזרה דחופה
גידלתי גוזל של תור שמצאתי עזוב, האכלתי אותו וטיפחתי ותו עד שגדל ואזי שחררתי אותו. מכל מקום ראיתיו שוב ושוב על מרפסת הגג בליווית עוד צוצלת וחשבתי שהוא - או היא - הגיעו אל המנוחה והנחלה. לפני שבוע השארתי לו זרעונים ואזי תפסתי אותו שוב וקשרתי לו חוט דקיק אדום בכדי שאוכל לזהותו. והינה הבוקר מצאתי אותו מנוקר ליד הצוואר. לקחתיו לבתי ואני תוהה מה קרה?
האם בזה שסימנתי אותו הפכתיו ל"משת"פ" ולכן נחשד ע"י חבריו, או שעצם נגיעתי בו השאירה עליו ריח של בני אדם.
שאלתי מה עושים עכשיו
מבחינה רפואית איך לטפל בו - אם בכלל?
מבחינה פסיכולוגית - האם לשאירו אצלי - כי בקרב חבריו גורלו נחרץ?
כל הצעה תתקבל בברכה.
תשובה אנא שלחו ל
[email protected]

עדי דוש יקרה, תודה רבה על המלים התומכות! הן בהחלט עוזרות לי, תודה@}

כתבו לך פה דברים מאד יפים ומרגשים, ואני רק רוצה להוסיף משהו קטן מהפן המעשי, כדי שלא תרגישי ש
אולי היא רצתה שאציל אותה, ולא הצלחתי לעשות זאת.
עבדתי בעבר אצל וטרינר והיינו המרפאה היחידה באזור שקיבלה ציפורים פצועות כאלו. רשות הטבע והגנים למיטב ידיעתי לא מקבלים יונים צוצלות עורבים וכו' אלא רק ציפורי בר. וגם אנחנו שכן ניסינו לטפל בהם לרוב נכשלנו. הסיבה העיקרית היא שחיות נטרפות בד"כ מסתירות סימני מחלה, וכשאנחנו רואים שהן חולות זה לרוב מצב מאד חמור וכבר אי אפשר להציל אותן. הסיבה השניה היא שהן הרבה פעמים מגיעות אחרי ניסיון טריפה של חתולים וזה באמת כבר אבוד.
נראה לי שאת עשית הרבה הרבה מעבר למה שאדם ממוצע היה עושה, בבקשה היי רכה וסולחת גם כלפי עצמך

פלונית יקרה, ריגשת אותי עד מאוד במילים שכתבת...
תודה גדולה!

נשמע לי מהסיפור שלך שהיונה באה להזכיר לך משהו.
אולי איזו תזכורת מאמא שלך,
ולעזור לך
לאו דווקא לבקש ממך עזרה.
החיים קשים לעיתים וטומנים בחובם בדידות גדולה
אך כל זאת למראית עין
עמוק בפנים
נשמתך הזכה מוקפת באור ואהבה
דאגה והגנה
של אימך
שמלווה אותך בכל עת.
את באמצע מסלול קשה ומתיש ולא פשוט לראות את התמונה השלמה כשאתה באמצע הדרך
אבל את לא לבד.
את פשוט עוברת קטע מסוים מהמסלול לבד.
זה הכל.

א, אני שמחה שיכולתי לעזור , אני אמשיך לקרוא, אם תכתבי כאן ולתמוך בהתבוננות שלך.

ולפלונית, מתחברת מאוד לדברייך. תודה רבה!

אורה, המלים שכתבת כל כך נוגעות בי.

נושא רגשות האשם, לקיחת האחריות על הפגיעה- כל אלה מוכרים לי יותר מדי... גם הכאב, כשלון וחוסר אונים לעתים...

אני בהחלט מנסה, לאור דברייך, לבחון את ההתרחשות הזאת מתוך נקודת מבט אחרת, של עוצמה, כפי שהצעת.

כנראה שהחוייה הזאת באמת באה להפנות זרקור למטען הרגשי הכבד שהורגלתי לשאת אותו.

אני בוחרת קודם כל להתבונן בו, ובהחלט מזמינה את עצמי לשחרר אותו...

תודה גדולה!@}

מה שעלה לי זה שרק על תזונה פיזית חשבו כל מי שעברו... יכול להיות שבעצם מה שצריך כאן זה מגע... חיבוק אוהב, יד נוגעת, ליטוף... (אם בעצם משליכים עליך... היונה)

אני מאוד מבינה ומרגישה את הכאב שבהתרחשות כזאת ודברים דומים קרו לי לא פעם. אני קוראת את מה שעשית בכדי לעזור ליונה וקשה לי להעלות על דעתי שיכולת לעשות הרבה מעבר לכך. אבל מה שאני מרגישה הוא שאת פשוט כורעת תחת משא של רגשות אשם שהופכים התרחשות כל כך טבעית ויומיומית למצב בו את עצמך הפוגעת. את לא יודעת למה היונה הגיעה אליך ויש לכך הרבה תשובות שיתגלו וייחשפו בפניך כל פעם שתהרהרי במקרה הזה, בעתיד, כשתהי במצב אחר שיתגלגל מתוך הרגע הזה. אבל למה, כרגע, את בתוך גוון רגשי שמאפשר לחשוב על המצב ככזה שיש בו כאב, חוסר אונים וכישלון שלך? את יכולה להתבונן על ההתרחשות העזה הזו מתוך עוצמה? אולי היונה הגיעה אל פתח ביתך משום שיש ברוך ובחמלה שלך משהו שיכול לשחרר אותה למצב קיומי גבוה יותר? הצפות חדות כאלה לפעמים באות להראות לנו מטען כבד שאנו נושאות איתנו והגיע הזמן להתבונן בו, ובעדינות להזמין את עצמנו לשחרר אותו.

כל תשובה כאן פשוט מרגשת אותי. איזה נשים נפלאות יש כאן. נועה יקרה, תודה@}

לדעתי קיבלת תזכורת על החיים. תזכורת שאת משמעותית למישהו, שיש לך תפקיד, שאיכפת לך.
אם עשית מעשה בעל משמעות את מרגישה טוב יותר, (לרוב זה גם יכול להתרגם ל "אני שווה יותר") .
היונה הזיזה בך, הזיזה אותך לפעולה. פעולה מתוך איכפתיות, חמלה ואהבה. וצורך להשפיע, לשנות ולהיטיב.
היא באה להציג בפנייך את התכונות המופלאות שיש בך, להזכיר לך שאת חשובה, שאת משמעותית לבריאה.
@}

חופש, יכולת תנועה ותזוזה, תעוזה, תום, הגשמת רצונות אישיים - כן, כל מה שכתבת נכון. כל התכונות האלה באמת קצת מוזנחות אצלי...

אני נושמת עמוק.. תודה גדולה על המלים הנכונות.

לומר לך את האמת? המחשבה הראשונה שלי הייתה שזו פשוט מקריות אז את לא צריכה להתרגש. אבל אני חושבת שגם אם זו סתם מקריות , העובדה שאת מייחסת לה משמעות יתרה היא ראוייה להתייחסות. אז אני מנסה לחשוב- מה זו בשבילי ציפור? מה היא מסמלת? בעיניי היא מסמלת חופש. יכולת תנועה ותזוזה, תעוזה, תום, הגשמת רצונות אישיים. אז אולי החלק הזה שבך מרגיש קצת מוזנח? חסר יכולת/כוחות/חיים? אולי תשמשי בזה כלקח ותעזי לעוף?...

צבעונית יקרה, תודה רבה על הדברים שכתבת. אני קוראת אותם ודומעת...

מאוד מתחברת למה שכתבת. נותנת לדברים שלך עוד לחלחל... תודה!

אני חושבת שזה בא קצת להעיר אותי. אני חיה במוד של הישרדות. דואגת לצרכים שלי כדי לשרוד. אין לי ממש הורים. אמי נפטרה מזמן, ואבי לא ממש מתפקד כהורה, בשום מובן. אין לי קשר איתו.
מרוב הדאגה הלחץ, ההישרדות המלחיצה הזאת כ"כ הרבה שנים, כלכלית, רגשית... אני מוצאת את עצמי לא מושיטה עזרה לציפור פצוע

ברור לי שכשהייתי ילדה לא הייתי חושבת פעמיים ומנסה לעזור לה. משהו קרה לי במשך השנים האלה. וזה לא משהו טוב.

מה שעולה לי זה שהיונה היא סימן בשבילך(אבל אם את לא מתחברת לזה אז ...אולי יבוא סימן אחר ואולי יש מסר אחר ליונה)
סימן שכשלא טוב, לא נשארים כי צריך או חייבים פרנסה. באותו יום עבדת במקום שלא טוב לך, כך גם היונה הייתה במצב לא טוב, אותך אף אחד לא יכול להציל- רק את עצמך יכולה להוציא עצמך מהמצב הלא טוב. לגבי היונה הרמז הוא אם את לא זזה משהו בך מת
לא חבל? את עדיין חיה ומודעת לכך שלא טוב אז תזוזי ויהייה לך יותר טוב...

יופי שאת משתפת, וגם יש לך רגישות לבע"ח שזה מאוד יפה בך.
ממליצה לך לקרוא ספר:כוחם של צירופי מקרים/ דיפאק צ'ופרה
בהצלחה בכל

מעוניינת לשתף בחוייה שארעה לי היום. אני אומרת מראש שמדובר שמדובר על חוייה לא קלה

עבדתי מהבוקר עד הצהרים. ככלל, אני מאוד אוהבת את העבודה שאני עושה (פרי-לנס) אבל במקום הספציפי שאני עובדת בו בימי חמישי, אני לא רוצה להיות, ואין לי מוטיבציה להכין את העבודה לאותו מקום ולהעביר אותה.
אני מרגישה שאם היתה לי אפשרות, הייתי מוותרת על העבודה שם. רציתי שהעבודה תיגמר כבר. אחרי העבודה היו לי עוד כל מיני סידורים ורק רציתי להגיע כבר הביתה, לאכול (הייתי מאוד רעבה) ולנוח...

האמת, שבכל בתקופה האחרונה אני מרגישה שאין לי כח, אין לי מוטיבציה לכלום כמעט. אני מרגישה לבד, ללא מסגרות תמיכה ומשפחה כמעט.

דווקא העבודה שלי מחברת אותי לאנשים, וככלל אני מאוד מודה על העיסוק הזה ומברכת עליו.

הגעתי סוף סוף הביתה, ופתאום אני רואה יונה מונחת על מרפסת ביתי...צוצלת ליתר דיוק.

לא הייתי בטוחה אם היא חיה או מתה. היא בקושי זזה... היא נראתה פצועה. היא לא יכלה לזוז...

הרגשתי מותשת ונלחצתי מזה. לא ידעתי כ"כ מה לעשות... אני גרה לבד ולא ידעתי עם מי להתייעץ.

הנחתי לידה מים ודוחן. היא לא זזה...

התקשרתי לווטרינר די ידוע בישוב וסיפרתי לו, לאחר שהעברתי אותה לשדה שליד ביתי. סיפרתי לו על מצבה, אמרתי לו שהיא במצב לא טוב, לא מסוגלת לזוז.

הוא אמר שבמצב הזה עדיף כבר לתת לכוחות הטבע לעשות את שלהם... לשרשרת המזון...


למרות תשובתו המוסמכת, החלטתי להתקשר ליחידה הוטרינרית של הישוב. שם ענה לי מישהו שאמר שאין כבר רופאים בשעה הזאת ואין מה לעשות...

הוא הפנה אותי לרשות שמורות הטבע בנחל מערות, אמר שיש להם פקחים שעוסקים בציפורים... פניתי אליהם, וגם הם לא עזרו.

התקשרתי לעוד וטרינר שאמר שאני אוכל להביא אותה, אבל רק עוד שעתיים...

במשך הזמן הזה, מדי פעם הלכתי אליה, היא נראתה לא טוב. קפואה. לא יכלה לזוז. אנשים עברו לידה והניחו לידה אוכל... אבל היא עדיין לא הגיבה...

הרגשתי שאני לא עושה משהו מעשי כדי להציל אותה, אם אפשר עדין בכלל...


אחה"צ יצאתי וכשחזרתי ראיתי אותה מרחוק. נראה שהיא כבר מתה...


אני חושבת שהיא לא סתם הגיעה למרפסת ביתי. אולי היא רצתה שאציל אותה, ולא הצלחתי לעשות זאת.


סיפור לא קל...אשמח להארות...