+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
כבר פעם שלישית שאני מנסה לעדכן בשבועיים הארחונים, והדף שלי קורס לי...אני אנסה שוב
במשך הרבה זמן הסתובבתי עם הפסקה הזאת של בשמת בנוגע לשינוי:
_את הכיסוי צריך לחפש במעשים ולא במלים.
לכן, אם אין אפילו מלים שמרמזות על איזשהו מאמץ מינימלי לראות את הצד שלך - בוודאי אין מה להאמין לו.
אם יש מלים, אפשר להגיד לו: הנה, אני מקשיבה לך. עכשיו אני רוצה לדעת, בסיטואציה זו וזו, מה היית עושה אחרת היום? (ממש להעלות סיטואציה מהעבר שהתנהגותו מאוד הכאיבה לך ולשאול: מה היית עושה אחרת היום? מה התובנות שלך היום?)
ואם תשובתו השביעה את רצונך, תגידי לו תודה על תשובתו הכנה, את מרגישה שיש התקדמות, ואז תעלי סיטואציה שמתקיימת כאן ועכשיו, ותשאלי:
ועכשיו אני רוצה לדעת, איך אתה-של-היום, מתכוון לפתור את הסיטואציה הזאת? אני מעוניינת לדעת איך אתה רואה את זה וגם מה אתה מתכוון לעשות._
ועם הפסקאות הללו (ממש, הסתובבו לי בראש בכל מני מצבים):
ציל צול{{}}: _המחוייבות שלו כלפייך, לדעתי, מאוד מאוד נמוכה. וזה שהוא מניח לפתחך את מה שהוא בפירוש צריך לעשות בעצמו זו תקלה ענקית בעיניי שמעידה על הרבה מאוד דברים ואף אחד מהם לא חיובי.
לו היה מביע רצון ונכונות ועשייה ורק היה נשאר לחכות שזה יפעל את פעולתו - כן הייתי נשארת. במצב שאת מתארת חסרים הרבה דברים בשביל שהייתי מסכימה שהחיים שלי יחכו לחיים של מישהו אחר._
מי אני{{}}:
מה? מה פתאום שמישהו יצטרך לספוג דבר כזה? את מקבלת כנתון שיש לו התקפי זעם, ורק מחפשת מה יקל עליך לספוג את זה? את מבינה שיש גם אופציה שלא יהיו לו התקפי זעם? מותר לו, כמו לכולנו, להתרגז, אבל התקף זעם- בן אדם מבוגר אמור לדעת לרסן את עצמו.
קור את{{}}:
מבולבלת, זה ממש לא משנה. לא משנה מה הכוונות שלו. משנה איזה חיים הוא בונה לכם. והם נשמעים חיים קשים וחסרי תקווה.
פלוני אלמוני כלשהו:
חשוב שתביני שעשית את זה כי לך לא היה טוב. זה לא בגללו. זה לא קשור אליו. הפוקוס הוא עליך. לך לא היה טוב ופעלת מתוקף חובתך שיהיה לך טוב
אני (כן, גם מה שאני אמרתי הסתובבת לי בראש
): _זה אומר שאני שמה את עצמי בתיעדוף המתאים ביני ובין עצמי (זה כבר קורה), ואם הוא יכול לקבל את זה - יש על מה לדבר.
אם לא - אז אין כאן שום דבר שנכנס תחת קטגוריית הזוגיות, ואני מקווה שנצליח לפחות להיות ביחסי הורות טובים לילדים._
הדוגמה המהממת הזאת של
מי אני{{}}: _לפני שבוע הילדה ביקשה אחר הצהריים לאכול משהו. אני רק נכנסתי מהעבודה והיא היתה צריכה לצאת לפעילות כיתתית כשעה אחר כך. כלומר לא היה הרבה זמן. הצעתי כמה דברים, סירבה לכולם וזעפה. הורדתי את זה מעצמי, אולי לראשונה בחיי ההורות שלי. אני לא אחראית לרעב שלה. אני הצעתי. היא לא רצתה- שתתמודד (כמובן תלוי גיל, אבל נכון לטעמי גם לגיל שנתיים). הכנתי לי את קפה האחה"צ שלי וישבתי לשתות אותו. איך שמזגתי מים- היא הודיעה שהיא רוצה סלט. בשמחה, אמרתי לה. אבל עכשיו אני שותה קפה. כשאסיים- אחתוך לך. בינתיים, את מוזמנת לשטוף את הירקות. והיה לי קשה: איזו הזנחה! אני שותה לי קפה רגל על רגל כשהיא רעבה, אללי! היית חושבת שהיא תמשיך לזעוף. אבל לא. הפעולה הקטנה הזו של הצבת גבול ואי ביטול רצונותי- אפילו לא צרכי, רק רצונותי מול הילדה, הביאה אותה לבוא ולחבק אותי ולומר שהיא אוהבת אותי.
כמה שנות הורות עברתי עד שהבנתי שהילדים צריכים אותנו חזקים. וחזקים זה גם להגיד: עכשיו 9 ואתה הולך לישון. כן, גם בגלל שאמא צריכה לנוח._
עם זה הסתובבתי יומם ולילה. סשן שלם עם המטפלת שלי על שינוי, היכולת לשינוי...של
בשמת א{{}}, כמובן: _"קורבן" מסוגלת לעשות את השינוי, ה"תוקפן" בקשר - לא מסוגל. זה אחד ההבדלים שמבדילים ביניהם. ד"ר איירין לפעמים לא ידעה מי המתעלל ומי הקורבן (שמתנהג בצורה איומה) בתוך זוגיות מרעילה. היא היתה שולחת אותם לעשות שינוי מסוים. מי שהיה מסוגל לעשות מייד את השינוי ולהישאר שם, היה תמיד הקורבן. המתעלל רואה את עצמו תמיד בתור "הקורבן האמיתי" ומשום מה נדירים המקרים שהם משתנים. אחד ממאפייני הקורבן, שחשוב לו/לה לא לפגוע בזולת.
היו אצלה כמה מתעללים ששינו את עורם. מקרים בודדים ממש. על אצבעות יד אחת. היא נתנה לסיפור שלהם מקום בהרחבה, אפשר לחפש באתר שלה, כי זה נדיר והיה חשוב לה להראות תהליך שבו אדם מבין מה עשה לאנשים האהובים עליו ומה אינו רוצה לעשות יותר. לקח אחריות. השתנה. (או לקחה אחריות, השתנתה).
פשוט, סטאטיסטית? תראי כמה מהר הבנת, השתנית ופעלת.
האם הוא רוצה להשתנות?
האם הוא עושה הכל כדי להשתנות?
עד שלא תראי הוכחות בדוקות לאורך זמן, כאשר הוא עדיין בנפרד מכם, אל תאמיני (לאורך זמן - לפחות שנה ולפני שנה אין על מה לדבר. הם טובים בהעמדת פנים לטווח קצר, אבל שנה בוודאות תגלה לך אם הוא אכן השתנה או שרק ניסה להעמיד פנים או לעשות שינוי קוסמטי כדי לקבל אותך בחזרה).
להבטחות, בטח אל תאמיני.
"אני אאמין לך כשאראה קבלות".
וקודם כל, הוא צריך להכיר באופן אמיתי ואותנטי בפגיעות שפגע, במי שהיה, באחריות שלו. ולהצטער על זה. ככה שתראי. בגלוי. לבוא ולהגיד, עכשיו אני מבין. אני ממש מצטער. הייתי שרוט נורא. הלכתי לטפל בעצמי. עכשיו אני רואה כמה הכאבתי לך.
אם הוא לא רואה, מחר בבוקר את שוב אשמה בזה שלא יורד גשם._
כבר אמרתי בעבר שזה השפיע עלי מאוד..לא?
מי אני{{}}:
כאשר מתנצל צריך לשאול בדיוק על מה מתנצל. אם זה אמירות כלליות על "יחס", ולא, נגיד, "על זה שזרקתי עליך צלחת"- אז יש בעיה ואין הבנה. אם מתחיל להתעצבן מול השאלה הזו- אז יש בעיה ואין הבנה. אבל עדיין, הניסיון שלי עם הכרה, לקיחת אחריות והתנצלות הוא שלילי לטווח הארוך.
תמרוש רוש{{}}, אני חושבת שזה משהו שרק במיומיים האחרונים יכולתי לקבל בלי התנגדות ולהבין, באמת: _אבל, בעת ובעונה אחת, עם אנשים כאלה - נורא חשוב לשמור על האינטרסים שלך. ולזכור שהאנשים האלה, בניגוד לאנשים פחות פגועים,
לא יכולים להגן עלייך מעצמם.
הם לא באמת יכולים לווסת את עצמם._
לב שומע{{}, אכן, אני כמוך לגמרי, ואני לומדת לגייס את "הפרסקטיבה הצרה" אלי. היא לא באה לי בקלות בכלל-בכלל: _במצבי קונפליקט, שישנן שתי פרספקטיבות. פרספקטיבה אחת שאני מכנה אותה "ממעוף הציפור", זו עם המבט המאזן שרואה את המכלול, את שני הצדדים או שלושתם, את הצרכים השונים, המניעים השונים, הכוונות שמאחורי המעשים.
וישנה פרספקטיבה צרה, של לראות את הסיטואציה דרך העיניים של עצמי. עצמי בלבד. אחר כך כל השאר._
במשך חודש ++ חשבתי שהוא באמת במקום שמכוונן לשינוי, שמבין את הצורך האקוטי של כאן ועכשיו בהפסקת האלימות. במיידי.
והוא הלך איתי לטיפול זוגי, והוא התחייב שתוך שבועיים ימצא מטפל/ת וילך לטיפול - זוכרות את זה?
והנה, עברו שבועיים, והוא קבע עם מישהי. אחרי פגישה אחת זה נגמר, כי היא מישהי כלכך לא קונבנציונאלית, שלא לאמר שרלטנית, ויש לה אפס הבנה בהתקפי זעם...אז אחרי שעתיים וחצי שיחה, הם הלכו כל אחד ואחת לדרכה/דרכו.
מבחינתו? הוא קיבל טיפול
מבחינתי?
פחחחחחחחח
טיפול זה לא לסמן וי, זאת הכרה בכך שיש משהו אקוטי, קריטי, מיידי, שדורש טיפול
הכרה בכך שגם אם עכשיו כאילו טוב - זה כמו כאבי שיניים: אם לא יטופלו, הן ידרדרו ויכאבו יותר, בנוסף, זה בא בגלים.
ושאת האלימות יש לעצור באופן מיידי.
אחרי חודש++ כזה, הבנתי ש...אין לי עם מי לדבר, לא באמת.
לצערי, בדיוק כמו שחלקכן אמרו למעלה.
ואני?
אני לא מוכנה לחיות בצל האלימות, לא מוכנה לחיות עם בן זוג שלא אוהב אותי, או אוהב אותי לפרקים
לא מוכנה לחיות עם מישהו שמרגיש בנח להוציא לי דברים מהיד, או לזרוק עלי צלחת, או לכבות לי את המחשב, או..לצעוק עלי כי הוא איבד איזון
או שמחליט להעלם מהחיים ולהתחפר בגיטרה, להשאיר אותי לבד עם הילדים
לא מתאים לי לפחד יותר מהחדהוריות.
בכל מקרה - מה שהחזיק אותי לאחרונה זה הדאגה לחינוך הביתי - יש לי ילדים שאמורים להיות בבי"ס שנה הבאה (עוד חודשיים), וממש ממש לא מתאים לי להכניס אותם למסגרת...מצד שני - איך לעשות את זה?
אני עם תינוק קטני (רבכ לא כ"כ קטן, כשאני חושבת על זה..), ועוד כמה ילדים גדולים יותר.
גם הוא במקום שרוצה חנ"ב, אבל הוא עובד ויכול להיות איתם רק אחה"צ, ואני לא אוכל לעמוד בשכירות+חיים בלי לעבוד.
ולעבוד אומר מסגרות (מה שאומר גם להגדיל הוצאות באופן משמעותי ולקרוע לי את הלב)
לופ.
שאני בטוחה שנעבור, כי
לי ברור ש...זהו.
גם לו זה ברור.
היינו בפגישה עם מדריכת הורים שתעזור לנו לתווך את זה לילדים.
הוא מחפש בית, בינתיים אני ישנה איתם והוא בחדר שלנו.
הילדים מרגישים משהו, אבל לא יודעים לתמלל אותו, מין שקט חזר לבית. וודאות
ברור לי שלא יתפרץ עלי, כי גם לי וגם לו ברור שאנחנו לא בזוגיות, אלא כרגע, זמנית, שותפים לדירה
אני מקווה שמתוך זה נוכל לפחות הורות משותפת בלי בעיות גדולות ובנעימות וחברות - כי באמת שמעבר לזה שאנחנו לא מתאימים מבחינה זוגית, אני יכולה לראות איך כן נוטכל להיות בחברות טובה והורות משותפת טובה (בבתים נפרדים, בחיים נפרדים-אבל-לא, בגלל הילדים), כי הוא כן בנאדם מקסים - רק לא כבן זוג שלי.
גם אצלו יש רוגע, כאילו חיי המשפחה הכניסו לו כלכך הרבה לחץ, ועכשיו שהוא יודע שהשהות עם הילדים תהיה מוגבלת ותחומה, זה מכניס לו הרבה סדר ונינוחות מחשבתית.
יש לנו עוד מסע, אבל מבחינתי אפשר למחוק את הדף הזה.
תודה עצומה לכן, על המילים שלכן, ועל הליווי
לא הייתי יכולה להגיע לאן שאני בלי המילים המפוכחות שלכן שעזרו לי לראות בעד לתעתוע, ובעזרתן הלכתי לרווחה וביקשתי עזרה בסבסוד טיפול בשבילי, שממש ממש ממש עוזר לי. המטפלת ממש מהממת. נראה לי שדיברתי עליה כאן איפשהו קצת.
אני עוד בונה את עצצמי, מנסה להבין למה הגעתי מלכחתחילה למצב הזה - קוראת את הדף הזה ונמלאת חמלה על עצמי..זאת באמת אני?
אני זאת שהייתה צריכה לשאול בבאופן אם זה לגיטימי לא לקחת לה מהיד משהו ולהחרים לה אותו?
הרי ברור שזה עקום!!
איזה שפל.
ועוד יותר עצוב לי להיזכר בסצנות אחרות, אלימות הרבה יותר, ש...איכשהו, גם בהן יצאתי "משוגעת הזוייה", ולא הייתי בטוחה אם זה נכון או לא
עצוב לי עלי של לפני חודשיים, שלושה, שנה..ארבע. חמש.
כלכך שמחה לא להיות במצב הזה יותר
על החיים ועל המוות - שולחת