כתבתי כאן ב 2009.
אני רוצה לספר שמאז מצבי השתנה מאד מאד.
עשיתי המון עבודה פנימית, על הפחדים והחרדות שלי מהנושא הדנטלי, המון עבודת תיקון עם הפה (כולל תרגילים ב
שיטת פאולה ).
אבל העניין העיקרי היה שפשוט התפללתי. התפללתי שהקב"ה ישלח אותי לרופאים המתאימים. מעבר לבעיות בחניכיים היו/יש לי בעיות נוספות שלא אמורות להיו לאשה צעירה בגילי.
הפחד הגדול שלי מהטיפול, הביא לכך שלא היו לי כאבים כלל. כמה מהשיניים שלי הגיעו למצב שאדם רגיל לא מגיע אליו בכלל, כי כואב לו הרבה הרבה יותר קודם. לי לא כאב!!
(אחר כך גיליתי שזה גם בינדורי...).
בכל אופן. הקב"ה מצא לי ושלח אותי למרפאה מדהימה.
הרופא היה הראשון שפגשתי בחיי (ופגשתי כמה וכמה) שהרגשתי בטוחה וטובה ויכולה ופשוט בסדר.
לא כאב לי כלום. הוא הכי עדין שאפשר.
באותה מרפאה יש מומחה לעקירות, לטיפולי שורש, שיננית, המזכירה. כולם אנשי מקצוע מומחים, עדינים ומרגיעים.
יש לי, לראשונה בחיי, תוכנית טיפול ותקווה.
אני כבר באמצע התוכנית.
הולכת לכל טיפול בהרגשת סבבה, בהרגשה שאני מתקנת את הגוף שלי, בהרגשה שאני מגשימה חלום!!! להיות בריאה יותר. השינוי שחל בי אינו נתפס.
אני שמחה, אני מרגישה הרבה יותר טוב . אני מרגישה טוב! אני לא מפחדת. לא כואב לי.
אני אוהבת לצחצח שיניים, להשתמש בקיסמים ובחוט דנטלי. הייתי אצל השיננית,והטיפול לא כאב. דלקת החניכיים כמעט נעלמה לגמרי.
הכי חשוב מבחינתי - כשיש לי תור לטיפול, אני הולכת בשמחה. פעם הייתי מלאת רחמיים עצמים, בושה, אשמה, סלידה ופחד. לא הייתי ישנה טוב ימים לפני טיפול כלשהו אצל רופא שיניים.
ביום של הטיפול ואחריו הייתי מרגישה הכי מסכנה בעולם.
הרגשתי כל כך נורא עם עצמי שהייתי מסתירה את כל מה שעובר עלי והרגשתי כל כך לבד.
היום אני אחרת. אני הולכת בשמחה לטיפולים. אני ישנה טוב לפני ואחר. אני משתפת קרובים במה שעובר עלי.
אני שמחה. אני שלמה.
יכול להיות שאם הייתי מטפלת בשיניים קודם, לפני כמה שנים, הייתי במצב יותר טוב. אבל מבחינה רגשית, הריפוי לא היה מתאפשר. עובדה שבמשך שנים דחיתי טיפולים, ביטלתי תורים ברגע האחרון.
לא יכולתי לעשות את זה בכוח, וכשעשיתי בכוח, הייתי מלאה ברגשות האיומים שתיארתי קודם, וזה רק דחה את הטיפול הבא.
ההכרה בקושי שהיה לי, הטיפול בו והמקום שאני נמצאת בו היום לימדו סובלנות. הבנתי שלכל אחת יש אתגר שהיא מתמודדת אתו. יש כאלה שהאתגר שלהם יותר נראה לעין (כמו השמנה) , ויש כאלה שפחות (חרדה דנטלית).
יש לי חשק ורצון להקים קבוצת תמיכה לאנשים שחרדים מטיפולי שיניים. אני כל כך מבינה את הייסורים האלה, ואני יודעת שגם אפשר להתקדם מהם למקום הרבה יותר טוב.
בהצלחה לכולם.
כתבתי כאן ב 2009.
אני רוצה לספר שמאז מצבי השתנה מאד מאד.
עשיתי המון עבודה פנימית, על הפחדים והחרדות שלי מהנושא הדנטלי, המון עבודת תיקון עם הפה (כולל תרגילים ב [po]שיטת פאולה[/po] ).
אבל העניין העיקרי היה שפשוט התפללתי. התפללתי שהקב"ה ישלח אותי לרופאים המתאימים. מעבר לבעיות בחניכיים היו/יש לי בעיות נוספות שלא אמורות להיו לאשה צעירה בגילי.
הפחד הגדול שלי מהטיפול, הביא לכך שלא היו לי כאבים כלל. כמה מהשיניים שלי הגיעו למצב שאדם רגיל לא מגיע אליו בכלל, כי כואב לו הרבה הרבה יותר קודם. לי לא כאב!!
(אחר כך גיליתי שזה גם בינדורי...).
בכל אופן. הקב"ה מצא לי ושלח אותי למרפאה מדהימה.
הרופא היה הראשון שפגשתי בחיי (ופגשתי כמה וכמה) שהרגשתי בטוחה וטובה ויכולה ופשוט בסדר.
לא כאב לי כלום. הוא הכי עדין שאפשר.
באותה מרפאה יש מומחה לעקירות, לטיפולי שורש, שיננית, המזכירה. כולם אנשי מקצוע מומחים, עדינים ומרגיעים.
יש לי, לראשונה בחיי, תוכנית טיפול ותקווה.
אני כבר באמצע התוכנית.
הולכת לכל טיפול בהרגשת סבבה, בהרגשה שאני מתקנת את הגוף שלי, בהרגשה שאני מגשימה חלום!!! להיות בריאה יותר. השינוי שחל בי אינו נתפס.
אני שמחה, אני מרגישה הרבה יותר טוב . אני מרגישה טוב! אני לא מפחדת. לא כואב לי.
אני אוהבת לצחצח שיניים, להשתמש בקיסמים ובחוט דנטלי. הייתי אצל השיננית,והטיפול לא כאב. דלקת החניכיים כמעט נעלמה לגמרי.
הכי חשוב מבחינתי - כשיש לי תור לטיפול, אני הולכת בשמחה. פעם הייתי מלאת רחמיים עצמים, בושה, אשמה, סלידה ופחד. לא הייתי ישנה טוב ימים לפני טיפול כלשהו אצל רופא שיניים.
ביום של הטיפול ואחריו הייתי מרגישה הכי מסכנה בעולם.
הרגשתי כל כך נורא עם עצמי שהייתי מסתירה את כל מה שעובר עלי והרגשתי כל כך לבד.
היום אני אחרת. אני הולכת בשמחה לטיפולים. אני ישנה טוב לפני ואחר. אני משתפת קרובים במה שעובר עלי.
אני שמחה. אני שלמה.
יכול להיות שאם הייתי מטפלת בשיניים קודם, לפני כמה שנים, הייתי במצב יותר טוב. אבל מבחינה רגשית, הריפוי לא היה מתאפשר. עובדה שבמשך שנים דחיתי טיפולים, ביטלתי תורים ברגע האחרון.
לא יכולתי לעשות את זה בכוח, וכשעשיתי בכוח, הייתי מלאה ברגשות האיומים שתיארתי קודם, וזה רק דחה את הטיפול הבא.
ההכרה בקושי שהיה לי, הטיפול בו והמקום שאני נמצאת בו היום לימדו סובלנות. הבנתי שלכל אחת יש אתגר שהיא מתמודדת אתו. יש כאלה שהאתגר שלהם יותר נראה לעין (כמו השמנה) , ויש כאלה שפחות (חרדה דנטלית).
יש לי חשק ורצון להקים קבוצת תמיכה לאנשים שחרדים מטיפולי שיניים. אני כל כך מבינה את הייסורים האלה, ואני יודעת שגם אפשר להתקדם מהם למקום הרבה יותר טוב.
בהצלחה לכולם.