על ידי אמא_של_דגיגונת* » 23 ספטמבר 2007, 11:58
שבתי לעדכן (
אמא של דגיגונת היא גם
דנה ש ..).
דגיגונת נולדה בלידת בית מדהימה ומופלאה, לא יכלתי לרצות לידה מופלאה יותר. ילדתי בתוך בריכה, לידה שארכה חמש שעות סך הכל, שהשאירה אותי ישר עם רצון לעוד (עוד פעם, עוד ילד, שוב פעם הדבר המופלא הזה). כתבתי את סיפור הלידה שלי באתר האישי שלי:
http://www.notes.co.il/danas/34735.asp.
לבסוף שילבתי דולה עם מיילדת בית ממשלתית. הדולה היתה מיותרת לחלוטין. במהלך הלידה, המיילדת מילאה כמעט אחד לאחד אחר הבקשות שלי, היתה מאד לא מתערבת ותמכה בי ככל האפשר. את נוכחות הדולה לא הרגשתי כלל, היא לא ידעה להיות שם בשבילי. רק בעלי עזר ותמך כמו שהייתי צריכה, כל השאר היו תפאורה שלא ראיתי בכלל. לאחר הלידה, כאשר השיליה התמהמה לצאת,פתאום התחלפו הטונים והמיילדת שלפה מזרק ואיימה על מעבר לבית חולים, והדולה ה"נחמדה" - במקום לתמוך בי איימה עלי גם כן לקחת את הזריקה. כמובן שעם כל הלחץ הזה לא הופיע אפילו ציר-צירון.. נכנעתי לזריקה, כי עם כל הקושי של חווית הלידה לא היו לי כוחות להתווכח (והדולה לא באמת היתה שם בשבילי..). אחרי הזריקה - נאדה, לא צירים ולא נעליים.. לא סיפרתי לאף אחד אחרת כבר היו שמים אותי על אמבולנס.. כשהמיילדת חסרת הסבלנות התחילה למשוך לי בחבל הטבור, בעלי התעשת וצעק על שתיהן לצאת מהחדר ולהשאיר אותנו לבד. תודה לאל (יותר נכון, תודה לבעלי הנפלא..). התיישבתי על דלי ודיברתי עם השיליה - אמרתי לה שאני מודה לה על כל מה שהיא עשתה עד עכשיו, שהיא היתה נפלאה כל הדרך, שהיא סיימה את התפקיד שלה ויכולה, בזמנה החופשי, לצאת. שלוק - נפלה השיליה. כל מה שהיה צריך זה לדבר איתה, להודות לה, לשחרר אותה..
ישר אחרי הלידה ניסיתי להניק, ללא הצלחה.. המיילדת פטרה את עצמה מחובת ההדרכה במשפט של "לא נורא אם לא תניקי היום, בינכה וכה הם לא צריכים לאכול ביום הראשון".. הדולה גם היא הפנתה לי עורף ושאלה אותנו אם היא יכולה ללכת. בכלל לא עניין אותה שאני במצוקה נוראית כי אני לא ממש יודעת איך מניקים, אני חושבת שהיא עצמה היתה במבוכה כי היא לא ידעה איך לעזור לי. נותרנו בבית לבד שנינו, בלי שום ידע מה עושים עכשיו. קראתי בספרים על הנקה, ראיתי קטעי וידאו של הדרכת הנקה, עשינו קורס לפני הלידה, אבל עדיין, לא ידעתי איך ממש עושים את זה. במהלך היום הראשון דגיגונת פלטה המון מים תוך כדי שהיא נעשית כחולה-סגולה.. בכל קורסי הלידה שלקחנו לא סיפרו לנו שתינוקות פולטים עוד מי שפיר ביום הראשון. היינו כל כך "טירונים" ומבוהלים מכל הקיא הזה שלא ידענו מה לעשות, יחד עם העובדה שלא הצלחתי להניק, נבהלנו שהיא הולכת להתייבש לנו. התקשרנו לדולה - אין תשובה. התקשרנו למיילדת - תא קולי. התקשרנו למענה טלפוני רפואי - הם לא רצו להתחייב על כלום ואמרו לנו - לכו ישר למיון. אז הזמנו אמבולנס והלכנו למיון.. כמה מגוחך - עם לידת בית נהדרת כל כך, הגענו בסופו של דבר לבית חולים, ולא רק לבית חולים אלא למיון שבו אחוז הזיהומים הוא הגדול ביותר, עם תינוקת בת כמה שעות ללא מערכת חיסונית כלל שלא יונקת כי אמא שלה לא יודעת איך עושים את זה.. אחרי שהסבירו לנו שכל התינוקות פולטים מי שפיר הגענו למחלקת יולדות לקבל הדרכת הנקה. גם שם לא ממש עזרו אלא להיפך - היתה שם מילדת שצעקה עלי שבטח שאני לא מצליחה להניק - כי אני כל כך מתוחה. במקום לתמוך היא צעקה והאשימה והשאירה אותי חסרת אונים לגמרי. חזרנו הביתה קצת מיואשים והחלטנו להזמין יועצת הנקה פרטית הביתה.
בכל לונדון - רק חמש יועצות מוסמכות IBCLC, כך לפחות לפי חיפוש באינטרנט.. שלוש מהן בחופשת קיץ (ילדנו בסוף יולי-תחילת אוגוסט) והנותרות גרות רחוק ולא מוכנות להגיע. אחת מהיועצות המליצה על מחליפה, לא מוסמכת אלא רק מדריכת הנקה. לא נותרה לנו ברירה.. המדריכה לא ממש עזרה לי, כבר כאב לי מאד מהנסיונות שערכתי לבדי, והפחד מהכאב שיתק אותי ולא אפשר לי לערוך נסיונות יחד איתה. היא לא הצליחה להסביר לי ועזבה אחרי כמה שעות למרות שלא הצלחתי להניק. למחרת - שלושה ימים אחרי הלידה, לי כבר היו פטמות סדוקות ומדממות, והיינו חייבים לתת פורמולה. התחלנו בסבב מטורף של שאיבות, מתן פורמולה ונסיונות הנקה.. למדתי איך מניקים "על הדרך" כמו שאומרים. ניסיתי שוב ושוב ושוב ושוב. כאב לי בטירוף אבל נשכתי שפתיים, דימיינתי את כל דלקות האזניים שאני מונעת לה, והמשכתי. אחרי 5 ימים הופיע החלב. אחרי שלושה שבועות של מתן חלב שאוב בבקבוק יחד עם מתן פורמולה, ויחד עם נסיונות הנקה - חזרתי להניק מלא!! עשינו את הכל לבד, כמעט ללא תמיכה. רק חמישה שבועות אחרי הלידה חזרה אחת מהיועצות המוסמכות מחופשת הקיץ והסכימה לבוא. זו היתה הפעם הראשונה למעשה שקיבלתי עזרה ממש מקצועית, ורק אז למעשה הבנתי איך מצמידים נכון. היום, שמונה שבועות אחרי הלידה, אני מניקה מלא ונהנית מאד מההנקה. אני עדיין לומדת כל הזמן, וכנראה שיש עוד מקום לשיפור אבל זה עדיין לא כמו הקשיים שהיו. היו לנו קשיי התחלה אדירים, שאני חושבת שהיו יכולים להמנע אם היתה שם הדרכה טובה על ההתחלה.
אני לא יודעת איך זה הולך בארץ. לדעתי, מיילדות הבית בארץ הן כל כך אמפתיות ותומכות שהן לא היו נותנות לדבר כזה לקרות. יכול להיות שאם היתה לי דולה שלא מפחדת מהצל של עצמה והיתה יודעת להיות שם בשבילי אז זה היה נראה אחרת. אולי אם הייתי יולדת לא על חופשת הקיץ הייתי מקבלת תמיכה מקצועית יותר מהר. זה כנראה היה שילוב של כמה גורמים שהפך את החוויה לכל כך לא מוצלחת.
לפני הלידה התלבטתי איזו דולה לקחת. ראיינו מספר דולות וההתלבטות היתה בעיקר בנוגע לשיתוף הפעולה עם המיילדת הממשלתית. פחדתי שהדולה תריב עם המיילדת ושזה ייצור סיטואציה לא נעימה בשבילי. כנראה שבגלל זה בחרנו דולה כל כך לא אסרטיבית, שהיא לא רק שלא רבה עם המיילדת - היא שיתפה איתה פעולה.. היום הייתי בוחרת אחרת - דולה אסרטיבית לוחמנית היא בדיוק מה שצריך. מישהי שתדע להיות שם ושכל מה שיעניין אותה זה טובת היולדת. אם היא מבינה בהנקה אז עוד יותר טוב. מקווה שזה עוזר לנשים עם התלבטות דומה. אני חושבת שעיקר הקשיים של לידת בית עם מיילדת ממשלתית הם בימים הראשונים אחרי הלידה ולא הלידה עצמה, בדיוק בגלל שאין את התמיכה של אדם אמפתי. כך לפחות אני חוויתי את זה.
שבתי לעדכן ([po]אמא של דגיגונת[/po] היא גם [po]דנה ש[/po] ..).
דגיגונת נולדה בלידת בית מדהימה ומופלאה, לא יכלתי לרצות לידה מופלאה יותר. ילדתי בתוך בריכה, לידה שארכה חמש שעות סך הכל, שהשאירה אותי ישר עם רצון לעוד (עוד פעם, עוד ילד, שוב פעם הדבר המופלא הזה). כתבתי את סיפור הלידה שלי באתר האישי שלי: http://www.notes.co.il/danas/34735.asp.
לבסוף שילבתי דולה עם מיילדת בית ממשלתית. הדולה היתה מיותרת לחלוטין. במהלך הלידה, המיילדת מילאה כמעט אחד לאחד אחר הבקשות שלי, היתה מאד לא מתערבת ותמכה בי ככל האפשר. את נוכחות הדולה לא הרגשתי כלל, היא לא ידעה להיות שם בשבילי. רק בעלי עזר ותמך כמו שהייתי צריכה, כל השאר היו תפאורה שלא ראיתי בכלל. לאחר הלידה, כאשר השיליה התמהמה לצאת,פתאום התחלפו הטונים והמיילדת שלפה מזרק ואיימה על מעבר לבית חולים, והדולה ה"נחמדה" - במקום לתמוך בי איימה עלי גם כן לקחת את הזריקה. כמובן שעם כל הלחץ הזה לא הופיע אפילו ציר-צירון.. נכנעתי לזריקה, כי עם כל הקושי של חווית הלידה לא היו לי כוחות להתווכח (והדולה לא באמת היתה שם בשבילי..). אחרי הזריקה - נאדה, לא צירים ולא נעליים.. לא סיפרתי לאף אחד אחרת כבר היו שמים אותי על אמבולנס.. כשהמיילדת חסרת הסבלנות התחילה למשוך לי בחבל הטבור, בעלי התעשת וצעק על שתיהן לצאת מהחדר ולהשאיר אותנו לבד. תודה לאל (יותר נכון, תודה לבעלי הנפלא..). התיישבתי על דלי ודיברתי עם השיליה - אמרתי לה שאני מודה לה על כל מה שהיא עשתה עד עכשיו, שהיא היתה נפלאה כל הדרך, שהיא סיימה את התפקיד שלה ויכולה, בזמנה החופשי, לצאת. שלוק - נפלה השיליה. כל מה שהיה צריך זה לדבר איתה, להודות לה, לשחרר אותה..
ישר אחרי הלידה ניסיתי להניק, ללא הצלחה.. המיילדת פטרה את עצמה מחובת ההדרכה במשפט של "לא נורא אם לא תניקי היום, בינכה וכה הם לא צריכים לאכול ביום הראשון".. הדולה גם היא הפנתה לי עורף ושאלה אותנו אם היא יכולה ללכת. בכלל לא עניין אותה שאני במצוקה נוראית כי אני לא ממש יודעת איך מניקים, אני חושבת שהיא עצמה היתה במבוכה כי היא לא ידעה איך לעזור לי. נותרנו בבית לבד שנינו, בלי שום ידע מה עושים עכשיו. קראתי בספרים על הנקה, ראיתי קטעי וידאו של הדרכת הנקה, עשינו קורס לפני הלידה, אבל עדיין, לא ידעתי איך ממש עושים את זה. במהלך היום הראשון דגיגונת פלטה המון מים תוך כדי שהיא נעשית כחולה-סגולה.. בכל קורסי הלידה שלקחנו לא סיפרו לנו שתינוקות פולטים עוד מי שפיר ביום הראשון. היינו כל כך "טירונים" ומבוהלים מכל הקיא הזה שלא ידענו מה לעשות, יחד עם העובדה שלא הצלחתי להניק, נבהלנו שהיא הולכת להתייבש לנו. התקשרנו לדולה - אין תשובה. התקשרנו למיילדת - תא קולי. התקשרנו למענה טלפוני רפואי - הם לא רצו להתחייב על כלום ואמרו לנו - לכו ישר למיון. אז הזמנו אמבולנס והלכנו למיון.. כמה מגוחך - עם לידת בית נהדרת כל כך, הגענו בסופו של דבר לבית חולים, ולא רק לבית חולים אלא למיון שבו אחוז הזיהומים הוא הגדול ביותר, עם תינוקת בת כמה שעות ללא מערכת חיסונית כלל שלא יונקת כי אמא שלה לא יודעת איך עושים את זה.. אחרי שהסבירו לנו שכל התינוקות פולטים מי שפיר הגענו למחלקת יולדות לקבל הדרכת הנקה. גם שם לא ממש עזרו אלא להיפך - היתה שם מילדת שצעקה עלי שבטח שאני לא מצליחה להניק - כי אני כל כך מתוחה. במקום לתמוך היא צעקה והאשימה והשאירה אותי חסרת אונים לגמרי. חזרנו הביתה קצת מיואשים והחלטנו להזמין יועצת הנקה פרטית הביתה.
בכל לונדון - רק חמש יועצות מוסמכות IBCLC, כך לפחות לפי חיפוש באינטרנט.. שלוש מהן בחופשת קיץ (ילדנו בסוף יולי-תחילת אוגוסט) והנותרות גרות רחוק ולא מוכנות להגיע. אחת מהיועצות המליצה על מחליפה, לא מוסמכת אלא רק מדריכת הנקה. לא נותרה לנו ברירה.. המדריכה לא ממש עזרה לי, כבר כאב לי מאד מהנסיונות שערכתי לבדי, והפחד מהכאב שיתק אותי ולא אפשר לי לערוך נסיונות יחד איתה. היא לא הצליחה להסביר לי ועזבה אחרי כמה שעות למרות שלא הצלחתי להניק. למחרת - שלושה ימים אחרי הלידה, לי כבר היו פטמות סדוקות ומדממות, והיינו חייבים לתת פורמולה. התחלנו בסבב מטורף של שאיבות, מתן פורמולה ונסיונות הנקה.. למדתי איך מניקים "על הדרך" כמו שאומרים. ניסיתי שוב ושוב ושוב ושוב. כאב לי בטירוף אבל נשכתי שפתיים, דימיינתי את כל דלקות האזניים שאני מונעת לה, והמשכתי. אחרי 5 ימים הופיע החלב. אחרי שלושה שבועות של מתן חלב שאוב בבקבוק יחד עם מתן פורמולה, ויחד עם נסיונות הנקה - חזרתי להניק מלא!! עשינו את הכל לבד, כמעט ללא תמיכה. רק חמישה שבועות אחרי הלידה חזרה אחת מהיועצות המוסמכות מחופשת הקיץ והסכימה לבוא. זו היתה הפעם הראשונה למעשה שקיבלתי עזרה ממש מקצועית, ורק אז למעשה הבנתי איך מצמידים נכון. היום, שמונה שבועות אחרי הלידה, אני מניקה מלא ונהנית מאד מההנקה. אני עדיין לומדת כל הזמן, וכנראה שיש עוד מקום לשיפור אבל זה עדיין לא כמו הקשיים שהיו. היו לנו קשיי התחלה אדירים, שאני חושבת שהיו יכולים להמנע אם היתה שם הדרכה טובה על ההתחלה.
אני לא יודעת איך זה הולך בארץ. לדעתי, מיילדות הבית בארץ הן כל כך אמפתיות ותומכות שהן לא היו נותנות לדבר כזה לקרות. יכול להיות שאם היתה לי דולה שלא מפחדת מהצל של עצמה והיתה יודעת להיות שם בשבילי אז זה היה נראה אחרת. אולי אם הייתי יולדת לא על חופשת הקיץ הייתי מקבלת תמיכה מקצועית יותר מהר. זה כנראה היה שילוב של כמה גורמים שהפך את החוויה לכל כך לא מוצלחת.
לפני הלידה התלבטתי איזו דולה לקחת. ראיינו מספר דולות וההתלבטות היתה בעיקר בנוגע לשיתוף הפעולה עם המיילדת הממשלתית. פחדתי שהדולה תריב עם המיילדת ושזה ייצור סיטואציה לא נעימה בשבילי. כנראה שבגלל זה בחרנו דולה כל כך לא אסרטיבית, שהיא לא רק שלא רבה עם המיילדת - היא שיתפה איתה פעולה.. היום הייתי בוחרת אחרת - דולה אסרטיבית לוחמנית היא בדיוק מה שצריך. מישהי שתדע להיות שם ושכל מה שיעניין אותה זה טובת היולדת. אם היא מבינה בהנקה אז עוד יותר טוב. מקווה שזה עוזר לנשים עם התלבטות דומה. אני חושבת שעיקר הקשיים של לידת בית עם מיילדת ממשלתית הם בימים הראשונים אחרי הלידה ולא הלידה עצמה, בדיוק בגלל שאין את התמיכה של אדם אמפתי. כך לפחות אני חוויתי את זה.