על ידי עדי_ל* » 05 פברואר 2005, 18:59
הגבולות שלי? את צודקת. אני לא יודעת בביטחון את הגבולות שלי בכל תחומי החיים. אני לא חושבת שזה פר מצדו להעמיד אותי במצב שאני צריכה להיחליט בשבילו. ז"א הוא לא מגדיר את זה ככה. הוא אומר שרק מספר לי על מה שעובר עליו, אבל אני מרגישה את האחריות עליי...
לגבי הגבולות שלך, נאמר די.בסופו של דבר את יודעת טוב מכולנו את המקומות בחייך בהם גבולות אלו מהודקים ונחרצים, ואת אלו שרק קו מקווקוו ומגומגם מגדיר אותם, מותיר חריצים לזלוג דרכם לצידם השני.
במיקרה זה, זו פגיעה מובהקת בריגשותייך. גם אם יש "אבל" (הוא לא התנסה...הוא זקוק לכך...אני לא יכולה למנוע...)
כל ה"אבלים" הללו לא רלוונטיים לתחושות שלך. כואב , משפיל, פוגע, מאיים - כך את מרגישה ואין אבל.
אבל...לרגע קט יכולתי לחוש באבל אחד קטן : בין אמירותיו , המסר שכך הוא רוצה וצריך, ניסיון ההרגעה שלו אותך שאין לך מה לדאוג...וכו',
אני שומעת פנייה.
וכאן, אולי, כוחו של הדיאלוג שיש ביניכם, שלא כל הזוגות היו יכולים להתפאר בו (!).
נכון, זה לא כייף גדול, במסגרת הדיאלוג והפתיחות לשמוע מסרים מסוג זה, אבל גם הם, לפעמים, חלק מהחבילה .
נכון, קל לומר שהוא בן זונה. זה מסתדר עם התגובה המיידית והמתבקשת (?)ממעשה כזה.
אבל אולי יש במה שאמר לך קריאה : "תחזיקי אותי" - וזה הרגע ליישם את תורתה של
Pלונית אחרת הסוערת
אולי הוא חלש עכשיו, מצפה והיה רוצה שתשימי גבול ברור, לא מגומגם.
אולי בזה הפתיחות שלכם והדיאלוג הבריא יקבלו משנה תוקף לעצם קיומם :
אתה גלוי,
גם אני גלויה. לגמרי.
קשה לי, כואב לי, מכאיב לי, מאיים ומפחיד.
אנחנו בתקופה קשה בקשר, אני מעוניינת שבמסגרת הזוגיות שלנו, הדיאלוג שיש בינינו, נסתכל לקושי הזה בעיניים.
שום עיניים, של אף אישה אחרת, לא יפתרו את מה שיש כאן לפתור בינינו, להיפך.
וכל זאת - לא ממקום של לקיחת אחריות על מעשיו (או זריקת אחריותו עליך...), אלא לקיחת אחריות על מעשיך שלך.
ניסיתי לתת נק' מבט שמדגישה את היות בן זוגך במקום לא ממש חזק
ואותך- את כוחך, שנידמה לי שהוא שם, לגמרי קיים
בהצלחה.
[u]הגבולות שלי? את צודקת. אני לא יודעת בביטחון את הגבולות שלי בכל תחומי החיים. אני לא חושבת שזה פר מצדו להעמיד אותי במצב שאני צריכה להיחליט בשבילו. ז"א הוא לא מגדיר את זה ככה. הוא אומר שרק מספר לי על מה שעובר עליו, אבל אני מרגישה את האחריות עליי...[/u]
לגבי הגבולות שלך, נאמר די.בסופו של דבר את יודעת טוב מכולנו את המקומות בחייך בהם גבולות אלו מהודקים ונחרצים, ואת אלו שרק קו מקווקוו ומגומגם מגדיר אותם, מותיר חריצים לזלוג דרכם לצידם השני.
במיקרה זה, זו פגיעה מובהקת בריגשותייך. גם אם יש "אבל" (הוא לא התנסה...הוא זקוק לכך...אני לא יכולה למנוע...)
כל ה"אבלים" הללו לא רלוונטיים לתחושות שלך. כואב , משפיל, פוגע, מאיים - כך את מרגישה ואין אבל.
אבל...לרגע קט יכולתי לחוש באבל אחד קטן : בין אמירותיו , המסר שכך הוא רוצה וצריך, ניסיון ההרגעה שלו אותך שאין לך מה לדאוג...וכו',
אני שומעת פנייה.
וכאן, אולי, כוחו של הדיאלוג שיש ביניכם, שלא כל הזוגות היו יכולים להתפאר בו (!).
נכון, זה לא כייף גדול, במסגרת הדיאלוג והפתיחות לשמוע מסרים מסוג זה, אבל גם הם, לפעמים, חלק מהחבילה .
נכון, קל לומר שהוא בן זונה. זה מסתדר עם התגובה המיידית והמתבקשת (?)ממעשה כזה.
אבל אולי יש במה שאמר לך קריאה : "תחזיקי אותי" - וזה הרגע ליישם את תורתה של
[po]Pלונית אחרת[/po] הסוערת :-)
אולי הוא חלש עכשיו, מצפה והיה רוצה שתשימי גבול ברור, לא מגומגם.
אולי בזה הפתיחות שלכם והדיאלוג הבריא יקבלו משנה תוקף לעצם קיומם :
אתה גלוי,
גם אני גלויה. לגמרי.
קשה לי, כואב לי, מכאיב לי, מאיים ומפחיד.
אנחנו בתקופה קשה בקשר, אני מעוניינת שבמסגרת הזוגיות שלנו, הדיאלוג שיש בינינו, נסתכל לקושי הזה בעיניים.
שום עיניים, של אף אישה אחרת, לא יפתרו את מה שיש כאן לפתור בינינו, להיפך.
וכל זאת - לא ממקום של לקיחת אחריות על מעשיו (או זריקת אחריותו עליך...), אלא לקיחת אחריות על מעשיך שלך.
ניסיתי לתת נק' מבט שמדגישה את היות בן זוגך במקום לא ממש חזק
ואותך- את כוחך, שנידמה לי שהוא שם, לגמרי קיים :-)
בהצלחה.