על ידי פלוני_אלמונית* » 08 ינואר 2012, 00:47
עדיין יש בזה משהו- כאילו הדת יותר "באה קומפלט" מאשר החופש לבחור מה אני עושה בכל רגע, בלי מחוייבות לחוקים, מצוות ואיסורים. אמנם יש את המוסר שלי, האינטואיציה, השכל, אבל עדיין מערכת קבלת ההחלטות שלי כאילו רחבה יותר מעצם ההגדרה. האם זה אומר שתמיד אצטרך לוותר כשזה יגיע לדת? לא יודעת.
אני חושבת שכאן את שוגה ביחס לעצמך, באותו אופן שבשמת מדברת עליו.
מתקשר לי עם התפיסה שלנו של הגמישות-כביכול של ערכים "חילוניים" מעצם זה שהם לא דתיים ול כתובים בסדרת ספרים מפורטת עם רבנים שעוזרים לך לדבוק בהם במצבים שונים.
אני, כבשמת, כופרת בתפיסה הזאת. גם לנו יש יהרג-ובל-יעבורים משלנו. אולי אלה שלי לא זהים לשלך, אבל הם קיימים.
בשבילי ייהרג ובל יעבור אחד זה אי אלימות.
כמובן שעל הניר זה יוצר יותר טוב מאשר במציאות - למשל לאחרונה נקלעתי לסיטואציה עם פוטנציאל אלימות לא גדול, ובמקום לעשות את הדבר שאני מאמינה בו וללכת הצידה או לעשות דברים אחרים שיפוגגו את האלימות, נכנסתי בסיטואציה ראש בראש - ועד עם הבן שלי על הידיים! איזו דוגמה אישית
- וצעקתי וצעקתי על הבנאדם השני עד שהוא נסוג. בתכלס, העצמתי את האלימות שהיתה שם.
אבל זה נבע לא מ"ערכים גמישים", אלא פשוט ממחסור שהיה לי
בכלים לאבחן ולהבין את הסיטואציה ברגע, למצוא משהו נכון לעשות, ואז לעשות את זה.
נפלתי. אבל השתדלתי ללמוד מהנפילה, כדי שבפעם הבאה אוכל לפעול ביתר נאמנות לערכי - הערכים שאני לא רוצה להתפשר עליהם.
דבר אחד זה להוקיר ערכים מסוימים, דבר אחר הוא להחזיק בהם תחת לחץ הנסיבות.
אני חושבת שאנשם שגדלו כלא-מאמינים בחברה שלא מעריכה דיונים מתמשכים על עקרונות וערכים, ולא טיפחו אצל עצמם את השיח הגלוי על העקרונות, הערכים והאידיאלים שלהם, יתקשו להבין אילו מהערכים שלהם הם עקרוניים-עם-יוצא-מן-הכלל, אלו מם הם כאלה שראוי לדבוק בהם גם תחת לחצים גדולים מאוד, עד כדי "ייהרג ובל יעבור", ואלה מהם הם כאלה שנחמד לדבוק בהם "בזמנך הפנוי" אבל הם יחסית נמוכים בסדר העדיפויות.
וגם: האם יש לנו את
הכלים המעשיים, הפרקטיים, שמאפשרים לנו מעשית ורגשית לדבוק בערכינו החשובים ולהביע אותם גם בסיטואציות קשות ומאתגרות. ומלחיצות. ואפילו דורסניות.
שווה מחשבה...
תמיד יש בשיחה את שלב השכנוע שזה לא מובן מאליו, ואחר כך איזו אמירה בסגנון "אז את תהיי הראשונה לא למול, ואני אחכה שהילד שלי לא יהיה חריג". זאת אומרת, יש משהו כל כך חזק בחברה שגורם לי לתהות אם אני מבינה את גודל הלחץ החברתי שאני מעמיסה על כתפיו (או איבר אחר) של ילדי ההיפותטי.
חמדתי,
הלחץ הזה הוא מיתוס, מיתוס, מיתוס
הוא מטופח על ידי אנשים שאין להם מושג בילדים שלמים, שלא ראו מימיהם ילדים שלמים או שהם ראו אבל לא ידעו, כי הילד לבש מכנסיים
כפי שנאמר מעלי (סליחה שלא מביאה דברים בשם אומרם) הלחץ הוא עלייך, לא על הילד.
הילד שלי בן ארבע, ונוסף לכל גדל בחן"ל, אז אני לא "יודעת בוודאות", אבל כבר שמעתי כל כך הרבה הורים לילדים גדולים יותר, כולל מתבגרים, שאומרים "אין אישיו. באמת אין אישיו".
ושוב יש כאן את הפער בין הדיון על תינוק תיאורטי, לבין היחס הספונטני לתינוק בשר-ודם.
אז ברמת הדיון, אנשים יכולים להיות נורא מסויגים בקשר למילה, במיליון תירוצים שונים.
(בעיני, כל סיבה למול שאיננה בקטגוריה של "כי אלוהים ציווה זאת ואני מחויב/ת לציווי" היא תירוץ עלוב שאיננו עומד במבחן המציאות ולא מחזיק מים. אני מסרבת לקרוא להם "סיבה". רק הסיבה האמונית-דתית היא סיבה תקפה בעיני, כזאת שאי אפשר לסתור אותה בקלות מניה וביה)
בתכלס, כשיש להם תינוק ביד הם מתייחסים
אליו. צוחקים אליו ומחבקים אותו ועושים לו קולות וכל שאר הדברים שעושים עם תינוקות.
וכשיש להם ילד מולם הם משחקים אתו או קוראים לו סיפור או כל דבר אחר...
הם מתייחסים לילד, לא לזנב-עור.
יש גם את הדף
תינוק לא נימול וסבים דתיים שעשוי לדבר אלייך.
זה יהיה מאד קשה עד בלתי אפשרי לגדל ילדים בחינוך דתי ביחד עם מניעת ברית מילה מסיבה של התנגדות ערכית
האמנם? אני מטילה ספק בכך.
זו אמירה ששווה דיון יותר מעמיק ומנתח.
(כן, זה עשוי להיות קשה עד בלתי אפשרי, אם את מכניסה את עצמך למצב מסוים ואז לא יודעת איך להתמודד אתו, אבל לדעתי זה תלוי בסיטואציות שונות, ובעיקר זה תלוי במוכנות ובכלים שיש להורים באותה סיטואציה)
[u]עדיין יש בזה משהו- כאילו הדת יותר "באה קומפלט" מאשר החופש לבחור מה אני עושה בכל רגע, בלי מחוייבות לחוקים, מצוות ואיסורים. אמנם יש את המוסר שלי, האינטואיציה, השכל, אבל עדיין מערכת קבלת ההחלטות שלי כאילו רחבה יותר מעצם ההגדרה. האם זה אומר שתמיד אצטרך לוותר כשזה יגיע לדת? לא יודעת.[/u]
אני חושבת שכאן את שוגה ביחס לעצמך, באותו אופן שבשמת מדברת עליו.
מתקשר לי עם התפיסה שלנו של הגמישות-כביכול של ערכים "חילוניים" מעצם זה שהם לא דתיים ול כתובים בסדרת ספרים מפורטת עם רבנים שעוזרים לך לדבוק בהם במצבים שונים.
אני, כבשמת, כופרת בתפיסה הזאת. גם לנו יש יהרג-ובל-יעבורים משלנו. אולי אלה שלי לא זהים לשלך, אבל הם קיימים.
בשבילי ייהרג ובל יעבור אחד זה אי אלימות.
כמובן שעל הניר זה יוצר יותר טוב מאשר במציאות - למשל לאחרונה נקלעתי לסיטואציה עם פוטנציאל אלימות לא גדול, ובמקום לעשות את הדבר שאני מאמינה בו וללכת הצידה או לעשות דברים אחרים שיפוגגו את האלימות, נכנסתי בסיטואציה ראש בראש - ועד עם הבן שלי על הידיים! איזו דוגמה אישית :-( - וצעקתי וצעקתי על הבנאדם השני עד שהוא נסוג. בתכלס, העצמתי את האלימות שהיתה שם.
אבל זה נבע לא מ"ערכים גמישים", אלא פשוט ממחסור שהיה לי [b]בכלים[/b] לאבחן ולהבין את הסיטואציה ברגע, למצוא משהו נכון לעשות, ואז לעשות את זה.
נפלתי. אבל השתדלתי ללמוד מהנפילה, כדי שבפעם הבאה אוכל לפעול ביתר נאמנות לערכי - הערכים שאני לא רוצה להתפשר עליהם.
דבר אחד זה להוקיר ערכים מסוימים, דבר אחר הוא להחזיק בהם תחת לחץ הנסיבות.
אני חושבת שאנשם שגדלו כלא-מאמינים בחברה שלא מעריכה דיונים מתמשכים על עקרונות וערכים, ולא טיפחו אצל עצמם את השיח הגלוי על העקרונות, הערכים והאידיאלים שלהם, יתקשו להבין אילו מהערכים שלהם הם עקרוניים-עם-יוצא-מן-הכלל, אלו מם הם כאלה שראוי לדבוק בהם גם תחת לחצים גדולים מאוד, עד כדי "ייהרג ובל יעבור", ואלה מהם הם כאלה שנחמד לדבוק בהם "בזמנך הפנוי" אבל הם יחסית נמוכים בסדר העדיפויות.
וגם: האם יש לנו את [b]הכלים המעשיים[/b], הפרקטיים, שמאפשרים לנו מעשית ורגשית לדבוק בערכינו החשובים ולהביע אותם גם בסיטואציות קשות ומאתגרות. ומלחיצות. ואפילו דורסניות.
שווה מחשבה...
[u]תמיד יש בשיחה את שלב השכנוע שזה לא מובן מאליו, ואחר כך איזו אמירה בסגנון "אז את תהיי הראשונה לא למול, ואני אחכה שהילד שלי לא יהיה חריג". זאת אומרת, יש משהו כל כך חזק בחברה שגורם לי לתהות אם אני מבינה את גודל הלחץ החברתי שאני מעמיסה על כתפיו (או איבר אחר) של ילדי ההיפותטי.[/u]
חמדתי,
[h=2]הלחץ הזה הוא מיתוס, מיתוס, מיתוס[/h]
הוא מטופח על ידי אנשים שאין להם מושג בילדים שלמים, שלא ראו מימיהם ילדים שלמים או שהם ראו אבל לא ידעו, כי הילד לבש מכנסיים :-D
כפי שנאמר מעלי (סליחה שלא מביאה דברים בשם אומרם) הלחץ הוא עלייך, לא על הילד.
הילד שלי בן ארבע, ונוסף לכל גדל בחן"ל, אז אני לא "יודעת בוודאות", אבל כבר שמעתי כל כך הרבה הורים לילדים גדולים יותר, כולל מתבגרים, שאומרים "אין אישיו. באמת אין אישיו".
ושוב יש כאן את הפער בין הדיון על תינוק תיאורטי, לבין היחס הספונטני לתינוק בשר-ודם.
אז ברמת הדיון, אנשים יכולים להיות נורא מסויגים בקשר למילה, במיליון תירוצים שונים.
[sub](בעיני, כל סיבה למול שאיננה בקטגוריה של "כי אלוהים ציווה זאת ואני מחויב/ת לציווי" היא תירוץ עלוב שאיננו עומד במבחן המציאות ולא מחזיק מים. אני מסרבת לקרוא להם "סיבה". רק הסיבה האמונית-דתית היא סיבה תקפה בעיני, כזאת שאי אפשר לסתור אותה בקלות מניה וביה)[/sub]
בתכלס, כשיש להם תינוק ביד הם מתייחסים [b]אליו[/b]. צוחקים אליו ומחבקים אותו ועושים לו קולות וכל שאר הדברים שעושים עם תינוקות.
וכשיש להם ילד מולם הם משחקים אתו או קוראים לו סיפור או כל דבר אחר...
הם מתייחסים לילד, לא לזנב-עור.
יש גם את הדף [po]תינוק לא נימול וסבים דתיים[/po] שעשוי לדבר אלייך.
[u]זה יהיה מאד קשה עד בלתי אפשרי לגדל ילדים בחינוך דתי ביחד עם מניעת ברית מילה מסיבה של התנגדות ערכית[/u]
האמנם? אני מטילה ספק בכך.
זו אמירה ששווה דיון יותר מעמיק ומנתח.
(כן, זה עשוי להיות קשה עד בלתי אפשרי, אם את מכניסה את עצמך למצב מסוים ואז לא יודעת איך להתמודד אתו, אבל לדעתי זה תלוי בסיטואציות שונות, ובעיקר זה תלוי במוכנות ובכלים שיש להורים באותה סיטואציה)