_(נכון שגם אני לא. בגלל זה אני מעדיפה אחד שכן)
(ואני כן רואה הבדל בין גברים לנשים בעניין.)_
באמת? למה?
והאם זה הוגן לדרוש מהצד השני משהו שלגביו את נותנת לעצמך הנחה מפליגה? לך מותר להיות
לא עם הרגליים על האדמה וכו', ולו אסור להיות יחפן, רחפן או סתם חסר קואורדינציה באופן קיצוני?
זאת ועוד: זוגיות, כמה לא קלישאתי וכמה מפתיע, היא דבר דינמי. התפקידים שאנו ממלאים בה, החלקים שלנו במערכת -- משתנים כל הזמן. הרבה דברים אצלי שחשבתי שהם בבחינת קבוע נתון התגלו במציאות כגמישים להפליא ומשתנים על פי סיטואציה.
בשנותינו הראשונות אני אהבתי לנהוג, והוא לא, וגם הייתי בעלת הרכב בינינו. בשנים לפני שהתחלנו לצאת, והיינו רק חברים מאותה חבורה, הייתי באה לאסוף אותו לא אחת. גם היו לי שנתיים יותר ותק על הכביש, ובאותו זמן ההבדל היה משמעותי.
עם פרוץ הילדים נהיגה נהייתה הרבה פחות מענגת גם עבורי, אז חולקים לפי מידת העייפות. עדיין, בגלל היומיום שלנו כרגע, שבו אני זו שמחזיקה את הבית והילדים, אני זו שנוהגת יותר. לו היינו צריכים לבחור בין רשיון בשבילי לרשיון בשבילו, אין בכלל ספק שלו אני הייתי חסרת רשיון חיינו היו מוגבלים הרבה יותר מאשר במקרה ההפוך (בעיר שאנו גרים בה חיים ללא רכב פרטי אינם מעשיים ואינם זולים. אנחנו יודעים -- חדורי אידיאולוגיה ומאותגרי כלכלה, ניסינו).
אגב, זה לא מינני בהכרח: אני מכירה זוג שבו הגבר נושא בעיקר עול הבית והילדים והוא גם זה שנוהג. מי שהולך כל יום לעבודה, בהנחה שיש לו תחבורה ציבורית נוחה והוא לא סוכן נוסע או משהו כזה, זקוק פחות לרכב ממי שנשאר בבית.
כך שאם צפוי שלפחות במשך כמה שנים את תהיי מופקדת על הבית, את זו שצריכה רשיון, אם כבר (לא לגמרי הבנתי אם יש לך או אין לך).
אני חושבת שמה שאני מנסה לומר הוא שמעבר לכל הפרשנויות הרוחניות/פסיכולוגיסטיות על יש/אין רשיון, יש מערכת, ולמערכת הזו יש צרכים ארציים ומוחשיים לעילא, שלא בהכרח עולים בקנה אחד עם התמונה ה"נכונה" שיושבת לך בראש.
ואולי לא מיותר לדבר בכל זאת על מוגבלותן של הפרשנויות האלה. אנחנו לא כל כך חד ממדיים. אפשר לא להיות עם הרגליים על האדמה בשטח אחד של החיים ו"לפצות" על זה בענק בשטח אחר (אולי הגבר בלי הרשיון הוא גאון בתכנון כלכלי, למשל? או בבישול? או בארגון אירועים?).
כן חשוב שהאופציה תהיה קיימת.
אז ממשי אותה!
ואני אעז ואומר עוד משהו אחד, בתגובה ל
נכון שגם אני לא. בגלל זה אני מעדיפה אחד שכן.
נראה לי עדיף למלא בעצמך משהו שאת מרגישה שחסר לך (לי כמובן אין מושג אם "באמת" חסר), ולא לצפות מאחר שישלים זאת עבורך. נכון שבדינמיקה של זוגיות טובה זה קורה הדדית כל הזמן וזה נפלא, אבל בכל זאת בעייתי לבוא עם ציפייה אפריורית לכך, כולל מפרט טכני.
אישית הצלחתי לבנות, לקיים ולהיות מושקעת בזוגיות רק כשהיכתה בי ההכרה (הלא-מאד-משמחת כשלעצמה), אחרי הרבה נסיונות מאכזבים ומדכאים, שבעצם אני יכולה גם לבד.
_(נכון שגם אני לא. בגלל זה אני מעדיפה אחד שכן)
(ואני כן רואה הבדל בין גברים לנשים בעניין.)_
באמת? למה?
והאם זה הוגן לדרוש מהצד השני משהו שלגביו את נותנת לעצמך הנחה מפליגה? לך מותר להיות [u]לא עם הרגליים על האדמה[/u] וכו', ולו אסור להיות יחפן, רחפן או סתם חסר קואורדינציה באופן קיצוני?
זאת ועוד: זוגיות, כמה לא קלישאתי וכמה מפתיע, היא דבר דינמי. התפקידים שאנו ממלאים בה, החלקים שלנו במערכת -- משתנים כל הזמן. הרבה דברים אצלי שחשבתי שהם בבחינת קבוע נתון התגלו במציאות כגמישים להפליא ומשתנים על פי סיטואציה.
בשנותינו הראשונות אני אהבתי לנהוג, והוא לא, וגם הייתי בעלת הרכב בינינו. בשנים לפני שהתחלנו לצאת, והיינו רק חברים מאותה חבורה, הייתי באה לאסוף אותו לא אחת. גם היו לי שנתיים יותר ותק על הכביש, ובאותו זמן ההבדל היה משמעותי.
עם פרוץ הילדים נהיגה נהייתה הרבה פחות מענגת גם עבורי, אז חולקים לפי מידת העייפות. עדיין, בגלל היומיום שלנו כרגע, שבו אני זו שמחזיקה את הבית והילדים, אני זו שנוהגת יותר. לו היינו צריכים לבחור בין רשיון בשבילי לרשיון בשבילו, אין בכלל ספק שלו אני הייתי חסרת רשיון חיינו היו מוגבלים הרבה יותר מאשר במקרה ההפוך (בעיר שאנו גרים בה חיים ללא רכב פרטי אינם מעשיים ואינם זולים. אנחנו יודעים -- חדורי אידיאולוגיה ומאותגרי כלכלה, ניסינו).
אגב, זה לא מינני בהכרח: אני מכירה זוג שבו הגבר נושא בעיקר עול הבית והילדים והוא גם זה שנוהג. מי שהולך כל יום לעבודה, בהנחה שיש לו תחבורה ציבורית נוחה והוא לא סוכן נוסע או משהו כזה, זקוק פחות לרכב ממי שנשאר בבית.
כך שאם צפוי שלפחות במשך כמה שנים את תהיי מופקדת על הבית, את זו שצריכה רשיון, אם כבר (לא לגמרי הבנתי אם יש לך או אין לך).
אני חושבת שמה שאני מנסה לומר הוא שמעבר לכל הפרשנויות הרוחניות/פסיכולוגיסטיות על יש/אין רשיון, יש מערכת, ולמערכת הזו יש צרכים ארציים ומוחשיים לעילא, שלא בהכרח עולים בקנה אחד עם התמונה ה"נכונה" שיושבת לך בראש.
ואולי לא מיותר לדבר בכל זאת על מוגבלותן של הפרשנויות האלה. אנחנו לא כל כך חד ממדיים. אפשר לא להיות עם הרגליים על האדמה בשטח אחד של החיים ו"לפצות" על זה בענק בשטח אחר (אולי הגבר בלי הרשיון הוא גאון בתכנון כלכלי, למשל? או בבישול? או בארגון אירועים?).
[u]כן חשוב שהאופציה תהיה קיימת.[/u]
אז ממשי אותה! :-D
ואני אעז ואומר עוד משהו אחד, בתגובה ל [u]נכון שגם אני לא. בגלל זה אני מעדיפה אחד שכן.[/u]
נראה לי עדיף למלא בעצמך משהו שאת מרגישה שחסר לך (לי כמובן אין מושג אם "באמת" חסר), ולא לצפות מאחר שישלים זאת עבורך. נכון שבדינמיקה של זוגיות טובה זה קורה הדדית כל הזמן וזה נפלא, אבל בכל זאת בעייתי לבוא עם ציפייה אפריורית לכך, כולל מפרט טכני.
אישית הצלחתי לבנות, לקיים ולהיות מושקעת בזוגיות רק כשהיכתה בי ההכרה (הלא-מאד-משמחת כשלעצמה), אחרי הרבה נסיונות מאכזבים ומדכאים, שבעצם אני יכולה גם לבד.