וגם:
_ראיתי אבא שכשהבן שלו חוטף לילד צעצוע אז הוא אומר לילד שלו" לא לחטוף" בלי כעס ובלי האשמה ומיד אחרי זה מלטף לו את הראש. אז מה המסר?
אני חושבת שאומרים "לא" זה כן צריך להיות בטון חזק ורציני מהרגיל ולעיתים גם כועס
את יודעת מה, קראתי שוב, וראיתי שבעצם בפעם הראשונה הגבתי רק על השאלה הספציפית שלך - "אז מה המסר"? ולכיוון שלך: שטענת שחשוב להגיד את זה בטון חזק או כועס.
רק לזה התייחסתי, כי אני לא מסכימה שצריך להיות טון חזק או כועס, ואני מאוד מסכימה לליטוף הראש.
אבל!!!
רק עכשיו תפסתי איפה הכשל פה.
שימי לב:
גם את רואה את פתרון הבעיה רק באיזה תחום מילולי (איך להגיד לילד "לא לחטוף", האם עם כעס או בלי כעס),
בזמן שאני ואחרות טוענות פה בתוקף שהדרך לטפל היא בכלל לא מילולית!
כן, חשוב להגיד איזה שתי מלים.
אבל המעשים יותר חשובים!
הבן שלו חטף לילד אחר צעצוע? והאבא רק אמר לא לחטוף? איפה הצעצוע? האם הילד החזיר אותו למי שהוא חטף ממנו? האם היה איזשהו דיבור או הדרכה עם הילד? עם שני הילדים? מה זה השטויות האלה? רק אמר "לא לחטוף"? אז מה כן?
את מבינה, הבעיה לא נעוצה בזה שהוא לא אמר לו בקול תקיף מספיק או שהוא לא כועס (לפחות זה! רק חסר לנו שגם היה כועס על הילד המסכן וגם ממשיך להשאיר אותו בלי שום כלים!) או בזה שהוא ליטף לו את הראש.
אין פה הדרכה!
יש פה הזנחה הורית מכל הכיוונים!
מה אתם רוצים מהילדים? איך הילד יבין משהו?
ניחוש שלי:
ילד א' שיחק בצעצוע. ילד ב' רצה גם הוא לשחק בצעצוע. כיוון שאף אחד לא לימד אותו שום כלים, הוא פשוט רואה
רוצה
חוטף!
מה אנחנו עושות במקרה כזה? (אנחנו - אני, החברות שלי, האמהות במפגשים שאני משתתפת בהן, אני ואחותי, ועוד)
קודם כל באות.
מנחמות את הילד שחטפו לו, ומאשרות את הרגשתו שנעשה משהו לא נעים.
מדברות עם הילד שחטף, בדרך כלל משהו בסגנון "גם אתה רצית לשחק בצעצוע?" (מחכים לתשובה, בדרך כלל עונה שכן, ואז אומרים לו:) "בטח שרצית, זה צעצוע נחמד. אבל עכשיו א' משחק בו. תיכף א' יגמור לשחק בו, ואז יגיע התור שלך. ואז אתה תשחק בצעצוע, וכשתגמור תחזיר לא" וכן הלאה.
מכוונות בעדינות את הילד החוטף להחזיר בעצמו את הצעצוע לנחטף
(מאוד מאוד משתדלים להקפיד לעולם לא לחטוף לילד משהו מהיד!
אי אפשר ללמד אי אלימות ואי אפשר ללמד לא לחטוף, אם המבוגרים בעצמם מוציאים בכוח צעצוע מהיד של הילד! זה משהו שנעשה רק במקרה חירום)
אחרי שהכל עבר, החוטף החזיר את הצעצוע, הנחטף משחק בו ...
(או וריאציה אחרת. לפעמים מדובר בצעצוע שאפשר לשחק בו ביחד. למשל, כדור. ואז אפשר ללמד את הילדים למסור את הכדור זה לזה. הכל תלוי בסיבת הריב - נורא חשוב לדובב את הילדים ולגלות מה כל אחד רצה, להבהיר להם שהרצון לגיטימי והרגשות שלהם טובים אבל בעיקרון יש דרכים לעשות דברים ויש דרכים שלא נוקטים. "את זה אנחנו לא עושים" צריך להיות תמיד צמוד ל"ואת זה אנחנו כן עושים", או "ככה אנחנו עושים את זה" או "אפשר ככה ואפשר ככה").
אז אחרי שהכל עבר - ההורים חייבים להישאר שם! להמשיך לבדוק. להמשיך לעקוב. פיזית! בתשומת לב לילדים! אם הסברנו להם שהם יעשו תורות - תפקידנו כהורים להמשיך לדאוג לתורות. לדאוג לכך שכל אחד מהם יקבל פחות או יותר זמן שווה (יש טריקים לזה, למשל לספור עד 10, למשל למדוד זמן, ועוד), לדאוג לכך שהם אמנם מקיימים את חלקם כהלכה. הם יעשו את זה עם ליווי אוהב ורגוע שמדריך אותם.
שוב אני שמה דגש על תפקיד המבוגרים כמדריכים שמכוונים את ההתנהגות. בעדינות. בקשב.
לתפיסתי, אי אפשר להשאיר אותם להסתדר לבד אם התוצאה היא אלימות.
אפשר להשאיר אותם להסתדר לבד אם יש ריב מילולי קטן, או אם רואים שזה לא מכות אלא שני גורים מתגוששים.
אבל אם מתחילה אלימות (לתת מכות, לחטוף, לזרוק אבן או חפצים על ילדים, לקלל וכו') אז לדעתי זו הזנחה הורית לא להתערב. חובה לעזור לילדים ולעצור התנהגויות כאלה כשהן עוד קטנות.
יש ילדים שלוקח להם הרבה זמן ויש שלוקח להם מעט זמן.
יש ילדים שבאים עם תיסכול והתנהגויות אלימות מהבית (לא כל הבתים רגועים ולא כל ההורים מתייחסים בכבוד לילד, ואת אף פעם לא יודעת כמה משקף מה שאת רואה במפגש) ואז יהיה להם צורך ביותר עזרה, ויש ילדים שבאים מהבית עם יכולת לשתף ולתקשר.
בכל מקרה, גם אם אמא רוצה
מנוחת אחריות במפגש, אז אני מצטערת, אם הילד שלה מתנהג באלימות או סובל מאלימות, אין לה. היא צריכה לתפקד. אם אין לה כוח, שתוותר מראש על המפגש. אבל אי אפשר לבוא למפגש עם עוד משפחות וילדים, ואז לא לטפל באלימות.
העבר | מחק |
קישורניצן אמ (15.03.2009 10:04):
המסר שלו הוא: ההתנהגות הזאת לא מקובלת. אני אוהב אותך
אולי במקום להעביר מסרים תת הכרתיים אפשר לומר את זה ישירות? ומעבר למילים גם לתת דוגמה אישית? לחבק? לנסות לפתור את הצורך שמתחת לדברים?
ברמת המילים במקום לומר "לא X" אפשר לומר - "זו התנהגות לא נעימה. אתה אהוב (לחבק?) איך אפשר לעזור לך לקבל את מבוקשך האמיתי?" (לרדת לגובה העיניים, לנסות להבין את הצורך של הילד.)
כמו שאני רואה את זה, ילדים שמתנהגים בפעמים הראשונות בצורה קיצונית אז או שלא קיבלו את הכלים להתנהג אחרת בסיטואציה שבה הם זקוקים למשהו (כלומר הם רמוסים ממילא. רחמנות. sad) או שהם נאלצים להגיע לאסקלציה כדי להעביר איזה מסר של הצליחו להעביר בצורה יותר עדינה. (כלומר יש איזו בעיה בהבנת התקשורת שלהם, הלא מילולית)
כלומר, או שלא קיבלו דוגמה טובה לאיך לקבל את מבוקשם ולספק את רצונם, או שנסיונות שלווים ולא אלימים לקבל את צרכיהם לא קשובים אליו. (כמו הקשב לרפלקס רוטינג על פני הגעה לבכי כדי להגיד "אני רעב." זו האנאלוגיה שעולה לי בראש.)
אם תופסים את זה על ההתחלה וגם אומרים שזה לא נעים, וגם מחפשים בעצמנו איפה לא היינו קשובים לילדים באותו הרגע (עם מלא סלחנות, באמאשלכן, אנחנו לא סופרמנים, ועייפות היא מנת חלקנו היומיומית.) וגם מנסים לפתור את הצורך, אני מאמינה ורואה במו עיניי איך ההתנהגויות האלה דועכות כמעט מיד. להחשף כולם נחשפים מתישהו. וזה עצוב ממש. אבל יותר עצוב שלא מספקים להם את הכלים לאמפתיה.
אני חושבת שילדים מטופלים מרגישים "לא נעים לי, אבל אני מטופל. בפעם הבאה לא צריך להרחיק כל כך כדי שצרכיי יסופקו." <זה נכון גם לצד הפוגע וגם לצד הנפגע. לדעתי הם היינו הך. ילד בריא ונורמלי, אני לא יודעת איך הוא ילמד אלימות שלא על ידי להיות חשוף לה.>
<אני לא יודעת איך לתקן מצבים קשים באמת. אני מנסה פשוט לא להגיע לשם. גם לא למצבים קלים.>_