אני בד"כ לא עושה לו תוכניות בלי לשאול אותו
סליחה שאני מתערבת אבל "ממרומי נסיוני" P-: (בת כמעט-חמש ובן שנתיים וחמישה חודשים) - בהחלט לא כדאי לדעתי לשתף אותו בתוכניות שאת עושה לכם (זה לא רק לו), ולא לשאול אותו, בטח שלא מראש. בטח שלא יותר משעה מראש!
זאת רק דעתי כמובן.

גם דני גם גלידה גם אמא, איך הוא יתגבר?
אני חושבת שדי בטוח שהוא יתגבר! (-:

אתחיל מהסוף. סוף סוף ישן. היום עשיתי את כל הטעויות האפשריות לאם לילד בן שנתיים. אמרתי לו "דני גדול, הוא לא שותה מבקבוק..." (איומה!!!) , ואז התפלאתי שהוא כבר לא רוצה לראות את דני. אח"כ כשירד לי האסימון, בכיתי מולו וביקשתי את סליחתו (מה זה? הורמונים? אני בכלל לא בהריון...), ובעיקר התנצלתי שכעסתי עליו שהוא לא רצה לצאת. הוא מאד נלחץ כמובן מהבכי שלי, מסכן קטן. אח"כ ירדנו לאוטו להביא משהו אז כבר החלטתי שנעשה סבוב. מצאתי את עצמי עם הילד עם גלידה ענקית שהוא לא מסוגל לסיים, ובנוסף מאד מאד עייף. את הגלידה הוא רוצה לשים בתיק. מה פתאום בתיק? אי אפשר. רק בפח. ואחרי הלוך ושובים לכיוון הפח, שוב איבדתי את זה וזרקתי את הגלידה לפח. זכיתי אז לראות מה זה "התקף זעם", שזה מאד נדיר אצלנו. כולל בעיטות והשתטחויות. נפלא. ורק את עצמי יש לי להאשים.
למותר הוא לציין שבקבוק (כמו שדני כבר לא שותה) היה המרגיע היחיד, ואז 5 דק' באוטו והפרח ישן. א-מה-מה? אני נותרת עם כל רגשי האשם ועם כאב לב וראש שקשה לשאת לבד. איזה יום...
לגבי הערתך הקרוטונית. הפרח המוגן שלי פגש רק ילד אחד מאז תחילת החופש. הוא מבלה הרבה אתי ועם בנזוגי, והרבה עם סבתא והאחיינים, אבל לא כל כך רואה ילדים מהגן. ודני הזה הוא הילד שהוא הכי אהב בגן השנה. קיומו של דני הקל עלינו בבקרים, ושימח את האפרוח מאד. רק בשבועיים האחרונים בגן משהו השתנה, והיחס נהיה אמביבלנטי. לפעמים שואל עליו, לפעמים לא רוצה לראות אותו. אני די בטוחה שזה קשור לכך שדני גדול ממנו בשנה וכנראה יעלה "כיתה" שנה הבאה.
התחושה הרגעית עכשיו היא שזהו, עשיתי לילד טאומה איומה.
גם דני גם גלידה גם אמא, איך הוא יתגבר? S-:
אגב, האם את בטוחה שךא צריך להכין ילד לארועים כאלה, או לשאול אותו אם הוא בכלל רוצה? אני בד"כ לא עושה לו תוכניות בלי לשאול אותו (מדובר בפטפטן וורבלי מפותח מאד...)

כן, אבל... מה עם רגשותיו של דני? זה לא פיר כי אתם יזמתם ואולי דני מחכה בקוצר רוח. יש בהחלט מקום לדבר על זה שקבענו עם חבר והוא מצפה לנו. לא יודעת אם בסופו של דבר להתעקש על היציאה אבל להסביר את הצד הזה של הסיפור.

א. מבינה אותך, לפחות בקטע של אני סופר עצבנית, כי חם וכבר הכנתי את עצמי, וגם נמאס להישאר בבית, מתחשק לי לצאת. והוא בשלו.
קורה אצלנו הרבה, עם או בלי דני. הילד שונא לצאת ומעמת אותי עם עצמי בכל מיני דרכים.

הייתי נושמת עמוק וחושבת: אם את באמת רוצה לצאת, וכל האמצעים כשרים, תפסיקי לדבר על דני ותציעי לו פיתוי אחר לצאת החוצה (משהו שאת יודעת שלא יסרב לו). משם כבר תזרמו לבריכה, תרתי משמע.
אם לך עצמך לא בוער לצאת, ותרי על הבריכה. תתקשרי ותתנצלי בפני ההורים של דני.

אגב, אולי הלקח הוא שלא צריך להתכונן ולהכין מראש כל כך הרבה בגיל הזה. וגם גדול עליהם לדבר על זה יום לפני. כולה ביקור של ילד מהגן (הם מתראים כל יום, לא?). אם דני בא, הוא בא. אם לא, לא.

מנסה להחיות, מקווה שתבואו:
האפרוח מבקש כבר שבוע לפגוש חבר מסויים מהגן. איפה הוא? מתי הוא בא אלינו? וכד'
סוף סוף אותו ילד התפנה לפגוש באפרוח שלי. קבענו בבריכה.
דיברנו על זה אתמול. דיברנו בבוקר. התרגשות גדולה. ארזנו דברים. מגבות, בגדים להחלפה, אוכל.
פתאום "לא בא לי", כל אמא מכירה את זה. הכול מוכן והילד מסרב לזוז. לא רוצה את דני, הוא בוכה. לא רוצה לראות את דני. רוצה להישאר בבית.
נו, מה לעשות? שאכריח אותו לראות את דני?
אני סופר עצבנית, כי חם וכבר הכנתי את עצמי, וגם נמאס להישאר בבית, מתחשק לי לצאת. והוא בשלו.
ויתרתי, אבל אני לא מצליחה לוותר באמת ואני כועסת שהוא משגע אותי. הוא הרגיש בזה וכעת בוכה כמו (כמו?) תינוק, נעלב.
הוא כזה קטן, מה אני רוצה ממנו לעזעזל? מה אתן עושות במצב כזה?

סתם מעלה ל מה חדש , ומזכירה לעצמי כמה מתוק וקסום הגיל הזה...

ממש דף כיף!
ובהחלט מסכימה ואיזה כיף שיש עוד אנשים שחושבים שזה גיל מתוק ולא גיל שנתיים הנורא? ...

וכן, יש איזה קו שמפריד בין לפני גיל שנתיים לאחריו. מדהים אותי כמה טלי גדלה והשתנתה ב-3 חודשים מאז שהיא בת שנתיים. יש דברים חדשים כמעט כל יום.

אפילו רק השם של הדף הזה גורם לי לרצות לנשנש שוב את המתוק הקטן שלנו שבדיוק מלאו לו שנתיים.
ואיזה כיף שיש עוד אנשים שחושבים שזה גיל מתוק ולא גיל שנתיים הנורא ...

מצחיק, מצחיק.

בנסיונות גמילה מצחיקים מ מה חדש, החלטתי שהיום אני לא עוברת שם.
אז עשיתי חיפוש של מ י כ ל (כי היא תמיד מצחיקה אותי וליה חולה, אז אני צריכה הצחקה) והגעתי לפה.
גיל הורס, השנתיים הזה, גם מבעד לנהרות הנזלת והדמעות. ויש לי גם סיפור:
היא באה לציצי בפעם ה-372 לאותו יום ואני שואלת אותה (חצי לעצמי) 'תגידי, מה נהיה היום עם הציצי?'
והיא, עם הפטמה חצי בפה ובחיוך ענק אומרת לי (באינטונציה שאין דרך להעביר כאן): 'אמא, זה טעים לי'

<תוהה אם זה מצחיק עוד מישהו, או שהכל באינטונציה, אבל משאירה בכל זאת>

גם בני בן 2.5 מדבר לפעמים בלשון נקבה, הוא פשוט מחקה את אחותו.
זה קורה במיוחד כשהוא לומד מילים חדשות.
דוגמה: היינו בבריכה ובתי קוראת לי ואומרת: "אמא תראי איך אני צוללת"
לאחר 5 דקות הקטנצ'יק קורא לי ואומר: "אמא תראי איך אני צוללת", או שהוא עונה לשאלה ב: "אני לא יודעת".
אם גם זה המצב אצלכם, אז אני חושבת שזה טבעי ואין מה לדאוג, אם זה לא המצב, אז יש הרבה נשים חכמות פה באתר שיכולות לעזור לך.
רק חכי קצת והן כבר יכנסו.

בני בן ה שנתיים ו 3 חודשים התחיל לדבר בלשון נקבה סמוך לכניסה למעון בפעם הראשונה. מישהו מכיר את התופעה?
זה משגע אותנו בבית.

איזה דף מתוק!

_מה שיפה זה שאפילו ה"צרות" שלהם כאלה מתוקות ואפילו, לא נעים להודות, מצחיקות...
בכי נורא של הפשוש באמבטיה: "נדבק! נדבק..." אני שואלת: "מה נדבק, חמוד?" והוא:"הקרנף שלי נדבק לסבון!", הכוונה היא שהוא התלכלך בקצף של האמבטיה והוא לא מצליח לנקות אותו כך שלא ישאר קצף... איזו טרגדיה יוונית, ולא נעים לי להתפקע מצחוק, אבל זה מעבר לכוחותיי!!!_

קראתי וצחקתי. בן השנתיים וחצי שלי שיושב על ברכיי כעת שואל: "אמא, מה מצחיק?" עניתי לו: "אולי אתה?" אז הוא ענה "אני לא מצחיק". מייד אחר כך גם לנו היתה טרגדיה יוונית כשמשחק שהוא משחק בו נפל לרצפה.

מ-ת-ו-ק-י-ם

גם אנחנו בחו"ל, למרות שהפעוטה שלי עדיין מאוד מאוד רחוקה מנסיונות ממשיים ליצור קשר עם כל אחד שלא מקרבה ראשונה.

יש כמה משפטי מפתח שאומרים כל אלו שמתפעלים מחמידותם של תינוקות: Isn't he cute, What a cute little guy... את מכירה את הרפרטואר. אולי "לשחק" איתו במשחק תפקידים, כשאתם מדברים אנגלית? אולי לגשת שניכם אל אבא (למשל) ולומר "Hi"? בקיצור, ליצור איזשהו אוצר מלים בסיסי שבעזרתו הוא יוכל לתקשר.

שלום לכם, רציתי להתייעץ בקשר לאפרוחון שלי, בן שנתיים וחודשיים. אנחנו גרים בארצות הברית והילדון מבין ומדבר רק עברית, וכמה מלים בודדות באנגלית. לאחרונה התחילה אצלו התנהגות מוזרה שחוזרת על עצמה ואני לא ממש יודעת איך להתיחס אליה, ואולי למי מכם תהינה תובנות שיוכלו לסייע. באחרונה הוא ניגש לאנשים ברחוב, או בכל מקום שאנחנו נמצאים, אנשים זרים, ובמה שבעיני נראה כמו נסיון ליצירת קשר של מי שחסרה לו השפה, הוא תופס תחילה במכנסיהם, וכשיש לו את תשומת לבם עוזב מיד, אבל אז, אחרי שהם אומרים כמה שהוא חמוד וכו' וממשיכים ללכת, הוא רץ אחריהם וחובט (די בחוזקה, יש לציין) באחוריהם המופתעים. יש לציין שהוא לא מרביץ בנסיבות אחרות בכלל, ולדעתי אין כאן ענין של להרביץ אלא באמת נסיון יצירת קשר באמצעים מגושמים של פעוט. השאלה היא - מה עושים? איך ללמד אותו שזו לא דרך לגיטימית ליצור קשר אבל מבלי לדכא אותו? תודה מראש על התגובות (בתקווה שתהיינה).

ואני צבטתי אותו בשומנים המתוקים האלה בצדדים מעל הטוסיק, אז אני אומרת לו "מה זה?!" והוא עונה לי "מותן!" מדען שכמותו:-D

ואיסתרא (היום בן שנתיים בלועזי- אבל עוד שבוע וחצי נחגוג בעברי) למד משפט: אבא שלי איקס(יכעס)- והשבוע הוא אמר לאבא שלו אבא אה אמא שלי איקס...
פשוט למעוך.
אני אומרת לו שאני אוכל אותו אז הוא עונה לי בפיתה...

מה שיפה זה שאפילו ה"צרות" שלהם כאלה מתוקות ואפילו, לא נעים להודות, מצחיקות...
בכי נורא של הפשוש באמבטיה: "נדבק! נדבק..." אני שואלת: "מה נדבק, חמוד?" והוא:"הקרנף שלי נדבק לסבון!", הכוונה היא שהוא התלכלך בקצף של האמבטיה והוא לא מצליח לנקות אותו כך שלא ישאר קצף... איזו טרגדיה יוונית, ולא נעים לי להתפקע מצחוק, אבל זה מעבר לכוחותיי!!!

מיכל, אני נתתי את רשותי(אפשר לחשוב...) ומתן דווקא בן שנתיים.
כתבת מקסים. התמוגגתי.

רק עכשיו ראיתי את הדף!! אני מתרגשת ומודה לכולכן (ובייחוד לענת, שהרמת את הכפפה) על הברכות והחיבוקים.
עין הסערה , אכן יש סיכוי רב מאוד שהתאוששנו בחדרים סמוכים במאיר לפני שנתיים, מתענגות על השיפוצים המטרטרים שהתנהלו באותו זמן בפגיה שבקומה מעל....
בדיוק נזכרתי השבוע בתמונות מהיום שינאי נולד:
תמונה 1: מוצאי שבת, המוני ישראל צובאים על חדרי ההתאושות המחניקים, אני נמלטת עם ינאי מהחדר העמוס באנרגיות של אנשים זרים וקולניים, ריחות של מאכלים לא מוכרים, מסתתרת איתו על מיטה אקראית מאחורי וילון במסדרון.
תמונה 2: הלילה הראשון ביחד. ינאי ואני במיטה אחת בחדר הרומינג-אין שהעבירו אותנו אליו. התמימות והפהקנות שלו מציפה אותי באהבה חייתית. אני שמה לב שהוא ממצמץ לאורך - כיווצים עדינים של העפעפיים הזערוריים שלו. לא יכולה להירדם מרוב התרגשות. ינאי מכוסה בשמיכה עבה בגודל של מיטפחת. אני אומרת לו: תעשה מקום לאמא קוקי? ומצמידה אותו אלי, צוחקת נורא מהבדיחה של עצמי. אח, הטירוף ההורמונלי של אחרי הלידה....

והנה הוא פה לידי עכשיו, רואה משהו בוידאו ו"לא רוצה תה!" ותכף נלך לבקר חבר, ועוד יום מתוק של חול יעבור לו באהבה הזו שאין לה שום גבול.

> דמעות עולות בעיני <

..."כדי שהוא יוכל לשחות!"
איזה חמוד! כמה צחקתי.

טוב...תודה... (למרות ששמתם לב שהרשות ניתנה על ידי אלו שילדהן אינם בני שנתיים;-), אבל למה לעסוק בדקויות, אני מתמתקת):
אני נורא מתחברת ל שפתאום נראה לי גדול יותר מתמיד. זה באמת התחיל בסביבות גיל שנתיים (הנה, מלאתי חובתי כלפי שם הדף). פתאום, תוך כדי שיחה עם בני הייתי מביטה בנו, כאילו מהצד, ואומרת לעצמי: 'את קולטת שאת מדברת עם ילד בן שנתיים?!?'. עד היום הוא מצליח להדהים אותי. בשפה שלו, בתובנות שלו, במחוות שלו. איזה איש קטן, איזה עולם ומלואו בפחות ממאה סנטימטר. והכי מדהים - שניה אחרי שהוא אומר את הדבר הכי חכם ובוגר בעולם, הוא פתאום עושה משהו כל כך ילדותי...ואז אני מאושרת על אמת. אז אני יודעת שהוא כנראה עדין זקוק לי...
והתינוקון? רק בן 3 חודשים, ויש לנו עוד דרך ארוכה ללמוד ולהכיר זה את זו, זו את זה, אבל אני כבר כליל מאוהבת, ונהנית מכל גוּ ו-אוּ שהוא משמיע. בימים האחרונים הוא אפילו התחיל לצחוק בקול רם (לא נעים לי לפרט מה הביא אותו לכך. זה קשור בצליל מאוד ספציפי שאמא שלו עושה). בסתר ליבי אני מבקשת - תהיה תינוקון. רק עוד קצת...

---

לפעמים, בשעות הערב המאוחרות, כשהילדים ישנים, זוגי ואני מרוחים היטב על הספה בסלון, ואני אומרת לו: "אני לא יודעת אם הילדים שלנו הם הכי יפים [ברור שהם כן! טפו טפו טפו], או הכי חכמים [שוב - ברור! מלח מים], או הכי חמודים [לחזור על עצמי?!?], מה שבטוח שהם, כל אחד בדרכו, נורא מצחיקים אותי. וזה שווה הכל". ואז שנינו עייפים ומרוצים.

מיכל, תתמתקי חופשי. בכיף.

מזל טוב גם מאיתנו לכל החוגגים !!
אוהבת מאוד את שם הדף. גיל שנתיים הוא הרבה הרבה יותר מתוק מנורא...

בני יהיה כבר בן שלוש בעוד כמה שבועות:-) אז אני בהחלט מסכימה שהדף ישמש גם למתיקות של יתר הגילאים!

ראשית, מזל טוב לינאי, דביר (והבן של חבצלת - גם יומולדת?)
עכשיו, אני יכולה לומר בלב שקט - אני מ-ק-נ-א-ה בדף הזה! אולי אפשר גם לפתוח דפים לגיל 3.5 המקסים ולגיל 3 חד' המתוקוני? כי אחרת אני אדחף ואשפוך את כל המתק הנוטף הזה - כאן!
אני מודעת לבעיתיות בהצעה שלי, כי כמו תמר גם אני כל יום אני בטוחה שהוא בגיל הכי מושלם בעולם ולא יכול להיות יותר טוב ואז אני עלולה לפתוח פה איזה שני מיליון דפים, עבור כל רגע בחייהם של גוזלי...לכן, אני מניחה שזו פשוט דרכי לבקש רשות לשתף כאן את המתוקים בני כל הגילים. כי כמו שהחלב לפעמים משפריץ מהשד באין דורש, כך לפעמים גם הנשיקות...והדף הזה נראה לי מקום איחסון מצויין לכל הנשיקות והחיבוקים, שטרם הגיעו ליעדם וצריכים מקום איחסון זמני (קצר מועד!), עד שיתפס העולל ויחטוף מטר שלם שלהם.
מסכימות?

מזל טוב לכל החוגגים. תהנו מהפשושים שלכם!

הבוקר נשאלתי על ידי הממתק שלי: "מדוע לסוס יש זנב?" (זהו ציטוט מדוייק:-D) אמרתי שאיני יודעת ממש, אולי יש לו רעיון? חשב, חשב..."כדי שהוא יוכל לשחות!":-D

שרשרו הנה את פניניהם של בני שנתיים!

מזל טוב לינאי.
בול בשבילי הדף הזה. אני שרופה על הפשפש שלי. כל יום אני בטוחה שהוא בגיל הכי מושלם בעולם ולא יכול להיות יותר טוב. וכל יום אני מופתעת מחדש.
אלוהים, שלא ייגמר לעולם האושר הזה.

שלי עוד מעט בן שלוש... הוא פשוט בן אדם מדהים. אני מתפעלת ממנו בכל פעם מחדש. מהרצינות וההומור, היצירתיות וההתמדה, החדשנות והפדנטיות, החברתיות וה"קנאות לעצמי", הגאוניות והתמימות, יכולות התקשורת ויכולת הלבד... הם כל-כך מורכבים, כל-כך אמיתיים וכל-כך מדהימים... מראה אחד של החיוך שלו, התלתלים והלחיים השמנמנות מספיק כדי להשכיח ממני את כל צרות יומי.

יומולדת שמח לינאי
אני מצטרפת לצורך בדף שמנשק את גיל שנתיים המתוק.
גם בתי בת שנתיים וטיפ. וזה אכן מדהים. אחר. תינוקת ילדה.

היום ינאי בן שנתיים. אפרוח שלי קטן שפתאום נראה לי גדול יותר מתמיד. מוזר, אבל אני מרגישה שהיום נמתח לו מין קו קטן ועדין שמאפשר לי לראות אותו מזוית חדשה ונסתרת, משהו בדיבור שלו, בהומור שלו, בגופיפון שלו, אהובון.