הלכתי לכתבה האחרונה שדפרה קישרה אליה, שהתמקדה בחזרה לביה"ס (תחילת שנת הלימודים, איך להתמודד עם הדרישות והמתחים הנפוצים) ואני רוצה לדון בפסקה אחת:
כשאנו שולחים ילד לבית הספר, מטרתנו היא שהוא יקנה הרגלי למידה עצמאיים. בכל שלב יש אחריות המתאימה לאותו גיל. כאשר מאפשרים לילד להתמודד, הוא צומח בטבעיות לקראת השלב הבא. אני לא מדברת כמובן על הימים הראשונים בהם מלמדים את הילד איך להתארגן.
מה אנו למדים מהמשפט הזה?
בהנחה שהכתבה אכן משקפת את שיטת שפר:
א.
בכל שלב יש אחריות המתאימה לאותו גיל - כלומר, שתפקיד ההורים הוא לזהות איזה רמה של אחריות הילד יכול לשאת.
אני רוצה לפרט ולומר: לכל ילד יש רמת אחריות שמתאימה לו. הילדים שלי, למשל, כפעוטות הייתי יכולה לחלוטין לסמוך עליהם שירוצו לפני על המדרכה ולא ירוצו לכביש. אבל לחברתי יש פעוט שהוכיח לה באותו ובמופתים שיצר החקירה והפעולה שלו הרבה יותר גדול מהממוצע, ושמספיק שהיא רק תסובב את הראש, והוא ימצא דרך להיכנס למצב מסוכן
ושאי אפשר לסמוך עליו במובן הזה של המילה. אני באמת מאמינה, מתצפית עליו, שזה הטבע הבסיסי שלו ולא תגובה או דרך לקבלת תשומת לב.
אז לפני שאת מאמינה בילד, את מחליטה במושכל במה להאמין ומשתדלת להתאים את זה למציאות.
ב.
כאשר מאפשרים לילד להתמודד, הוא צומח בטבעיות לקראת השלב הבא. והפירוש שלי הוא: כאשר נותנים לילד להתמודד עם אתגר שמתאים לו.
ג.
אני לא מדברת כמובן על הימים הראשונים בהם מלמדים את הילד איך להתארגן
על פניו, המשמעות פשוטה:
קודם מלמדים את הילד להתארגן, או במשמעות הכללית יותר בודקים ומוודאים שיש לו יכולת בסיסית לתפקד באופן מסוים, ואם אין לו - מלמדים אותו במכוון ובמודע. מקדישים זמן ללימוד.
ורק אחר כך - סומכים עליו ומאמינים בו ונסוגים לעמדת ההורה הבוטח-מאמין-סומך על הילד שיסתדר.
כלומר, את
לא תסמכי על פעוט שילמד להסתדר עם כפתורים ושרוכי נעליים, בטרם ישבת והראית לו ולימדת אותו איך עושים את זה.
עד כאן הכל נפלא.
אבל מה שגומר אותי במשפט הנ"ל היא המילה "כמובן".
"כמובן" מרמז על זה שהקדשת הזמן ל"הלמדה" (כמו שהבן שלי אוהב לקרוא לזה) נראית מובנת מאליה למנחת שפר הזאת שהתראיינה לכתבה.
ואולי גם מובנת מאליה לכל מיני מנחות שפר שהדגישו פה ובמקומות אחרים את הקטע של לסמוך על הילד ולתת לו מרחב פעולה להוכיח את עצמו, על חשבון החשיבות של הפעולה המקדימה: ללמד אותו, לוודא שבאופן בסיסי הוא יודע לתפקד במצב נתון.
דרייקורס ושות דווקא הקדישו את שלב א', והקדישו פרק שלם ב"ילדים האתגר" ל"הקדישו זמן ללימוד ואימון".
אבל בכל הדיון פה, כולל בקישורים, וביחוד בקישור על הנער עם תסמונת דאון, שמעתי המון המון דגש על להאמין בילד, והרבה פחות מדי על להדריך וללמד אותו את המיומנויות הבסיסיות.
ואני חושבת שזה מה שצרם להרבה משתתפות פה.
גם בהקשר של "אם תרצה - תצליח".
וזה מתקשר לי למה שכתבה בזמנו
כינור לשירייך - על איך גישת אדלר מניחה מראש כל מיני דברים שבסיסיים מאוד להורות, כך שהיא לא טורחת לדבר עליהם, וכשהיא פוגשת אמא או אבא שהדברים האלה לוקים אצלם בחסר - אז מתחילות הצרות.
אותי מאוד מקומם, למשל, שראיון שלם דיבר על מה שמבחינתי הוא שלב ב' - מתן אמון בילד ונסיגה פרקטית לאחור כדי לאפשר לו לצמוח לתוך החלל הזה, בשעה ששלב א' - לשבת ולהקנות לילד מיומנות, כלי, של איך לארגן ילקוט, איך להתארגן בבוקר, איך ללמוד ולזכור את כל סעיפי שגרת הבוקר, איך להוציא פריט אחד מהילקוט בלי להעיף את כל האחרים ברדיוס של שני מטר - זוכה מהמנחה לחצי משפט אגבי מלווה ב"כמובן". כמובן שאתם ההורים יודעים את זה, אין צורך לפרט.
מהההה????
מהזוית שלי כמרפאה בעיסוק וכאמא - יש המון נקודות בהן הורים לא יודעים או לא בטוחים איך ללמד ילד מיומנות X, או איך לתמוך בתהליך הלמידה כך שהוא יוכל לרכוש אותה בהדרגה תוך כדי התנסות. או שהם במירוץ אחרי התוצאות (להגיע בזמן לעבודה, לביה"ס ולרופאת השיניים) ועל הדרך שוכחים את החשיבות העצומה שבלהאט ולהקדיש זמן להלמדה. מה זה "המון הורים"? אני עצמי כזאת! לאחרונה נוכחתי שעם הילד השני שלי, רמת הסובלנות שלי להשקעת זמן, ללכלוך ולבלגן שנובעים מזה שהוא מנסה לעשות דברים בעצמו, ירדה במידה מפחידה ממש. רק כי הוא ילד שני וכי אני במקום קצת אחר מלפני חמש שנים. אני אשכרה מחמיצה פנים כי נשפכה שלוליונת קטנה של חלב על השולחן! אני!!
:-(:-(
אז מרגיז אותי שגישת שפר (כמו שנחשפתי אליה כאן) מקדישה כל כך הרבה זמן ומילים על סעיף ב', וכל כך מעט לסעיף א'.
והנה הפסקה המסיימת של הכתבה:
"""איך אמא יכולה לעזור לעצמה לבנות אמון בילדיה?
ראשית, לצפות בהם, לראות את הטוב שבהם ופשוט להשתאות מכך. ככל שנראה את הטוב – הילד יחווה את עצמו כטוב. שנית, לדעת שכשמסתכלים על הדברים הטובים, הילדים יקלטו שאנו מסתכלים עליהם אחרת וזה יעודד אותם לשנות את ההתנהגות שלהם. עלינו להבין שההתבוננות שלנו עליהם היא קריטית עבורם, כי העיניים שלנו הן כמו מראה שמשקפת לילדים מי הם. כשאנחנו רואים הרבה טוב, הם מבינים שהם כאלו והטוב מתגבר בהם. שלישית, לדעת שאיננו יכולים לשער מהי היכולת של הילד. השמיים הם הגבול."""
אתן רואות? 100% דגש על התייחסות מנטלית בסגנון השמיים הם הגבול, 0% על פעולה פרקטית מול הילד של הקניית מיומנויות, שבתורן
יאפשרו לנו באמת לסמוך על הילד, ובצדק.
הלכתי לכתבה האחרונה שדפרה קישרה אליה, שהתמקדה בחזרה לביה"ס (תחילת שנת הלימודים, איך להתמודד עם הדרישות והמתחים הנפוצים) ואני רוצה לדון בפסקה אחת:
[u]כשאנו שולחים ילד לבית הספר, מטרתנו היא שהוא יקנה הרגלי למידה עצמאיים. בכל שלב יש אחריות המתאימה לאותו גיל. כאשר מאפשרים לילד להתמודד, הוא צומח בטבעיות לקראת השלב הבא. אני לא מדברת כמובן על הימים הראשונים בהם מלמדים את הילד איך להתארגן.[/u]
מה אנו למדים מהמשפט הזה?
בהנחה שהכתבה אכן משקפת את שיטת שפר:
א. [b]בכל שלב יש אחריות המתאימה לאותו גיל[/b] - כלומר, שתפקיד ההורים הוא לזהות איזה רמה של אחריות הילד יכול לשאת.
אני רוצה לפרט ולומר: לכל ילד יש רמת אחריות שמתאימה לו. הילדים שלי, למשל, כפעוטות הייתי יכולה לחלוטין לסמוך עליהם שירוצו לפני על המדרכה ולא ירוצו לכביש. אבל לחברתי יש פעוט שהוכיח לה באותו ובמופתים שיצר החקירה והפעולה שלו הרבה יותר גדול מהממוצע, ושמספיק שהיא רק תסובב את הראש, והוא ימצא דרך להיכנס למצב מסוכן [b]ושאי אפשר לסמוך עליו[/b] במובן הזה של המילה. אני באמת מאמינה, מתצפית עליו, שזה הטבע הבסיסי שלו ולא תגובה או דרך לקבלת תשומת לב.
אז לפני שאת מאמינה בילד, את מחליטה במושכל במה להאמין ומשתדלת להתאים את זה למציאות.
ב. [b]כאשר מאפשרים לילד להתמודד, הוא צומח בטבעיות לקראת השלב הבא.[/b] והפירוש שלי הוא: כאשר נותנים לילד להתמודד עם אתגר שמתאים לו.
ג. [b]אני לא מדברת כמובן על הימים הראשונים בהם מלמדים את הילד איך להתארגן[/b]
על פניו, המשמעות פשוטה: [b]קודם[/b] מלמדים את הילד להתארגן, או במשמעות הכללית יותר בודקים ומוודאים שיש לו יכולת בסיסית לתפקד באופן מסוים, ואם אין לו - מלמדים אותו במכוון ובמודע. מקדישים זמן ללימוד. [b]ורק אחר כך[/b] - סומכים עליו ומאמינים בו ונסוגים לעמדת ההורה הבוטח-מאמין-סומך על הילד שיסתדר.
כלומר, את [b]לא[/b] תסמכי על פעוט שילמד להסתדר עם כפתורים ושרוכי נעליים, בטרם ישבת והראית לו ולימדת אותו איך עושים את זה.
עד כאן הכל נפלא.
אבל מה שגומר אותי במשפט הנ"ל היא המילה "כמובן".
"כמובן" מרמז על זה שהקדשת הזמן ל"הלמדה" (כמו שהבן שלי אוהב לקרוא לזה) נראית מובנת מאליה למנחת שפר הזאת שהתראיינה לכתבה.
ואולי גם מובנת מאליה לכל מיני מנחות שפר שהדגישו פה ובמקומות אחרים את הקטע של לסמוך על הילד ולתת לו מרחב פעולה להוכיח את עצמו, על חשבון החשיבות של הפעולה המקדימה: ללמד אותו, לוודא שבאופן בסיסי הוא יודע לתפקד במצב נתון.
דרייקורס ושות דווקא הקדישו את שלב א', והקדישו פרק שלם ב"ילדים האתגר" ל"הקדישו זמן ללימוד ואימון".
אבל בכל הדיון פה, כולל בקישורים, וביחוד בקישור על הנער עם תסמונת דאון, שמעתי המון המון דגש על להאמין בילד, והרבה פחות מדי על להדריך וללמד אותו את המיומנויות הבסיסיות.
ואני חושבת שזה מה שצרם להרבה משתתפות פה.
גם בהקשר של "אם תרצה - תצליח".
וזה מתקשר לי למה שכתבה בזמנו [po]כינור לשירייך[/po] - על איך גישת אדלר מניחה מראש כל מיני דברים שבסיסיים מאוד להורות, כך שהיא לא טורחת לדבר עליהם, וכשהיא פוגשת אמא או אבא שהדברים האלה לוקים אצלם בחסר - אז מתחילות הצרות.
אותי מאוד מקומם, למשל, שראיון שלם דיבר על מה שמבחינתי הוא שלב ב' - מתן אמון בילד ונסיגה פרקטית לאחור כדי לאפשר לו לצמוח לתוך החלל הזה, בשעה ששלב א' - לשבת ולהקנות לילד מיומנות, כלי, של איך לארגן ילקוט, איך להתארגן בבוקר, איך ללמוד ולזכור את כל סעיפי שגרת הבוקר, איך להוציא פריט אחד מהילקוט בלי להעיף את כל האחרים ברדיוס של שני מטר - זוכה מהמנחה לחצי משפט אגבי מלווה ב"כמובן". כמובן שאתם ההורים יודעים את זה, אין צורך לפרט.
מהההה????
מהזוית שלי כמרפאה בעיסוק וכאמא - יש המון נקודות בהן הורים לא יודעים או לא בטוחים איך ללמד ילד מיומנות X, או איך לתמוך בתהליך הלמידה כך שהוא יוכל לרכוש אותה בהדרגה תוך כדי התנסות. או שהם במירוץ אחרי התוצאות (להגיע בזמן לעבודה, לביה"ס ולרופאת השיניים) ועל הדרך שוכחים את החשיבות העצומה שבלהאט ולהקדיש זמן להלמדה. מה זה "המון הורים"? אני עצמי כזאת! לאחרונה נוכחתי שעם הילד השני שלי, רמת הסובלנות שלי להשקעת זמן, ללכלוך ולבלגן שנובעים מזה שהוא מנסה לעשות דברים בעצמו, ירדה במידה מפחידה ממש. רק כי הוא ילד שני וכי אני במקום קצת אחר מלפני חמש שנים. אני אשכרה מחמיצה פנים כי נשפכה שלוליונת קטנה של חלב על השולחן! אני!! :-(:-(:-(
אז מרגיז אותי שגישת שפר (כמו שנחשפתי אליה כאן) מקדישה כל כך הרבה זמן ומילים על סעיף ב', וכל כך מעט לסעיף א'.
והנה הפסקה המסיימת של הכתבה:
"""איך אמא יכולה לעזור לעצמה לבנות אמון בילדיה?
ראשית, לצפות בהם, לראות את הטוב שבהם ופשוט להשתאות מכך. ככל שנראה את הטוב – הילד יחווה את עצמו כטוב. שנית, לדעת שכשמסתכלים על הדברים הטובים, הילדים יקלטו שאנו מסתכלים עליהם אחרת וזה יעודד אותם לשנות את ההתנהגות שלהם. עלינו להבין שההתבוננות שלנו עליהם היא קריטית עבורם, כי העיניים שלנו הן כמו מראה שמשקפת לילדים מי הם. כשאנחנו רואים הרבה טוב, הם מבינים שהם כאלו והטוב מתגבר בהם. שלישית, לדעת שאיננו יכולים לשער מהי היכולת של הילד. השמיים הם הגבול."""
אתן רואות? 100% דגש על התייחסות מנטלית בסגנון השמיים הם הגבול, 0% על פעולה פרקטית מול הילד של הקניית מיומנויות, שבתורן [b]יאפשרו[/b] לנו באמת לסמוך על הילד, ובצדק.
|N|