סוף סוף הושלם סיפור הלידה...
אני מצרפת לפה את החלק על הלידה עצמה, כי כל ההקדמה בעצם מפורטת פה בבלוג.
והנה התחיל סוף השבוע הארוך.
אחרי הפסקה של שבועיים, הלכתי עם אמא שלי לשוק האורגני של שבת בבוקר. כל המוכרים התפלאו מאוד לראות אותי עוד עם בטן (41+5). וכמובן שכולם איחלו לי הצלחה, ושהיא תיוולד כשהיא תהיה מוכנה. כמובן.
הרפלקסלוגית שיושבת שם ומכירה אותי, עשתה לי טיפול (חינם. איזו חמודה
), ואיחלה לי ללדת לפני שייגמר הסופ"ש.
ביום ראשון שוב קמתי בלי ללדת. למרות שאחרי הטיפול התחילו קצת צירים, אבל לא משהו רציני. אני כבר לא זוכרת מה עשינו באותו יום. אני כבר הייתי די מותשת ובעיקר נחתי. האיש לקח את הילדות לדוד שלו. ונדמה לי שירד גשם ובסוף נשארנו בבית.
ביום שני החלטתי שאני לא יולדת. יאללה נעשה תכניות. דיברנו עם חברים. חשבנו לנסוע לאיזה קניון קצת מרוחק שיש בו לונה פארק, כי זה חג והכל סגור ובנוסף להכל היה קר וגשום. אבל ברגע האחרון החלטתי שזה לא רעיון טוב. אם "יתקפו" אותי צירים (אני מתה על המושג הזה), ממש לא מתאים לי לעבור חצי שעה של נסיעה הביתה בכאבים באוטו. אז החלטנו לנסוע לחנות קרובה לקנות פרחים לשתילה בגינה. היה להם איזה מבצע ורק המשתלה שלהם היתה פתוחה באותו יום.
נסענו, אמא שלי והבנות ואני. האיש נשאר בבית להכין פירה לארוחת צהריים. היה קר ולא התלבשנו כמו שצריך, אבל בחרנו פרחים ונסענו חזרה הביתה. מדי פעם ציר. לא משהו משמעותי... כאלה היו לי כבר 3 שבועות.
באנו הביתה, אכלנו. ופתאום נפלה עלי עייפות. החלטתי ללכת לישון צהריים, בזמן שהאיש מרדים את הקטנה בחדר שלה. זה היה בסביבות 1:40 בצהריים.
התעוררתי אחרי רבע שעה (מקסימום) מציר. טוב נו. מוכר. לא יודעת למה, אבל הסתכלתי על השעון. אחרי 6-7 דקות עוד אחד. לא עושה עלי רושם. אחרי 5 דקות עוד אחד. ועוד אחד אחרי 4-5 דקות. אולי צריך להתייחס? הממממ לא רוצה לפתח ציפיות. אולי כדאי לקום, לשבת קצת על הכדור ובטח הם יעלמו.
קמתי, הלכתי לשרותים. עוד ציר. ודימום. אההה פקק רירי. זה כבר שינוי. אוקיי. מתחיל לכאוב. הלכתי לחפש את הכדור. הוא היה בחדר של הבנות. מצאתי שם גם את הקטנה ישנה, ואת האיש ישן במיטה של הגדולה. הערתי אותו. "אני צריכה אותך, בוא". הלכנו לחדר שלנו. הצירים כל 4 דקות בערך ומתחילים לכאוב. ממש. ובהחלטה של רגע, אמרתי לו להביא את המספר של המיילדת, צריך לקרוא לה. ואני בינתיים ממלאת את הבריכה, כי הרגשתי שבקרוב אצטרך מים ועדיף לא להגיע למצב של הלידה הקודמת... הפעם היה צינור מוכן והבריכה התמלאה די מהר.
אני יושבת על הכדור, המוזיקה מהמחשב ברקע. האיש על המיטה מאחורי, בהיכון לעסות את הגב התחתון כשאני מבקשת. מתחילה לנשום עמוק בצירים.
2:45 המיילדת מתקשרת חזרה. אמרנו לה שממלאים בריכה ושתבוא. היא אומרת שהיא באה, ושנתקשר שוב אם משהו משתנה. אמרנו לה – זה קורה. בואי. בדיעבד הסתבר שהיא אמרה את זה כדי לדעת מתי לקרוא למיילדות האחרות, אבל כבר כשיצאה היא קראה להן, כי זה בטח יקרה מהר.
בינתיים אני במים. מריצה את האיש – תביא לי מים קרים. אחרי עוד כמה צירים – כוס קרח. קוקיה לשיער. לך תסגור את הדלת של הקטנה. תגיד לאמא שלי שתרד למרתף עם הגדולה. בוא בוא עכשיו ציר – גב תחתון! והוא הולך וחוזר ומתפקד מצוין.
במים אני יושבת. נהיה לי חם. הורדתי את הגופיה. שתיתי מים והעברתי קרח על הפנים והשפתיים בין הצירים. בכל ציר אני מזיזה את האגן מצד לצד בזמן המסאג' בגב התחתון. מתחילה לעשות קולות נמוכים.
המיילדת מגיעה. בודקת דופק עם הדופלר והכל בסדר. לא בודקת פתיחה. בדיקת פתיחה בלידה היא בעצם כדי לוודא שהראש למטה. את זה ראינו ביום ששי באולטראסאונד, ואין ספק שהיא לא שינתה תנוחה. את זה אני מרגישה ומאשרת.
בינתיים מגיעות עוד שתי מיילדות. מיילדת הגיבוי של המיילדת המשנית שלי (שהיתה בלידת בית אחרת) והסטודנטית שצמודה לראשית. הן פורסות את הציוד שלהן וקצת עושות רעש... אבל משתדלות לא להפריע. יוצאות מהחדר כדי למלא ניירת והאיש ואני לבד. ממשיכים עם המסאג', הקולות והתנועות. מים וקרח בין לבין. והצירים מצטופפים.
עכשיו עם כל ציר אני קמה להשען על דופן הבריכה ומתחילה לעשות קולות קצת יותר חזקים. כואבבבבבבבב. אני צועקת לאיש – לא מסג', קונטרה בגב. שרק יתן לחץ עם היד בזמן שאני זזה וגם מחזיקה את הבטן למטה.
הצירים האלה מוכרים לי מאוד. בקרוב יתחיל שלב הלחיצות.
מדהים כמה שזה שונה הפעם. כבר לא מפתיע. כנראה שהגוף ככה יולד. מתכונן מתכונן ואז יולד מהר מהר.
המיילדת הראשית נכנסת שוב לחדר. היא שמעה שהתחלתי לצעוק. רוצה לבדוק שוב דופק. אין זמן בין הצירים (ואני מצליחה לחייך בהפוגות הקטנות האלה. עוד מעט היא תצא!). מוותרת.
אחרי אולי שני צירים מגיע עוד ציר חזק ואני מרגישה שהמים פוקעים, והראש מתחיל להתברג. צירי לחץ.
המיילדת שואלת אותי האם המים פקעו, הנהנתי.
אצלי בראש התחלתי להזכיר לעצמי לא ללחוץ. לתת לגוף לעשות את שלו. והגוף לוחץ.
ומה יוצא? קקי.
המיילדת השניה אוספת. פעמיים. אמרתי לה תודה (בעברית. ככה יצא. ויצא שהיא גם מבינה, אז יופי).
המיילדת הראשונה תומכת בפרינאום שלא אקרע. בדיעבד זה נראה לי מיותר, אבל היא לא ממש נגעה בי, אלא רק בראש כדי שיצא בהדרגה. וזה היה בסדר.
והראש יצא.
המיילדת פתאום אומרת לי – סיון תעמדי. חבל הטבור סביב הצואר והוא הדוק. את צריכה לעמוד כדי שאוכל לעצור אותו (to clamp it).
לא הצלחתי לעמוד. אמרתי לה שאני לא יכולה.
הסטודנטית עזרה לי קצת והרמתי רגל אחת – תנוחת הכלב המשתין.
מסתבר שזה ממש עזר, כי עוד לפני שהספיקו להתעסק עם החבל, היא התחילה להסתובב והחבל התרופף. המיילדת השניה העבירה אותו מעל הראש ובלופ – היא בחוץ. 3:51.
ואני צועקת – אבל רציתי לתפוס אותה! ....
מיד התיישבתי והיא בזרועותיי. בוכה. והכל בסדר. (לפי הדו"ח אפגר 9-9).
אחרי שתי דקות גיא מביא את הגדולה לפגוש את אחותה. היא מתרגשת ומסתכלת מהצד, מנסה לראות את הפנים המעוכים שלה.
אמא שלי בדמעות, מחבקת ומנשקת אותנו.
בינתיים הקטנה מתעוררת, האיש מביא אותה. היא קצת בוכה ולא מבינה בדיוק מה קורה. הוא לוקח אותה למטה יחד עם הגדולה.
התבקשתי לצאת מהמים כדי ללדת את השיליה. עזרו לי לצאת עם התינוקת בידיים. התיישבתי על המיטה והעברתי אותה לאמא שלי. נשכבתי אחורה והשיליה יצאה כמעט מעצמה.
חיכינו שחבל הטבור יפסיק לפעום, ואחרי שהשיליה יצאה, אמא שלי (הפעם) חתכה בהתרגשות.
התיישבתי והנקתי אותה. הרגשתי שהיא קצת יותר גדולה מאחיותיה כשנולדו. בינתיים לא שוקלים. רק אחרי הבדיקה הראשונית.
נכנסתי להתקלח, והמיילדות ביקשו ממני לרחוץ גם את התינוקת, בגלל ה GBS החיובי שלא טופל (לא היה צריך, החלטנו לטפל ע"פ גורמי סיכון). קצת התאכזבתי שצריך להוריד ממנה את כל הורניקס בגלל זה, אבל לא רציתי לקחת סיכון בעניין הזה. אז אחרי ששטפתי את עצמי מכל הכיוונים, ובדקו אותה מכל הכיוונים – התרחצנו יחד. האיש מחזיק את הטוש והמיילדת מביאה לי סבון. ואני מחבקת ומסבנת אותה. הוא משפריץ מים חמימים והיא נראית שטוב לה ככה.
המיילדת מתרגשת, מביאה את המצלמה שלי ומצלמת אותנו ככה. יצא נורא יפה
אחרי שניגבו אותה ואני גם יצאתי והתלבשתי, שקלו אותה – 3.430. בערך חצי קילו יותר מהאחיות שלה שגרדו את ה-3 קילו מלמטה. בכל זאת היו לה שבועיים יותר ברחם – יצאה מבושלת היטב.
מנסה לסכם ולהסיק מסקנות:
• בלי האיש והידיים המדהימות שלו, לא יודעת מה הייתי עושה.
• כנראה שאפשר להסיק שאני יולדת מהר. כלומר, כשבאמת מתחילה לידה – היא קצרה ולעניין.
• הלידה הזאת היתה הרבה פחות מפתיעה. הכל היה מוכר. לא נשארתי בשוק כמה ימים כמו הלידה הקודמת.
• המיילדות עשו בדיוק את מה שציפיתי ורציתי שיעשו (ולא עשו את מה שלא רציתי שיעשו). בעיקר בעניין החבל ההדוק. בדיוק בשביל זה הן שם.
• לצערי האיש שלי קצת בטראומה מהעניין. לתחושתו הוא היה מרגיש הרבה יות בטוח בבי"ח. למרות שגם במצב הזה בבי"ח שומדבר לא היה שונה מבחינת אנשי הצוות. הן היו פועלות בדיוק באותה צורה. וכמובן שהוא נורא נבהל. (אני לא. אבל לא עמדתי מהצד וראיתי את זה קורה...).
• עוד בעניין חבל הטבור – התנוחה בה הייתי (על הברכיים ואח"כ עם רגל אחת בצד) בעצם מנעה סיבוכים. המיילדת אמרה שאם הייתי על הגב (גם במים, כמו בלידה הקודמת), היה סיכוי גדול יותר לתקיעת כתפיים בנסיון להוציא אותה. הסיבוב שהיא עשתה בעצמה כתוצאה משינוי התנוחה שלי היה הדבר הטוב ביותר שקרה ופתר את הבעיה תוך כמה שניות.
• למרות שרציתי לתפוס אותה, לא הלך בגלל התנוחה. כשהרמתי את הרגל, הראש יצא מחוץ למים והמיילדות תפסו אותה בעצם באויר מעל המים.
סוף סוף הושלם סיפור הלידה...
אני מצרפת לפה את החלק על הלידה עצמה, כי כל ההקדמה בעצם מפורטת פה בבלוג.
והנה התחיל סוף השבוע הארוך.
אחרי הפסקה של שבועיים, הלכתי עם אמא שלי לשוק האורגני של שבת בבוקר. כל המוכרים התפלאו מאוד לראות אותי עוד עם בטן (41+5). וכמובן שכולם איחלו לי הצלחה, ושהיא תיוולד כשהיא תהיה מוכנה. כמובן.
הרפלקסלוגית שיושבת שם ומכירה אותי, עשתה לי טיפול (חינם. איזו חמודה :-) ), ואיחלה לי ללדת לפני שייגמר הסופ"ש.
ביום ראשון שוב קמתי בלי ללדת. למרות שאחרי הטיפול התחילו קצת צירים, אבל לא משהו רציני. אני כבר לא זוכרת מה עשינו באותו יום. אני כבר הייתי די מותשת ובעיקר נחתי. האיש לקח את הילדות לדוד שלו. ונדמה לי שירד גשם ובסוף נשארנו בבית.
ביום שני החלטתי שאני לא יולדת. יאללה נעשה תכניות. דיברנו עם חברים. חשבנו לנסוע לאיזה קניון קצת מרוחק שיש בו לונה פארק, כי זה חג והכל סגור ובנוסף להכל היה קר וגשום. אבל ברגע האחרון החלטתי שזה לא רעיון טוב. אם "יתקפו" אותי צירים (אני מתה על המושג הזה), ממש לא מתאים לי לעבור חצי שעה של נסיעה הביתה בכאבים באוטו. אז החלטנו לנסוע לחנות קרובה לקנות פרחים לשתילה בגינה. היה להם איזה מבצע ורק המשתלה שלהם היתה פתוחה באותו יום.
נסענו, אמא שלי והבנות ואני. האיש נשאר בבית להכין פירה לארוחת צהריים. היה קר ולא התלבשנו כמו שצריך, אבל בחרנו פרחים ונסענו חזרה הביתה. מדי פעם ציר. לא משהו משמעותי... כאלה היו לי כבר 3 שבועות.
באנו הביתה, אכלנו. ופתאום נפלה עלי עייפות. החלטתי ללכת לישון צהריים, בזמן שהאיש מרדים את הקטנה בחדר שלה. זה היה בסביבות 1:40 בצהריים.
התעוררתי אחרי רבע שעה (מקסימום) מציר. טוב נו. מוכר. לא יודעת למה, אבל הסתכלתי על השעון. אחרי 6-7 דקות עוד אחד. לא עושה עלי רושם. אחרי 5 דקות עוד אחד. ועוד אחד אחרי 4-5 דקות. אולי צריך להתייחס? הממממ לא רוצה לפתח ציפיות. אולי כדאי לקום, לשבת קצת על הכדור ובטח הם יעלמו.
קמתי, הלכתי לשרותים. עוד ציר. ודימום. אההה פקק רירי. זה כבר שינוי. אוקיי. מתחיל לכאוב. הלכתי לחפש את הכדור. הוא היה בחדר של הבנות. מצאתי שם גם את הקטנה ישנה, ואת האיש ישן במיטה של הגדולה. הערתי אותו. "אני צריכה אותך, בוא". הלכנו לחדר שלנו. הצירים כל 4 דקות בערך ומתחילים לכאוב. ממש. ובהחלטה של רגע, אמרתי לו להביא את המספר של המיילדת, צריך לקרוא לה. ואני בינתיים ממלאת את הבריכה, כי הרגשתי שבקרוב אצטרך מים ועדיף לא להגיע למצב של הלידה הקודמת... הפעם היה צינור מוכן והבריכה התמלאה די מהר.
אני יושבת על הכדור, המוזיקה מהמחשב ברקע. האיש על המיטה מאחורי, בהיכון לעסות את הגב התחתון כשאני מבקשת. מתחילה לנשום עמוק בצירים.
2:45 המיילדת מתקשרת חזרה. אמרנו לה שממלאים בריכה ושתבוא. היא אומרת שהיא באה, ושנתקשר שוב אם משהו משתנה. אמרנו לה – זה קורה. בואי. בדיעבד הסתבר שהיא אמרה את זה כדי לדעת מתי לקרוא למיילדות האחרות, אבל כבר כשיצאה היא קראה להן, כי זה בטח יקרה מהר.
בינתיים אני במים. מריצה את האיש – תביא לי מים קרים. אחרי עוד כמה צירים – כוס קרח. קוקיה לשיער. לך תסגור את הדלת של הקטנה. תגיד לאמא שלי שתרד למרתף עם הגדולה. בוא בוא עכשיו ציר – גב תחתון! והוא הולך וחוזר ומתפקד מצוין.
במים אני יושבת. נהיה לי חם. הורדתי את הגופיה. שתיתי מים והעברתי קרח על הפנים והשפתיים בין הצירים. בכל ציר אני מזיזה את האגן מצד לצד בזמן המסאג' בגב התחתון. מתחילה לעשות קולות נמוכים.
המיילדת מגיעה. בודקת דופק עם הדופלר והכל בסדר. לא בודקת פתיחה. בדיקת פתיחה בלידה היא בעצם כדי לוודא שהראש למטה. את זה ראינו ביום ששי באולטראסאונד, ואין ספק שהיא לא שינתה תנוחה. את זה אני מרגישה ומאשרת.
בינתיים מגיעות עוד שתי מיילדות. מיילדת הגיבוי של המיילדת המשנית שלי (שהיתה בלידת בית אחרת) והסטודנטית שצמודה לראשית. הן פורסות את הציוד שלהן וקצת עושות רעש... אבל משתדלות לא להפריע. יוצאות מהחדר כדי למלא ניירת והאיש ואני לבד. ממשיכים עם המסאג', הקולות והתנועות. מים וקרח בין לבין. והצירים מצטופפים.
עכשיו עם כל ציר אני קמה להשען על דופן הבריכה ומתחילה לעשות קולות קצת יותר חזקים. כואבבבבבבבב. אני צועקת לאיש – לא מסג', קונטרה בגב. שרק יתן לחץ עם היד בזמן שאני זזה וגם מחזיקה את הבטן למטה.
הצירים האלה מוכרים לי מאוד. בקרוב יתחיל שלב הלחיצות.
מדהים כמה שזה שונה הפעם. כבר לא מפתיע. כנראה שהגוף ככה יולד. מתכונן מתכונן ואז יולד מהר מהר.
המיילדת הראשית נכנסת שוב לחדר. היא שמעה שהתחלתי לצעוק. רוצה לבדוק שוב דופק. אין זמן בין הצירים (ואני מצליחה לחייך בהפוגות הקטנות האלה. עוד מעט היא תצא!). מוותרת.
אחרי אולי שני צירים מגיע עוד ציר חזק ואני מרגישה שהמים פוקעים, והראש מתחיל להתברג. צירי לחץ.
המיילדת שואלת אותי האם המים פקעו, הנהנתי.
אצלי בראש התחלתי להזכיר לעצמי לא ללחוץ. לתת לגוף לעשות את שלו. והגוף לוחץ.
ומה יוצא? קקי.
המיילדת השניה אוספת. פעמיים. אמרתי לה תודה (בעברית. ככה יצא. ויצא שהיא גם מבינה, אז יופי).
המיילדת הראשונה תומכת בפרינאום שלא אקרע. בדיעבד זה נראה לי מיותר, אבל היא לא ממש נגעה בי, אלא רק בראש כדי שיצא בהדרגה. וזה היה בסדר.
והראש יצא.
המיילדת פתאום אומרת לי – סיון תעמדי. חבל הטבור סביב הצואר והוא הדוק. את צריכה לעמוד כדי שאוכל לעצור אותו (to clamp it).
לא הצלחתי לעמוד. אמרתי לה שאני לא יכולה.
הסטודנטית עזרה לי קצת והרמתי רגל אחת – תנוחת הכלב המשתין.
מסתבר שזה ממש עזר, כי עוד לפני שהספיקו להתעסק עם החבל, היא התחילה להסתובב והחבל התרופף. המיילדת השניה העבירה אותו מעל הראש ובלופ – היא בחוץ. 3:51.
ואני צועקת – אבל רציתי לתפוס אותה! ....
מיד התיישבתי והיא בזרועותיי. בוכה. והכל בסדר. (לפי הדו"ח אפגר 9-9).
אחרי שתי דקות גיא מביא את הגדולה לפגוש את אחותה. היא מתרגשת ומסתכלת מהצד, מנסה לראות את הפנים המעוכים שלה.
אמא שלי בדמעות, מחבקת ומנשקת אותנו.
בינתיים הקטנה מתעוררת, האיש מביא אותה. היא קצת בוכה ולא מבינה בדיוק מה קורה. הוא לוקח אותה למטה יחד עם הגדולה.
התבקשתי לצאת מהמים כדי ללדת את השיליה. עזרו לי לצאת עם התינוקת בידיים. התיישבתי על המיטה והעברתי אותה לאמא שלי. נשכבתי אחורה והשיליה יצאה כמעט מעצמה.
חיכינו שחבל הטבור יפסיק לפעום, ואחרי שהשיליה יצאה, אמא שלי (הפעם) חתכה בהתרגשות.
התיישבתי והנקתי אותה. הרגשתי שהיא קצת יותר גדולה מאחיותיה כשנולדו. בינתיים לא שוקלים. רק אחרי הבדיקה הראשונית.
נכנסתי להתקלח, והמיילדות ביקשו ממני לרחוץ גם את התינוקת, בגלל ה GBS החיובי שלא טופל (לא היה צריך, החלטנו לטפל ע"פ גורמי סיכון). קצת התאכזבתי שצריך להוריד ממנה את כל הורניקס בגלל זה, אבל לא רציתי לקחת סיכון בעניין הזה. אז אחרי ששטפתי את עצמי מכל הכיוונים, ובדקו אותה מכל הכיוונים – התרחצנו יחד. האיש מחזיק את הטוש והמיילדת מביאה לי סבון. ואני מחבקת ומסבנת אותה. הוא משפריץ מים חמימים והיא נראית שטוב לה ככה.
המיילדת מתרגשת, מביאה את המצלמה שלי ומצלמת אותנו ככה. יצא נורא יפה :-)
אחרי שניגבו אותה ואני גם יצאתי והתלבשתי, שקלו אותה – 3.430. בערך חצי קילו יותר מהאחיות שלה שגרדו את ה-3 קילו מלמטה. בכל זאת היו לה שבועיים יותר ברחם – יצאה מבושלת היטב.
מנסה לסכם ולהסיק מסקנות:
• בלי האיש והידיים המדהימות שלו, לא יודעת מה הייתי עושה.
• כנראה שאפשר להסיק שאני יולדת מהר. כלומר, כשבאמת מתחילה לידה – היא קצרה ולעניין.
• הלידה הזאת היתה הרבה פחות מפתיעה. הכל היה מוכר. לא נשארתי בשוק כמה ימים כמו הלידה הקודמת.
• המיילדות עשו בדיוק את מה שציפיתי ורציתי שיעשו (ולא עשו את מה שלא רציתי שיעשו). בעיקר בעניין החבל ההדוק. בדיוק בשביל זה הן שם.
• לצערי האיש שלי קצת בטראומה מהעניין. לתחושתו הוא היה מרגיש הרבה יות בטוח בבי"ח. למרות שגם במצב הזה בבי"ח שומדבר לא היה שונה מבחינת אנשי הצוות. הן היו פועלות בדיוק באותה צורה. וכמובן שהוא נורא נבהל. (אני לא. אבל לא עמדתי מהצד וראיתי את זה קורה...).
• עוד בעניין חבל הטבור – התנוחה בה הייתי (על הברכיים ואח"כ עם רגל אחת בצד) בעצם מנעה סיבוכים. המיילדת אמרה שאם הייתי על הגב (גם במים, כמו בלידה הקודמת), היה סיכוי גדול יותר לתקיעת כתפיים בנסיון להוציא אותה. הסיבוב שהיא עשתה בעצמה כתוצאה משינוי התנוחה שלי היה הדבר הטוב ביותר שקרה ופתר את הבעיה תוך כמה שניות.
• למרות שרציתי לתפוס אותה, לא הלך בגלל התנוחה. כשהרמתי את הרגל, הראש יצא מחוץ למים והמיילדות תפסו אותה בעצם באויר מעל המים.