אבל זה לא מה שהוא מחפש כרגע.

ברגע שמסך הוא אפשרות, הוא לא יעבור לדברים אחרים. זה ממכר. גם יוצא שהקפיצה מהנקה היא אל מכשיר במקום לדבר נוסף שאפשר לעשות עם אמא.

אני בהחלט סבורה שגמילה בגיל 3.5 זה סבבה.

הי לא חפרת. מה פתאום. מי שלא רוצה לקרוא יכול לדלג... אני מוחה נגד הביקורת העצמית הזאת (-:
ואני בעד לעשות לעצמך חיים קלים. שירים לצפייה יכולים מאוד לנחם. לי זה עוזר P-:


הפלה עם דימום מסיבי יכולה להחליש את הגוף ואין ספק שאני לא דואגת לעצמי מספיק במובן הזה
מציעה ממש בחום להעלות את דרגת החשיבות של זה. הילדים שלך זקוקים לאמא בריאה. שימי את זה במקום חשוב בסולם העדיפויות. חוץ מזה, אם "עליתי עלייך" אז אגיד ככה: תעשי את זה לטובת הילדים שלך. ככה את לא "דואגת לעצמך" אלא "דואגת לילדים" P-:

קור את, את בהחלט צודקת. זה הרגל גרוע. אני מנסה כמה שיותר לשים שירים או סיפורים שבהם הוא רק מקשיב ולא מסתכל. הייתי שמחה להקריא או לשיר אבל זה לא מה שהוא מחפש כרגע, אני מקווה שנצליח לעבור לשם בהדרגה.

יוווו, ריגשתן אותי. תודה רבה! זה מאוד עוזר!

הצגתי פה קצת לא הוגן את הבעל, הוא כן תומך, אבל חושב שההנקה בגיל הזה עושה לו נזק ולכן טוב שמסתיים. עשיתי איתו עכשיו עוד שיחת "תגיד לי שזה בסדר" כמו שבשמת הציעה וזה גם עזר.

דפנה, את צודקת לגמרי. אני נוטה להרגיש לא בסדר עם הרבה בחירות שלי. אני כל הזמן קוראת כאן המלצות על ביד רכה. אולי הגיע הזמן להפסיק לפחד מהעמוד הזה ולבדוק מה קורה שם.
גם נשמע הגיוני שזה סימן לבשלות שלו. אולי איפשהו הוא היה צריך שאראה לו עוד דרך להרדם. זה מאוד מגביל גם בשבילו שצריך תמיד את אמא כדי לישון. אין ספק שלפני כמה חודשים או יותר זה לא היה עובר וגם אני ידעתי שאוותר אם יהיה קצת בכי אז לא ניסיתי אפילו. למרות שלפעמים הרגשתי שאם מישהו נוגע לי בשדיים (ילד או בעל) אני מתחרפנת. דווקא לא כאב אלא איזו אי נעימות שאני לא יודעת להסביר. גם פיזית וגם "אני רוצה את הגוף שלי לעצמי".

בסך הכל, ההנקה שייכת לשנים הראשונות - אחר כך כל החיים מביעים אהבה בדרכים אחרות, כמו חיבוקים ונשיקות
זה ממש נגע בי. אני מאוד מחבקת ומנשקת את הילדים ואת צודקת, תקופת ההנקה לא יכולה להמשך לנצח ואני גם לא רוצה. אני אמצא לי הזדמנות להיות קצת בטבע. אקח גם אותם, זה הרי טוב לכולנו
אני גם חושבת הרבה בחודשים האחרונים על משהו שכתבת במקום אחר, על איך הפלה עם דימום מסיבי יכולה להחליש את הגוף ואין ספק שאני לא דואגת לעצמי מספיק במובן הזה. חלק מהעניין עם הפסקת ההנקה הוא שאני רוצה לישון לילה רצוף, זה קרה רק כמה פעמים בשנים האחרונות וזה משפיע עלי בהרבה מובנים.

_אני חושבת שהשיעור שאת מלמדת אותו כעת (שאמא היא אדם נפרד, וגם לה יש רצון, ושאת אוהבת אותו גם כעת)
לא פחות חשוב מהשיעור שלימדת עד כה (שאת מסורה אליו, ואוהבת אותו, וזמינה בשבילו)_
תודה על זה! אני שמחה שכתבת גם עליך. זה אחד הדברים שאני אוהבת פה (וזה שאני יכולה לקטר על הפסקת הנקה בגיל 3.5 ולא יקראו לרווחה). אני חושבת שהרבה פעמים ויתרתי כשהיה לי לא נעים (מוללה אותי באצבעותיה היה אחד המאתגרים) וזה לא מסר טוב. תכלס, אני עושה את זה גם מול מבוגרים. עוד שיעור בשבילי ללמוד.
בהצלחה אצלך כשיהיה לך מתאים!

אני רואה שחפרתי... אז תודה לכן על החיבוקים, העידוד והתמיכה! אני מרגישה הרבה יותר טוב!

מציעה בכל מקרה לא להרדים עם סרטון או עם מסך. הקריאי לו סיפור או שירי לו שיר.

[-:

ליאת, תודה ששיתפת פה,
אין לי משהו חכם להגיד חוצמזה שקראתי בשקיקה את דבריהן של דפנה ושל בשמת

שלי עוד קטנה רק בת שנתיים וחודשיים, גם אני חווה הרבה לחץ מהסביבה, אבל בינתיים עוד לא חושבת בכיוון.
מנקודת מבטי אני חושבת שאת אמא מאוד משקיעה אם המשכת עד 3.5,
ואני לגמרי מאמינה שאם זה לא נעים לי פיזית זו לגמרי הנקודה הכי טובה להרפות.

האמת, שגם אני מאוד מקווה שזה יבוא ממנה, ומהשיתוף שלך אני פותחת את האופציה שזה עשוי לבוא גם ממני.

לפני כמה ימים היא מוללה אותי באצבעותיה, במהלך ההנקה. ברגע של כנות, ניתקתי אותה, והסברתי לה במילים ברורות: הנקה זו מערכת יחסים. בין שתינו. אני מבקשת שלא תכאיבי לי, זה לא נעים לי. זה כואב.
מאז היא מאוד ערנית למה שאני מרגישה במהלך ההנקה, ולפעמים, כשהיא משנה תנוחה, היא שואלת אותי אי? אי? (האם כואב?)
אני חושבת שבגיל שלה היא כבר בהחלט יכולה להבין זאת.

אז בגיל 3.5?
אני חושבת שהשיעור שאת מלמדת אותו כעת (שאמא היא אדם נפרד, וגם לה יש רצון, ושאת אוהבת אותו גם כעת)
לא פחות חשוב מהשיעור שלימדת עד כה (שאת מסורה אליו, ואוהבת אותו, וזמינה בשבילו)

יצא לי קצת מבולבל, ניראה לי שערבבתי את עצמי ואת החויה שלי יותר מידי
שולחת לך

ההנקה שייכת לשנים הראשונות - אחר כך כל החיים מביעים אהבה בדרכים אחרות, כמו חיבוקים ונשיקות
בשמת, תודה על זה, גריינתי!

איזה קטע, כתבנו יחד...

בעלך נשמע מאוד תומך ואוהב, גם כלפייך וגם כלפי הבן שלכם.

אמא רעה את בוודאי שלא, ונראה שהילד שלך מקבל את השינוי בצורה ממש יפה. אולי מפני שבאמת, פשוט כואב לך, והתחושה הזאת, שכואב לך שם ואת לא רוצה מגע, עוברת אליו.
אני מבינה לחלוטין את הרגשות שלך את בכלל לא קוקו, באתר הזה כל מה שאת כותבת מובן לגמרי.
איך להקל עלייך?
תמצאי דרכים להביע בפרטיות את הרגשות שלך. תרגישי את העצב והצער על ההנקה שהסתיימה, תרגישי את כל הרגשות המורכבים שלך, אולי יעזור לך להיות בטבע, איפה שיש עצים, או מול הים, זה מקל להתחבר עם הגוף ועם הרגשות. פשוט תוציאי, תבכי, תני לעצמך מקום לאבל הזה, וגם לשלל הרגשות השונים: גם קשה וכואב, אבל את גם מצטערת שיצא יותר חפוז ממה שהתכוונת ורצית, גם יש לך הקלה, וגם צער. כל הרגשות מובנים וטבעיים, את כולם יש מקום לקבל וגם לתת לעצמך חיבוק ועיטוף.

גם אפשר לפנק ולחבק את הילד אקסטרה בימים האלה, לתת לו את העיטוף ותחושת ההגנה והחום והאהבה שקיבל דרך ההנקה, באמצעים אחרים. שהוא ירגיש שהוא זוכה לאותה כמות של עיטוף ואהבה, שזה לא רק דרך הנקה. בסך הכל, ההנקה שייכת לשנים הראשונות - אחר כך כל החיים מביעים אהבה בדרכים אחרות, כמו חיבוקים ונשיקות (-:

ואם לבעלך יש עוד צדדים שלא באו לידי ביטוי פה, אז אולי אפשר פשוט להגיד לו "קשה לי. זה היה חפוז מדי גם בשבילי. ולא עושה לי טוב לסרב לילד כשהוא מבקש. יעזור לי שתחבק אותי ותגיד לי שהכל יהיה בסדר ולא נגרם לו שום נזק נפשי". אולי אם נותנים לו תסריט הוא יותר טוב בתמיכה... (כמובן, רק אם מתאים גם לך, זו הצעה שאת אמורה לבדוק, לא איזה מרשם סגור...).

לא יכולה לעזור הרבה, אבל יכולה לתרום כמה חיבוקים, בתקווה שיעזור.
בעלי חושב שאני קוקו_ - זה בפני עצמו יכול להפיל כל אחת, ועוד על רקע _שנה לא פשוטה מבחינה אישית, עם שתי הפלות
מקווה שתמצאי ממקורות אחרים תמיכה ואמפתיה שאת ראויה לה.
גם אני גמלתי בסביבות הגיל הזה, כשנהיה לי לא נעים פיזית. גם אצלנו לא היה בכי ואחרי יומיים-שלושה הוא כבר בכלל לא הזכיר את זה. אני פיענחתי את זה כאות לבשלות. בגיל שנתיים אין מצב שזה היה עובר ככה חלק...
ואת - מה אני אגיד לך... נשמע כאילו מה שלא תעשי תצאי לא בסדר. מניקה בגיל שלוש - הילד יישאר מתוסבך P-: גומלת - אמא רעה P-:
איך נצא מזה? הרי רואים שההרגשה השלילית כלפי עצמך עומדת לך בגרון כך או כך, לא תלויה בבחירות המעשיות שלך. נדמה לי שגם הסיוע שתושיטי לעצמך, יכול להיות מנותק לגמרי מעניין ההנקה או הגמילה. בלי קשר לגמילה מגיע לך לקבל אמפתיה והערכה. את ראויה.
מכירה את הדף ביד רכה{{}}? בשבילי הוא סם מרפא. ממליצה לקרוא בו.
וקחי עוד כמה חיבוקים, שיהיה (-) (-) (-)
שתהיה שנה טובה וברוכה.

הי, רוצה קצת לפרוק ואם יש למישהי עצה אז אשמח גם.
הנקתי עד לפני כמה ימים ילד די גדול.. בן 3.5. הוא היה נרדם בהנקה וגם קם בלילה לפחות פעם אחת.
בעלי לחץ עלי כבר ממזמן להפסיק ולפני כמה ימים פתאום הרגשתי שדי, זה לא נעים לי פיזית ואני גם מפחדת שהוא ישאר מתוסבך בגללי כמו שכבר אמרו לי מהסביבה. היו מקרים שלא רציתי והוא ביקש ונתתי בכל זאת וחשבתי שאולי ככה אני מלמדת אותו שהרצון שלי לא חשוב.
זה לא היה מתוכנן ופשוט בערב כשהוא היה עייף שמתי לו סרטון והוא נרדם מולו. זה מה שאני עושה מאז, משמיעה שירים/סיפורים בטלפון או מראה סרטון קצר והוא נרדם. הוא ביקש כמה פעמים לינוק ממש ברגע לפני שנרדם והסתפק מהר בתחליף של שיר/סיפור ונרדם איתם.
אני מרגישה רע. עצובה. שלא חיכיתי שזה יבוא ממנו, שאני אמא רעה שלא הכנתי אותו מספיק (אמרתי לו שהוא גדול וגם שלא נעים שם לאמא), שזה סוג של פרידה ועוד כל מיני מחשבות. למרות שלא היה בכי והוא לא מזכיר את זה כשהוא ער. היום אמרתי לו שהוא כבר גדול וכל הכבוד לו שכבר חמישה ימים נרדם בלי לינוק והוא בכלל לא פיתח את הנושא.
רעיונות מה לעשות? איך להקל עלי (הוא נראה לי בסדר אבל אולי גם עליו)?
אני בשנה לא פשוטה מבחינה אישית, עם שתי הפלות, אז אולי זה גם קשור למצב הרגשי שלי. בעלי חושב שאני קוקו שיש לי בכלל ספק שזה לא לטובה.
תודה

היי בנות,
הפסקתי להיניק את הבת שלי לפני כשבועיים. היא בת שנה וחצי.
קודם כל, אני מתגעגעת מאוד להנקה. אני יודעת שגם היא.
הבעיה שלי היא שמאז, פחות או יותר, אני מסוגלת לבכות מכל שטות (אבל ממש כל שטות),
אני הרבה יותר רגישה ובאופן כללי מדוכדכת.
קרה גם לכן?

סתם בא לי לשתף.
הבת שלי גמלה את עצמה מהנקה בערך בגיל 10.5 חודשים.
רגילה לבקבוק מיום לידתה. למשך חצי שנה קיבלה בקבוק אחד בלילה מאבא בהתעוררות הראשונה, ואח"כ קיבלה בקבוק מהמטפלת שלה במהלך היום. ילדה עצמאית ודעתנית באופן קיצוני, וגם מהר מאד רצתה להחזיק את הבקבוק לבד ולשתות לבד. גם ביתר התחומים בחייה היא פורצת דרך ועצמאית, מאד מזכירה את אביה.
בערך בגיל 10 חודשים היא נשכה אותי. אמרתי לה מאד בעדינות שאסור לנשוך ונתתי לה להמשיך לינוק. היא נעלבה ולא רצתה אך התרצתה. בפעם השנייה שזה קרה היא הטילה חרם על ציצי. לא רצתה להתקרב אפילו. בהנקה היחידה שהייתה לה בלילה באותה תקופה גם סירבה לינוק! התעוררה ולמרות הקושי העדיפה לחזור לישון בלי חלב.

לקחתי קשה מאד את העניין. אני מאד מחוברת אליה (כמו כל אמא, לא?) וגם ציפיתי להמשיך להניק מעבר לגיל שנה. עצוב. גם על עצם העניין וגם על זה שהיא חוותה את ההכוונה שלי כמאבק כוח.
יש לנו יחסים נפלאים, אך גם היום הם מאופיינים במאבקי כוח. משתדלת כמה שפחות, אך קשה להימנע לפעמים עם בת שנתיים דעתנית והחלטית ואני תוהה אם זה קשור לאופן שבו ההנקה נגמרה.

לא התנסיתי בהנקה בגיל הזה.
כן מרגישה יכולה מאוד לדמיין את הסיטואציה.
בהקשרים אחרים, כן מכירה סוג של התערבבות רגשית בין רצון להעניק משהו שנתפס בעיני כחיובי עקרונית והילד מצהיר על רצונו בו ובין התחושה שזה בא על חשבון המרכז של עצמי, משהו עמוק שלא התכוונתי שישאבו אותו ממני, אני כן רוצה לתת ובשמחה אבל לא את זה, לא ככה, לא בעיתוי הזה, לא בצורה שזה לא רק "על חשבוני" אלא על חשבון משהו פנימי בי, מהותי לי.
אני מאוד זוכרת (ממרומי גילו של הילד שלי..) עד כמה בהנקה הכל יותר מורכב כי זה מעורבב גופנית. עם הגוף שלי. אני רוצה לתת ממנו אבל לא מוכנה, למשל, שיכאיבו לי. שינשכו אותי.

אני מאמינה מאוד בבהירות של הגבול הפנימי, מה אני פשוט לא מוכנה שיעשו לי, גם אם איפשרתי עד עכשיו, גם אם זה לא משהו רע.
מאמינה במשפטים קצרים מאוד.
כמו: (שם הילדה...) גדולה. מותר ל... (שם הילדה) לינוק. יונקים קצת (לתכנן מראש הגדרת זמן שברורה גם לה. עד שאמא אומרת די? שעון חול מהיר במיוחד? מחוג על שעון קיר? משהו שהוא מאוד מוגדר וברור גם מי אחראי על הזמן) - ודי. לינוק הרבה מאוד לא נעים לאמא. לינוק קצת אפשר.
כמובן - אם מה שיפתור את העניין הוא קיצור משך ההנקה.
אם מה שאת רוצה הוא אחר, אז לנסח לעצמך מאוד ברור מה את לא מסכימה מהיום, אם יש צורך - אז איזושהי הדרגתיות, ומשפטים מאוד קצרים לילדה, ו.. זהו.

כותבת מהמקום שיודעת שהנקה זה הנושא הכי אינדבידאולי, הכי שאי אפשר ללמוד מתחומים אחרים עליו.
ועם זאת - מאוד מאמינה באמירות קצרות ומעשים.
למשל: אף פעם לא הסכמתי שינשכו אותי, בהנקה. אולי עם ילד אחר זה לא היה עובד, אני לא יודעת. הבן שלי הבין מצויין, גם לפני גיל שנה, דרך הניתוק מהשד והבעת הפנים ואמירות קצרות גם לילד בן פחות מחצי שנה, מה אני מסכימה ומה לא. זה פשוט היה לי כל כך ברור מבפנים, שאני קודמת, שאני ראשונה בתור במובן הזה שההנקה קסומה אבל אסור לעשות משהו שיכאיב לי, שמשהו מהברור הזה עבר.

כשמה שמפריע בתור אמא הוא לא כאב של נשיכה אלא משהו יותר מעורפל, כמו משך ההנקה, אני מדמיינת לעצמי שיותר קשה להיות משוכנעת בעצמך שאכן נחצה פה איזה גבול פנימי. לא כי אסור, כי לך זה חצה איזה גבול.

אני מניחה שאם המטרה היא גמילה מלאה, אז צריך קודם כל להשלים עם זה שאכן זה מה שאת רוצה, ולבנות שלבים - ופה כבר חוששת לתת עצות... על אף שאני מניחה שהעקרונות דומים, בהירות פנימית בתוך עצמך ואז לבנות שלב, נגיד להוריד בהתחלה רק הנקה אחת. אבל ממה שקראתי בדפים אחרים, יש לפעמים דקויות שאולי לא הייתי חושבת עליהן...

מסבירים, בגיל הזה בטח שכבר אפשר להסביר הכל.
מסבירים שלאמא זה לא נעים להניק הרבה זמן, ואם לאמא זה לא נעים אז לא עושים, כי גם לה לא עושים משהו שלא נעים.
אולי לשים שירים שהיא אוהבת ולקבוע אחרי איזה שיר מפסיקים.
זה מאוד חשוב לה לדעת שאמא דואגת לעצמה, ושאמא לא מסכימה שיעשו לה משהו שלא טוב לה.
זה מצחיק שברגע שאומרים להם להפסיק אז זה הסימן להמשיך לנצח, ואם יש לנו זמן חופשי ולא אכפת לנו כמה זמן הם ינקו - הם יונקים כמה רגעים וגומרים סיפור... ברוב הפעמים לפחות.
אז בעצם אולי רק לשחרר יעזור לך, אולי היא לא משחררת כי היא מרגישה שיש עניין לגבי זה...

אני לא מאמינה שהגענו לזה - בת שנתיים ושמונה יונקת פעמיים ביום (ביקיצה ובצהרים כשחוזרת מהמשפחתון). אני לא רוצה. זה לא נעים לי פיזית, זה מתיש אותי (ההורמונים מערפלים אותי), זה לוקח המון זמן, ואם אני רוצה שתפסיק היא פורצת בצעקול שבר "אבל עדין יש! עוד לא סיימתי". היא חזקה ובריאה ברוך ה' ומאד מפותחת שכלית ורגשית ומילולית, והיא, כמובן, לא רוצה להפסיק.
מה עושים?

התכוונתי לבכות בגלל הפסקת ההנקה. הלוואי שההרגשה הנוראית תעבור במהרה בימינו:)

וואו אתן ממש אדירות! כבר התחלתי לחשוב שאני באיזה סוג של דיכאון.. אחרי שקראתי המון באתר הבנתי שלא רק אצלי קשה הפסקת ההנקה ותחושת האבל היא ממש נורמלית. ממש בא לי לבכות רק מהמחשבה על ההנקה אבל כל כך קשה ונראה שמבלבל את בתי, אז פשוט החלטתי לחתוך. תודה על התמיכה!

תודה על התמיכה. הבוקר קצת השתפר, עשינו וריאציה לצעירים על מסיבת גמילה. מקווה שימשיך להשתפר עם חלחול ההבנה. תודה

אולי באמת המפתח הוא גמילה בבת אחת. עבורכם. תרגישי מה טוב לו ולך, בלי קשר לעצות.
מרגיעון: בשביל שיח טוב כל מה שצריך זה מעט מים, מעט אור ומעט רצון טוב.

נראה לי שהוא צעיר מדי ואומלל מדי, וששום דבר בעולם לא יכול לנחם אותו מהקריעה הזאת. אני מרגישה שהוא מנסה, אבל נראה לי שזה פשוט יותר מדי בשבילו. מצד שני אם כל גמילה עבורו היא כל כך דרמטית, למה לשבור את ליבו כל פעם מחדש? ואלי עדיף חודש נוראי אחד ודי. נמשיך עוד קצת ונראה. תודה על העצות

ניסית את הרעיון של מסיבת גמילה? אצלנו זה עבד מצוין. בגיל שנתיים אמנם.
לא זוכרת באיזה דף זה מפורט. בכל מקרה אני לא מתכוונת לאירוע חד פעמי. אצלנו הכנו עוגה חגיגית וגדולה עם הקישוט שהוא ביקש. ובכל פעם שביקש לינוק הכרזתי שמוציאים את העוגה, מדליקים נרות, הוא מכבה אותם, מקבל פרוסה, מסדרים שוב את הקישוטים על העוגה, כל זה בהמון רעש וצלצולים ושירים ומחמאות לכבוד זה שהוא כבר לא יונק. נכון שזה נשמע כמו "מיסוך" של הקושי. אבל בשיתוף אחיו הגדול שעודד אותו, זה ממש עזר. ייתכן שאצלכם יהיה קשה יותר...
בכל מקרה כל גמילה מהנקה היא אירוע קשה של קריעה (אני עד היום נצבטת קצת על הגמילה ההיא, שאמנם היתה בנסיבות "מוצדקות" אבל עדיין זה קשה).
בהצלחה.
<קרוטונית>

לצערי עניין הנקות הלילה לא תקף אצלי. הוא לא יונק בלילה כבר למעלה משנה (ביוזמתו, גילינו שההנקה והשינה המשותפת מפריעות לו לישון וברגע שהפרדנו כוחות הוא התחיל לישון כמלאך). אנחנו כבר כמה חודשים עם 4 הנקות ואני מודה שאני כבר מתחילה לפתח סוג של כעס (מודחק) על כך שההנקה מונעת ממני להכנס להריון, וממש לא רוצה רגשות כאלה ביננו, ולא רוצה להרוס את הקשר המופלא שלנו

אולי תתני לו להישאר עם ה-4 הנקות האלה
כי הן הנקות יום ומשפיעות פחות על הפרולקטין.

מה שמשפיע על חזרת המחזור הוא הורדה של הנקות לילה. אולי תתני לו להישאר עם ה-4 הנקות האלה, לפחות עוד חודש חודשיים. בשבילו זה המון המון זמן. ובשבילך אולי פחות קריטי (לא יודעת מה גילך).
אם הגעתם כבר לסטטוס קוו, תישארי איתו זמן מה, שדברים יירגעו. הילד לא רואה את התוכנית הכללית. הוא רק קולט שהגיעו המון גזירות בבת אחת.
(אני לא מיניקה כבר כמעט שנתיים וכמעט החמיץ לי החלב מהתיאור... מסכנון קטן )

בבת אחת או בהדרגה? גומלת עכשיו בצער גדול בן אהוב בן שנה ושמונה חודשים, עקשן ואסרטיבי ומודע מאד. למרות שתכננתי להניק כל חיי, אני מתקשה להיכנס להריון, והגיע הזמן להחזיר לפחות את המחזור ומשם להתקדם. את הנשנושיה הצלחתי לבטל ביומיים בלי דרמות ונשארתי עם 4 הנקות - בוקר, כדי להירדם בצהרים, כדי לקום משנת צהרים (ולהמשיך לישון ביחד עוד שעה) ולפני השינה. החלטתי לגמול מהנקות הצהרים כדי לרווח את ההנקות (ואולי להשאר עם שתיים?) אבל נגררנו לחמישה ימים איומים של בכי בלתי אפשרי, התפתלויות, הוא נרדם בקושי לצהרים, ופתאום רק על הידיים ומתעורר צורח אחרי חצי שעה, מתחנן למים ומעיף עלי בקבוקים. זה משתפר? יש לי הרגשה שהוא יותר אף פעם לא יישן צהרים (איך לעזאזל הוא ילמד להרדם לבד, מה, יש ילדים ששמים אותם במיטה והם מחייכים ונרדמים??) ובכלל, לא בטוחה שהוא יכול לקבל את המורכבות של הגבולות - מתי יש ומתי אין. עדיף בבת אחת? אולי עדיף לשבור את הלב לשנינו רק פעם אחת

אני את הבן השני שלי הנקתי עד גיל 3 ושלושה חודשים, הייתי בהריון שלישי והתכוונתי להמשיך להניק את שני הבנים אחרי הלידה. הפסקתי כי היה לי מאוד קשה להניק בהריון, אבל הגמילה בהחלט לא היתה קשה, דיברתי איתו , סיכמנו מתי ואיפה הוא יכול לינוק ולאט לאט הוא הפסיק.אני לא זוכרת איך זה קרה.אחרי כמה חודשים שהתינוק נולד הוא ביקש לטעום חלב , אבל לינוק לא ביקש.
כך שגם אני חושבת שגמילה בגיל 3-4 קלה יותר.

אילה, התכוונתי לגיל בו משתחררים הורמוני המין למערכות הגוף (שכחתי איזה, אולי אני אבדוק יותר מאוחר). זה אכן מתחיל באיזור גיל 4-5 בכמויות קטנות. הזהות המינית גם היא מתגבשת בסביבות הגיל הזה.
וזיכרון כלשהו מתחיל אצל רוב האנשים מזמן תחילת הדיבור. הבן שלי מדבר שוטף.

אני לא מתווכחת עם ההרגשה של בישנות ומכבדת צורך של אישה להיות צנועה.
מצד שני, נראה לי,על סמך הידע שיש לי, שההתבגרות המינית בבנים מתחילה בגיל 13-14 .
בגיל 3-4 רואים את הילדים ממששים לעיתים קרובות את הפין שלהם ,או נהנים ממגע של ליטוף וחיבוק,זה גורם להם תחושות נעימות ,שבתקווה ישארו גם בעתיד,עד 120.מצד שני ,הילדים הקטנים בכלל לא עסוקים במין במובן שבו מתבגרים ובוגרים תופסים אותו.הם רק מגלים את הגוף שלהם,אבל מבחינת התוכן שמעסיק אותם הם לגמרי ילדים.התקופה הזו מכונה 'תקופת החביון'-המין מוחבא עמוק עמוק בפנים.
שדים בכלל לא נתפסים אצלהם כאוביקט מיני.

ילדים בריאים בנפשם לא עוסקים בתכנים מינים.והרי המוח הוא איבר המין העיקרי של המין האנושי.אלא אם כן שותלים באופן יזום את הרעיון-וזה בהחלט יכול להחשב כהטרדה מינית או ניצול מיני וטראומה.
ילד שמתחיל לבטא תכנים מינים ,במקום לדבר על משחקים וחברים וכ' -בהחלט נדלקת מנורה אדומה.

רובנו זוכרים את הארועים שקרו בגיל 4-5 ואילך,במיוחד זוכרים דברים יוצאים מן הכלל ולא את השיגרה שנחרתת בתת מודע .
בסביבות גיל 9 הרבה ילדים לומדים זה מזה כל מני 'שניניות' שעוסקות בפתחי הגוף והפרשותיו ומתלהבים מאוד או נרתעים מאוד מזה.
אין ספק שהטלויזיה מלבה את העינין וגם מעודדת אותו אצל ילדים קטנים יותר.
חברת ילדים שחשה לעצמה צורך לפרוץ גבולות שמרניים מדי,או שממש אין להם שום גבול וכל הצורך שלהם הוא למשוך תשומת לב -יעסקו בכך יותר מכמה שטבעי ורצוי לגילם.

בניגוד לסביבה שלי שכבר יותר משנה מסתכלים עלי כעל לא נורמלית
הגעת למקום הנכון @} כאן מבינים שריטות כאלה P-:

באמת קל יותר לגמול בגיל שלוש?
נראה לי שכן. כשהבחור היה בן שנתיים הוא היה שרוף על הנקה, בלילות, בימים, המון. היה נשמע אז ממש תלוש הרעיון שיום אחד ייגמל. ואילו עכשיו בחודשים האחרונים היה מסוגל לשכוח לבקש יום שלם, וכשהיה יונק היה יונק לכמה שניות ועוזב. ברור שהוא היה הרבה יותר בשל לגמילה. ולפי מה שאני שומעת מסביבי, השינוי בהתנהגות היניקה שלו מאוד אופייני לגיל. וראי גם סיפורה של אביגיל למעלה.

איך את מרגישה היום אחרי ההנקה? זה לא חסר לך?
לגמרי לא. הגעתי לנקודה שממש ממש נמאס לי, אז גמלתי, ואני מאוד שמחה עם זה.

ללו, תודה. כיף שיש אנשים שנותנים לגיטימציה למה שאני מרגישה (בניגוד לסביבה שלי שכבר יותר משנה מסתכלים עלי כעל לא נורמלית). באמת קל יותר לגמול בגיל שלוש? וגם, איך את מרגישה היום אחרי ההנקה? זה לא חסר לך?

את בסדר גמור. גם אני לא מחליפה בגדים ליד הדרדק. רק את השדיים שלי הוא מכיר, וגם אותם הוא כנראה ישכח תוך כמה חודשים (בן שלוש וחצי, נגמל לאחרונה). החששות שלך מובנים, אבל גיל ארבע עוד רחוק מכם, ובינתיים לשניכם טוב עם ההנקה, ולגמול בגיל שלוש (למשל) קל בהרבה מאשר בגיל שנתיים (לרוב), וגם לגמול בזמן שמרגישים צורך כזה קל בהרבה מלגמול כשבעצם שניכם נהנים מההנקה ורק בגלל חששות עתידיים. ממליצה לא להטריד את עצמך בזה בינתיים.

תודה על התגובות. אני ממש לא מרגישה שנמאס לי. אבל אני מאוד ביישנית. גם מהבן שלי. הוא יונק, אבל מעולם לא התרחצתי איתו. ואני גם לא מחליפה בגדים לידו. אולי אני שרוטה בקטע הגופני, אבל קשה לי לדמיין להניק ילד בגיל שההתבגרות המינית שלו מתחילה (בערך בגיל 4-5). ואני גם לא סגורה עם עצמי אם אני ארצה שהוא יזכור את ההנקה. אבל אני גם לא רוצה לגמול אותו בכח.

אני בתהליך גמילה של בן ה3+. כשהתחלתי לחשוב על זה, לפני שעוד אמרתי משהו, הוא שאל אותי אם הוא יינק גם כשהוא יהיה איש, ואז התחלנו לדבר על זה, ואמרתי לו שאחרי גיל 4 הוא כבר לא יינק, ואם הוא ירצה להפסיק בגיל 3.5 הוא גם יוכל - מאוד שמחתי שהוא העלה את הנושא, ונראה שהתהליך באמת שונה לגמרי כשאפשר לדבר על זה, לדון, להגיע אולי להחלטה משותפת (השבוע ישבנו ביחד עם לוח-השנה והחלטנו מתי הוא יפסיק ומתי נעשה לו מסיבה...)
אני דוקא לא אומרת שגדולים לא יונקים, כי הם כן

אם שניכם נהנים -למה למהר?
כולנו פה ראינו ילדים בני 3-4 שיונקים,מטיבי לכת גם מעבר לזה .אולי הבעיה היא שמסביבך כבר כולן הפסיקו להניק מזמן..

גמילה היא בכל אופן שינוי.
השאלה היא איך תופסים את השינוי-אפשרות אחת : באיזה שהוא שלב אחד הצדדים מתחיל להרגיש שאין לו צורך בהנקה.הבן נרגע כשהוא קרוב אליך פיזית,אולי יענין אותו יותר לדבר איתך על קורות יומו/לשחק איתך במשחקי תפקידים/לקבל מסאז וכל אופציה אחרת שמאפינת את ההתפתחות של גיל 3-4.כל אפשרות שבה הגמילה עולה עקב רצון אמיתי ופנימי-נחשבת בעיני עדיפה.
אצלי למשל,אני זוכרת שהבן שלי הבכור לא רצה לנוק , הוא היה זוחל על ארבע למטבח כי שמע רעשים של אבא שמכין ארוחת בוקר.האוכל הזה עינין אותו יותר, אולי גם החברה-יאללה סבבה.

מצד שני ,הגמילה יכולה לבוא ממניע חיצוני ולא קשור לשום דבר.הילד מתקשה להבין מדוע נגזרה עליו גזרה נוראית ולמה משביתים לו את השמחה.יתכן שיגיב בכעס.
אמהות שמחליטות לגמול כי העינין מתיש אותן וכ'-הפעוט אולי לא מבין מה הבעיה של אמא,אבל לפחות הוא יכול לקלוט שזה אמיתי ולא סתם קפריזה.

הבן שלי בן שנתיים וחצי. שנינו נהנים מההנקה. הוא ממש מתמרח עלי ונרגע לעומק. הפסקתי להציע לו לקראת גיל שנתיים וההנקות התמסדו יותר גם מאז שהתחלתי לעבוד ויש סדר יום. אני לא רוצה להפסיק להניק. והוא לא מעלה בדעתו אפשרות כזאת. אבל בחודשים האחרונים אני קצת מרגישה שתכף הוא יהיה גדול. ואולי זה קצת מביך אותי או מבלבל. ומין תהיה כזו של האם אי פעם הוא יבין שלא יונקים עד מאה ועשרים שנה. אני שוקלת כבר המון זמן אם לעשות לו שיחות על זה שילדים גדולים לא יונקים, ואולי כדאי להגיד משהו אחר? ויותר לכוון אותו לגמילה. אבל רק המחשבה על גמילה גורמת לי לתחושה של סוג של אבל. מישהי יכולה לעזור לי?

שלום בנות....אני בדיוק בכאבי גמילה..אצלי כפי הנראה זה הרבה יותר כואב וטראומתי מלביתי המדהימה. בחודשיים האחרונים ינקה בערך פעמיים ביום, כשבקעו עוד שיניים/כשלא הרגישה טוב- זה עלה קצת....לאחרונה כבר הרגשתי שזהו. קשה לתאר את הרגע אך זו הבנה פנימית שאם זה לא בא עם כל הסבלנות והרוגע- גם בלילות, וגם בימים, אז כנראה שדי. ככה זה אצלי.
שד אחד כאב מאוד ביומיים אחרי ההפסקה והיה קשה וחם- ריפדתי היטב בכרוב, מה שעזר פלאים.
עכשיו כבר שבוע אחרי- עדיין כואב לי החזה כולו----לא קשה ואין לי חום אך רגיש וכואב- עד מתי? זה לא קרה לי בפעמים הקודמות....מוכר למישהי? עצות? אשמח.. תודה

אנחנו נגמלות מהנקה בת שנתיים.

אני מרגישה מוטשת כמו שלא הרגשתי המון המון זמן.
נכון שיש גורמים אחרים בתקופה זו שאחראיים לעייפות
הקיצונית, אבל מדובר ברמת תשישות מבהילה שלא עוברת.
שמתי לב שיש לי סחרחורת כשאני קמה מישיבה.
האם מישהי חוותה תחושות דומות בגמילה?
מתי לעזעזאל זה עובר?

בעקבות יזמתה של אום אל קיצקיצ ,
אשמח לקרוא עוד סיפורי גמילה מהנקה.

מניקות (לשעבר) - בואו בהמוניכן!

אבל אני באמת צריכה להתבשל עם זה טוב טוב קודם.

ולראות איך מחזיקה מעמד הגמילה מהלילה. בינתיים הוא עדיין מתעורר כמה פעמים למים/חיבוק/לבדוק עם כבר אור/לראות את הציצי ישן.

אז למה כמה שברונות לב במקום אחד?
בדיוק!

זה מרגיש כמו לפורר את האמון שלו קצת כל פעם. (אה, אתה מסוגל בלי ההנקה של הבוקר? אז הנה לך, אסור לינוק גם בצהריים!)

אולי אם זה יהיה חד-משמעי, אם לי זה יהיה ברור, אז כך הוא גם יקבל את זה.

להרגשתי, אחרי התהליך אצלינו, אני חושבת שהיה עדיף לסיים במכה. כי הרי כל הפחתה היתה סצינה בפני עצמה, אז למה כמה שברונות לב במקום אחד? בעלי לעומת זאת חושב שההדרגה היתה חשובה אז לכי תדעי. קשה לומר. על כל פנים, הנה, יש לפחות עוד בנאדם אחד חוץ ממך שלא שולל את לסיים את זה בבת אחת.

אני תוהה אם "זבנג וגמרנו" לא יהיה קל יותר מגמילה הדרגתית. אולי קל יותר זו לא הגדרה נכונה - אולי, פחות מבלבל בשבילו?
כבר לפני כמה זמן החלטתי להפחית הנקות אבל בגלל שאין לנו ממש סדר יום וכל יום נראה אחרת, למעט כללים ממש ברורים שכבר ציינתי לא הצלחתי להפחית הנקות במהלך היום.

אולי להגיד - נגמר החלב ואי אפשר לינוק יותר - יהיה לו ברור יותר מאשר כל החלטה שרירותית אחרת (רק בצהריים, למשל)?
לא יודעת אם אני מצליחה להבהיר את עצמי.

מצד שני - הניתוק החד הזה עלול להיות קצת אכזרי עבורו.
או אולי לא?

אום אל קיצקיצ
שמחה על היוזמה שלך, זה באמת חסר.

להפסיק להניק - לא בכלל, לא לתמיד, אבל כרגע, את צוציק, עד הילד הבא.

תודה על התגובות.
השבוע יוצא שאני רוב היום לא בבית, ומיעוט ההנקה כנראה מפחית עוד יותר את ייצור החלב כי גם היום כשנפגשנו אחה"צ והוא ביקש לינוק - אחרי כמה שלוקים אמר שאין חלב.
הקושי הוא שהוא עדיין רוצה את הציצי בפה, גם אם אין חלב, וזו לא תחושה כל כך נעימה.

ורד -
אחרי שהכל צף, יש איזו רגיעה, איזה שקט שעולה רק מעצם קרעאת הדברים בשמם.
ממש כך. לקח לי הרבה זמן להרשות לעצמי בכלל להגיד שאני שוקלת להפסיק להניק, ולשתף פה באתר, ועכשיו, כבר, אני מרגישה את זה הרבה יותר ברור.

ז"א, כן, אני רוצה להפסיק להניק. (וואו, רגע, זו תובנה בזמן אמת!)

אום,
צודקת בכל מילה! ואני אהיה הראשונה לקרוא ולהגיב
זה באמת דבר שאני מתבחבשת בו כבר חודשים רבים, לא מצליחה לגמול/לא רוצה לגמול/חייבת לגמול...
גם אני אתעד על הכתב את התהליך (שבקושי התחיל). יאללה, לעבודה!

חגית, ראיתי שהזכרת בעוד מקומות שאת רוצה להניק אותה עד גיל שלוש כי אחיותיה ינקו עד גילאי 5 ו-4. הטיעון הזה, למעט יופיו הסימלי, כלל לא רלונטי. אולי דוקא ההיפך: כה הרבה שנות הנקה מאחוריך, אולי את כבר שבעה.
יש לי הצעה למדור הנקה שהתכוונתי להציע כבר מזמן ובסוף לא הסתייע: לפתוח תת מדור של סיפורי גמילה. שאמהות יספרו ממש על כל התהליך שעברו עם יונקיהן. אני מרגישה שזה מאוד חסר כאן. האתר עזר לי מאוד בכל צעדי כאם טריה ודוקא הקטע הזה של גמילת פעוט הוא כאילו טאבו, כאילו אמורים להמשיך להניק לנצח. אני יודעת על עצמי שרציתי להניק עד שביתי תיגמל מעצמה כפי שקארתי שקרה כאן לילדים אחרים וזה נפלא, אך הסתבר לי שבמרבית המקרים זה פשוט לא ריאלי. אין מספיק שיתופים כאן, כלומר כאלו שמתארים תהליך שלם של גמילה, כזאת שבאה מצד האמא בניגוד לרצונו של הילד. איך בכל זאת "להיפרד כידידים". המעט שיש עזר לי מאוד להבין איך לעשות זאת ועדיין אני מרגישה שזה הדבר הכי קשה שקרה ליבהורות עד כה. מתכוונת להעלות על הכתבאת הסיפור שלנו ולפתוח תת מדור סיפורי גמילה מהנקה.

גם אני מתלבטת. הקטנה בדיוק בת שנתיים ומצד אחד אני רוצה להניק אותה עד גיל שלוש לפחות, כי האחיות שלה ינקו ארבע וחמש שנים, ומצד שני כבר רוצה את הגוף שלי לעצמי, ומצד שלישי שתינו מאוד נהינות מזה, ומצד רביעי היא נהנית מזה כנראה יותר ממני, ומצד חמישי אולי היא סתם יונקת ואני בכלל רוצה לעשות המון המון דברים ולא להיות מחוברת וכו' וכו'.
בכל אופן, בלילה היא יונקת מעט, ומעדיפה להירדם בעגלה, לעבור באמצע הלילה לציצי במיטה ולפנות בוקר שוב לעבור לעגלה.

חזרתי-
חושבת שזה מאד נכון להיות זמן מה במקום לא בטוח, כדי להציף את כל הקולות שעולים בך ולאפשר לך לראותם במלואם.
את הקושי ואת ההנאה, את החובה ואת הזכות.
אחרי שהכל צף, יש איזו רגיעה, איזה שקט שעולה רק מעצם קרעאת הדברים בשמם.
אז אפשר להחליט החלטה שקולה יותר, כזו שתהיי שלמה איתה יותר.
כי כפי שהעלית (וקלייר חיזקה את דברייך), סביר שמהר מאד תכנסי שוב להריון, מה שיעורר קולות חדשים...
החיים שלנו- במיוחד הנשים- הם בכזו מחזוריות... רק לראות שאנחנו מסונכרנות איתה ומרגישות אותה בטוב

באמת לבטים לא פשוטים שאמהות רבות מוצאות עצמן מתעסקות בהן-אולי יעזור לך לדעת שאינך היחידה שעוברת את השלב הזה...
בנך כבר בגיל בו הוא כבר עצמאי יותר ועם זאת עוד זקוק לך מאד, זה יכול להיות מאד מבלבל גם בשבילך...

מאחר ורק עכשיו עשית את גמילת הלילה, אולי תתני לזה כמה ימים "לשקוע" ולראות איך את מרגישה ואיך הגוף שלך מתארגן בהתאמה, כי יש כאן- מעבר לקטע הרגשי- גם משחק של הורמונים שמשפיע על תחושותייך...

צריכה לזוז כרגע, אולי אמשיך אח"כ.

למוצמוצית,
אני חושבת שאלה החלטות מאד אישיות שלך ואין כאן נכון ולא נכון.
יכולה רק לשתף בנסיוני. אני הפסקתי להניק בלילות כשביתי הייתה בת שנה וחצי. חודש אחר כך חזר לי המחזור, וכשהייתה בת שנתיים ושלושה חודשים נכנסתי שוב להריון. כשגיליתי עדיין ינקה שלוש פעמים ביום והורדתי הדרגתית עד שנכנסתי לחודש רביעי, כשהציצים כבר כאבו והחלב התמעט מאד. אני כעת בחודש שמיני. היא עדיין יכולה לבקש לינוק. כבר אין חלב. והיא אוהבת קצת לשחק בפטמות עם האצבעות וקצת לשים את הפה ולינוק פנימה את הפטמה במשיכה אחת, יותר דומה לנשיקה עמוקה ולוקח שניה. אח"כ היא עוברת לצד השני. וזה מבחינתה נקרא שהיא ינקה. הלילה היא אמרה לי ש"אני חושבת שיש להן (לפטמות שלי) צורה של לב"!
אולי את יכולה ללמד אותו להפסיק את ההתנהגיות שמציקות לך כמו דחיפת הידיים לחולצה והשלוקים, אבל להמשיך להניק. זה עניין של רצון ועקביות ולא צריך לקחת יותר מדי זמן, בגילו. עלי מאד הקל כש"סידרתי" למספר הנקות קבועות ביום, למשל. אולי זה יעזור גם לתחושת העייפות שלך.
ברמה הרגשית - אני מאד מזדהה עם השאלות שלך - מי אהיה בלי ההנקה וכו'. גיליתי שבסך הכל, התשובות פשוטות. את תהיי את. כל מי שהיית לפני וגם אמא. הוא יהיה הוא ועדיין הבן שלך. והקשר שלכם יהיה קשר של אהבה.
בהצלחה בכל בחירה שתעשי!

אני שוקלת להפסיק להניק.

יש להחלטה כל כך הרבה צדדים. אנסה לפרט, ואולי מישהו ישמע קולי ויבוא עם איזו תובנה...

הצוציק בן שנה ו-9, אוהב מאוד מאוד לינוק ("לינוקי" בלשונו). אנחנו בבית וישנים ביחד, אני עובדת מידי פעם. כשאנחנו ביחד, בד"כ זה ציצי "חופשי על הבר", אלא אם כן לא מתאים לי (באמצע חנות או בנסיעה וכאלה). אם יש סיבה טובה (כמו שהזכרתי לעיל) אז בד"כ הוא מבין ומקבל את זה. אם זו סיבה קצת יותר ערטילאית (לא נוח לי כרגע, ינקת רק לפני 5 דקות, אני עיפה) אז בד"כ הוא מתעקש - לפעמים בצורה חמודה שקשה לסרב לה (לינוקי קצת-קצת?) ולפעמים בבכי ויללות.

לפני שבוע וחצי הפסקתי להניק אותו בלילה כי הרגשתי שהספיק לי והתעייפתי. הוא קיבל את זה בהתחלה די יפה, לוקח מים חיבוק ומוצץ וחוזר לישון. בלילות האחרונים, לעומת זאת, הוא מתעורר הרבה, כאילו כדי לבדוק אם כבר אור, אם כבר אפשר לינוק, וכשלא - אז מבקש "לראות ציצי ישן". אני שלמה עם הפסקת ההנקה בלילה, ומאמינה שהוא יתפוס את העניין במהרה, אבל - מאז, יש לי פחות חלב.
אני רואה את זה במהלך היום כשהוא יונק הרבה פעמים ונראה לי כאילו לא יוצא כלום (יונק חזק, ומחליף צדדים כל כמה שניות), והיום הוא גם אמר לי שאין חלב (אבל אחרי שעתיים שוב היה).

חוץ מזה יש עוד סוגיה (והיא הבעיה האמיתית שלי) -
שנינו מאוד מאוד רזים. אנחנו לא אוכלים בשר וחלב, והצוציק באופן כללי לא אוכל הרבה.
אני גם מאוד מאוד רזה, לפחות 3 קילו פחות מהמשקל הנורמלי שלי (ז"א, מה שהייתי לפני ההריון). אני אוכלת מצויין והרבה, מאוד מגוון, הרוב אורגני, אבל לא מצליחה לעלות במשקל. הרבה פעמים מרגישה עייפה. ברור לי שזה שילוב של ההנקה ולילות רבים של שינה מקוטעת. בדיקות הדם מראות אנמיה קלה מאוד (ובאופן כללי טובות הרבה יותר משל כל הקרניבורים במשפחתי). המשפחה משני הצדדים ממש נחרדת כל פעם שרואים אותי ומעירים לי על זה המון (בין השאר על רקע קרובת משפחה שנפטרה מאנורקסיה).
אני מרגישה כאילו ההנקה מוציאה לי את המיץ, מבחינה פיזית. אני מותשת מזה. סחוטה.
עד שהפסקתי להניק בלילה לא חשבתי על להפסיק בכלל, אבל עכשיו פתאום מרגישה את העייפות הזאת בגוף, ויחד עם הידלדלות החלב...

גם הרבה פעמים נמאס לי מהנדנודים, מההיתלות שלו על הציצי, מה"שלוקים" (הנקות קצרצרות בתדירות גבוהה). מטריף אותי שהוא דוחף לי יד לחולצה לחפש את הציצי.
לא מצליחה להפחית את ההנקה ביום, אלא אם כן אני לא איתו (ואז אמנם הוא לא יונק כי אני לא איתו, אבל הוא מפצה על החוסר כשאנחנו נפגשים, והרבה), או אם אנחנו ממש ממש עסוקים.
מרגישה לפעמים שמיציתי, שבא לי את הגוף שלי לעצמי. ובא לי שיחזור לי המחזור ואולי יתן צ'אנס לעוד הריון (עלק רוצה את הגוף שלי לעצמי... )

מצד שני -
אני אוהבת להניק. אני אוהבת את הקשר הזה בינינו, שברור לי שאין לו תחליף. את האינטימיות, ואת התחושה שאני שופעת ונותנת.
נראה לי שאם אני אפסיק להניק זה ישבור לצוציק את הלב.
נראה לי נורא עצוב לא להניק והוא נראה לי עוד כל כך קטן , ובכלל, מי אני אהיה בלי ההנקה? ומי הוא יהיה בלי ההנקה? ואיך הקשר שלנו יהיה בלי ההנקה?

מאז עברו 3 ימים והוא מגיב ממש טוב יחסית למה שחשבתי. אמנם בוכה קצת אבל ממש לא היסטרי. אתמול בלילה ישנו לילה שלם ראשון!!! מאז שנולד נראה מה יהיה הלילה. בסך הכל כרגע נראה לי שהתזמון היהמעולה ושכנראה גם הכנו אותו טוב. המטפלת שלו במעון אמרה לי "נו, אני מקווה שעם הילד הבא תהיי יותר חכמה... ותגמלי אותו קודם" חייכתי, אבל עכשיו אני ממש לא מסכימה איתה - קודם זה לא היה טוב עבורו, עכשיו אני מקווה שזה כן, פעם הבאה נראה, בנתיים אני בעד הנקה עד גיל יחסית מאוחר.
בהצלחה

אני אמא של יהודה בן שנתיים ושלושה חודשים, לפני שבוע וחצי החלטנו להפסיק הנקות בלילה (כבר לא יונק לקראת שינה, ובמהלך היום יונק 3-4 פעמים), מאז אנחנו לא ישנים הרבה בלילה, ומכיוון שאני כן מניקה בבוקר אז הוא פשוט לא חוזר לישון מארבע בבוקר - מחכה להנקה. ממש קשה לנו, במקביל אני אומרת לו כבר שבוע וחצי שעוד מעט "גו" (ככה קוראים להנקה) נגמר, אז הבוקר נמאס לי ונראה לי שהוא לא מבין למה בלילה לא וביום כן, למרות שהסברנו, אז הוא פשוט אומר לעצמו "טוב אם בלילה אין גו אז אני אחכה עד לבוקר" וזה בלתי אפשרי להחזיק מעמד ככה, כתוצאה מכל זה הודעתי לו הבוקר שגו נגמר, הוא צרח ובכה כל הדרך למעון, הבטחתי לו מתנה, נראה איך זה ילך. קשה לי עם זה, כי כמו שנאמר כאן זה היה המקום שלי ושלו, המיוחד שלנו, האינטימיות שלנו, זה גם המקום בו מותר לו להיות שוב תינוק. המקום בו אנו עדיין אחד. זה ממש קשה להפסיק, אבל גם נמאס לי וגם אנחנו מתכננים להכנס להריון בקרוב ואני לא רוצה התנגשות... אשמח להצעות איך עוברים את זה

אילה
תודה על השאלות המנחות!

היא ממש תכף בת 2, הוא די לחץ עלי להגיד לו את זה, כי רצה להיות מעורב בהחלטות שנוגעות לתינוקת
חשבתי שיספיק לי גם עד שנתיים. התינוקת פשוט מתה על זה ומאוהבת בציצי. אני מרגישה עם זה בסדר, לפעמים נעים מאוד ולפעמים מציק וכבר בא לי לגמול.

אמא שלו גם כל הזמן שואלת מתי היא מפסיקה, כשאמרתי לה שא נעים לי שהיא מתערבת אז היא התחילה לשאול את הילדה... זה מציף את הנושא על פני השטח.... אי אפשר להגיד לה כלום כי היא פשוט שוכחת או שלא מקשיבה

נראה לי שאם ארצה מאוד אוכל להמשיך להניק, אבל זה יגרום להרבה מתחים בינינו. ולא חסרים לנו כאלו...

הקטנה בת שנה וחמש ולא מראה סימני גמילה. היא פשוט שונאת אוכל מוצק. אני לא מוצאת שום דבר שהיא אוכלת ממש טוב. הבעיה שגם אלרגית לביצים ובוטנים, ורגישה לחלב (יכולה, אבל בכמות מוגבלת). כמו כן בניגוד גמור לשאר משפחתה, חובבת יותר מלוח ממתוק.
את הגדול גמלתי בעזרת מעדני חלב וכיו"ב, אבל אותה אני לא מצליחה. זה די מדאיג אותי כי אני יודעת שמבחינת קלוריות וויטמנים (ברזל למשל) אני כבר לא מסוגלת לספק כל מה שהיא צריכה.
היא בגן עד אחת, ואוכלת שם צוהריים, אבל ממש מעט, ופשוט מתנפלת עליי כשאני מגיעה לאסוף אותה.
יש עצה ?

תני קצת רקע :
בת כמה התינוקת?
למה חשבת להגיד לו ככה?
מה את חושבת על ההנקה ואיך את מרגישה עם זה?

לפי דעתי , קודם כל התינוקת ואת , אחר כך נראה מה יש לו לומר.

הבטחתי לבעלי שני גומלת את ביתי עד גיל שנתיים. עכשיו אני כבר לא יודעת אם אני באמת רוצה... היכן מקומו של הבעל בהחלטות על גמילה ותדירות ההנקה?

אני זוכרת את גמילת הבכור שלי,
הוא נגמל תוך יומיים וחצי ולי זה לקח עוד כמה שבועות.
שמתי עלי כרוב במקרר ובמקפיא , והלכתי איתם בחזייה.
גיסתי בדיוק ילדה תאומים אז במקום לרוקן במקלחת הנקתי אותם מדי פעם,
נחמד לדעת שהחלב הולך לגדילה של מישהו.
לא צריך לרוקן לגמריי, נראה לי שגם אולי אי ממש אפשר.
ואולי תשאלי את ורד לב היא מומחית בעיניני הנקה ציצי וככה.

גמלתי את המתוק ( בן שנתיים) סופית לפני שלושה ימים.הוא ינק די הרבה ולעומת זאת הגמילה לא הייתה מאוד הדרגתית, מבחינתו אין משבר גדול. השאלה שלי היא מתי תחושת המלאות בציצי עוברת. אני משחררת באמבטיה למנוע גושים אבל פשוט יש הרבה חלב שם בפנים , איכשהו חשבתי שתוך יומ-יומיים הציצים יהיו מרוקנים. מסתבר שטעיתי, זה לוקח זמן,את זה הבנתי מהדף, אבל רציתי לוודא שלא צריך לרוקן ל ג מ ר י את הציצי, נכון..? אז לאן ילך החלב שבפנים? אני כותבת ועומד לי בגרון, איזה תהליך לא פשוט..

הפסקתי להניק.בגור שלי נגמל לבד בגיל כמעט שנתיים, אחרי אמר לי מפורשות"ציצי ריק" והפסיק לבקש לינוק.
כבר כמעט שבוע אני לא מניקה ואני מרגישהתחושת מלאות וטיפה כאבים בציצי. האם תקין? מתי זה עובר? קודם הנקתי רק פעם ביום.

המון תודות poohמצאתי את זה בחיפוש גוגל הנקה ואימוץ,
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3201021,00.html

אולי מישהי יודעת אם ניתן להניק באופן מלאכותי זאת אומרת לעורר הנקה שלא באמצעות לידה
כן ניתן..
יש אימהות מאמצות שמניקות...
אין לי זמן כרגע לחפש אבל אניח ושבת שגם כאן באתר היה דיון על זה בפעם ואם תעשי חיפוש בגוגל בטוח תמצאי מידע..

ומאחלת הרבה בריאות...

הוספה לקטע הקודם:
את הבן השני שלי גמלתי שבועיים לאחר לידת אחותו, בהתחלה הנקתי את שניהם, וגם במהלך ההריון, אבל הוא הבין והסכים לותר כי באמת היה לי כל כך קשה שהייתי יוצאת משליטה ובוכה, וצועקת על שטויות, הסברתי לו במילים, הוא הבין וביקש עוד פעמיים וזהו, הסיסמא ציצי לא טוב, ציצי לתינוקת, אבל היום אני חוששת שקיבעתי בו משהו חינוכי לותר מעצמו לחסר מעצמו, ואני מצטערת על כך
התינוקת פשוט גמלה אותי כשהייתי בהריון, ככה בנות... חכמה היא הבינה שאני לא מצליחה להניק להרות ולהתרוצץ בבתי חולים וויתרה לי. גם לא נראה היה שקשה לה עם זה , אני יודעת שלי היה קשה מאוד ובאמת הייתי עסוקה מכדי לדאוג

אולי מישהי יודעת אם ניתן להניק באופן מלאכותי זאת אומרת לעורר הנקה שלא באמצעות לידה, הילד שלי בן שלוש בעוד חודשיים, אני מוכרחה לגמול אותנו, כי הלחץ החברתי משפחתי בלתי נסבל וזה היה גבול שהצגתי לעצמי, עד גיל שלוש.
עכשיו אני צריכה להתרגל למחשבה שזהו, מלמדים אותו ולומדים בלי התחושה של תינוק כרוך בימיי, הוא ילד... ואני חוזרת למשהו ששכחתי כבר איך ...
אלא שמכבידה עליי מאוד הידיעה שלא אוכל ללדת יותר, היו לי סיבוכים בלידה האחרונה ואני חתמתי את פרק ההריון לידה באדיבותם הגדולה של הרופאים (מה את רוצה הם הצילו את חייך!)
עכשיו התחושה של ONE WAY מקשה עליי עוד יותר והיה עוזר לי לדעת שאפשר להניק, ואם נרצה לאמץ ילד, אני אוכל לגדל אותו עם הנקה, היום זה בלתי אפשרי לאמץ אבל אני מפחדת מההתקדמות, מהגמילה ואני מפחדת להכנס לגמילה כך,
את הבכור שלי שהוא בן 10 גמלתי בזבנג וגמרנו, בלחץ בעלי ומשפחתי נסעתי לסוף שבוע ארוך והשארתי אותו אצל אמא שלי, כשחזרתי בכינו שנינו אני והוא, ואז הבנתי שזה היה מוקדם מידי

הבן שלי בן שנה וחצי כמעט ואנחנו בתהליך התנתקות מהציצי. אחרי שניסיתי וניסיתי לגמול בהדרגה-ללא הצלחה- עברתי לתוכנית התנתקות דרסטית-בבת אחת...הוא רחוק ממני עם אבא שלו ואני לבד עם כרוב על הציצי -או יותר נכון שני בלונים כואבים ונפוחים ולא יודעת מה לעשות-כן כרוב-לא כרוב,מתי החלב ייגמר,האם לשאוב מידי פעם קצת או הרבה???????וזה מבלי לדבר על ייסורי הגעגוע וייסורי המצפון...

זה כ"כ אחרת כשהם מבינים, אה?
קראתי כאן ובדף גמילה מהנקת לילה והחלטתי לנסות להסביר לו, הוא בן שנה וחודשיים כמעט. זה מדהים, הוא באמת מבין. כשהוא עייף מאוד אך מסרב לישון הוא יונק-משחק-יונק-משחק-יונק... וזה מתיש וכואב. אז אתמול בלילה וגם היום בבוקר אמרתי לו שעכשיו יונקים כדי ללכת לישון - והוא ינק קצת ומיד נרדם!
ועכשיו הוא רצה שוב לינוק ואמרתי לו שעכשיו לא יונקים ונתתי לו משמש מיובש, והוא הסכים ואכל את המשמש.
איזה כיף!
הסבר קצר: סך-הכל אני רוצה קצת הפוגות בין ההנקות, קצת מנוחה, ולא הנקה מלאה-מלאה כל הזמן.

זה כ"כ אחרת כשהם מבינים, אה?

אנחנו, להבדיל, עברנו גמילת לילה (ב-שנתיים ו-9 חודשים) וממש הרגשתי איך ההבנה שלה עוזרת.

גם אנחנו נגמלים בימים אלו ממש. ביום שישי האחרון הנקתי את אביב (בת השנתיים וחודשיים) בפעם האחרונה. התובענות - רוצה ציצי מיד כשאני חוזרת מהעבודה, לפני השינה, באמצע הלילה ולפנות בוקר ואם אני בבית, גם במהלך היום - החלה להטריד אותי. הרגשתי שאני לא נהנית מזה יותר ושאני חסרת סבלנות, אז בעצם מה הטעם? הסברתי את העובדות לאביב בשפה פשוטה וברורה והצעתי חיבוק, נשיקה ולטיפות במקום. היה קצת בכי שלשום ואתמול אבל הרגשתי שאני שלמה לחלוטין עם ההחלטה. היום בבוקר אביב אפילו לא ביקשה ולהפתעתי הרבה - לא ביקשה גם כשחזרתי מהעבודה. היא רגועה ושמחה. גם אני.

זהו, אנחנו מתחילים להפסיק את ההנקה. אני ופעוטי (שנה וחצי) היינו שמחים להמשיך, מה גם שהוא לא מאילו שיונקים כככככל הזמן או מבקשים נישנוש כל רבע שעה, הוא דווקא מסתפק ב 3-4 הנקות ביום ועוד פעם פעמיים בלילה. אבל אבא (שהוא תומך הנקה נלהב) מעוניין שאני אפסיק. אבא מרגיש שהפעוט כרוך אחרי בהיסטריה והקשר הסימביוטי פוגע ביחסים ביננו (שלושתינו ואולי גם באחות הגדולה). יתכן שטענותיו נכונות ויתכן שלא אבל החלטתי למען שלום בית לכבד את רצונו. ועכשיו לביצוע - התחלנו מפרידה בלילה, התינוק ישן עם אבא ואני בחדר נפרד. מה ההנקה הבאה עליה קל יהיה לוותר? נשארו זאת שאני חוזרת מהעבודה בשעה 2 בצהריים, זאת שאחרי מנוחת הצהריים בשעה ארבע וזאת שלפני השינה.

אני רואה שהדף ננטש מזמן, אבל אני מצאתי אותו בול בזמן...אני בתקופת משבר דומה עם הפיצקית בת שנה ותשע-ממש נגמרה לי הסבלנות... אני אוהבת להניק אותה מדי פעם-אבל באמת, ההצמדויות האלה לפעמים, והנשנש- פשוט מורטים את עצבי בזמן האחרון. זה נהיה ממש קשה לי. (תחושות כאלו בטח מייצרות חלב לא טעים במיוחד...) לגמול\לא לגמול? איך עושים את זה? (ומה קרה איתכם בסוף טושו? הייתי במתח...)
<בעיקר צריכה חיבוקים מכם...>
מקווה שתקפצו לדף...

בהצלחה!

תןדה!
אתמול שאבתי קצת רק כדי להקל על המלאות
להפתעתי יצא אאונס אחד מכל שד עד שהרגשתי נוח
ועכשיו אני מרגישה בסדר
נראה מה יקרה בימים הקרובים

אופס! לא חביב.
טוב שאת פונה עכשיו (ומזל טוב על ההנקה הממושכת, כל הכבוד).

1. כרוב יועיל. תחליפי כל חצי שעה שעה, לפי איך שאת מרגישה, להיזהר שלא יהיה על הפטמה, רק על השד.
2. לסחוט קצת חלב, למשל להתכופף באמבטיה ולהתיז מים חמים ולעסות את השד לכיוון הפטמות עד שמשתחררים כל הגושים , כי הם סתימות בצינוריות וממש לא כדאי שהם יישארו. אפשר בהתחלה לעתים קרובות, וכשאין יותר גושים - לשים לב אם הם רק מתחילים ישר להוציא שוב.
3. לשתות חליטה מרוכזת של נענע או מרווה או שניהם ביחד. צמחים אלה מייבשים את החלב. תשתי רק את זה כרגע, עד שתיעלם כל מלאות.
4. כדאי לנוח בימים אלה, כי עייפות עלולה לגרום לגודש להפוך לדלקת.
5. כמה זמן? כמה ימים, תלוי בגוף שלך. תרגום: אי אפשר לדעת מראש, אז כשאין יותר שום סימנים (אין גושים, השד רך ומרגיש לא מלא) אפשר להפסיק עם הכרוב והעיסוי ולהמשיך עוד כמה ימים עם חליטות לייבוש, רק בשביל להיות בטוחים שזה לא ירים ראש שוב.

יש גם דפים נוספים בנושא, חפשי ב מדור הנקה גודש, גמילה ועוד.
בהצלחה!

ביתי (29 חודשים) הפסיקה לינוק לפני כ - 12 יום
לפני כן היא ינקה רק פעם אחת ביום במשך כחודש
משלשןם אני מרגישה שהשד קצת קשה ולא נעים
מה ניתן לעשות?
האם כרוב יועיל? מתי ההרגשה תעלם?

אני לא מאמינה שאני לא היחידה שעוברת קשיים עם גמילה מהנקת הבת. אלמוג בת שנה וחודש, ואחרי שבוע שהייתה חולה בשלשולים ועוד שבוע עם משהו דומה לשפעת, בצירוף שתי שיניים חדשות - החליטה שאם הציצי היה שם כל הזמן, מתי שרצתה, כשהייתה חולה,אז זה כנראה מזנון פתוח....
בקיצור - בלית ברירה התחלתי להגיד לא במשך היום. התגובה הייתה חריפה וכללה בכי, מצב רוח שלא כרגיל,בעיות באוכל (משעה אחת בצהריים שביתת רעב עד לציצי בערב- לא הסכימה לאכול את המרק ואת הדייסה שפעם הייתה בולעת)קשיים להרדם במשך היום, הלכו לי הלילות, הייתה התעוררות בארבע בבוקר ופעם ראשונה פתחתי את היום בחמש בבוקר -
ובמשך היום היה מעייף מאוד עם כל הסחות דעת, טיולים כדי שתתעייף ותישן צהריים, תחליפי במבה וגרבר פירות שהיא אוהבת, שתיית מים....................

נכון לעכשיו,טפו - טפו - טפו - היא ביומיים האחרונים חזרה לאכול ארבע ארוחות לפני שהיא מקבלת ציצי. ומחזיקה מעמד משעה עשר בבוקר עד חמש בצהריים, בלילות היא עדיין מתעוררת לשעה של בכי ו- "צ'יצ'י" - ושומרת אותי קרוב אליה - יש לה עיניים במצח ואסור לי להתקרב לדלת, אני חולמת להפסיק לה גם את הארוחה באמצע הלילה, כי בעבר היא הייתה ישנה לילה שלם ועכשיו היא מפצה את עצמה - אבל הדרך עוד ארוכה.

אני לא מתכוונת לעשות לה את זה דראסטי חלילה - אבל אני דווקא שמחה לראות שיש השתפרות והבנה כשאני אומרת שאין עכשיו ציצי ומציעה תחליף. אני מקווה שלאט לאט העניין יחלחל והיא תינק בבוקר ולפני השינה -
אבל זה נראה לי תהליך של משהו כמו חודשיים עד ארבעה חודשים, מה אתן אומרות?

טושו, תודה על ההבהרה.
גמילת הלילה עברה יחסית בסדר. היו כמה לילות מטורפים, של קימה לסלון, הסתובבויות, רגעים של כמעט ואז עוד פעם צרחות ובכי, רגעים של התעוררות מלאה בארבע לפנות בוקר... הרבה בכי. וזה מעלה לבטים ושאלות. אבל אחרי כמה לילות הסתמנה הקלה משמעותית, והיו עוד שבועים של פה ושם בלבולים ושיגועים, אבל זה הסתדר.
בעיקר הייתי מצוידת בנחישות ובהרגשה שזה מה שאני צריכה לעשות לטובת שנינו.
דיברתי איתו כל הזמן, גם כשהוא צרח וגם כשהוא ניסה להרדם. אמרתי לו "אני שומרת עליך, אני תמיד אהיה כאן", הרבה הרבה מלים טובות ומתוקות. אמרתי לו שגם כשהוא בוכה אני איתו. שאנחנו נלמד ביחד איך נרדמים אחרת.
בגמילה המלאה שעברנו עכשיו היה יותר קשה, כי אני ממש שקעתי בתוך הקושי שלו, והרגשתי שהוא ממש סובל, והוא הרגיש את זה. חוץ מזה, אני בהריון, אז העייפות ומצבי הרוח...

ובלי לדבר/לחבק/לברר מה הוא רוצה, ישר הרמתי חולצה - גם כשהוא לא רמת שהוא רוצה לינוק,

יאללה, תודה גילה.
פתאום הבנתי שגם אני עושה את זה...

יש דף - איך מפסיקים הנקה לילית (אני לא כ"כ אוהבת את זה ככה).

היפטרות משלוקיה -
_{מספרת לך על משהו שעשיתי , אאל"ט, עוד לפני ההריון עם הקטנה, כלומר באיזור גיל שנתיים}

בעיקר קלטתי ששלוקים זה משהו שקורה:

• כשאני בכלל לא שמה לב (אה! מחובר לי ילד לציצי!). כשהתחלתי לשים לב, גיליתי שהיו מצבים בהם ישבתי, ניגש אלי ילד, ובלי לדבר/לחבק/לברר מה הוא רוצה, ישר הרמתי חולצה - גם כשהוא לא רמת שהוא רוצה לינוק, שלא לדבר על לא רצה לינוק.
• כשאני יושבת/שוכבת (לא קורה באמצע שאני עושה משהו פעיל).
• כשהוא עייף/רעב/משועמם או כל צירוף של הנ"ל.

המצב בו ילד מבקש לינוק ואני מסרבת, הוא מאבק שאני לא אוהבת, ובכל אופן בתקופה בה רציתי להפטר מהשלוקיה לא רציתי לגמול, רציתי רק שטיפונת יהיה לי נעים יותר.
מה שעשיתי היה להמנע מראש ממצבים בהם אילו היה מתרחשים, הוא היה מבקש לינוק, ואני הייתי רוצה לסרב:

• להיות מודעת למצבים שתיארתי של התחברות (1) ביוזמה שלי (2) בלי לשמים לב.
• לא לשבת. במשך שבועיים בכל פעם שרציתי להתישב בתנוחה/מצב שאני מכירה ויודעת שתוך שניה מגיעים אלי יונקים, עשיתי משהו אחר. זה עזר, (רק שלא תיחזקתי, וחזרנו לסורנו).

(במודע בחרתי כמעט שלא לטפל בנקודה השלישית, כי לא רציתי להפוך מציצי לצוות הווי ובידור, כמעט - כי כן יצאנו יותר החוצה).

אגב - גישה אחת לגמילה של ללל היא "לא להציע-לא לסרב", זה בעצם חלק (נמנעתי מלהציע במצבים בהם הייתי מציעה בהסח הדעת) ממה שעשיתי.

ועוד משהו, אשמח לשמוע מכן איך אתן עשיתן את זה. גילה, איך גומלים רק מנשנושים באופן הדרגתי?
ענת, איך גומלים מהנקת לילה? נשמע לי קשה לאללה.
שיהיה לי בראש לנסיון הבא, כשיבוא מתי שהוא.
אבל אולי זה כבר לדף גמילה מהנקה , לא?

ענת,
אכן, את טוהר לא ניסיתי לגמול במכה אחת, ציינתי שכך חברותיי עשו.
וכנראה שהובנתי לא נכון, אבל התכוונתי שגישתן להורות שונה בכל התחומים , בלי קשר לגמילה.
גם לא היתה כאן כוונה לאחד סגנון הורות וסוג גמילה תחת איזו שהיא קטגוריה. כנראה ניסוח לא מדוייק.
פשוט, הרגשתי שהתמיכה שקיבלתי מהן לא חיזקה אותי מספיק וייחסתי את זה לגישה השונה שלנו בכל התחומים, ושלהבא אעדיף לשמוע עצות ולקבל תמיכה דווקא כאן באתר, מנשים כמוך שעשו את זה, שקרובות לגישת ההורות שלי. כאן הרגשתי הרבה יותר אמפטיה. הרגשתי שהחלומות שלי על הנקה ממושכת וגמילה טבעית נשמעו מוכרים יותר למשתתפות, ועקב כך הזדהות עם הכאב על ניפוץ החלום... שם הרגשתי פחות מובנת, יותר מתנצלת.
אני מקווה שעכשיו אני מובנת, השעה קצת מקשה עליי.....

טושו, יופי שאת מחפשת את הדרך שלך מתוך הקשבה לעצמך ולטוהר.
רק קצת לא הבנתי: קבוצת נשים שכולן גמלו את ילדהן במכה אחת ושדרכן לגידול ילדהן לא תואמת את שלי
מהתיאור שלך לא נשמע שניסית לגמול את טוהר במכה אחת, אלא דווקא בהדרגה למינון המתאים לך.
וחוץ מזה, לקראת סיום מסע הגמילה שלנו אני מרגישה שזה באמת מסע מאוד מאוד אישי, וקשה לסווג אותו בקטגוריה כזאת או אחרת של גישה להורות.
אני מאחלת לך מנוחה ובהירות @}

תודה לכן, עוגיה וגילה.
גילה, זה מה שאני מקווה שיקרה במהרה, שנגיע לאיזון.
אין לי בעיה שיינק מדי פעם גם לא בשביל לישון. כשקשה לו, מתבייש, נעלב, קיבל מכה, בסדר. רק לא המיזמוז הבלתי פוסק הזה... היום דווקא היה בסדר גמור. מעניין איך יהיה בלילה.
בכל מקרה, החלטתי כרגע להניח לזה, וכששנינו נרגע ונחזור לעצמנו ואם יתעורר בי הצורך אני בהחלט אתייעץ כאן איך לעשות את זה בצורה אחרת. פחות חד משמעית. נראה.
בכל אופן, תודה.

טושו,
אבל מקבוצת התמיכה שכן מתאימה לך, אני יכולה להגיד שאפשר לגמול בהדרגה בצורה שכן מתאימה לכם.
גם מה שעשיתי עכשיו וכתבתי למעלה, אבל גם רק מה שאני מכנה "גמילה משלוקיה".

נראה לי שתחזרו למשהו יציב, ואם תרצי לחשוב שוב, תגידי

אני קיבלתי הוראה להוריד את הסוכר מהתפריט
ואני מתביישת להגיד כמה קרמבואים דפקתי אתמול במכה אחת...
זה האיסור שעושה את ההשתוקקות כנראה.

מקווה שעכשיו כששחררת העניינים יחזרו להיות כמו שהיו
או יותר טובים
ושתשני טוב בלילה

טוב, נשברתי. אין גמילה. שיגמל טבעי. גם אם זה יהיה בגיל 18.
אני אחרי שבוע ללא שינה, והלילה זה היה אפילו עוד יותר גרוע. הוא כל הזמן, אבל כל הזמן היה על הציצי.
נמאס לי להגיד לו לא. מרגיש לי לא נכון לסרב לו למשהו שהוא כל כך רוצה. השלמת החסך בלילה גרמה לי לחשוב שהוא לא סתם רוצה, הוא כנראה גם צריך.
למרות שכל לילה אמרתי לעצמי לזכור שזאת הסיבה שהחלטתי להפסיק עם הנקות היום, זה כנראה לא מספיק חזק בשבילי.
אני רוצה את התינוק הנורמלי שלי בחזרה. רגוע, שמח, נרדם תוך 10 דקות ומתעורר פעם - פעמיים בלילה להנקה של 5 דקות. אני רוצה גם לישון ולא להתעורר בבוקר עצבנית, חסרת סבלנות, עייפה, עם כאבים בגב, בצוואר.
לא מתאים לי.
היום , חצי שעה אחרי שהתעוררנו הוא ביקש "מומי" (נומי = לישון). מאז הגמילה זו דרכו להשיג ציצי.
הייתי כל כך עייפה שלא יכולתי לעמוד בעוד הסברים, הסחות דעת, עצבים שלו, והשעה היתה רק 07:30 בבוקר...
נתתי לו והסברתי לו שמעכשיו יש כללים חדשים: אין יותר קפיצות מציץ לציץ (הוא מיד קפץ), וכשלאמא לא מתאים אז אני מבקשת להתחשב בי ואז אין ציצי.
אני רק מקווה שאני לא מבלבלת אותו יותר, ושנחזור לשיגרה במהרה. אמן.
ותודה לכולכן על ההקשבה והתמיכה. הייתי צריכה לעשות את זה לפני שהחלטתי לגמול. מקור התמיכה שלי להחלטה היה קבוצת נשים שכולן גמלו את ילדהן במכה אחת ושדרכן לגידול ילדהן לא תואמת את שלי.
מרגיש לי שאיבדתי קצת את עמוד השידרה שלי. תודה שעזרתן לשקם אותו.

ענת , מזדהה עם כל מילה למרות שהוא לא מבקש ולא בוכה ומסתפק בחיבוק או נותן נשיקה לציצי
למרות כל אלו אני מרגישה אשמה , עצובה וחלשה (לא בהריון) , במיוחד למראה תינוק יונק.

יונת, הרגת אותי. סופית.
אני הולכת לישון על זה.
לילה טוב.