רציתי לספר על הספר 'פרא' שקיבלתי עליו המלצות רבות.
התחלתי לקרוא אותו, אבל משום מה הגיבור שהוא המספר מדבר בשפה קלוקלת נוראית. במיוחד צרמה לי ההטיה של גוף ראשון-יחיד-עתיד: 'אני יבוא, אני ירצה' וכו'. ככה כל הספר. בההההההה
לא משנה אילו תובנות גבוהות אולי יש בספר, פשוט לא הצלחתי לקרוא אותו. ועוד פעם בהההההההה
**************
עוד דברים:
בעבר הייתי מאוד קשורה לשפה, והיה חשוב לי להקפיד על שפה נכונה.
הייתי 'חולה' על שיעורי דקדוק, והמילון היה התנ"ך שלי.
ממש הייתי אוהבת לחטט במילונים ולחפש מקורות של מילים, שורשים קרובים וכו'.
הייתי משננת את ספר הדקדוק חזור ושנן, ובמיוחד היה אהוב עליי ספר מיוחד לבגרות של תיקון שגיאות נפוצות ('תיקוני לשון'? או משו כזה...).
לצערי, גם הייתי מתקנת אנשים, וזה היה די מעצבן אותם.
(אחותי: איך העגילים החדשות שלי, יפות? אני: לא. אחותי: מה, לא יפות?! אני: לא. הם יפים.
)
מתישהו הבנתי שזה לא כיף והפסקתי.
אבל ממש היה קשה להתווכח איתי בלשון ושפה (הידעתם שגרביים הם שחורים ולא שחורות?). כמעט במאה אחוז מהמקרים הייתי צודקת.
(אז רק תנסו >:))
מה שרציתי לספר (חוץ מלהשוויץ
) (שכמובן יש לומר 'מלבד להשוויץ' - עיין שוב 'תיקוני לשון'
), שזכור לי בשנת השירות הלאומי כשגרתי בדירה עם עוד בנות, הייתה להן הסתלבטות קבועה עליי - על השפה שלי.
הייתי אומרת למשל 'מתי תחֲזרו?' (חטף פתח ב-ח', כמו תעבדו, ולא שווא)
'מה קְניתן היום?' (שווא ב-ק')
'החצאית שלי נחרכה' (למרות שזו נראתה לי מילה מאוד רגילה, חברות שלי ממש התגלגלו מצחוק)
'זה במזווה' (חברותיי עשו מזה מטעמים. תרתי משמע...)
ופעם בהביטנו בשקיעה אמרתי לחברתי 'איזו אדמומית יפה'. היא הסתכלה בי בזוועה, וממש רצתה להרוג אותי....
אמנם האובססיה לשפה
נכונה עברה לי (לא מתקנת אנשים, ומדברת בדקדוק יותר 'רגיל'), אבל אני עדיין אוהבת שפה
עשירה.
ואחד הדברים שאני אוהבת אצלי - שאני יודעת לשלב שפה עכשווית עם שפה גבוהה ממש באותו במשפט. ולפעמים אני מדברת בשפה ממש דיבורית, ולפעמים כשנחה עליי הרוח אני מדברת בשפה גבוהה, עם כל הגינונים.
(כמו כן, אם אתבקש עכשיו לכתוב טקסט שכולו שפה מליצית, זה עשוי לצאת לי ממש בכיף).
(בימים עברו אף איוויתי כי שפה נאה זו תהא שגורה על לשוני בכל עת, אך יגורתי שמא יהפכוני לחוכא ואיטלולא
)
רציתי לספר על הספר 'פרא' שקיבלתי עליו המלצות רבות.
התחלתי לקרוא אותו, אבל משום מה הגיבור שהוא המספר מדבר בשפה קלוקלת נוראית. במיוחד צרמה לי ההטיה של גוף ראשון-יחיד-עתיד: 'אני יבוא, אני ירצה' וכו'. ככה כל הספר. בההההההה
לא משנה אילו תובנות גבוהות אולי יש בספר, פשוט לא הצלחתי לקרוא אותו. ועוד פעם בהההההההה
**************
עוד דברים:
בעבר הייתי מאוד קשורה לשפה, והיה חשוב לי להקפיד על שפה נכונה.
הייתי 'חולה' על שיעורי דקדוק, והמילון היה התנ"ך שלי.
ממש הייתי אוהבת לחטט במילונים ולחפש מקורות של מילים, שורשים קרובים וכו'.
הייתי משננת את ספר הדקדוק חזור ושנן, ובמיוחד היה אהוב עליי ספר מיוחד לבגרות של תיקון שגיאות נפוצות ('תיקוני לשון'? או משו כזה...).
לצערי, גם הייתי מתקנת אנשים, וזה היה די מעצבן אותם.
(אחותי: איך העגילים החדשות שלי, יפות? אני: לא. אחותי: מה, לא יפות?! אני: לא. הם יפים. :-D)
מתישהו הבנתי שזה לא כיף והפסקתי.
אבל ממש היה קשה להתווכח איתי בלשון ושפה (הידעתם שגרביים הם שחורים ולא שחורות?). כמעט במאה אחוז מהמקרים הייתי צודקת.
(אז רק תנסו >:))
מה שרציתי לספר (חוץ מלהשוויץ :-)) (שכמובן יש לומר 'מלבד להשוויץ' - עיין שוב 'תיקוני לשון' :-P), שזכור לי בשנת השירות הלאומי כשגרתי בדירה עם עוד בנות, הייתה להן הסתלבטות קבועה עליי - על השפה שלי.
הייתי אומרת למשל 'מתי תחֲזרו?' (חטף פתח ב-ח', כמו תעבדו, ולא שווא)
'מה קְניתן היום?' (שווא ב-ק')
'החצאית שלי נחרכה' (למרות שזו נראתה לי מילה מאוד רגילה, חברות שלי ממש התגלגלו מצחוק)
'זה במזווה' (חברותיי עשו מזה מטעמים. תרתי משמע...)
ופעם בהביטנו בשקיעה אמרתי לחברתי 'איזו אדמומית יפה'. היא הסתכלה בי בזוועה, וממש רצתה להרוג אותי....
אמנם האובססיה לשפה [b]נכונה[/b] עברה לי (לא מתקנת אנשים, ומדברת בדקדוק יותר 'רגיל'), אבל אני עדיין אוהבת שפה [b]עשירה[/b].
ואחד הדברים שאני אוהבת אצלי - שאני יודעת לשלב שפה עכשווית עם שפה גבוהה ממש באותו במשפט. ולפעמים אני מדברת בשפה ממש דיבורית, ולפעמים כשנחה עליי הרוח אני מדברת בשפה גבוהה, עם כל הגינונים.
(כמו כן, אם אתבקש עכשיו לכתוב טקסט שכולו שפה מליצית, זה עשוי לצאת לי ממש בכיף).
(בימים עברו אף איוויתי כי שפה נאה זו תהא שגורה על לשוני בכל עת, אך יגורתי שמא יהפכוני לחוכא ואיטלולא :-D)