על ידי למי_אכפת_מהשם_שלי* » 02 אוגוסט 2010, 10:06
אם את מחפשת סיפור מדהים של בחורה ששרדה הרבה זה הסיפור של חברה שלי. היא עלתה בגיל 13 לארץ מאוקראינה עם אמה שיש לה בעיה נוירולוגית שמשפיעה באופן קשה על התפקוד שלה ועם סבתא שלה. היא לא הסתדרה בבתי ספר ולא הסתדרה עם העברית. הציקו לה בכול בית ספר שהיא הלכה אליו ומצבה הנפשי התדרדר מאוד. שלחו אותה לפנמייה טיפולית, אחרי שהיא לא הייתה 3 שנים בבית ספר יותר מכמה חודשים ורוב הזמן בבית וזה גם לא עזר. היא הוגדרה כבעלת הפרעת אישיות גבולית. מצבה הורע, היא חתכה את עצמה {עד היום יש לה צלקות ברגליים ובידיים}. שלחו אותה למחלקה סגורה בטירת הכרמל, שם עשו לה טיפולים בנזעים חשמליים [שלטענתה לא עוזרים} כי הם אומרים שהיא דיברה עם יצורים שלא קיימים. הם נתנו לה תרופות שמיסטלו אותה בצורה נוראית {ראיתי אותה כשהיא הייתה ככה, היא נראית כמו זומבי} והיא עברה שם סוג של הטרדה מינית. סבתא שלה הוציאה אותה מהמקום הנוראי הזה כי היא ראתה שהמצב שלה רק מחמיר. מה גם שהיא גרה בנתניה וטירה נמצאת בחיפה. לאחר מכן היא עברה לבית חולים גהה, למחלקה פתוחה לנוער והיא כבר בת 18. שם פגשתי אותה. מהיום הראשון שבאתי לשם, מפוחדת, היא הייתה שם בשבילי ואני שם בשבילה. היא הייתה שם בהתקפי חרדה שלי בצרחות שלי על כולם בהתקפים הדיסיציאטיביים שלי ואני שם בשבילה בבולמוסים, כשנתנו לה כדורים ממסטלים, בהקאות. אני זוכרת שביום הראשון שלי שם מנהל המחלקה שאל מי רוצה לעזור לי בהתחלה, להסביר לי איפה נמצאים הפעילויות היא ישר הצביעה ואת זה אני בחיים לא אשכח לה. הראשונה שרצתה להיות איתי, להיות חברה שלי, בתוך כול הבלאגן הנורא שאפף לי את החיים. היא הייתה בחורה ביישנית שמסתירה מאחורי החזות שלה כול כך הרבה סבל. היא שקלה באותו הזמן 100 קילו כי הייתה לה הפרעת אכילה כפייתית. היא תמיד הייתה בשבילי, הרגיעה, נתנה, אף פעם היא לא ביקשה תמורה. אף על פי כול מה שהיא עברה היא הייתה מלאת חיים {כשהיא לא הייתה מלאה בתרופות}. היא מעולם לא הלשינה עליי לפסיכיאטרים {אני לפעמים לא יכולתי להתמודד וקראתי להם}. כשהייתי חותכת את עצמי במחלקה היא הייתה מתגנבת לחדר של האחות ולוקחת לי פלסטר. רצו לשים אותה בהוסטל והיא לא הסכימה ולכן העיפו אותה משם {במקומות האלו אם אתה לא עושה דברים בדיוק כמו שהם רוצים מעיפים אותך} היא הייתה במצב קשה מאוד אבל אחרי כמה חודשים התעשתה על עצמה. היא התחילה לעשות שירות לאומי ועבדה בהרבלייף {שכמה שכולם שונאים אותם הם עזרו לה} היא ירדה 30 קילו תוך שנה. לאחרונה היא שוב מרגישה רע וחושבים לאשפז אותה בנתניה. היא הפסיקה לעבוד ועם השירות לאומי והיא רק יושבת בבית. היא אמרה לי שהיא רואה אנשים בתור לפסיכיאטר שלה, אנשים מסטולים ומיירים עם מבט ריק בעיניים והיא חושבת מה יקרה אם היא תגמור כמוהם. הבחורה הזו היא האישה הכי מדהימה בעולם שתמיד נמצאת שם ומחזקת אותי גם כשקשה לה וגם כשקל לה. היא בשבילי ההשראה הכי גדולה, שאפשר לצאת מגהה ואפילו מטירה וזה קשה אבל אפשר לנהל חיים גם אם יש גלים של קושי. היום היא בת 20 וחצי, יפיפיה, סוף סוף לובשת בגדים שמראים כמה היא מדהימה.
אם את מחפשת סיפור מדהים של בחורה ששרדה הרבה זה הסיפור של חברה שלי. היא עלתה בגיל 13 לארץ מאוקראינה עם אמה שיש לה בעיה נוירולוגית שמשפיעה באופן קשה על התפקוד שלה ועם סבתא שלה. היא לא הסתדרה בבתי ספר ולא הסתדרה עם העברית. הציקו לה בכול בית ספר שהיא הלכה אליו ומצבה הנפשי התדרדר מאוד. שלחו אותה לפנמייה טיפולית, אחרי שהיא לא הייתה 3 שנים בבית ספר יותר מכמה חודשים ורוב הזמן בבית וזה גם לא עזר. היא הוגדרה כבעלת הפרעת אישיות גבולית. מצבה הורע, היא חתכה את עצמה {עד היום יש לה צלקות ברגליים ובידיים}. שלחו אותה למחלקה סגורה בטירת הכרמל, שם עשו לה טיפולים בנזעים חשמליים [שלטענתה לא עוזרים} כי הם אומרים שהיא דיברה עם יצורים שלא קיימים. הם נתנו לה תרופות שמיסטלו אותה בצורה נוראית {ראיתי אותה כשהיא הייתה ככה, היא נראית כמו זומבי} והיא עברה שם סוג של הטרדה מינית. סבתא שלה הוציאה אותה מהמקום הנוראי הזה כי היא ראתה שהמצב שלה רק מחמיר. מה גם שהיא גרה בנתניה וטירה נמצאת בחיפה. לאחר מכן היא עברה לבית חולים גהה, למחלקה פתוחה לנוער והיא כבר בת 18. שם פגשתי אותה. מהיום הראשון שבאתי לשם, מפוחדת, היא הייתה שם בשבילי ואני שם בשבילה. היא הייתה שם בהתקפי חרדה שלי בצרחות שלי על כולם בהתקפים הדיסיציאטיביים שלי ואני שם בשבילה בבולמוסים, כשנתנו לה כדורים ממסטלים, בהקאות. אני זוכרת שביום הראשון שלי שם מנהל המחלקה שאל מי רוצה לעזור לי בהתחלה, להסביר לי איפה נמצאים הפעילויות היא ישר הצביעה ואת זה אני בחיים לא אשכח לה. הראשונה שרצתה להיות איתי, להיות חברה שלי, בתוך כול הבלאגן הנורא שאפף לי את החיים. היא הייתה בחורה ביישנית שמסתירה מאחורי החזות שלה כול כך הרבה סבל. היא שקלה באותו הזמן 100 קילו כי הייתה לה הפרעת אכילה כפייתית. היא תמיד הייתה בשבילי, הרגיעה, נתנה, אף פעם היא לא ביקשה תמורה. אף על פי כול מה שהיא עברה היא הייתה מלאת חיים {כשהיא לא הייתה מלאה בתרופות}. היא מעולם לא הלשינה עליי לפסיכיאטרים {אני לפעמים לא יכולתי להתמודד וקראתי להם}. כשהייתי חותכת את עצמי במחלקה היא הייתה מתגנבת לחדר של האחות ולוקחת לי פלסטר. רצו לשים אותה בהוסטל והיא לא הסכימה ולכן העיפו אותה משם {במקומות האלו אם אתה לא עושה דברים בדיוק כמו שהם רוצים מעיפים אותך} היא הייתה במצב קשה מאוד אבל אחרי כמה חודשים התעשתה על עצמה. היא התחילה לעשות שירות לאומי ועבדה בהרבלייף {שכמה שכולם שונאים אותם הם עזרו לה} היא ירדה 30 קילו תוך שנה. לאחרונה היא שוב מרגישה רע וחושבים לאשפז אותה בנתניה. היא הפסיקה לעבוד ועם השירות לאומי והיא רק יושבת בבית. היא אמרה לי שהיא רואה אנשים בתור לפסיכיאטר שלה, אנשים מסטולים ומיירים עם מבט ריק בעיניים והיא חושבת מה יקרה אם היא תגמור כמוהם. הבחורה הזו היא האישה הכי מדהימה בעולם שתמיד נמצאת שם ומחזקת אותי גם כשקשה לה וגם כשקל לה. היא בשבילי ההשראה הכי גדולה, שאפשר לצאת מגהה ואפילו מטירה וזה קשה אבל אפשר לנהל חיים גם אם יש גלים של קושי. היום היא בת 20 וחצי, יפיפיה, סוף סוף לובשת בגדים שמראים כמה היא מדהימה.