הלמידה שהגיעה לפתחי היא תמיד בתואם מושלם
לזה גם אני מחוברת מאוד. פחות ל"הכל"

אני הרווחתי נקודות מבט נוספות וכו'. שמחה גדולה
מזדהה מאוד. גם עם זה -
הדפים כאן, כפי שציינת הם מגרש תרגולים משובח, מראות מהממות, מרחיבים, משנים, מפעילים, מאפשרים..
אם אני משקיעה בזה רגע של התבוננות אני לומדת כאן דברים שלא אלמד בשום מקום אחר. אני ממש מרגישה את זה.
אני חושבת שזה בגלל המגוון והרשות. מגוון אנושי בלתי נתפש בכל רגע נתון ורשות אמיתית שנגזרת מאיך שהתוכנה בנויה.

מוסיפה שאת התובנה הזו קבלתי בחניכה האחרונה שעברתי, אליה הגעתי עם דרישה לעבוד על צרימות ו"חוסר תואם" שחוויתי. בעצם גם הלימודים שלי ב דרך הפשטות שבאלוהות וגם החניכות בכלי ודרך התכנית עוזרות לעשות את היפוך המשקלים ולחזור פנימה כדי "לפתור" דברים חיצוניים.

אני רואה שכל החיים הם בעצם מרחב לימודים אינסופי, כשהדפים כאן, כפי שציינת הם מגרש תרגולים משובח, מראות מהממות, מרחיבים, משנים, מפעילים, מאפשרים..

גם אני התכוונתי לאנרגיה, להתכווננות, לרצון. לתנועה הפנימית שמבקשת לדעת מה יהיה, לקבוע מה יהיה.

אני במצבים כאלו של חווית "חוסר התאמה" ביני לבין הסביבה החיצונית, מתכנסת לבדיקה פנימית. בודקת מה זה משקף בתוכי. בדרך כלל שינוי פנימי מאפשר לי חוויה חיצונית שונה והרמונית יותר. לפעמים זה תלוי שינוי נקודת מבט.
מבחינתי, אני יודעת, שהלמידה שהגיעה לפתחי היא תמיד בתואם מושלם למה שאני אמורה לחוות, לתרגל, ללמוד וכו'. לא סתם היא הגיעה לפתחי. היא מאירה בעבורי משהו.

למדתי לזהות שיש מאפיינים מסוימים שגורמים לי לסטות מקו האמצע שלי ולחוש צרימות ודיסהרמוניה. משהו שסוחף אותי לערבוב, סוג של מראה שמזעזעת אותי ועלולה לגרום לי לבלבול וספקות, לקפיצה של אוטומטים וכו'. לפעמים כשאני מכויילת זה לא מפעיל אותי ואני יכולה להסתכל מהצד על מה שקורה ולפעמים, אני קופצת ראש, בעצם, כבר רק משכשכת רגליים, או מאפשרת לעצמי להרטב מההשפרצות ...

זה סוג של מרחב למידה משותף, הלמידות שלנו מצטלבות.
גם עכשיו אנחנו משייפות מיומנויות תקשורת, מבהירות את המשמעות שכול אחת נותנת למילותיה, אני הרווחתי נקודות מבט נוספות וכו'. שמחה גדולה

אין אפשרות בעיני להכפיף את זה לחוקים
מסכימה לגמרי. אני חושבת שהתכוונתי יותר לאנרגיה של הניסיון מאשר לשאלה אם זה מצליח או לא.

"הכול בתואם מושלם"
את יודעת, לא תמיד זו ההרגשה שלי. ומשם אני באה עם השאלה הזו.
כי לפעמים ממש אין תואם. הכוונות והרצונות והצרכים של מישהי אחרת או של קבוצה ממש הפוכים לשלי.
ואני בודקת מה יאפשר לי לקבל אותם. לקבל או לפחות להכיל את זה שאני כרגע בדיון, והכל ההפך מאשר להיות בתואם איתי

באשר למטא דיונים אני מאוד מסכימה איתך. אני לא רואה בהם סטיה. לא "במקרה" הם צצים היכן שהם צצים. לפעמים הם מספקים הפוגה שנדרשת לחלק מן המשתתפים. לפעמים הם סוג של שיקוף הוא הקבלה לנושא הדף עצמו. בכול מקרה, הם מבטאים רצון או צורך כלשהו של חלק מהמשתתפים.

ה"שליטה" התייחסה לנסיון לנסח כללים לדיונים. אני חושבת שכללי דרך ארץ מתווים את הגבולות הנדרשים.
רצון חזק שסוחף הוא לא שליטה בעיני כי כדי שהוא יתקיים אני בוחרת להסחף אחריו. תמיד יש בחירה של כול השותפים לנהוג באופן מסוים. לקבוע באופן שרירותי תוך כדי התעלמות מרצון אחרים כי ככה אני רוצה או כי אלו הכללים זה בעיני נסיון לשלוט.

אני מסכימה שתיוגי הדפים מצליחים לעשות סוג של סדר או מנכיחים הכוונה של כללי התנהגות מקובלים ומאוד מאוד בסיסיים. כשאנשים מנסים לשלוט באמצעותם זה סוטה מהכוונה ובדרך כלל מתפקשש כמו לדוג' להגדיר דף דיון כדף תמיכה כדי לייצר דף סטרילי נטול "אי הסכמות". בסופו של יום זה חוזר לדרך ארץ ולמידת הרגישות שמתקיימת בכול אחד ברגע נתון ספציפי. וגם כאן אין הסכמה מלאה כי לכל אחד יש את הפרשנות והמשמעות שהוא יוצק להגדרה. משהי יכולה לפתוח דף תמיכה ולבקש תגובות "רגישות" גם אם לא מסכימות. ולעומתה משהי שרוצה שרק יקשיבו. זה איכשהו מתאזן. לפעמים עולה ביקורת מצד הקוראים על אחת התגובות ודווקא פותחת הדף יכולה לאשר שזה בסדר. זה חי, נושם ודינמי. אין אפשרות בעיני להכפיף את זה לחוקים. אין כלל שתקף לכל ההתרחשויות. למעט הקפדה על כללי נימוס ודרך ארץ. זה תמיד רצוי בעיני. זה מאפשר את עצם הדיון והדיאלוג. לפעמים מתאים להשאיר ולפעמים להפריד, לפעמים בדף תמיכה מתאימה תגובה שמביאה דעה "אחרת" ולפעמים ניתן לזהות שלא. ולפעמים משהי יכולה לטעות בזיהוי של מי שעומד מולה ולהביא משהו שהוא לא מתאים. אז מה? מעירים, מתקנים, ממשיכים.

זה לעיתים מתבטא בדקויות של רצונות וכוונות, בחלקיקי מודעות. לדוג' ניתן להציג תיאוריה מסוימת. לחלק יש רצון לדון בצד התיאורטי, לחלק בצד המעשי. צריך משהו ממש חריג וקיצוני בעיני על מנת שיחשב כ"הסתה" מנושא הדף. זהו עצם העניין. לקחת את מה שאני רוצה לתת ולהסכים לפגוש את מה שאחרים מביאים. זה מרחב של דיאלוג, של תקשורת, של יצירה.

והצהוב מסכם: "הכול בתואם מושלם".

אין דרך "לשלוט" בדיוני "באופן" וטוב שכך
למה את מתכוונת בפעולה של "שליטה"? הרי כל עשייה משקפת רצון כלשהו. האם רצון חזק שמכוון וסוחף אחריו הוא שליטה?

מעבר לכך, אני חושבת שיש דרך לשלוט. דרך שמצליחה גם. קוראים לזה תיוגים וכבר העליתי את זה כמה פעמים. תיוג של דף ("בית"/"בלוג"/"תמיכה") הוא לגמרי ניסיון שליטה, וזה גם עובד ממש ממש טוב באתר. לא לרוחי, רוב הזמן, אבל עובד.

וחוץ מזה, מסכימה מאוד עם כל מה שכתבת אחרי זה וכבר התחלתי לצטט ולהנהן אבל זה מיותר. אני פשוט מסכימה.
ואני חובבת גדולה של התנגדות כמעט מכל הסוגים ומאמינה מאוד בפוטנציאל שלה להצמיח.

כמה דקים הקורים של התקשורת
מאוד מאוד מסכימה. אני מודה שברוב המקרים אני שמה לב לזה רק בדיעבד או אם מישהו מסב את תשומת לבי לזה שאולי לא הבנתי משהו או שמילה מסוימת יכולה לשאת פרשנויות שונות. ולפעמים המחשבה הזו קצת מסוכנת כי יש בה מימד מונע. אם אחשוב ואעמיק בכך יכול להיות שלא אכתוב כלום, כי יהיה לי מאוד נוכח עד כמה אני עלולה לא להיות מובנת או להבין לא נכון מישהו אחר.

עלה בדעתי שהפרדה מסוימת בין הדיון למטא-דיון יכולה להועיל ולרכך חיכוך אם נוצר כזה, ולהקטין את ההפרעה למי שמתעניין רק בדיון ופחות במטא
זו בדיוק הפואנטה שלי, רק הפוך
כי אני לא בטוחה שאני רוצה להיות שותפה להגדרה של דברים כאלה כ"הפרעה".
ולכן ההצעה (שובת הלב, יש לציין...) של <מטא דיון בסוגריים משולשים> היא גם קצת בעייתית לי. כי היא כאילו נושאת את אותו המסר המקטין שאומר - אפשר להתעלם. או - יום אחד אפשר למחוק את זה יותר בקלות כי זה לכאורה לא קשור לדיון.
זה בדיוק הדבר שאני מהרהרת בו. ולפחות לעת עתה, נטיית הלב שלי הפוכה. לא לתייג את הדברים האלה כנפרדים אלא כחשובים מאוד ולגיטימיים בדיוק במידה שבה הדיון על התוכן הוא לגיטימי.
שימי לב שהמון פעמים כשזה מתחיל יהיה מי שיבוא ויגיד בטון מאשים ולפעמים אפילו מזלזל - למה זה עוד פעם ככה? למה סוטים? ירדתם מהפסים? וכו'...
ויש באתר איזו קבלה של זה. שאם אנחנו מדברים על עצמנו אז זה מיותר/עודף/חופר/לא מעניין.
ואני לא רואה את זה ככה ומעדיפה לא לקבל את הזלזול הזה בדינמיקה החברתית, שלדעתי לפעמים מצמיחה פי אלף מדיון בתיאוריות או רעיונות.

אני חושבת ומאמינה שלמעט גבולות עדינים של דרך ארץ אין דרך "לשלוט" בדיוני "באופן" וטוב שכך. זהו סוד קסמם בעיני. האפשרות למשהו חדש "על באמת" ואמיתי להיווצר. כמו תבשיל חדש שנולד אחרי שכל אחד הכניס את המרכיבים שלו ולא ברור מה הטעם שלו יהיה. אין באמת יכולת לצפות ובטח שלא לשלוט במהלך. אפשר לנסות להנמיך את האש או להגביר אותה. האחריות היא כוללת ומשותפת לכולם. הבעלות על הדף היא משותפת. החשיבות של הרצון המשתתפים זהה למעמד של רצון פותח הדף.
מה שנוצר בפועל זה תמהיל של הרצונות.
בעיני, לגיטימי לגמרי שמי שרוצה יותר משפיע יותר. מי שהנושא חשוב לו, משקיע יותר, מעורב יותר ולכן משפיע יותר ממי שפחות מעורב.

לפעמים "התנגדות" שמובעת בדף ויוצרת שינוי בנתיב שיועד לו על ידי פותח הדף וחלק מהקוראים היא זו שמשחררת את הדף לצמוח באופן חופשי. אי הסכמה היא לא דבר רע. היא בעיני זו שמאפשרת דיון אמיתי ולמידה.
לפעמים יש פער בין הרצון המוצהר לבין מה שאנחנו עושים בפועל. לדוגמא בדף האחרון, אם כל אחד יחזיר את האחריות על פעולותיו ולמה שהתרחש לעצמו במקום להעביר אותה למשתתפת אחת בדיון, ניתן לראות שלמרות שהדיון הועבר לדף "נקי" ושלכאורה ה"גורם המעכב" התפנה מהזירה עדין הדיון לא התקדם. המשיכה סוג של תוקפנות.
לאמונתי ניתן היה להמשיך אותו גם תוך כדי המחאה. ניתן היה להתמודד עם הדברים שנאמרו ולהמשיך הלאה. היתה סוג של בחירה, גם אם לא מודעת, לעשות משהו אחר במקום.

הנקודה הזו של ילדים עם צרכים מיוחדים העולתה בתחילת הדיון על ידי שני.
היא נפיצה באתר ובדיונים על תיאוריות התפתחותיות כאלו ואחרות.
אז מה? ניתן להתייחס אליה ולנטרל את המוקש. ניתן לא להסכים בנוגע אליה. לחדד הבדלים בין אחריות לאשמה. יש טווח אינסופי של אפשרויות תגובה.

אני חושבת שבהקבלה להורות נולד דף חדש. ויש לו את שלבי ההתפתחות שלו ואת הלמידות שהוא מאפשר למי ששותף בו וזה יפה לראות את ההשתלשלות. במקרה של ביקורת, אי הסכמה או התנגדות כדאי ומומלץ לדון בה בתוך הדף עצמו, היא חלק ממנו. במקרה של נושא חדש ועצמאי, תת נושא שמתפתח, ניתן להעביר אותו בהסכמה לדף אחר כדי לאפשר צמיחה מיטבית לשני הילדים או לגדל את הדפים כתאומים בחדר משותף. לפעמים קשה להפריד ולמרות שנראה שיש נושאים נפרדים הם יותר מחוברים מנפרדים. למיטב ידיעתי והבנתי זה לא מה שהתרחש בדף המדובר.

מה שיכול להקל אולי הוא הגדרת ציפיות מדויקת ככל הניתן מתוך מודעות מיטבית של מה אני רוצה ומצפה שיקרה בדף שפתחתי. זה לא מחייב שזה מה שיקרה. לפעמים אני רוצה לחלוק ידע מסוים שרכשתי ולספר עליו, ולפעמים אני משתף מנסיוני, מצרף את מקורות המידע שלי למי שמעוניין, ומזמין דיון על הידע עצמו וסיעור מוחות.

בכול מקרה מילת המפתח לטעמי היא איפשור וקבלה ומתוך כך למידה, מהדבר החדש שנוצר.

ועוד מחשבה, על דיון מטא בתוך דיון. אני מסכימה שבדרך כלל מהלך שמנסה להעביר דיון מטא לדף אחר לא מצליח, ומעורר גלים לא חיוביים. ומצד אני אני אישית מאד לא מחבבת כללים וחוקים בדיון (מלבד הנימוס הטבעי).

עלה בדעתי שהפרדה מסוימת בין הדיון למטא-דיון יכולה להועיל ולרכך חיכוך אם נוצר כזה, ולהקטין את ההפרעה למי שמתעניין רק בדיון ופחות במטא.

פעם היה טרנד כזה, בכתיבה כאן, של <משפטי מחץ ושנינה בתוך סוגריים משולשים>. אולי אפשר להשתמש במוסכמה כזו לסימון כתיבת מטא? זה יפריד ויבהיר את הכתיבה ובעיקר את הקריאה. יאפשר למי שרוצה לדלג על קטעים שלא שייכים ישירות לדיון. ובתור בונוס, סימון כזה יקל אם וכאשר יהיה רצון בעתיד לערוך את הדף, למחוק מטא-דיון או להעביר לדף אחר. מצד שני זה לא מסבך את הכתיבה יותר מידי, ולא מפריע לקריאה שוטפת של הדף, כי זה כמעט שקוף.

אני לא חושבת שזה צריך להיות כלל או חוק. בטח לא כתוב בשום מקום. אבל אם כמה כותבות יתחילו להשתמש בזה בשקט ובעקביות, זה פשוט יכול לתפוס כטרנד, כסגנון מקובל. ואולי יועיל.

<סתם מחשבה של בוקר, מקווה שמובנת. מה דעתכן?>

מחשבה בעקבות השיחה על הכלה ללא קבלה. בשיחה הייתה התמקדות מסוימת ביחסים שאינם "שיוויוניים", כמו יחסי הורה-ילד, או מורה-תלמיד, שבהם צד אחד אמור לנקוט בגישה כלפי הצד השני, הכלה - עם או בלי קבלה, או חינוך, או מישטור.
לקחתי את המחשבה על הגישה הזו ליחסים יותר שיוויוניים, או הדדיים. כמו בין בני זוג, או חברות, או שיחה בדף. שמתי לב שהגישה של הכלה ללא קבלה יכולה להיות מאד עצמתית אם היא הדדית. אם יש נושא מחלוקת או אי הסכמה, ואחד הצדדים לפחות מכיל את השני תוך כדי אי ההסכמה או אי הקבלה בנושא המסוים, זה יכול לעורר הדהוד של הכלה ללא הסכמה גם בכיוון השני. זה יכול להיות באופן מודע, או באופן אינסטינקטיבי, ואפילו בצורה מאד מזערית ועדינה. אני מרגישה שזה יכול ליצור תנועה מאד חיובית ומתעצמת על ידי ההדהוד.

אולי זה טריואלי. לי זה הועיל לפרק את זה ולראות את זה, גם על דוגמאות אמיתיות מהחיים שלי, אז שיתפתי

מחשבה על הכתיבה כזירת תרגול - הבנתי שאחד הדברים המאד חשובים שאני לוקחת מהדיונים כאן, גם מכאלה שאני לא משתתפת בהם בפועל, במובן שאני לא כותבת, אבל כן משתתפת במחשבה - כמה גדולה השבריריות של ההבנה שלנו. כמה דקים הקורים של התקשורת. אפילו בדיון בין שתיים או יותר שכאילו "בראש אחד", שמדברות במה שנראה שפה אחת, יש כל כך הרבה קפיצות וגישורים, ופערים. וכשהשיחה היא בכמה שפות שונות, זה בכלל סוג של נס שיש הבנה או תחושה של הבנה.

המסקנה שלי מההבנה הזו היא תמיד לזכור שמה שאני חושבת שהבנתי מהמילים שקראתי, ממש לא בהכרח תואם את כוונת הכותבת, ויכולות להיות הרבה ואריאציות להבנה הזו. למה זו הבנה חשובה עבורי? כי אני לוקחת את זה לחיים, וזה גורם לשיחה ולתקשורת לי עם אנשים להיות יותר רכה וזורמת.

אני לא חושבת שזו אלימות, זה לא מרגיש לי ככה.
אם נאמר יש 10 משתתפות בדיון, 5 נסחפו לדיון נוסף בתוך הדף עצמו ו5 מעוניינות להמשיך במקורי, למה לא לרצות את כולם? כך אם מישהי מעוניינת לשוחח על הדיון החדש וגם להשתתף בדיון המקורי היא יכולה לכתוב בשני הדפים.
לא מוחקים כלום, פשוט נותנים מקום להכל. גם למי שמעוניינת להמשיך בתוכן הראשון. במקרה האחרון בהחלט היו די הרבה כאלו, נראה לי שהרוב אפילו, איך ניתן להתעלם מזה?
במקרים שישנה התנהגות ממש יוצאת דופן כמו בדף המדובר (אמנם לא ביקרתי תקופה בבאופן אבל לא זכור לי מעולם דיון כל כך אלים ותקני אותי אם אני טועה) אני חושבת שיש לשקול גם מחיקה של תכנים אם מישהו מבקש בפירוש למחוק מסיבה כלשהי.

לכן, לפעמים זה פתרון טוב פשוט להעביר את הדיון החדש לדף נפרד כדי לאפשר למי שמעוניין (במידה ויש רצון כזה של המשתתפות) להמשיך בדיון הראשון
אורלי, מניסיוני באתר זה הרבה פעמים נתפש כאלימות.
אני תוהה, בעקבות הערתך, האם אפשר יהיה להסיר מזה את תיוג האלימות אם יובהר שמתנהלים בדף שני צרכים שונים - אחד הוא הצורך לדבר על נושא והשני הוא צורך לתרגל משהו וקשה להתנהל ביניהם באותו מרחב.

זה מועיל כשיש כללים מסוימים שגובשו מראש, בזמן שכולם היו עם ראש צלול ולא מונעים מרצון דחוף כלשהו
איזה כללים למשל?

_השאלה היא מה קורה במקום שבו לחלק מהמשתתפים יש רצון אחר לגמרי. מי קובע? מי שפתח את הדיון? מי שצועק יותר חזק? מי שנוהג באלימות? מי שבוחר פעם ועוד פעם להגיב למסיט הדיון?
אני באמת לא יודעת.
אבל אני חושבת שמועיל להתבונן בזה, כשזה קורה, כמפגש של רצונות של מספיק אנשים._

אני מסכימה שזו באמת השאלה. כי איפה שאין בעיה וכולם רוצים, אין טעם לעצור דיון רק כי הוא לא נמצא במקום הנכון ולא נראה לי שזה קורה.
הבעיה היא כשרצונות מתנגשים, ואז עולה השאלה איך מתמודדים עם זה.
במיוחד כשיש כמה רצונות ולא רק רצון אחד מול רצון הפוך. ואז לדעתי זה מועיל כשיש כללים מסוימים שגובשו מראש, בזמן שכולם היו עם ראש צלול ולא מונעים מרצון דחוף כלשהו.

להרגשתי יש לתת מקום לדיונים אופ טופיק שנוצרים בתוך דפים. אני יכולה לחשוב כרגע למשל על מה שקרה בדף שאני פתחתי. אני הרגשתי נכון לפנות מקום להתרחשות כי היא הייתה משמעותית עבור הרבה נשים. במקביל, לא עניין אותי להמשיך ולקחת בזה חלק. לכן, לפעמים זה פתרון טוב פשוט להעביר את הדיון החדש לדף נפרד כדי לאפשר למי שמעוניין (במידה ויש רצון כזה של המשתתפות) להמשיך בדיון הראשון. נראה לי, שאם הדיון החדש מספיק חשוב לכותבות הוא יצליח לשרוד דף משלו. ואם כשיקבל במה עצמאית הוא ידעך....ובכן.... גם זה אומר משהו.

אני מבינה. הדברים שלי יותר התחברו לחלק הראשון של המחשבה. לשינוי המסוים הזה של הדיון, שבעצם אף אחד כבר לא מחזיק בו. אש מתפשטת.

בהקשר הכללי יותר, אני מאד מסכימה שהדעה לפעמים פחות חשובה, וחשוב איך מציעים אותה, איך מחברים אותה, וגורמים לאחרות להתחבר אליה.
זה גם עניין של ניסוח, אבל גם עניין של המקום האישי שלי כשאני כותבת מילים כאלה או אחרות. מאיפה אני כותבת, מהראש או מהרגש, ואיך התמהיל האישי שלי מתחבר עם האזניים והלבבות שבסביבה.

לגבי דעות, אני מאמינה קטנה מאד (שלא לומר לא מאמינה בכלל) בדעות מוצקות, בוודאי לא מאמינה באמת אחת ויחידה. אני שמחה לשנות ולשפץ ולהחליף את דעותי, עם או בלי להצהיר על כך, ולפרש את סיבת או משמעות הדעה החדשה שלי. וכאן זו באמת סביבה מצוינת לכך.

אידיאולוגיה שלמה שהיא בנפשו של מישהו. נושא שחשוב לו יותר מהסביבה, מהאנשים שאתם הוא מדבר, מתרבות השיחה
הדברים שלך לוקחים את זה לכיוון של האלימות ואני דווקא מכוונת למשהו כללי יותר. כי לפעמים דווקא הרכות היא זו שמבקשת להתאמן. או סתם כל סוג תקשורת שהוא.
ויש לי תחושה שהמוקד הוא הפוך.
שזה קורה כאשר למישהו יש צורך לאמן את כישורי התקשורת, לבדוק גבולות או להתנסות במשהו אחר. ואז ה"דעה" היא רק הענף שעליו יושבים (ושוברים בקול נפץ, או לחלופין - מתנדנדים בעונג רב )

אני חושבת שהמשפט האחרון הוא מפתח.

לדעתי הבעירות קורות כאשר הדיון נוגע איכשהו, בכוונה או במקרה (או אפילו רק במרומז או בהנחה) בנושא או חלקיק נושא, או אידיאולוגיה שלמה שהיא בנפשו של מישהו. נושא שחשוב לו יותר מהסביבה, מהאנשים שאתם הוא מדבר, מתרבות השיחה. נושא שהוא בטוח שהוא מחזיק את האמת לגביו. במקרים האלה יש ניצוץ, ואם יש מספיק קש בסביבה - יש בעירה. (וקש יכול להיות דעה מוצקה אחרת, או סתם מצב רוח רע של מישהו בסביבה, או אי הבנה של ניסוחים).

מחשבה שאני אופה ביחד עם חלוקית נחל (שלא יודעת על זה, אבל חלקים מגיעים מדיונים שלי איתה) - דברים מתקיימים כאשר יש בהם רצון. בעיקר כאן, בעיקר באתר הזה שבו כל אחד יכול לבוא וללכת כרצונו, או לבוא בשם אחר ואז ללכת ולחזור בשם אחר.
אני אוהבת את נקודת המבט הזו כי היא מאפשרת מבט בונה בכל בדינמיקות האחרונות שהיו כאן.
אם דיונים משתנים מתוך הייעוד המקורי שלהם לטובת משהו אחר לגמרי זה בהכרח משקף רצון של חלק מהמשתתפים.
הרי ישנם דיונים רבים מספור בהם נכנס טרול או סתם מישהו שהתבלבל או סתם מישהו שבא לו על פרובוקציה. והוא כותב את שלו ומקבל התעלמות רבתי והדיון נמשך.
או הערה קטנה והדיון נמשך.
ויש פעמים שלא. שהדיון אכן מקבל מסלול אחר לגמרי, נושא אחר או מוקד אנושי אחר.
וכזה קורה זה משקף רצון ואולי אפילו צורך.
השאלה היא מה קורה במקום שבו לחלק מהמשתתפים יש רצון אחר לגמרי. מי קובע? מי שפתח את הדיון? מי שצועק יותר חזק? מי שנוהג באלימות? מי שבוחר פעם ועוד פעם להגיב למסיט הדיון?
אני באמת לא יודעת.
אבל אני חושבת שמועיל להתבונן בזה, כשזה קורה, כמפגש של רצונות של מספיק אנשים.

ההמשך של המחשבה הזו נאפה ביחד עם נוודית.
באופן, מעבר לספרייה שהוא מייצג, הוא זירה של תרגול לכישורים חברתיים. וככזה, מה שקורה בו הוא למידה בעלת ערך לא פחות מכל דיון ב"נושא".
אולי אפילו יותר.
והוא זירה מאוד מאוד בטוחה בשביל התרגול הזה, יותר מהרבה זירות אחרות, בדיוק בגלל האפשרות ללכת, להיפגע בקול רם, להחליף זהות וכו'.

החיבור בין שתי המחשבות הוא שכאשר שתיהן נפגשות אפשר לראות זאת כך - לכמות מספיקה של אנשים היה הרצון לתרגל מיומנות תקשורת כלשהי. וברגע נתון זה היה להם חשוב יותר מהנושא שבו דובר והם עשו בכך שימוש.
כאשר התרגול יסתיים אפשר יהיה לשוב בנינוחות לנושא. או שלא.
כך שהדבר הזה, החוזר, המוגדר כסטייה, הוא לא בהכרח סטייה אמיתית.
הוא סטייה רק אם מגדירים את ה"נושא" כדבר חשוב יותר מתרגול של מיומנות תקשורת. ובאופן אישי, אני לא חושבת שזה כך.

דיון על מצבים שבהם דיון מקורי מסתעף. לפעמים לתוך דיון בנושא שונה מזה שפתח את הדף, לפעמים לתוך דיון שדומה לנושא הדף אבל לא ברוח של הכותב/ת שפתח/ה את הדיון, לפעמים לתוך מטא דיון ולפעמים לתוך דיון על ההתנהלות החברתית של הדיון עצמו
מה עושות לנו ההסתעפויות האלה? האם אפשר לשלוט בהן? האם זה רצוי?
ומה עושים כאשר למשתתפות שונות יש עמדות שונות ביחס להתפצלויות האלה והן מושכות בכיוונים שונים?
האם כדאי למחוק הסתעפויות כאלה? להשאיר?
חלק מהשאלות הללו עדיין מחכות לתשובה