שבעני את סופר וומן אני לא הייתי מצליחה לעשות את כל הדברים האלו בלי להישבר. אז תני לעצמך ספייס זה בסדר להיות מדוכדכת. תרשי לעצמך- לפעמים זה אפילו כיף.
אכן כך להתמודד לבד עם מטלות החיים ,פעם שמעתי באיזה שהוא מקום שגם נשים בזוגיות הן לרוב חד הוריות. אני אכתוב לך מהמקום שאני נימצאת בו ואם זה לא נכון לגבייך אז את מוזמנת למחוק. (לא אפגע).
בעבר עבדתי בעבודה מאוד מוערכת ואחראית, הדימוי העצמי שלי היה בשמיים כי שם קיבלתי החלטות,(גורליות) פקחתי על עובדים. ובעיקר ראיתי תוצאות בעבודה שלי... וקיבלתי פידבקים מדהימים מהחברה. וגם פיתחתי את אישיותי, מזה שש שנים אני בבית, ילדתי שתי בנות מדהימות והשקעתי את כל כולי בבית ובילדים. אבל ליכאורה איבדתי את עצמי, אין את הפידבקים מהסביבה שכן אני רק עקרת בית (ולא עקרת בית משהוא במיוחד). ואף אחד לא דואג לומר לי איזה עבודה מדהימה אני עושה עם בנותיי , נו לפעמים בעלי מעריך אבל עדיין... אני רוצה את עצמי האחר בחזרה! וגם כשאני רואה את התוצאות בעצמי עדיין הדרך ארוכה... ובנותי קטנות ... ויש את הקשיים היום יומיים.
ואכן לאחרונה אני ממש בדיכדוך מרגישה כמוך מחפשת מקומות לדלות מהן אנרגיה, על מנת להמשיך במה שאני עושה או לעשות שינוי.
ואת מתמודדת עם הכל כולל בת עם צרכים מיוחדים. עבודה ובית. ואת מרגישה שאת בתוך מערה חשוכה, ואת חושבת שאת לא יודעת להנהיג, לא יודעת לחלק הוראות ומשלמת מחיר יקר מאוד.
סליחה? מי הנהיג את משפחתך ? מי היה הנהג והוביל את ביתך למקום שבו היא נימצאת. ? מי מוביל כל יום את ילדייך בדרכי החיים? (ולא רק לעיר הגדולה). עוזר בשעורים, עוזר בקשיים היום יומיים וגם לפעמים "מאבד שליטה" וצועק שיסדרו את הבלאגן שלהם? כל זה הגיע כי את גדולה מהחיים! אבל אף אחד לא טורח להגיד לך את זה ! וגם אם כן אומר זה בקושי נישמע באוזנייך בגלל הרעשים של החיים.
קטונתי מלתת לך עצות פרקטיות כי את בעצמך עושה עם עצמך עבודה מדהימה. חוזרת מעבודה שכנראה נוטלת ממך אנרגיות ומוצאת זמן לטפל בבית בילדים ואפילו בעצמך... אבל עדיין מרגישה שהבית הוא מערה חשוכה. מה יאיר לך את דרכך?
בבקשה תדליקו לי נר מדליקה לך. גם שתתחזקי וגם שיאיר לך את מה שיש לך.
אבל בכל זאת אנסה להציע לך משהוא קטן. להרגשתי חלק גדול מה"חוסר" אונים קשור גם לילדתך המיוחדת. את מרגישה שאת לא יכולה להתחבר לאנשים כי היא לא מוצאת את עצמה. כותבת שאת החברה שאין לה. אולי ורק אולי כאן את צריכה את העזרה? אסור שלך ולביתך לא יהיו חברים. אם בעבר ביבי סיטר לא היתה טובה לביתך. זה לא אומר שזה לתמיד. אני היתי מציעה לך לנסות להשיג לה עזרה. בדמות חונכת, מעדון חברתי, חברים מהכיתה מה שלא יהיה.
יש לי הרגשה שאת לוקחת את כל השליטה על עצמך וקשה לך להאציל סמכויות. כי אחרים לא יעשו בדיוק את הדברים בדרך שאת רואה לנכון. ואולי אחרים "יקלקלו" את כל מה שעמלת וטרחת עד כה?
אכן את עובדת קשה ואכן הגעת לתוצאות בשל היותך סופר וומן (ואני לא כותבת את זה בציניות, אני מאמינה בכך באמת), אבל אין ברירה . ותאמיני לי גם אחרים יכולים להוביל . אולי לא בדרך שלך אולי אחרת ממך אולי פחות טוב. אבל גם אחרים יגעו לתוצאות.
אם בניקיון הבית. אם בעזרה לביתך הגדולה, וכך יתפנה זמן גם לעצמך וגם לילד השני. חלק מהאנררגיות שאת מקבלת (לדוגמא חוג, לימודים) הם מחוץ לבית וזה נהדר! אבל גם מגיע לך ולמשפחתך להאיר את ,"המערה החשוכה"
.
[u]שבעני את סופר וומן אני לא הייתי מצליחה לעשות את כל הדברים האלו בלי להישבר. אז תני לעצמך ספייס זה בסדר להיות מדוכדכת. תרשי לעצמך- לפעמים זה אפילו כיף.[/u]
אכן כך להתמודד לבד עם מטלות החיים ,פעם שמעתי באיזה שהוא מקום שגם נשים בזוגיות הן לרוב חד הוריות. אני אכתוב לך מהמקום שאני נימצאת בו ואם זה לא נכון לגבייך אז את מוזמנת למחוק. (לא אפגע).
בעבר עבדתי בעבודה מאוד מוערכת ואחראית, הדימוי העצמי שלי היה בשמיים כי שם קיבלתי החלטות,(גורליות) פקחתי על עובדים. ובעיקר ראיתי תוצאות בעבודה שלי... וקיבלתי פידבקים מדהימים מהחברה. וגם פיתחתי את אישיותי, מזה שש שנים אני בבית, ילדתי שתי בנות מדהימות והשקעתי את כל כולי בבית ובילדים. אבל ליכאורה איבדתי את עצמי, אין את הפידבקים מהסביבה שכן אני רק עקרת בית (ולא עקרת בית משהוא במיוחד). ואף אחד לא דואג לומר לי איזה עבודה מדהימה אני עושה עם בנותיי , נו לפעמים בעלי מעריך אבל עדיין... אני רוצה את עצמי האחר בחזרה! וגם כשאני רואה את התוצאות בעצמי עדיין הדרך ארוכה... ובנותי קטנות ... ויש את הקשיים היום יומיים.
ואכן לאחרונה אני ממש בדיכדוך מרגישה כמוך מחפשת מקומות לדלות מהן אנרגיה, על מנת להמשיך במה שאני עושה או לעשות שינוי.
ואת מתמודדת עם הכל כולל בת עם צרכים מיוחדים. עבודה ובית. ואת מרגישה שאת בתוך מערה חשוכה, ואת חושבת שאת לא יודעת להנהיג, לא יודעת לחלק הוראות ומשלמת מחיר יקר מאוד.
סליחה? מי הנהיג את משפחתך ? מי היה הנהג והוביל את ביתך למקום שבו היא נימצאת. ? מי מוביל כל יום את ילדייך בדרכי החיים? (ולא רק לעיר הגדולה). עוזר בשעורים, עוזר בקשיים היום יומיים וגם לפעמים "מאבד שליטה" וצועק שיסדרו את הבלאגן שלהם? כל זה הגיע כי את גדולה מהחיים! אבל אף אחד לא טורח להגיד לך את זה ! וגם אם כן אומר זה בקושי נישמע באוזנייך בגלל הרעשים של החיים.
קטונתי מלתת לך עצות פרקטיות כי את בעצמך עושה עם עצמך עבודה מדהימה. חוזרת מעבודה שכנראה נוטלת ממך אנרגיות ומוצאת זמן לטפל בבית בילדים ואפילו בעצמך... אבל עדיין מרגישה שהבית הוא מערה חשוכה. מה יאיר לך את דרכך? [po]בבקשה תדליקו לי נר[/po] מדליקה לך. גם שתתחזקי וגם שיאיר לך את מה שיש לך.
אבל בכל זאת אנסה להציע לך משהוא קטן. להרגשתי חלק גדול מה"חוסר" אונים קשור גם לילדתך המיוחדת. את מרגישה שאת לא יכולה להתחבר לאנשים כי היא לא מוצאת את עצמה. כותבת שאת החברה שאין לה. אולי ורק אולי כאן את צריכה את העזרה? אסור שלך ולביתך לא יהיו חברים. אם בעבר ביבי סיטר לא היתה טובה לביתך. זה לא אומר שזה לתמיד. אני היתי מציעה לך לנסות להשיג לה עזרה. בדמות חונכת, מעדון חברתי, חברים מהכיתה מה שלא יהיה.
יש לי הרגשה שאת לוקחת את כל השליטה על עצמך וקשה לך להאציל סמכויות. כי אחרים לא יעשו בדיוק את הדברים בדרך שאת רואה לנכון. ואולי אחרים "יקלקלו" את כל מה שעמלת וטרחת עד כה?
אכן את עובדת קשה ואכן הגעת לתוצאות בשל היותך סופר וומן (ואני לא כותבת את זה בציניות, אני מאמינה בכך באמת), אבל אין ברירה . ותאמיני לי גם אחרים יכולים להוביל . אולי לא בדרך שלך אולי אחרת ממך אולי פחות טוב. אבל גם אחרים יגעו לתוצאות.
אם בניקיון הבית. אם בעזרה לביתך הגדולה, וכך יתפנה זמן גם לעצמך וגם לילד השני. חלק מהאנררגיות שאת מקבלת (לדוגמא חוג, לימודים) הם מחוץ לבית וזה נהדר! אבל גם מגיע לך ולמשפחתך להאיר את ,"המערה החשוכה" (()).