על ידי נועה* » 22 אוקטובר 2011, 22:42
דנה,
כבר חצי שנה אני רוצה לכתוב לך, לומר תודה.
אנחנו לא מכירות אבל ליווית אותי במהלך ההריון הראשון שלי, שהסתיים עם לידתה של יעלה, לפני חצי שנה.
איכשהו בחיפושיי אחרי משהו לקרוא בזמן ההריון הגעתי אל הבלוגים שלך. זוכרת שישבתי וקראתי בלי יכולת להפסיק- מתרגשת, חוששת, מופתעת לגלות על החיים בבית חולים, על חיים שמגיעים לעולם, על היחס לנשים, על היחסים בין נשים וגברים, בין נשים לבין עצמן ועם עצמן, מתפעמת מדרך ההסתכלות שלך על אנשים, על יחסים, על להיות במקום שמחייב להתגמש, על להביא את האמת שלך למקום שלפעמים (אם לא כמעט תמיד) חושב אחרת. וקראתי וקראתי ולא ידעתי...
לא ידעתי שהילדה שגדלה לי בבטן, הילדה שתכננו ללדת בבית, תבחר לפרוץ לחיינו בסוף שבוע 37 בניתוח קיסרי חירום, אחרי שבבדיקה שגרתית גילו טובה ועפרית שיש הפרעות בקצב הלב שלה, לא ידעתי שבתוך שעתיים נהפוך הורים, לא ידעתי שנמצא את עצמנו מבלים בבית החולים 5 ימים כשיעלה בפגיה אחרי שהפרעת הקצב המשיכה גם אחרי הלידה.
ולא ידעתי כמה תלווי אותי ברגע האמת- מהרגע שבו התחילו מהר מהר להכין אותי לניתוח ועד שיצאנו מבית חולים עם ילדה בריאה ומופלאה התרוצצו לי משפטים ורעיונות שלך בראש. הרגשתי שהכתיבה שלך, הסיפורים שלך אפשרו לחווית בית החולים, המפתיעה מבחינתי, להיות קצת יותר פשוטה אולי קצת יותר מוכרת. הרגשתי שהרוח שלך, הרצון למצוא את המקום שמאפשר ליצור תקשורת עם כל אדם, מלווים אותי, מצאתי את עצמי מזכירה לעצמי אינספור פעמים את המשפט שלך על כך שמה שחשוב הוא שהפכנו למשפחה ולא משנה באיזה דרך זה היה וחזרתי לי על סיפורייך על ד"ר שתקני, על הבכי הנסתר שיש בכל אחד ברגעים שבהם הרגשתי שאני פוגשת אטימות אצל מי שעומד מולי.
ורציתי להגיד המון תודה על התחושה הזו שאת הולכת מאחוריי בימים האלו שבילינו בבית חולים, נותנת לי המון כוח ועוזרת בהתמודדות.
דנה,
כבר חצי שנה אני רוצה לכתוב לך, לומר תודה.
אנחנו לא מכירות אבל ליווית אותי במהלך ההריון הראשון שלי, שהסתיים עם לידתה של יעלה, לפני חצי שנה.
איכשהו בחיפושיי אחרי משהו לקרוא בזמן ההריון הגעתי אל הבלוגים שלך. זוכרת שישבתי וקראתי בלי יכולת להפסיק- מתרגשת, חוששת, מופתעת לגלות על החיים בבית חולים, על חיים שמגיעים לעולם, על היחס לנשים, על היחסים בין נשים וגברים, בין נשים לבין עצמן ועם עצמן, מתפעמת מדרך ההסתכלות שלך על אנשים, על יחסים, על להיות במקום שמחייב להתגמש, על להביא את האמת שלך למקום שלפעמים (אם לא כמעט תמיד) חושב אחרת. וקראתי וקראתי ולא ידעתי...
לא ידעתי שהילדה שגדלה לי בבטן, הילדה שתכננו ללדת בבית, תבחר לפרוץ לחיינו בסוף שבוע 37 בניתוח קיסרי חירום, אחרי שבבדיקה שגרתית גילו טובה ועפרית שיש הפרעות בקצב הלב שלה, לא ידעתי שבתוך שעתיים נהפוך הורים, לא ידעתי שנמצא את עצמנו מבלים בבית החולים 5 ימים כשיעלה בפגיה אחרי שהפרעת הקצב המשיכה גם אחרי הלידה.
ולא ידעתי כמה תלווי אותי ברגע האמת- מהרגע שבו התחילו מהר מהר להכין אותי לניתוח ועד שיצאנו מבית חולים עם ילדה בריאה ומופלאה התרוצצו לי משפטים ורעיונות שלך בראש. הרגשתי שהכתיבה שלך, הסיפורים שלך אפשרו לחווית בית החולים, המפתיעה מבחינתי, להיות קצת יותר פשוטה אולי קצת יותר מוכרת. הרגשתי שהרוח שלך, הרצון למצוא את המקום שמאפשר ליצור תקשורת עם כל אדם, מלווים אותי, מצאתי את עצמי מזכירה לעצמי אינספור פעמים את המשפט שלך על כך שמה שחשוב הוא שהפכנו למשפחה ולא משנה באיזה דרך זה היה וחזרתי לי על סיפורייך על ד"ר שתקני, על הבכי הנסתר שיש בכל אחד ברגעים שבהם הרגשתי שאני פוגשת אטימות אצל מי שעומד מולי.
ורציתי להגיד המון תודה על התחושה הזו שאת הולכת מאחוריי בימים האלו שבילינו בבית חולים, נותנת לי המון כוח ועוזרת בהתמודדות.