על ידי בנצ100* » 21 נובמבר 2007, 15:44
דף בן שנתיים. מוזר. נכנסתי כדי לראות אם משהו קרה בדף. לא הסתכלתי בו כבר המון זמן. ואני רואה שגם לפני שנתיים, בדיוק באותה התקופה, כתבתי את הדף. כלומר - התחלתי להרגיש שזה הזמן, התקופה הזו שבה אני כאילו מתכוננת נפשית ל"יום השנה". היום שבו אני תוהה מה לעשות עם עצמי, איך לזכור, איך להתייחס, איך לעבור את היום הזה.
מאז שיוגב איתנו, זו גם התקופה שבה אני נלחמת ביני לבין עצמי בין השקיעה למחשבות על נעמי, ובין המחשבות על יומולדת ליוגב (איך ומה חוגגים, עם מי, איפה וכדומה). כאילו שהמחשבות על נעמי תוקעות את היכולת להתמסר לחגיגה של יוגב.
השנה נציין ארבע שנים. יצא לי להיות בשני ימי הולדת של בני ארבע לאחרונה. להסתכל מהצד, להעריך את הגודל הזה. את השלב הזה בהתפתחות. השכנה בדירה ממול בת ארבע. נועה. המחשבות על נועה ונעמי שהיו יכולות להיות חברות... בדלת ליד, ילדה בת חמש. זו הייתה יכולה להיות שלישיה מפוארת. אני עדיין קצת מתכווצת כששתי האמהות יושבות יחד לקפה, ואני יודעת שיוגב לא מתאים שם. שהן לא מחפשות את חברתו, ולא יודעות שבעצם חסרה שם מישהי שהייתה משלימה את התמונה.
והשנה אני בהריון (עד עכשיו הוא היה קצת סודי. והנה, אמרתי את זה). זו בת. וזה מערבל לי את הבטן. המחשבות מדי פעם על תינוקת מתערבבות עם אלו שהיו לפני נעמי. אני מחפשת לה שם, ולא מוצאת שום שם שנוגע לליבי כמו נעמי. יש בי רצון עצום ללחוש לה את השם הזה, ואני יודעת שהוא לא שלה. שזה לא יהיה נכון לעשות את זה, ועדיין. כל כך רוצה שתהיה לי נעמי. מקנאה בחברה לשעבר שהחליטה לקרוא כך לבת שלה ונהנית ממנו (ומאז אני נמנעת ממנה).
ההריון תקין ועדיין אני מפרפרת במחשבות על איך ואם ומה. חושבת איך אגיב אם בבדיקה הרופא יאמר שאין דופק, אם הוא יאלץ להסביר שצריך להפסיק את ההריון, אם בסיום הלידה היא לא תבכה ותילקח להחייאה. כל משפט על העתיד מסויג. כל מחשבה על חופשת הלידה היא תחת "אם הכל יהיה בסדר". מתכננת בלב, אבל לא מעיזה לעשות שום דבר לפני שאדע שהיא יצאה והיא בסדר.
פגשתי איזו מין מכשפה. לא מרצוני. חמי הביא אותה הביתה. "לברך" את הילד. היא דיברה איתי. אמרה שרק אחרי שתיוולד הבת - אוכל להשתחרר מהכאב. להשאר עם הזיכרון, אבל שהוא כבר לא יכאב. כמה מתוק ומפתה הרצון להתמסר לדבריה. לחשוב שאוכל לזכור את זה בלי לכאוב. זה לא נשמע לי הגיוני. אבל אצטרך לחכות לשנה הבאה כדי לדעת אם היא צודקת. החיים ממשיכים, גם היום אני צוחקת, מאושרת, שמחה. אבל יש נקודות שמנקרות את הלב. יש זמנים, רגעים וצירופים שמעלים את הכל.
ברדיו, 103, משמיעים כמעט בכל שבת את השיר. מישהו שם אוהב אותו. כשמטיילים, אנחנו שומעים ברדיו את 103, ואני קצת מחכה וקצת חוששת שהנה תיכף ישמיעו אותו. אז הנה, רק הפזמון, לנעמי שלי:
חכי, עמדי עוד רגע קט נעמי,
רק בחלום את פה איתי.
וכשהבוקר יעלה נעמי,
אהיה כאן לבדי.
עדיין רלוונטי, כמעט ארבע שנים אחרי.
דף בן שנתיים. מוזר. נכנסתי כדי לראות אם משהו קרה בדף. לא הסתכלתי בו כבר המון זמן. ואני רואה שגם לפני שנתיים, בדיוק באותה התקופה, כתבתי את הדף. כלומר - התחלתי להרגיש שזה הזמן, התקופה הזו שבה אני כאילו מתכוננת נפשית ל"יום השנה". היום שבו אני תוהה מה לעשות עם עצמי, איך לזכור, איך להתייחס, איך לעבור את היום הזה.
מאז שיוגב איתנו, זו גם התקופה שבה אני נלחמת ביני לבין עצמי בין השקיעה למחשבות על נעמי, ובין המחשבות על יומולדת ליוגב (איך ומה חוגגים, עם מי, איפה וכדומה). כאילו שהמחשבות על נעמי תוקעות את היכולת להתמסר לחגיגה של יוגב.
השנה נציין ארבע שנים. יצא לי להיות בשני ימי הולדת של בני ארבע לאחרונה. להסתכל מהצד, להעריך את הגודל הזה. את השלב הזה בהתפתחות. השכנה בדירה ממול בת ארבע. נועה. המחשבות על נועה ונעמי שהיו יכולות להיות חברות... בדלת ליד, ילדה בת חמש. זו הייתה יכולה להיות שלישיה מפוארת. אני עדיין קצת מתכווצת כששתי האמהות יושבות יחד לקפה, ואני יודעת שיוגב לא מתאים שם. שהן לא מחפשות את חברתו, ולא יודעות שבעצם חסרה שם מישהי שהייתה משלימה את התמונה.
והשנה אני בהריון (עד עכשיו הוא היה קצת סודי. והנה, אמרתי את זה). זו בת. וזה מערבל לי את הבטן. המחשבות מדי פעם על תינוקת מתערבבות עם אלו שהיו לפני נעמי. אני מחפשת לה שם, ולא מוצאת שום שם שנוגע לליבי כמו נעמי. יש בי רצון עצום ללחוש לה את השם הזה, ואני יודעת שהוא לא שלה. שזה לא יהיה נכון לעשות את זה, ועדיין. כל כך רוצה שתהיה לי נעמי. מקנאה בחברה לשעבר שהחליטה לקרוא כך לבת שלה ונהנית ממנו (ומאז אני נמנעת ממנה).
ההריון תקין ועדיין אני מפרפרת במחשבות על איך ואם ומה. חושבת איך אגיב אם בבדיקה הרופא יאמר שאין דופק, אם הוא יאלץ להסביר שצריך להפסיק את ההריון, אם בסיום הלידה היא לא תבכה ותילקח להחייאה. כל משפט על העתיד מסויג. כל מחשבה על חופשת הלידה היא תחת "אם הכל יהיה בסדר". מתכננת בלב, אבל לא מעיזה לעשות שום דבר לפני שאדע שהיא יצאה והיא בסדר.
פגשתי איזו מין מכשפה. לא מרצוני. חמי הביא אותה הביתה. "לברך" את הילד. היא דיברה איתי. אמרה שרק אחרי שתיוולד הבת - אוכל להשתחרר מהכאב. להשאר עם הזיכרון, אבל שהוא כבר לא יכאב. כמה מתוק ומפתה הרצון להתמסר לדבריה. לחשוב שאוכל לזכור את זה בלי לכאוב. זה לא נשמע לי הגיוני. אבל אצטרך לחכות לשנה הבאה כדי לדעת אם היא צודקת. החיים ממשיכים, גם היום אני צוחקת, מאושרת, שמחה. אבל יש נקודות שמנקרות את הלב. יש זמנים, רגעים וצירופים שמעלים את הכל.
ברדיו, 103, משמיעים כמעט בכל שבת את השיר. מישהו שם אוהב אותו. כשמטיילים, אנחנו שומעים ברדיו את 103, ואני קצת מחכה וקצת חוששת שהנה תיכף ישמיעו אותו. אז הנה, רק הפזמון, לנעמי שלי:
חכי, עמדי עוד רגע קט נעמי,
רק בחלום את פה איתי.
וכשהבוקר יעלה נעמי,
אהיה כאן לבדי.
עדיין רלוונטי, כמעט ארבע שנים אחרי.