על ידי מאי* » 25 אוקטובר 2013, 08:31
בשמת, המשפט האחרון שלך גרם לי לחשוב הרבה, כי הוא נגע בעצב רגיש.
עד עכשיו חשבתי שהתסבוכת הריגשית העיקרית שלי בקשר לעסק קשורה לכך שאני שונאת אי וודאות ומתקשה להתמודד עם האלמנט הבלתי צפוי בניהול עסק.
אבל אני מתחילה לחשוב שכל העניין יושב על מקום הרבה יותר עמוק: תחושת הערך העצמי שלי.
תמיד הייתי מישהי שציפו ממנה להצליח. בכל כיתה שלמדתי, בכל קורס שלקחתי, היה לי ברור לגמרי שאני הולכת להיות המצטיינת, בלי שאלות. אף פעם לא הייתי הכי פופולארית או הכי יפה או הכי אופנתית או הכי נחמדה – אבל תמיד הייתי הכי מצליחה במה שעשיתי כ'עיסוק עיקרי'- וכילדה ונערה זה היה לימודים.
אחרי זה, שהתחלתי לעבוד כשכירה, הייתי חייבת להיות העובדת הכי מוצלחת, שהכי אי אפשר בלעדיה, שמקבלת את העלאות השכר הכי גבוהות והכי מהר. וזה הלך לי (לא משנה כרגע באיזה מחירים) עד שהתחלתי לסבול נפשית יותר מידי מהסיטואציה.
כשעזבתי את העבודה ופתחתי עסק – ובכן, היה ברור לי מלכתחילה, גם בתת מודע, שאני לא יכולה להיכשל. זה נושא נפרד מהסיבות הרציונאליות לכך שאני לא רוצה לחזור להיות שכירה. כי, כמו שאת אומרת, אני יכולה להתפשר על כסף קטן או לעשות הסבה מקצועית או...אבל לא, אני צריכה שהעסק הספציפי הזה שפתחתי יצליח. כי ככה זה. כי הקריירה שלי ויכולת ההשתכרות שלי קשורים בצורה מאד פונדמנטליסטית להערכה העצמית שלי.
אני לא מחזיקה מעצמי במיוחד כעקרת בית – על אף שאני משתפרת כל הזמן, וכבר יש באתר הזה וידויים על הבלגן אצלי בבית
אני לא מחזיקה מעצמי כאימא טובה במיוחד – אני אימא מאד אחראית, אבל עדיין, אני סבורה שאני אימא בינונית ולא יותר מזה. אני גדלתי אצל אימא שנתנה מאה אחוז לילדים שלה, לא יצאה לעבוד עד שכולם גדלו, לא יצאה כמעט מהבית בלעדינו, ולא לקחה 'זמן לעצמה' אף פעם. ועשתה את כל זה בשמחה ובלי שמץ מרירות והתקרבנות. אני לא מתקרבת לקרסוליה ובהתאם לכך – לא יכולה להעניק לעצמי ציון טוב במיוחד במחלקת האימהות.
אני אפילו לא חושבת שאני בנאדם טוב במיוחד! אני מוקפת חברים ובני משפחה שהם אנשי חסד אמיתיים, שיארחו משפחות ענקיות בהתראה של רגע ובשמחה, שיחלצו לעזרה בלי לחשוב על עצמם...ואני יכולה להיות כזו רק לפעמים-לפעמים, ממש לא תמיד. למעשה, אפילו ההערכה העצמית למידת הטוב שלי קשורה לכסף וליכולות המקצועיות שלי: אפילו בחודשים ההכי קשים אני מקפידה להפריש עשר אחוז מהכנסותי לצדקה, וכשיש לי כספים פנויים הם תמיד מולווים לכל דורש (למשל, כל החסכונות שלנו לדירה היו מפוזרים בשלב מסויים בהלוואות לקרובי משפחה שונים שנזקקו לכסף, כי אם אנחנו לא צריכים את הכסף ככרגע – למה שהוא ישכב בבנק ולא יעזור לאחרים?) ורוב הטובות שאני עושה לאנשים קשורות להתמחויות המקצועיות שלי: תרגומים, ניסוחים באנגלית, שירותי כתיבה ותחקיר , ועוד ועוד.
אז מה השורה התחתונה? שהזהות העצמית וההערכה העצמית שלי קשורות מאד ליכולות המקצועיות שלי וליכולת שלי למנף אתן לכדי רווחים סבירים. בגלל זה, להתפשר על עבודה מהבית תמורת סכומים זעומים באמת, יפגע בי בנקודה רגישה. כי איך יכול להיות שאני נכשלת, נאלצת להתפשר על שכר הוגן, נאלצת לעבוד עבור מעסיק נצלן? ואם אני נכשלת בזה, הטריטוריה שבה אני 'אמורה' מכוח ההרגל להרגיש הכי בנוח, להצליח הכי בקלות, הטריטוריה היחידה שבה אני באמת יודעת להצטיין ולמנף את ההצטיינות הזו לטובת תחומים אחרים ואנשים אחרים...אז מה זה אומר עלי ועל תפיסת הערך העצמי שלי?
בשמת, המשפט האחרון שלך גרם לי לחשוב הרבה, כי הוא נגע בעצב רגיש.
עד עכשיו חשבתי שהתסבוכת הריגשית העיקרית שלי בקשר לעסק קשורה לכך שאני שונאת אי וודאות ומתקשה להתמודד עם האלמנט הבלתי צפוי בניהול עסק.
אבל אני מתחילה לחשוב שכל העניין יושב על מקום הרבה יותר עמוק: תחושת הערך העצמי שלי.
תמיד הייתי מישהי שציפו ממנה להצליח. בכל כיתה שלמדתי, בכל קורס שלקחתי, היה לי ברור לגמרי שאני הולכת להיות המצטיינת, בלי שאלות. אף פעם לא הייתי הכי פופולארית או הכי יפה או הכי אופנתית או הכי נחמדה – אבל תמיד הייתי הכי מצליחה במה שעשיתי כ'עיסוק עיקרי'- וכילדה ונערה זה היה לימודים.
אחרי זה, שהתחלתי לעבוד כשכירה, הייתי חייבת להיות העובדת הכי מוצלחת, שהכי אי אפשר בלעדיה, שמקבלת את העלאות השכר הכי גבוהות והכי מהר. וזה הלך לי (לא משנה כרגע באיזה מחירים) עד שהתחלתי לסבול נפשית יותר מידי מהסיטואציה.
כשעזבתי את העבודה ופתחתי עסק – ובכן, היה ברור לי מלכתחילה, גם בתת מודע, שאני לא יכולה להיכשל. זה נושא נפרד מהסיבות הרציונאליות לכך שאני לא רוצה לחזור להיות שכירה. כי, כמו שאת אומרת, אני יכולה להתפשר על כסף קטן או לעשות הסבה מקצועית או...אבל לא, אני צריכה שהעסק הספציפי הזה שפתחתי יצליח. כי ככה זה. כי הקריירה שלי ויכולת ההשתכרות שלי קשורים בצורה מאד פונדמנטליסטית להערכה העצמית שלי.
אני לא מחזיקה מעצמי במיוחד כעקרת בית – על אף שאני משתפרת כל הזמן, וכבר יש באתר הזה וידויים על הבלגן אצלי בבית
אני לא מחזיקה מעצמי כאימא טובה במיוחד – אני אימא מאד אחראית, אבל עדיין, אני סבורה שאני אימא בינונית ולא יותר מזה. אני גדלתי אצל אימא שנתנה מאה אחוז לילדים שלה, לא יצאה לעבוד עד שכולם גדלו, לא יצאה כמעט מהבית בלעדינו, ולא לקחה 'זמן לעצמה' אף פעם. ועשתה את כל זה בשמחה ובלי שמץ מרירות והתקרבנות. אני לא מתקרבת לקרסוליה ובהתאם לכך – לא יכולה להעניק לעצמי ציון טוב במיוחד במחלקת האימהות.
אני אפילו לא חושבת שאני בנאדם טוב במיוחד! אני מוקפת חברים ובני משפחה שהם אנשי חסד אמיתיים, שיארחו משפחות ענקיות בהתראה של רגע ובשמחה, שיחלצו לעזרה בלי לחשוב על עצמם...ואני יכולה להיות כזו רק לפעמים-לפעמים, ממש לא תמיד. למעשה, אפילו ההערכה העצמית למידת הטוב שלי קשורה לכסף וליכולות המקצועיות שלי: אפילו בחודשים ההכי קשים אני מקפידה להפריש עשר אחוז מהכנסותי לצדקה, וכשיש לי כספים פנויים הם תמיד מולווים לכל דורש (למשל, כל החסכונות שלנו לדירה היו מפוזרים בשלב מסויים בהלוואות לקרובי משפחה שונים שנזקקו לכסף, כי אם אנחנו לא צריכים את הכסף ככרגע – למה שהוא ישכב בבנק ולא יעזור לאחרים?) ורוב הטובות שאני עושה לאנשים קשורות להתמחויות המקצועיות שלי: תרגומים, ניסוחים באנגלית, שירותי כתיבה ותחקיר , ועוד ועוד.
אז מה השורה התחתונה? שהזהות העצמית וההערכה העצמית שלי קשורות מאד ליכולות המקצועיות שלי וליכולת שלי למנף אתן לכדי רווחים סבירים. בגלל זה, להתפשר על עבודה מהבית תמורת סכומים זעומים באמת, יפגע בי בנקודה רגישה. כי איך יכול להיות שאני נכשלת, נאלצת להתפשר על שכר הוגן, נאלצת לעבוד עבור מעסיק נצלן? ואם אני נכשלת בזה, הטריטוריה שבה אני 'אמורה' מכוח ההרגל להרגיש הכי בנוח, להצליח הכי בקלות, הטריטוריה היחידה שבה אני באמת יודעת להצטיין ולמנף את ההצטיינות הזו לטובת תחומים אחרים ואנשים אחרים...אז מה זה אומר עלי ועל תפיסת הערך העצמי שלי?