תודה לכל המגיבות חיממתן את ליבי.
אם ילדה איזה כיף נחכה ביחד! רק שלא תעקפי אותי! סתם.... בכיף, עקפי.
ערב
וכרגיל הצרצורים מתגברים.
וכרגיל אני תוהה: אולי הלילה??
4 ימים אחרי המשוער, כמו ברוב הלידות שלי.
לבד. גם אם אלפי נשים יולדות באותו היום, אני לבד במסע שלי.
הימים שלפני הלידה הם ימים מיוחדים.
הרגישות לריחות מתגברת אצלי.
אולי הרגישות בכלל.
יותר רגישה לתגובות של אמא שלי. מרגישה צורך להתרחק ממנה.
והלבד הזה שעולה.
עולה, ומכאיב,
ומזמין גדילה.
למשל בלבחור מי יהיה איתי בלידה.
אחרי נסיונות בירורים על דולות, פניתי למישהי אהובה ומוערכת ושאלתי אותה. היא מיד הסכימה, ואני הסתובבתי כחודש כמי שפת בסלו. יש לי ביטוח ללידה. כשזה הגיע לשלב הירידה לפרטים היא פתאום קיבלה רגליים קרות ואמרה לי שבעצם היא בתקופה עמוסה, טכנית ונפשית, ולא כל כך מתאים לה.
והשאירה אותי לבד... שבוע לפני התאריך.
בשכל ידעתי שזה לא אישי, אבל חויתי את זה כנטישה... יום וחצי של דכדוך.
אחר כך צמחה בי הבנה, שתליתי יותר מדי במלווה.
אני צריכה מישהי שתתמוך בי בלידה. אבל העיקר הוא העבודה שלי, הנוכחות שלי בלידה.
השאלה מי תהיה איתי נכנסה לפרופורציות אחרות.
או לפני כמה ימים.
בעלי ישן קבוע לילה בשבוע אצל אמא שלו.
היא גרה לבד. וזה גם קרוב לו לעבודה ויותר נוח לו.
והבחור חשב שעסקים כרגיל.
כשהעליתי את הרצון שלא להישאר לבד בלילה של התאריך המשוער,
הוא לא מיד הבין. קצת התבצר בתכניות שלו.
עמדתי על שלי והוא קיבל ואפילו הראה הבנה בסוף.
אבל כאב לי שזה לא מובן מיד. שאני צריכה להסביר, להילחם.
שאני בעצם נשארת לבד.
גם מפה צמחה הבנה. של לכבד את מה שאני זקוקה לו.
ולבקש בלי התנצלות. בלי לחכות לראות איך יגיבו. אם הבקשה שלי מוצאת חן בעיני מישהו.
ולקבל את שאני ראויה לו בפשטות. בתודה.
תודה לכל המגיבות חיממתן את ליבי.
[po]אם ילדה[/po] איזה כיף נחכה ביחד! רק שלא תעקפי אותי! סתם.... בכיף, עקפי.
ערב
וכרגיל הצרצורים מתגברים.
וכרגיל אני תוהה: אולי הלילה??
4 ימים אחרי המשוער, כמו ברוב הלידות שלי.
לבד. גם אם אלפי נשים יולדות באותו היום, אני לבד במסע שלי.
הימים שלפני הלידה הם ימים מיוחדים.
הרגישות לריחות מתגברת אצלי.
אולי הרגישות בכלל.
יותר רגישה לתגובות של אמא שלי. מרגישה צורך להתרחק ממנה.
והלבד הזה שעולה.
עולה, ומכאיב,
ומזמין גדילה.
למשל בלבחור מי יהיה איתי בלידה.
אחרי נסיונות בירורים על דולות, פניתי למישהי אהובה ומוערכת ושאלתי אותה. היא מיד הסכימה, ואני הסתובבתי כחודש כמי שפת בסלו. יש לי ביטוח ללידה. כשזה הגיע לשלב הירידה לפרטים היא פתאום קיבלה רגליים קרות ואמרה לי שבעצם היא בתקופה עמוסה, טכנית ונפשית, ולא כל כך מתאים לה.
והשאירה אותי לבד... שבוע לפני התאריך.
בשכל ידעתי שזה לא אישי, אבל חויתי את זה כנטישה... יום וחצי של דכדוך.
אחר כך צמחה בי הבנה, שתליתי יותר מדי במלווה.
אני צריכה מישהי שתתמוך בי בלידה. אבל העיקר הוא העבודה שלי, הנוכחות שלי בלידה.
השאלה מי תהיה איתי נכנסה לפרופורציות אחרות.
או לפני כמה ימים.
בעלי ישן קבוע לילה בשבוע אצל אמא שלו.
היא גרה לבד. וזה גם קרוב לו לעבודה ויותר נוח לו.
והבחור חשב שעסקים כרגיל.
כשהעליתי את הרצון שלא להישאר לבד בלילה של התאריך המשוער,
הוא לא מיד הבין. קצת התבצר בתכניות שלו.
עמדתי על שלי והוא קיבל ואפילו הראה הבנה בסוף.
אבל כאב לי שזה לא מובן מיד. שאני צריכה להסביר, להילחם.
שאני בעצם נשארת לבד.
גם מפה צמחה הבנה. של לכבד את מה שאני זקוקה לו.
ולבקש בלי התנצלות. בלי לחכות לראות איך יגיבו. אם הבקשה שלי מוצאת חן בעיני מישהו.
ולקבל את שאני ראויה לו בפשטות. בתודה.