על ידי רוקדת_לאור_ירח* » 03 ינואר 2007, 15:26
אני חייבת להגיד לך שאם הגעת להכרה הזאת כשילדתך עדיין קטנה, את אישה חכמה מאוד
תודה על המחמאה, אבל זה פשוט מאד- הגעתי לאימהות אישה בשלה מאד, גם בגיל וגם בניסיון החיים. אני מבחינה בקלות בזה שהפכתי לפקידה, אבל זה לא מנחם אותי.
בעבודה אני אומרת לעצמי שהפכתי לפקידה כי יש קיצוצים ומשלמים פחות ודורשים יותר וגם כי מה שמעניין אותי זה לחזור הביתה לילדה שלי. בבית אין לי תירוצים אבל גם אין לי עודף סבלנות. כמה יותר קל להיות יצירתית כשאין לך ילדים בבית ואת מפעילה גם ילדים לכמה שבעות של קייטנה, למשל.
בקשר למה שרציתי לשתף:
זה פשוט. יש לי המון פרוייקטים שהם חצי אפויים. לפעמים 90 אחוז אפויים, לפעמים פחות, או יותר. אני לא מסוגלת ליצור יותר, בעצם שואלת את עצמי- בשביל מה?
לפני כמעט עשור כתבתי תסריט, מאד השקעתי בו ומאד אהבתי אותו. בניגוד לשאר הפרוייקטים שלי הוא אפילו זכה בפרס וקיבלתי עבורו איזו מלגה קטנה. לדעתי גם היום, הוא תסריט טוב. אבל תסריט זה כמו תוכנית של אדריכל, זה לא עומד בפני עצמו, צריך לבנות מזה בית, כלומר להפיק מזה סרט. היו שנים שעוד ניסיתי קצת לשווק אותו, יכולתי לעשות יותר אבל לא עשיתי. עד היום הוא סוג של בושה בשבילי.
לפני ארבע שנים יזמתי סרט, דוקומנטרי. דאגתי לצלם ביחד עם שותף עשרות שעות של חומר גלם. לא הצלחתי לגרום לכך שהשותף ואני נשב ונערוך את הסרט. הרבה זמן דיברנו על זה, אחר כך הפסקנו. בקיץ, בשל המלחמה , שהיתי עם ילדתי בין השאר בתל אביב. נפגשתי לא פעם עם השותף, שהוא גם חבר. לא הזכרנו את הסרט או את הרצון לקדם אותו. הוא ויתר, החומר גלם אצלו ואני מתפללת שהוא לא צילם עליו, עוד רוצה לערך את זה פעם, יום אחד, כשאהיה גדולה, כשהבת שלי תהיה גדולה, כשיהיה לי זמן/כסף/שותף אחר לא יודעת....
יש לי עוד לפחות אחד כזה, גדול, מושקע, לא אפוי לגמרי.
בעיקר הבעיה להוציא לאור. להוציא מהמגירה. בניגוד לרוב האנשים שלא יוצרים אני דווקא נטיתי תמיד כן ליצור, לעשות, ללכת עם הדברים. רק מה? הם נשארים בחושך, במגירה, בהיחבא.
היום אני אומרת לעצמי: לא צריך, תעזבי את זה, בשביל מה. במילא זה נשאר במגירה.
והנה, אני מלמדת קולנוע. בכל שבוע אני באה עם פתרונות יצירתיים לתלמידים שלי שהולכים ומצלמים את הסרטים שלהם שלפעמים יש בהם חלק מאד גדול ממני, כולל הרעיון עצמו. גם בזה יש סיפוק והגשמה ואין בזה כזו כמות של כאב.
[u]אני חייבת להגיד לך שאם הגעת להכרה הזאת כשילדתך עדיין קטנה, את אישה חכמה מאוד[/u]
תודה על המחמאה, אבל זה פשוט מאד- הגעתי לאימהות אישה בשלה מאד, גם בגיל וגם בניסיון החיים. אני מבחינה בקלות בזה שהפכתי לפקידה, אבל זה לא מנחם אותי.
בעבודה אני אומרת לעצמי שהפכתי לפקידה כי יש קיצוצים ומשלמים פחות ודורשים יותר וגם כי מה שמעניין אותי זה לחזור הביתה לילדה שלי. בבית אין לי תירוצים אבל גם אין לי עודף סבלנות. כמה יותר קל להיות יצירתית כשאין לך ילדים בבית ואת מפעילה גם ילדים לכמה שבעות של קייטנה, למשל.
בקשר למה שרציתי לשתף:
זה פשוט. יש לי המון פרוייקטים שהם חצי אפויים. לפעמים 90 אחוז אפויים, לפעמים פחות, או יותר. אני לא מסוגלת ליצור יותר, בעצם שואלת את עצמי- בשביל מה?
לפני כמעט עשור כתבתי תסריט, מאד השקעתי בו ומאד אהבתי אותו. בניגוד לשאר הפרוייקטים שלי הוא אפילו זכה בפרס וקיבלתי עבורו איזו מלגה קטנה. לדעתי גם היום, הוא תסריט טוב. אבל תסריט זה כמו תוכנית של אדריכל, זה לא עומד בפני עצמו, צריך לבנות מזה בית, כלומר להפיק מזה סרט. היו שנים שעוד ניסיתי קצת לשווק אותו, יכולתי לעשות יותר אבל לא עשיתי. עד היום הוא סוג של בושה בשבילי.
לפני ארבע שנים יזמתי סרט, דוקומנטרי. דאגתי לצלם ביחד עם שותף עשרות שעות של חומר גלם. לא הצלחתי לגרום לכך שהשותף ואני נשב ונערוך את הסרט. הרבה זמן דיברנו על זה, אחר כך הפסקנו. בקיץ, בשל המלחמה , שהיתי עם ילדתי בין השאר בתל אביב. נפגשתי לא פעם עם השותף, שהוא גם חבר. לא הזכרנו את הסרט או את הרצון לקדם אותו. הוא ויתר, החומר גלם אצלו ואני מתפללת שהוא לא צילם עליו, עוד רוצה לערך את זה פעם, יום אחד, כשאהיה גדולה, כשהבת שלי תהיה גדולה, כשיהיה לי זמן/כסף/שותף אחר לא יודעת....
יש לי עוד לפחות אחד כזה, גדול, מושקע, לא אפוי לגמרי.
בעיקר הבעיה להוציא לאור. להוציא מהמגירה. בניגוד לרוב האנשים שלא יוצרים אני דווקא נטיתי תמיד כן ליצור, לעשות, ללכת עם הדברים. רק מה? הם נשארים בחושך, במגירה, בהיחבא.
היום אני אומרת לעצמי: לא צריך, תעזבי את זה, בשביל מה. במילא זה נשאר במגירה.
והנה, אני מלמדת קולנוע. בכל שבוע אני באה עם פתרונות יצירתיים לתלמידים שלי שהולכים ומצלמים את הסרטים שלהם שלפעמים יש בהם חלק מאד גדול ממני, כולל הרעיון עצמו. גם בזה יש סיפוק והגשמה ואין בזה כזו כמות של כאב.