[u]אני בהחלט רוצה שאנשים קרובים יהיו תמיד 'בעדי' ולא משנה מה[/u] לדעתי התפישה הזו ממש לא נכונה, חלק מתפקיד של החברים הקרובים לעזור לך להתמודד, זה כולל לשקף לך גם דעה שונה משלך ולא להיות אוטומטית לטובתך, ברגע שכול הסביבה הקרובה שלך מלטפת ומפרגנת לך את לא יכולה לצמוח ולהתמודד נכון, השילוב הנכון זה עם חברות שגם אומרות את האמת.

[u]ואני עשיתי "ניסוי" קטן על חברות ומכרות שלי. סיפרתי להן משהו שציפיתי שיגיבו עליו בשלילה, כלומר בעדי, רק מכיוון שהן חברות שלי, ולאו דווקא בגלל שאני "צודקת", ולצערי צדקתי. הן אמרו תמיד שאני צודקת, שהאשה השנייה מטומטמת. לצערי אני חושבת שאני צריכה להחליף כמה מן החברות שלי. הן לא חשבו לפני שהגיבו, פשוט יצאו מנקודת הנחה שאני צודקת כי אני חברה שלהן.[/u]

אני בהחלט רוצה שאנשים קרובים יהיו תמיד [b]'בעדי'[/b] ולא משנה מה.
זה לא אומר להשמיץ את הצד השני (זה כבר עלול להיות מוגזם), אבל כן שתהיה להם היכולת לראות את הדברים דרך העיניים שלי.
ושאם אני מספרת שנפגעתי ממישהו - שיבינו שזה לא הזמן לנסות להגן עליו ולהסביר לי את המניעים שלו, אלא להיות אמפתיים [b]אליי[/b], להבין את הפגיעה שלי, ולתמוך.
ברגע שאני החברה שלהם ולא הצד השני בסיפור - אז כרגע אני החשובה כאן !

(אני מודה שלפעמים אני עושה את הטעות לנסות להראות לחברה פגועה למה הצד השני בעצם לא אשם וכו', במקום פשוט להיות בצד שלה).

וגם שברור מבחינתם שאני [b]צודקת[/b] !
ולא בגלל שבאמת אני [b]ה[/b]{{}}צודקת בסיפור הזה, אלא בגלל [b]שמהצד שלי[/b] כרגע אני צודקת, וזה לא ממש רלוונטי כרגע אם הצד השני גם צודק, ומה שאני צריכה כרגע זה את התמיכה שלהם.

הרי כשרוצים שיגידו לנו שאנחנו צודקים - זה כדי לחזק את תחושת [b]ה'אני בסדר'[/b] שלנו שאולי התערערה.
ואנו מספרים לאחרים את מה שקרה כדי לקבל אישורים שלמרות הכול ולמרות מה שהבן אדם 'ההוא' חושב עלינו - אנחנו כן בסדר, ושתפיסת המציאות שלנו לא כ"כ שגויה.
אז זה מה שבעצם צריך האדם לשמוע מהחברים שהוא בא לשתף אותם - 'אתה לגמרי בסדר'.
ואין בזה בעצם שקר. זאת האמת. שלא משנה מה - אני בסדר.
זו באמת האמת. זה לא שקר.
ואפשר למצוא כל מיני דרכים להעביר את ה'אתה בסדר' הזה בלי להגיד דברים שאנחנו לא באמת מאמינים בהם.

אם למשל מישהו מספר ש'ההוא אמר לי בן זונה', אז גם בלי לדעת מי צודק בסיפור, זה עדיין לא יהיה שקר לומר 'זה באמת לא יפה לומר דברים כאלה'. זה לא אומר משהו קיצוני על הצד השני (כמו 'הוא בעצמו בן זונה' :-)), וזה לא שופט את האישיות של אותו אדם אלא רק את המעשה, אבל כן זה כבר נותן לזה שמספר לי תחושה של חיזוק לצד שלו, וזה מה שהוא צריך בעצם.

זה לא מצריך להיות 'לא אמיתיים'.
אלא יכולת [b]אמפתית[/b] גבוהה.
ברגע שמבינים את העיקרון של 'האדם הזה הוא חבר שלי ואני רוצה להיות בעדו' - אז אפשר [b]למצוא את הדרך להיות אמפתיים אליו בלי לעשות שקר בנפשנו[/b].

***********

[u]חברה טובה שלי אמרה לי שבעיניה, כשאני פונה לשאול לדעתה, מה שאני מבקשת בעצם הוא לשמוע את הצד השני, ולכן היא עושה לעצמה מנהג קבוע לסתור אותי אני חושבת שיש בגישה שלה הרבה אמת.[/u]

אני מאוד מאוד מאו-ד נגד הגישה הזאת.
יש אנשים שבאורח קבע אומרים ההפך ממה שאומר הפרנטר שלהם לשיחה.
מרגישים שהם תמיד צריכים להראות את 'הצד השני'.
או שבלי זה השיחה לא תהיה מעניינת, או לא תהיה מפרה.
זה ממש שטויות בעיניי.
כי גם כאשר יש הסכמה, השיחה יכולה להיות מפרה מאוד, כאשר כל אחד יכול לא לסתור, אלא [b]להוסיף[/b] עוד משהו.
הסכמה זה לא אומר שעמום.

כמובן שאם לפעמים לא מסכימים - זה סביר.
אבל אם מישהו באופן [b]קבוע[/b] אומר דברים סותרים - זה אומר דרשני.
לא הייתי רוצה להיות חברה של מישהו כזה.
(כבר פיטרתי כמה 'חברים' כאלה...)

ומה שלא ברור לי זה איך החברה הגיעה למסקנה ש-
[u]כשאני פונה לשאול לדעתה, מה שאני מבקשת בעצם הוא לשמוע את הצד השני[/u].
זה ממש תמוה.

כשאני מבקשת דעה מחברה אני לרוב מחפשת [b]תמיכה[/b].
כמובן שאם יש נקודות שלא ראיתי שעלולות להפריע במימוש איזה רעיון - אשמח אם היא תראה לי, כדי שאדע להכין את עצמי למקרה שהן יצוצו.
אבל בגדול - אני מעוניינת שהיא [b]תתמוך[/b] ברעיונות ובתוכניות שלי.

********

[u]אולי חברים שאומרים לי את האמת זה כאלה שמהבוקר ועד הערב רק משבחים אותי ומחמיאים לי? למה לאמת בדף הזה יש צליל של מכות?[/u]


לגמרי !
|Y|

דעה חיצונית שמבטאת ערכים חיצוניים היא לא הדעה של האדם המדבר.
אלא מישהו אחר "מדבר במקומו": סיסמאות, ספרים, הרצאות, מילים של אנשים אחרים.
אם מישהו מדבר בסיסמאות וכדומה, הוא איננו מביע את דעתו בכלל.
לכן אני חושב ש הדעה של הבן אדם היא האמת שלו.

כאן נכנס הענין של חשבון נפש, וכמה אדם באמת עושה אותו.
אם האדם לא עושה אותו, אז הוא בטח ידבר בסיסמאות.
אם הוא כן יעשה אותו אז הוא יבחר האם לצרף רעיונות שונים, ואלו יהפכו "אמיתויות" או "הסכמים" שהוא עושה בינו לבין עצמו.
לאחר שבן אדם סיכם לגבי עצמו מה אמת ומה שקר זוהי בעצם דעתו.
דיבור בסיסמאות איננה דעתו של המדבר.

[u]יש צורך להשמיע דעה[/u] בדיוק, זו דעה שיכולה להיות של האדם המדבר, או של אדם אחר..
אדם המביע את דעתו, הוא זה שלדעתי זה שאומר את "האמת" המדובר בשם הדף.

הייתי משנה את שם הדף ל
[po]האם אני רוצה חברים שיגידו לי את דעתם[/po]

[u]למה לאמת בדף הזה יש צליל של מכות?[/u]
בטח כי אנשים לא רוצים לשמוע אמת שפוגעת.

כשאני חושב על זה עוד קצת.
זה מתקשר לביקורת. האם קיימת ביקורת בונה והאם קיימת ביקורת הורסת.

[u]תוכלי להסביר?[/u]
הרבה פעמים יש צורך להשמיע דעה, דעה חיצונית שמבטאת ערכים חיצוניים, לאו דווקא איזו אמת פנימית. אני מכירה אנשים שפשוט מדברים בסיסמאות, נשבעת לך שהם לא בדקו עם עצמם מעולם האם זו האמת שלהם או לא, אבל זו הדעה שלהם.
יותר מזה, אני נוטה להשמיע את דעתי, להשמיע ביקורת על אנשים אחרים וכו'- האם זה תמיד תואם את האמת הפנימית שלי? אני חושבת שבמקרים רבים כאלה אם הייתי באמת קשובה לעצמי הייתי שותקת או מהנהנת או שואלת. לכן אני חושבת שדעה ואמת לא בהכרח זהים. מה שכן, מאד קל להעביר ביקורת.
למה מתכוונים בדיוק כשאומרים שרוצים חברים שאומרים את האמת? היה לי חבר כזה (לא רומנטי), בכל הזדמנות הוא היה מטיל בי רפש בתואנה של להגיד לי את האמת. בסוף נמאס לי, כי זה היה במקום לקחת אחריות על כל מיני התנהגויות שלו.
אמת יש לכל אחד משלו, אבל בתרבות הביקורתית שאנחנו , כמובן שהדף הזה מדבר על חברים שאומרים אמת כשזה ביקורת. אולי חברים שאומרים לי את האמת זה כאלה שמהבוקר ועד הערב רק משבחים אותי ומחמיאים לי? למה לאמת בדף הזה יש צליל של מכות?

אני חושב שהדעה שלו היא האמת שלו.
אבל
יכול להיות שכשהוא מביע דעה שהיא לא האמת שלו, אז הוא לא אומר את האמת (שלו).
לזה התכוונת?

[u]יש הבדל בין האמת שלו לבין דעתו [/u]
הרעיון מצריך אצלי [po]חשבון נפש[/po] :-D
תוכלי להסביר?

[u]הוא אומר את האמת שלו, את דעתו.[/u]
אז זהו, שבעיני יש הבדל בין האמת שלו לבין דעתו ולא תמיד זה חופף. היה צריך שיהיה אבל לא תמיד זה חופף.

[po]רוקדת לאור ירח[/po]
[u]האם בכל פעם שמישהו מעביר עלי ביקורת הוא אומר לי את האמת?[/u]
הוא אומר את האמת שלו, את דעתו.

השם של הדף הזה מרגיז אותי. גם התוכן שלו.
מה זו האמת? האם יש אמת אחת? האם בכל פעם שמישהו מעביר עלי ביקורת הוא אומר לי את האמת? האם כשמישהו אומר לי מחמאות וחיזוקים הוא משקר?

המרגיעון שואל מה עשית היום למען עצמך ואני, למען עצמי, אמרתי היום למישהי את האמת [b]שלי[/b] ועדיין מרגישה חרא כי לא אמרתי הכל, או בעצם, אמרתי חלק ניכר ממה שהטריד אותי אבל נשארתי עם בעיה דומה לזו שהיתה לי בהתחלה.

ודאי שהייתי רוצה חברים שיגידו לי את האמת, אבל חברים שהם בנישה שלי. במסגרת התפיסות שלי אני חושבת שתמיד אשמח לביקורת. כשהיא ניתנה, אפילו אם לא באופן ישיר, מכאלה שהערכתי את דעתם, עוררה אין סוף מחשבות ועזרה לחולל שינויים חשובים.
מי שלא בנישה שלי, שיחסוך ממני את הביקורת ואת האמת שלו (למשל כאלה שחושבים
[u]שאני מיניקה יותר מדי, שאני אמא משוגעת, שזה לא נורמלי לא לשלוח את הילדה לגן, שהרעיונות שלי לא לשלוח אותה לבית הספר מופרעים, איך היא תגדל, את לא רוצה שהיא תהיה כמו כולם?[/u])

או שיגידו את האמת או שלא יגידו כלום.
בטוח שלא יגידו שקר או יזרמו!
אני רוצה חברים ולא כלבי צעצוע ששמים על הדש-בורד באוטו.

רק באתי לרגע להגיד ש א. דף מעניין מאוד:-)
וב. שבוודאי שרק את האמת וכל האמת ושום דבר מלבד האמת, תמיד תמיד תמיד!
במיוחד כשקשה! זה מדהים מה שמרגישים כשעושים את זה. אני באופן אישי אומרת ומצפה שאחרים יגידו לי,
עם נשים מסוימות זה באמת יותר קשה לפעמים, ויש הרבה צביעות ורצון לרצות ,להסתיר וכביכול לצאת בסדר, אין דבר שנוא עלי יותר,
אני מעדיפה נשים עם ביצים (או ביציות) שיגידו בפנים הכל! דברים כמו : "נפגעתי" "משהו מרגיש לי לא נכון" "בואי נשחרר" וכו וכו.. הם ברוכים בעיני.
אמת זו כנות, ואם אין לך את זה עם אחרים גם אין לך את זה עם עצמך. בגלל זה אולי לפני הכל השאלה שצריכה להישאל היא : האם אתה מספר את האמת לעצמך?
באהבה,
שיר.

למה האחד תלוי בשני?

יכול להיות שאני יותר מדי גלויה? לפעמים עם חוסר טקט מושלם, האם זה גורם לאנשים להיות יותר או פחות גלוים איתי?

במשך שנים ביקשתי שאנשים יגידו לי את האמת חוץ מבמקרים שביקשתי מהם מראש לא להזכיר לי נושאים מסויימים,פתאום שמתי לב שזה רוב הנושאים שבאמת מענינים אותי על עצמי, איך להסביר לאדם קרוב שיש נושא שכואב לך לחוות ביקורת בו אך אתה צמא לשמוע למרות שזה יכול לפגוע בך?

[u]נכנסת למלכוד_ צודקת. יש פה מידה של מלכוד, ולכן אמרתי _הרבה פעמים[/u] ולא תמיד.

אני יכולה כמובן לטעון שאני בוחרת חברים שקרובים אלי מבחינת דעותיהם על סוגיות משמעותיות כמו הכאת ילדים, אבל זה קצת יומרני. החברים שלי הם אינדיבידואלים, וככאלה אני לא מתיימרת להגיד שאני יודעת בדיוק מה דעתם תהיה בכל נושא ונושא.

אני יודעת שבמקרים רבים שבהם הדעה שלי פגעה בחברים שלי, המסקנה הסופית הייתה שיש משהו בדברי, ושההתמודדות עם הדעה המנוגדת, וההודאה שאולי נעשתה טעות, הן אלה שגררו את התגובה הראשונית הקשה. אני לא חושבת שזה מדע מדוייק. אני לא חושבת שיש כאן כלל גורף, אני מעלה טענה שמבוססת על מה שאני רואה סביבי.

הענין הוא שהרבה פעמים ישנה חרדה מסויימת מהצורך לוותר על הדעה שלי, ולהודות שמישהו אחר צדק, וזה לא פשוט. כולנו אוהבים להיות צודקים:-). ההחלטה האם לוותר על הדעה שלי ולקבל את דעתו של מישהו אחר תלויה בי. אני יכולה להסכים איתו, אני יכולה שלא להסכים איתו. אם מישהו מחבריים יטען שאני בעצם רוצה להרביץ לילד שלי ולא עושה את זה כי אני פוחדת, הוא בהחלט מוזמן להחזיק בדעתו, הנקודה היא מה אני בוחרת לעשות עם הדעה הזאת.

רוב ההורים מרגישים שהם נדפקו מזה שהילד לא כמו שהם רצו שיהיה ואז קשה להם להיות מרוצים ממנו בכל מקרה.

\[u]אבל גם להם יכול להיות "ממצא" דומה.[/u]
לא אמרו שלא

אבל גם להם יכול להיות "ממצא" דומה.

[u]כל ההורים, שאף פעם לא מרוצים מהילדים שלהם[/u]
אה, תודה לאמא של יונת שהבהירה.
הפסיק פה הוא בגלל המשפט המשועבד. מבחינת המשמעות, הכוונה לא שכל ההורים אינם מרוצים מילדיהם, אלא ש"כל ההורים שאינם מרוצים מילדיהם" הם הקבוצה שמעבירה ביקורת...

[u]מתגלים הרבה פעמים כמי שמסכימים איתי, אבל מפחדים להודות בזה[/u]
קומה ג, היא לא נכנסה למילכוד: כשכותבים "מתגלים..." הכוונה שאחר כך מתברר מה הם באמת חשבו. כלומר, זה לא ניחוש שלה - זה הממצא שלה.

[po]האם אני רוצה חברים שיגידו לי את האמת[/po] ?
ברור שכן,
אבל רק את האמת שהיא - כמה אני חכם, מוכשר, צנוע........
ומה עם האמיתות האחרות ?
אין כאלו :-)

[u]חברים שנפגשים מביקורת שאני נותנת להם, או שמנסים לפגוע בי בביקורת שהם נותנים לי, מתגלים הרבה פעמים כמי שמסכימים איתי, אבל מפחדים להודות בזה[/u]
נכנסת למלכוד. כל צד יכול לומר זאת על הצד השני. על פי אותו היגיון, החברים שלך שחושבים אחרת (נאמר דוגלים בהכאת ילדים), יכולים לטעון שאת נפגעת מהביקורת שלהם ("למה את לא נותנת לו סטירה פה ושם?"), מפני שאת "מסכימה איתם אבל מפחדת להודות בזה".

[u]מה, רוב ההורים כאלה?[/u]
אולי רוב - אבל בהחלט לא כל ההורים.

[u]זה בגלל שמי שמעביר ביקורת - תמיד וכל הזמן - הם כל ההורים, שאף פעם לא מרוצים מהילדים שלהם. כך אנו גדלים בתחושה רעה ש"תמיד אני לא בסדר" ולא מסוגלים לשמוע שום דבר שמזכיר את זה.[/u]


מה, רוב ההורים כאלה?

_חברים שפוגעים בביקורת שלהם - זה בגלל שהם לא מקבלים את האפשרות שלך לעשות משהו אחר.
חברים שאנשים שמחים לשמוע את הביקורת שלהם - זה כי הם מקבלים את זכותך לחשוב אחרת._
מסכימה, ומוסיפה - חברים שנפגשים מביקורת שאני נותנת להם, או שמנסים לפגוע בי בביקורת שהם נותנים לי, מתגלים הרבה פעמים כמי שמסכימים איתי, אבל מפחדים להודות בזה...

_האם יש לך חברות שלא מיניקות וההנקה נראית להן כמו איזו גחמה חסרת תכלית?
האם יש לך חברות שחושבות שמודעות אקולוגית היא מיותרת ומטומטמת?
האם יש לך חברות שאומרות לך שהמיטה המשפחתית היא מנהג פרימיטיבי ומסוכן, שגורם לילדים נזק פסיכולוגי?
האם יש לך חברות שבמקום לחשוב נוהגות להעתיק את הדעות של "כולם" ואותן לדקלם?
פעם ראשונה שאני נכנסת לכאן ו..אופססס.
כן, כן, כן, כן!!_

איזה דיון ישן, אפילו אין לי מושג מהיכן הוא הגיע.

עדכון: עדין יש לי חברות כאלה, אבל הן לא אומרות מה שהן חושבות, אז אנחנו מסתדרות, כי יש תחומים אחרים שיש לנו עניין משותף.
ויש לי גם חברות שיודעות שמה שאני עושה נכון (הנקה, מיטה משפחתית, ילד בבית), אבל הן שבויות באורח חיים שונה ואין להן אומץ לשנותו.

[b]אבל[/b] יש לי כמה חברות שהחקתי אתן את הקשר בשיניים, לטובת שנים יפות שהיו לנו, והנה במשך הזמן חלק מהן מניקות (אפילו שנה!), הוציאו את הטלויזיה מהבית, נותנות לילדים פחות ממתקים ופחות אנטיביוטיקה. [b]ואני לא עשיתי דבר[/b] מלבד להיות מי שאני (לצורך הדף על הטפה להנקה או הטפה ל-X).


[u]חברים שפוגעים בביקורת שלהם - זה בגלל שהם לא מקבלים את האפשרות שלך לעשות משהו אחר.[/u]
|Y| מסכימה מאד. עם המעט חברות שרק אמרו לי שאני "לא בסדר" וציטטו מחקרים שתומכים במטרנה, באמת כבר אין לי שפה משותפת בכלל.

לדעתי ההבדל בין חברים שפוגעים בביקורת הישירה שלהם לבין חברים שאנשים שמחים לשמוע אותם (כמובן שזה גם תלוי בסוג האדם מקבל הביקורת) הוא:
חברים [b]שפוגעים[/b] בביקורת שלהם - זה בגלל שהם [b]לא מקבלים[/b] את האפשרות שלך לעשות משהו אחר.
חברים [b]שאנשים שמחים לשמוע[/b] את הביקורת שלהם - זה כי הם [b]מקבלים[/b] את זכותך לחשוב אחרת.

לי ולרוב רובם המוחלט של החברים שלי יש פה גדול. זו עסקה מצויינת מבחינתי, כי אני מרשה לעצמי להגיד להם בדיוק מה אני חושבת, ויודעת שאני אקבל את אותה תמורה חזרה. אני עושה את זה (ומקבלת את התגובות שלהם בהבנה) גם כשמדובר בדעה שנוגדת את שלהם, ואולי במיוחד כשמדובר בדעה שלא תהיה נוחה/פופולרית/מקובלת עליהם. חברה טובה שלי אמרה לי שבעיניה, כשאני פונה לשאול לדעתה, מה שאני מבקשת בעצם הוא לשמוע את הצד השני, ולכן היא עושה לעצמה מנהג קבוע לסתור אותי:-) אני חושבת שיש בגישה שלה הרבה אמת.

_האם יש לך חברות שלא מיניקות וההנקה נראית להן כמו איזו גחמה חסרת תכלית?
האם יש לך חברות שחושבות שמודעות אקולוגית היא מיותרת ומטומטמת?
האם יש לך חברות שאומרות לך שהמיטה המשפחתית היא מנהג פרימיטיבי ומסוכן, שגורם לילדים נזק פסיכולוגי?
האם יש לך חברות שבמקום לחשוב נוהגות להעתיק את הדעות של "כולם" ואותן לדקלם?_

פעם ראשונה שאני נכנסת לכאן ו..אופססס.
כן, כן, כן, כן!!

בשמת תיארה בדיוק רב את החברות שלי.

<אגליה לכבוד יום ההולדת עושה ניפוי חברות, וכעת, יותר מתמיד, היא גם מבינה למה>

שגית,
גם אני אותו דבר.
יופי! אנחנו יכולות להיות חברות... (חה חה חה חה חה חה)

טוב, לא יעזור לך: מובן שהייתי סקרנית לדעת אם גם אותי כללת במבחן הזה... (אני לא זוכרת שאמרת לי משהו שמזכיר את זה).
בכל אופן, חוץ מזה שאני מסכימה עם רועי לחלוטין ש"רוב האנשים אינם חושבים" ואני מסכימה שזה נובע מהדרך שגידלו אותם (אני מרצה באוניברסיטאות, כך שהקביעה הזאת עולה בראשי יותר מדי פעמים, במיוחד כשאני קוראת בחינות....) -
אני רוצה לספר לכם, שאני למדתי בדרך הקשה לא להגיד ישר את דעתי האמיתית. וזה אולי שייך לנושא שכבר דיברו עליו יונת ואביה ועוד הרבה: מה קורה לילדים שלא למדו את "חוקי החברה" למרות כל השנים בבית הספר ובצבא.
לסוגיה שהעלתה שגית, באמת "זרקתי" לא מזמן את כל חברותי (טוב, היו רק איזה 2).
הבעיה היא לא רק שאני לא יכולתי להיות חברה של כאלה שלא יכולתי להגיד להן מה אני חושבת, אלא שגם אני לא רציתי להיות חברה של בנות שלא כיבדתי את ה"אמת" שהן אמרו לי. כי מה הן חשבו? שאני מיניקה יותר מדי, שאני אמא משוגעת, שזה לא נורמלי לא לשלוח את הילדה לגן, שהרעיונות שלי לא לשלוח אותה לבית הספר מופרעים, איך היא תגדל, את לא רוצה שהיא תהיה כמו כולם?
אז שגית, האם יש לך חברות שלא מיניקות וההנקה נראית להן כמו איזו גחמה חסרת תכלית?
האם יש לך חברות שחושבות שמודעות אקולוגית היא מיותרת ומטומטמת?
האם יש לך חברות שאומרות לך שהמיטה המשפחתית היא מנהג פרימיטיבי ומסוכן, שגורם לילדים נזק פסיכולוגי?
האם יש לך חברות שבמקום לחשוב נוהגות להעתיק את הדעות של "כולם" ואותן לדקלם?
האם יש לנו לכולנו חברים כאלה, או שאנחנו מחליפים אותם באנשי "באופן טבעי" (גם כאלה שבמקרה לא מנויים ולא באתר הזה, אבל הם באותו ראש)?
האם אנחנו, אנשי "באופן טבעי", כן אנשים חושבים?
אחת הביקורות שהכי מרגיזה אותי היא ש"את מאמינה בזה רק מפני שפלוני אלמוני אמר לך".
זה בא מאנשים במשפחה של בעלי.
כאילו אני לא אדם חושב (הם כן...), ואני סתם מדקלמת ללא כל ביקורת משהו שאיזה "גורו" (לפי דעתם) הכתיב לי.
זה מרגיז אותי במיוחד מכמה סיבות:
א. כי האומרים הם בדיוק אנשים שמאמינים למה שכתוב בעיתון או מה שאמרה הממשלה בלי לחשוב ובלי לבדוק.
ב. כי אני חושבת על עצמי שאני אדם חושב.
ג. כי דווקא לי - בניגוד להם - יש ידע, חשיבה, קריטריונים לביקורת, חוסר אמונה מובנה, היעדר כל "גורו", ובמיוחד אופי ספקני וביקורתי. ועל כל אלה יש לי קבלות ותעודות (לא רק דיעה סובייקטיבית שלי), ויותר מזה - תלונות... (שאני אפסיק לחשוב כל כך הרבה, "לא צריך לעשות דוקטוראט על כל דבר", "לא מוכרחים להבין כל דבר", "אולי תלמדי להיות קצת פחות ביקורתית ושיפוטית"....)
הבעיה היא לא רק שאנשים כאלה אינם חושבים. הם גם אינם יודעים איך לפתח מודעות עצמית, איך להבחין ברגשות אצלם ואצל אחרים, ועוד.
מעבר לזה שרוב האנשים אינם חושבים, הם גם אינם רואים ואינם מבחינים.
זה דבר שגורם לי אישית מצוקה גדולה. קשה לי לחיות בעולם שבו אני מרגישה שכמעט אף אחד לא מבין אותי. אז או שאני חייזר - או שרוב האנשים וגו'.
אבל אז זה מרגיש מתנשא. כי מי שאומר "רוב האנשים אינם חושבים" בוודאי בטוח שהוא כן חושב!

אוף.... באמצע הכתיבה היתה לנו הפסקת חשמל וכל מה שכתבתי כמובן נמחק.
אין לי כל כך כוח לשחזר את הכל, אבל עיקר הדברים:
אני מצפה מחברות/ים שלי להגיד לי הכל, לא כל כך משנה לי איך, אבל את האמת.
מי שמכיר אותי היום, יודע שהוא יקבל את כל מה שאני חושבת, בפרצוף. אני כמובן משתדלת להגיד את זה בצורה שניתן לשמוע, אבל אני לא מתחייבת לחלוטין. אני [b]משתדלת[/b].
אני מעדיפה להשאר עם כמה חברות/ים אמיתיים מאשר הרבה, שיפחדו להגיד לי את מה שהם חושבים.
זה התקציר של כל מה שניסיתי לכתוב קודם... מצטערת...

שגית, מה שאת מתארת לא שייך לשאלה אם הן "חשבו" או "לא חשבו". זה שייך לסוגיה אחרת, או סוגיות אחרות:
א. הצורך להביע תמיכה בך, כי זה מה שמצופה מחברות.
ב. דבר שלומדים מהר מאוד בחברתנו: לעולם לא להגיד למישהו קרוב/חבר שהוא טעה, היה לא בסדר או כל דבר שנשמע כמו ביקורת. או לשתוק ולא להגיב כששומעים משהו ואנחנו חושבים שהשני לא בסדר, או לשקר ולהגיד שאתה צדקת. העברת ביקורת על חברה נתפסת כפשע חמור. החברה נעלבת ומרגישה ששוללים אותה.

זה בגלל שמי שמעביר ביקורת - תמיד וכל הזמן - הם כל ההורים, שאף פעם לא מרוצים מהילדים שלהם. כך אנו גדלים בתחושה רעה ש"תמיד אני לא בסדר" ולא מסוגלים לשמוע שום דבר שמזכיר את זה.

אם את מצפה לאובייקטיביות, את צריכה קודם להרגיל את חברותייך שאת באמת ובתמים לא נעלבת, ובאמת ובתמים רוצה את דעתן האובייקטיבית והכנה. אחר כך צריך להתמודד עם זה שאנחנו לא יודעים לתת חוות דעת כנה בצורה שלא תישמע ביקורתית ובצורה שתשלול את ההתנהגות ולא את האדם (אם כי אנו בבאופן טבעי די מנסים לעשות את זה עם הילדים שלנו: "לא אהבתי את מה שעשית עכשיו" ולא "את ילדה רעה").

באיזשהו שלב, הורדתי רמת ציפיות, ומאז אני מוצאת את עצמי מתפעלת מכל מיני אנשים (אקראיים שאני נתקלת בהם - כמו נותני שירות) על כך שהם חשבו, והגיעו לפתרון יפה. וזה ממש עושה לי מצברוח טוב בכל פעם.
נסו ותהנו!

עשיתי "ניסוי" קטן על חברות ומכרות שלי. סיפרתי להן משהו שציפיתי שיגיבו עליו בשלילה, כלומר בעדי, רק מכיוון שהן חברות שלי, ולאו דווקא בגלל שאני "צודקת", ולצערי צדקתי. הן אמרו תמיד שאני צודקת, שהאשה השנייה מטומטמת. לצערי אני חושבת שאני צריכה להחליף כמה מן החברות שלי. הן לא חשבו לפני שהגיבו, פשוט יצאו מנקודת הנחה שאני צודקת כי אני חברה שלהן. זו דוגמא קטנה.

הועבר מהדף [po]רוב האנשים אינם חושבים[/po]