על ידי לי_אורה* » 30 ינואר 2006, 15:04
השיחה מתארכת - אותי היא מעניינת ולכן המשכתי בה, אבל אם זה ארוך מדי או מייגע מדי עבורך או משהו - אפשר לסיים בנקודה זו.
אבל התפיסה השקרית שלו של המציאות (לחשוב שקונדומים מגינים 100%) מנעה ממנו לבחור בחירה חיובית, בוגרת.
זו אינה הסיבה היחידה ובוודאי לא העיקרית לכך שהוא הגיב כפי שהוא הגיב. ה"נער" פשוט לא בשל להיות אבא, הוא לא רוצה להיות אבא, הוא לא רוצה ילד, הוא אולי גם לא בטוח בעד כמה הוא רוצה להיות מחויב לרייצ'ל וכו' וכו'. אדם ניכר במעשיו. הוא הגיב לפי אישיותו, צרכיו, פחדיו וכו'.
ואם נמשיך עם הדוגמה שנתת. הרי האזהרה כן היתה כתובה. מה לעשות, יש אנשים שלא קוראים הוראות שימוש, אזהרות כתובות וכו'. קראתי מחקר שהרבה אנשים נהיים חולים מאוד ולפעמים יש אפילו תוצאות חמורות ביותר משום שהם משתמשים בתרופות קונבנציונליות מבלי לקרוא את ההוראות והאזהרות וגם מבלי לזכור או להבין את הוראות הרופא\ה. גם על קופסאות הסיגריות כתובה אזהרה ממשרד הבריאות, ולא נראה שהיא משפיעה על המעשנים. כמו כן יש אנשים שאינם נוהגים לקרוא את רשימת הרכיבים הרשומות על מוצרי המזון השונים. אז אם יש אזהרות והוראות מפורשות שמצורפות לתרופות, לקונדומים וכו' - מכאן ואילך זו האחריות של הצרכנים\יות. מה אפשר לעשות עוד? לשלוח שוטרים שיכריחו אנשים להפסיק לעשן או להשתמש בקונדומים בחכמה או מתוך מודעות לסיכויי הכניסה להריון?
האם נולדת עם הגישה הזו?... זה אישי זה אכן אישי, אבל בכל זאת אומר שברור שלא נולדתי עם מודעות פמיניסטית ואחרת. אנחנו איננו נולדים\ות עם כל הידע על החברה והתרבות שלנו, אלא צריכים\ות לעבור תהליכים רבים ושונים. ואגב, ברור שמדובר בתהליכי למידה ויישום נמשכים, וגם אני בדרך: ממש לא רואה את עצמי כיושבת בנחת על הפיסגה מתחת לתאנתי ולגפני בולסת אננסים וחושבת שימות המשיחה הגיעו (-:
האם את חושבת שהיית מסוגלת לעשות זאת לו היית חיה וגדלה אחרת? איך אני יכולה לדעת? אני לא יכולה לדעת מה היה קורה אם הייתי נולדת במאהל בדואי או במאה שערים או באיראן או בכפר קטן באפריקה וכו'. אני מתארת לעצמי שכל סביבה היתה מציבה לפניי אתגרים אחרים, קשים יותר מהאתגרים שמציבה החברה שלנו. כפי שכתבתי בהודעות אחרות, אני מאוד אסירת תודה שנולדתי היכן שנולדתי, ולפי מה שכתבת בהודעות אחרות את מסכימה איתי שאנחנו כנשים שחיות בחברה מערבית (פחות או יותר) חוות הרבה יותר חופש, אפשרויות והזדמנויות מלמשל נשים באיראן כיום או נשים במאות קודמות.
נכון, יש בחירה. ויש נשים רבות שאכן בוחרות אחרת, גם גברים. הרבה יותר מפעם. אז זהו, הגענו לנחלה ולמנוחה?
לצערנו הרב, לא. וכפי שכתבתי:
רוב הנשים חיות עדיין תחת דיכוי תרבותי - נכון, יש ארצות שבהן הנשים מאוד מאוד מדוכאות (דוגמה קטנה: איראן). וזוהי הוכחה נוספת לכך שהפמיניזם עוד רחוק מלהשיג את כל ואפילו את רוב מטרותיו ומאוד תמוה לדבר על "פוסט מודרניזם", כאילו כל הנשים או רוב הנשים בעולם חיות תחת גפנן ותאנתן ויושבות על זרי הדפנה (-:
מה עם המוני המסרים שמשודרים לנו? - יש לכל אחת מאיתנו בחירה אם לקלוט אותם בצורה פסיבית ולהגיב עליהם בצורה אוטומטית, או לפעול להעלאת המודעות העצמית וגם להעלאת המודעות של נשים נוספות וכו' וכו' כפי שכבר כתבתי המוני פעמים.
מה את אומרת (מציעה) בעצם?
כפי שכתבתי, אני מציעה שכל אישה שמעוניינת בכך תבחר לקחת אחריות על עצמה ולנסות לשפר קודם כל את מצבה האישי מפנימיותה (קרי: עבודה עצמית, התבוננות בנורמות ומאבק להרפיית אחיזתן בנו וכו' וכו') וגם לנסות לשפר את המצב עבור הנשים הקרובות לה, ומי שזה מתאים לה מבחינה אישיותית וכו' - לנסות לשפר את המצב עבור כלל הנשים.
ואני רוצה להרחיב מעט בנקודה זו. מדובר בכמה "מסעות":
א) המסע העצמי, העבודה העצמית להעלאת המודעות, להתבוננות על המציאות החברתית והתרבותית, להתבוננות בעצמי וכו' וכו'
ב) המסע הזוגי והמשפחתי - התקשרות עם גבר בעל דעות דומות ו\או שמוכן למערכת יחסים יותר שיוויונית בתוך המשפחה ו\או שמוכן להתפתח בכיוונים כאלה. ומי שהיא אימא לבת או לבנות יכולה לפעול בדרך משולבת: הן לפתח את עצמה (המסע העצמי) ובכך בלי מילים לספק לבתה דגם אישי ומשפחתי שיוויוני יותר, והן לחנך את בתה\את בנותיה בדרך שונה מכפי שהיא עצמה חונכה. ובמחשבה שנייה, גם אימהות לבנים יכולות לחנך אותם בדרך שונה מכפי שהתחנכו.
ג) המסע ביחד עם חברות לדרך - במעגל נשים, בסדנאות שונות, בקבוצת תמיכה פמיניסטית, וכו'
ד) ומי שמסוגלת לכך - פעילות פוליטית וחברתית לשינוי המצב החברתי והתרבותי של נשים.
וזה לא חייב להיות תהליך כרונולוגי, שהרי המסע העצמי אינו בדרך כלל תהליך קצר וחד פעמי, אלא מדובר בהתפתחות רוחנית ורגשית ותודעתית וכו' שנמשכת לאורך זמן. ולכן אפשר לפעול באופן סימולטני בכמה מישורים, כשכל מעגל מזין ומעצים את המעגלים האחרים.
ואני חוזרת ומדגישה: כל אחת שחיה בחברה המערבית (בניגוד לחברות אחרות ולזמנים אחרים) יכולה לבחור את הבחירות שלה (אם ללכת אוטומטית אחרי המוסכמות או להיעצר ולחשוב ולעשות עבודה עצמית ולחיות לפי צו הלב וכו' וכו'), וכל אחת שתעשה מה שמתאים לה. אני ממש לא רואה את עצמי כמטיפה לאחרות מה לעשות, לא מנסה לשכנע אף אחת איך לחיות ואין לי יומרה שדעותיי משקפות את האמת האובייקטיבית היחידה שאין בלתה. אז כפי שכבר כתבתי לך פעם, אפשר להסכים שלא להסכים.
[u]השיחה מתארכת[/u] - אותי היא מעניינת ולכן המשכתי בה, אבל אם זה ארוך מדי או מייגע מדי עבורך או משהו - אפשר לסיים בנקודה זו.
[u]אבל התפיסה השקרית שלו של המציאות (לחשוב שקונדומים מגינים 100%) מנעה ממנו לבחור בחירה חיובית, בוגרת.[/u]
זו אינה הסיבה היחידה ובוודאי לא העיקרית לכך שהוא הגיב כפי שהוא הגיב. ה"נער" פשוט לא בשל להיות אבא, הוא לא רוצה להיות אבא, הוא לא רוצה ילד, הוא אולי גם לא בטוח בעד כמה הוא רוצה להיות מחויב לרייצ'ל וכו' וכו'. אדם ניכר במעשיו. הוא הגיב לפי אישיותו, צרכיו, פחדיו וכו'.
ואם נמשיך עם הדוגמה שנתת. הרי האזהרה כן היתה כתובה. מה לעשות, יש אנשים שלא קוראים הוראות שימוש, אזהרות כתובות וכו'. קראתי מחקר שהרבה אנשים נהיים חולים מאוד ולפעמים יש אפילו תוצאות חמורות ביותר משום שהם משתמשים בתרופות קונבנציונליות מבלי לקרוא את ההוראות והאזהרות וגם מבלי לזכור או להבין את הוראות הרופא\ה. גם על קופסאות הסיגריות כתובה אזהרה ממשרד הבריאות, ולא נראה שהיא משפיעה על המעשנים. כמו כן יש אנשים שאינם נוהגים לקרוא את רשימת הרכיבים הרשומות על מוצרי המזון השונים. אז אם יש אזהרות והוראות מפורשות שמצורפות לתרופות, לקונדומים וכו' - מכאן ואילך זו האחריות של הצרכנים\יות. מה אפשר לעשות עוד? לשלוח שוטרים שיכריחו אנשים להפסיק לעשן או להשתמש בקונדומים בחכמה או מתוך מודעות לסיכויי הכניסה להריון?
[u]האם נולדת עם הגישה הזו?... זה אישי[/u] זה אכן אישי, אבל בכל זאת אומר שברור שלא נולדתי עם מודעות פמיניסטית ואחרת. אנחנו איננו נולדים\ות עם כל הידע על החברה והתרבות שלנו, אלא צריכים\ות לעבור תהליכים רבים ושונים. ואגב, ברור שמדובר בתהליכי למידה ויישום נמשכים, וגם אני בדרך: ממש לא רואה את עצמי כיושבת בנחת על הפיסגה מתחת לתאנתי ולגפני בולסת אננסים וחושבת שימות המשיחה הגיעו (-:
[u]האם את חושבת שהיית מסוגלת לעשות זאת לו היית חיה וגדלה אחרת?[/u] איך אני יכולה לדעת? אני לא יכולה לדעת מה היה קורה אם הייתי נולדת במאהל בדואי או במאה שערים או באיראן או בכפר קטן באפריקה וכו'. אני מתארת לעצמי שכל סביבה היתה מציבה לפניי אתגרים אחרים, קשים יותר מהאתגרים שמציבה החברה שלנו. כפי שכתבתי בהודעות אחרות, אני מאוד אסירת תודה שנולדתי היכן שנולדתי, ולפי מה שכתבת בהודעות אחרות את מסכימה איתי שאנחנו כנשים שחיות בחברה מערבית (פחות או יותר) חוות הרבה יותר חופש, אפשרויות והזדמנויות מלמשל נשים באיראן כיום או נשים במאות קודמות.
[u]נכון, יש בחירה. ויש נשים רבות שאכן בוחרות אחרת, גם גברים. הרבה יותר מפעם. אז זהו, הגענו לנחלה ולמנוחה?[/u]
לצערנו הרב, לא. וכפי שכתבתי:
[u]רוב הנשים חיות עדיין תחת דיכוי תרבותי - נכון, יש ארצות שבהן הנשים מאוד מאוד מדוכאות (דוגמה קטנה: איראן). וזוהי הוכחה נוספת לכך [b]שהפמיניזם עוד רחוק מלהשיג את כל ואפילו את רוב מטרותיו[/b] ומאוד תמוה לדבר על "פוסט מודרניזם", כאילו כל הנשים או רוב הנשים בעולם חיות תחת גפנן ותאנתן ויושבות על זרי הדפנה (-:[/u]
[u]מה עם המוני המסרים שמשודרים לנו?[/u] - יש לכל אחת מאיתנו [b]בחירה[/b] אם לקלוט אותם בצורה פסיבית ולהגיב עליהם בצורה אוטומטית, או לפעול להעלאת המודעות העצמית וגם להעלאת המודעות של נשים נוספות וכו' וכו' כפי שכבר כתבתי המוני פעמים.
[u]מה את אומרת (מציעה) בעצם?[/u]
כפי שכתבתי, אני מציעה שכל אישה שמעוניינת בכך תבחר [u]לקחת אחריות [b]על עצמה[/b] ולנסות לשפר קודם כל את מצבה האישי מפנימיותה (קרי: עבודה עצמית, התבוננות בנורמות ומאבק להרפיית אחיזתן בנו וכו' וכו') וגם לנסות לשפר את המצב עבור [b]הנשים הקרובות לה[/b], ומי שזה מתאים לה מבחינה אישיותית וכו' - לנסות לשפר את המצב עבור [b]כלל הנשים[/b].[/u]
ואני רוצה להרחיב מעט בנקודה זו. מדובר בכמה "מסעות":
א) המסע העצמי, העבודה העצמית להעלאת המודעות, להתבוננות על המציאות החברתית והתרבותית, להתבוננות בעצמי וכו' וכו'
ב) המסע הזוגי והמשפחתי - התקשרות עם גבר בעל דעות דומות ו\או שמוכן למערכת יחסים יותר שיוויונית בתוך המשפחה ו\או שמוכן להתפתח בכיוונים כאלה. ומי שהיא אימא לבת או לבנות יכולה לפעול בדרך משולבת: הן לפתח את עצמה (המסע העצמי) ובכך בלי מילים לספק לבתה דגם אישי ומשפחתי שיוויוני יותר, והן לחנך את בתה\את בנותיה בדרך שונה מכפי שהיא עצמה חונכה. ובמחשבה שנייה, גם אימהות לבנים יכולות לחנך אותם בדרך שונה מכפי שהתחנכו.
ג) המסע ביחד עם חברות לדרך - במעגל נשים, בסדנאות שונות, בקבוצת תמיכה פמיניסטית, וכו'
ד) ומי שמסוגלת לכך - פעילות פוליטית וחברתית לשינוי המצב החברתי והתרבותי של נשים.
וזה לא חייב להיות תהליך כרונולוגי, שהרי המסע העצמי אינו בדרך כלל תהליך קצר וחד פעמי, אלא מדובר בהתפתחות רוחנית ורגשית ותודעתית וכו' שנמשכת לאורך זמן. ולכן אפשר לפעול באופן סימולטני בכמה מישורים, כשכל מעגל מזין ומעצים את המעגלים האחרים.
ואני חוזרת ומדגישה: כל אחת שחיה בחברה המערבית (בניגוד לחברות אחרות ולזמנים אחרים) יכולה לבחור את הבחירות שלה (אם ללכת אוטומטית אחרי המוסכמות או להיעצר ולחשוב ולעשות עבודה עצמית ולחיות לפי צו הלב וכו' וכו'), וכל אחת שתעשה מה שמתאים לה. אני ממש לא רואה את עצמי כמטיפה לאחרות מה לעשות, לא מנסה לשכנע אף אחת איך לחיות ואין לי יומרה שדעותיי משקפות את האמת האובייקטיבית היחידה שאין בלתה. אז כפי שכבר כתבתי לך פעם, אפשר להסכים שלא להסכים.