_אני קוראת עכשיו (לאט לאט לאט, כבר חודשים) את הדרמה של הילד המחונן. והיא טוענת... שמה שאנחנו דורשות מהילדים שלנו זה דוקא את מה שלא קיבלנו מההורים שלנו כילדים. האדם הקרוב ביותר אלינו, התלוי בנו ביותר ולכן הזמין לנו ביותר כדי למלא את חוסרי הילדות הם הילדים שלנו בעצמם. ולכן, אם לנתח את מה ש [po]חדשה ישנה[/po] כתבה בציטוט הנ"ל ברוח אליס מילר, את דורשת מהילדים שלך שיקשיבו או יצייתו לך לא כמו שאת הקשבת להורייך, אלא כמו שהורייך לא הקשיבו לך.
כשלא מקשיבים לנו או מצייתים לנו (=עושים מה שאנחנו רוצים, מיד) זה מעורר חוסר אונים כל כך נורא, שכל כך קשה להתמודד איתו, כי זה מהדהד תחושות ילדות עתיקות ומודחקות._


ואו, חשבתי על משהו אחר באותו הקשר. שמעסיק אותי.
אחד הבנים שלי מקסים מקסים ולא תובעני מאוד, אבל כשהוא רוצה ידיים גם אם לכמה דקות הוא רוצה ידיים. ואני יש לי לחץ כללי כזה שאופף אותי, שלרוב אני מרימה אותו בכיף ומנשקת ומחבקת ואז מורידה והכל בסדר, אבל יש קטעים שלא מספיק לו השתי דקות - ולי זה מספיק. לא יודעת איך להסביר אבל הסבלנות נגמרת לי ברגע, היתה ואיננה. כשאני בודקת.. בפועל אפשר היה לרוב להרים ולהכיל יותר, ובכיף, אפשר היה להסיח את דעתו בצורה מעודנת יותר ובלי הניתוק הקר והמהיר של פשוט להניח אותו בוכה בעלבון על השטיח ולומר משהו ורק אז לשלוף צעצוע ורק אזד לחשוב שרגע מה קורה לך, למה ככה.

וזה מסעיר אותי כי זה משהו חדש בהורות, שמלווה ואתי כמה חודשים אחרונים, שאני נדרשת לסבלנות שונה, לא לצרכים כמו אוכל, שינה, חיתולים, אהבה שלפחות עד לא מזמן היה לי יותר קל לתת כשיכולתי בלי דרישות ברורות לידיים או לעצירה עכשיו של הכל וכו.
וזה מכאיב מאוד. לכולנו.

קיצר. קראתי את הציטוט הזה עכשיו על הדרמה של הידל המחונן, על זה שאנחנו מצפים מהילדים שלנו להנהגויות שהיינו רוצים מהורינו. ונפלו אסימונים. מה אני רוצה בזה שאני מתנערת ממנו? מה מרגיז אותי בזה שהוא רוצה לעצור הכל ולהרים אותו ולהיות איתו שם,
די בסיסי. שאני אראה אותו, אהיה איתו. אאפשר לו.

כילדה להורים שעבדו סביב השעון, הזכרון אחד החזקים שלי היה שאני רצה אחרי אמא שלי, פעוטה קטנטנה, מחפשת את הרגליים שלה בכביש, במדרכה, לא לאבד את הרגליים, לעמוד בקצב. אמא שלי בעצמה אומרת בכאב שהייתי אצנית, רצה המון אחריה, בסידורים, בעבודה, בבית, כל הזמן מנסה להדביק את הקצב. יש כמה סיפורים על זה, למשל יום של סידורים היסטריים, שהיא לקחה אותיאיתה, נשרכת אחריה עייפה ועם בחילות בנסיעות, לעיר אחרת, עם הרבה אוטובוסים, גשמים כבדים, נסיעות ארוכות, והיא עבדה בכמ העבודות עצמאית שמנסה להתפרנס בקושי רב, רצה לאסוף צ'קים מספקים שונים, בכניסה למתחם מסחרי היה צעצוע, רציתי רק את זה שהונח בכניסה לחנות, היא אמרה שאחר כך, שאין לנו זמן תיכף הכל נסגר ולצערי כשחזרנו - כבר נסגר. אני זוכרת עד עכשיו את העלבון הכבד.
ווואו - אני בדיוק כותבת "שגם אני לא הייתי ילדה תובענית" בדיוק כמו הבן שלי, שלא דורש הרבה, באמת מתוק שמעסיק את עצמו רוב הזמן, שמח לקראת כל מחווה, אוהב אנשים ומשחקים, חייכן, סקרן, סבלן.

ועכשיו אני קולטת שללא עגלה ללא ידיים כמעט, נשרכת אחרי אמא שלי, הייתי צריכה לשאת את עצמי... מה שבהמשך החיים הפך לשאת את עצמי גם במקומות שהורים אמורים לדאוג. לא רק אני, דור שלם להורים טרודים ועמלים וילדים שגדלו ברוח.

אז מה אני רוצה ממנו כשאני מורידה אותו ממני כל כך מהר? כשאני מפסיקה אותו באמצע משהו מעניין בחוסר סבלנות כדיל התקדם? אולי אני רוצה ממנו את מה שלא קיבלתי מהוריי - שייתן לי את המקום שלי, שיניח לי, שאני צריכה לשאת את עצמי, אין לי כח לשאת עוד מעליי.

דרישה ילדותית במובן הכי פשוט שלה.
וההבנה שהוא המהמם זה הזמן שלו, הוא צריך את כל אלה ואני צריכה... להיטען ממנו באהבה שלו ובלראות איך זה מספק אותו. ודרך זה גם אותי. את הילדה שבאמא.


כותבת הכל ותוך כדי מבינה המון. תודה על המסר מהספר שקראת [po]אל דנטה[/po] מקווה שיעשה שינוי גם במציאות.











א

(-:

[u]במשפט הזה, התכוונתי למחשבה שדוחפת אותך באותו רגע להתנהגות שאת היית רוצה לשנות.[/u]

תודה, תמי. מבינה עכשיו.

בכלל, רוצה לספר שכבר יותר טוב בימים האחרונים. ניסיתי ליישם מה שכולכן כתבתי, בשמת ותמי ויעלי ודניאלה ואחרות. אני טובה בשיעורי בית :-).
היו כמה רגעים שיכולים היו להגיע לכעס, והם היו רגועים ממש יחסית לתקופה האחרונה.

מנסה גם להיות פחות שיפוטית כלפי עצמי. זה הכי קשה.

בשמת, זה שנתת לי "אישור" לא להסיע למשל כשקשה לי, כבר עשה את ההסעות יותר קלות.

[u]האם את מתכוונת להטיל ספק למשל במה שאני חושבת על הנערונת בזמן שאני כועסת עליה, או במה שאני חושבת על עצמי באותו רגע?[/u]
במשפט הזה, התכוונתי למחשבה שדוחפת אותך באותו רגע להתנהגות שאת היית רוצה לשנות.
(אבל גם להטיל ספק במחשבה לגבי עצמך יכול לעזור)

[u]באופן כללי, כשהשיפוט העצמי עולה, לבחור נתיב אחר להתבוננות עליו?[/u]
התכוונתי לזה, אבל גם היתר אחלה :-).

[u]אני משתדלת מאוד מאוד[/u]
(()) וגם כל הכבוד.

חזרנו הביתה (מההפגנה נגד מתווה הגז. עוד ממשיכה, אבל אני רוצה להשכיב אותה בשעה סבירה--מאמינה גדולה בשינה!). ביקשתי שתפנה את המדיח מהר. פינתה ועשתה את המינימום (הסברתי שצריך גם להכניס את הכלים מהכיור וגם לפנות ממתקן הכלים. זה הכול קטנצ'יק. מדיח פצפון וכלים לא רבים). התחלתי לכעוס על זה שהיא "ראש קטן". שמרתי על להבה נמוכה אמנם.
ואז הייתי צריכה להוציא לה קשרים בשיער, ומברשת השיער לא במקום--מה שקורה לעתים תכופות לאחרונה. שוב קצת כעסתי. במתינות, אבל קצת כעסתי. הבוקר גם לקחה דברים לחדר שלה ולא החזירה ולא מצאתי אותם. לקחה את שיבולת השועל המלאה לחדר שלה כדי לאכול עם יוגורט. לא מצאתי אותה בארוחת הבוקר. זה היה בחדר שלי. אמרתי שפשוט מעכשיו לא תאכל יותר בחדר. הסתבכתי.

אני משתדלת מאוד מאוד

_ספיק שרק תטילי ספק במה שאת חושבת באותו רגע. זה הכל. רק ספק. רק להביא בחשבון את האפשרות, שמה שאת רואה באותו רגע הוא לא המציאות.
מה דעתך?_
תמי יקרה, האם את מתכוונת להטיל ספק למשל במה שאני חושבת על הנערונת בזמן שאני כועסת עליה, או במה שאני חושבת על עצמי באותו רגע? לא הייתי בטוחה.

[u]אם הרגשות והמחשבות וההתנהגות מתנהלים בנתיב קבוע, הם מעמיקים אותו וחוצבים אותו.[/u]

אני מאוד מסכימה עם זה. בכלל, אני נוטה לקבל תפיסות ביהביוריסטיות (או אקסטרנליסטיות) לגבי טבע האדם והתנהלותו.

[u]על עצמי מצאתי, שהנתיב הקודם לא נעלם בהכרח. אבל לזכור שיש אלטרנטיבה, ולעשות את זה שוב ושוב, יכול להיות טוב מספיק.[/u]

למשל, במקום לכעוס להגיד מה שהצעת קודם (שאני עומדת לכעוס)? או שהתכוונת שבמקום לייסר את עצמי אחר כך לקבל את עצמי? או שבאופן כללי, כשהשיפוט העצמי עולה, לבחור נתיב אחר להתבוננות עליו?

תודה {@

הצד הפיסיולוגי החביב עליי:

אני מוצאת שמאוד עוזרת לי התפיסה שכל המציאות הפנימית שלי היא פיסיולוגית, כולל המחשבות והרגשות. נדמה לי שכבר כתבתי כאן בדף אחר - זה סוג של מדיטציה, שעוזר לי להבין שהמחשבות הן לא אני, לא להיקשר אליהן ולא להאמין שהן משקפות מציאות במדויק. איך הדימוי שאוהבים לתת בקשר למדיטציה? כמו עננים שחולפים על פני השמיים. כמו עננים, כך המחשבות הן אקראיות וחולפות.

נתיבים עצביים במוח ומטפורות:
מבחוץ פנימה זה יעיל, כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות, לגמרי. אם הרגשות והמחשבות וההתנהגות מתנהלים בנתיב קבוע, הם מעמיקים אותו וחוצבים אותו.
איך לשנות את זה?
קודם כל - נעצרים ולא הולכים בנתיב בלי להסתכל.
אחר כך - מסתכלים לכיוון אחר ובודקים נתיבים אחרים.
בהתחלה זה קשה, כי צריך ליצור נתיב חדש שלא היה קודם (אבל התשתית שם), בעוד שהנתיב החצוב מפנה אליו את הזרם בקלות.
אחר כך, ככל שמשתמשים יותר בנתיבים החדשים, הם מתחזקים ומתעבים ומעמיקים יותר ויותר ויותר ונותנים אלטרנטיבה שקל יותר ויותר לבחור בה.
על עצמי מצאתי, שהנתיב הקודם לא נעלם בהכרח. אבל לזכור שיש אלטרנטיבה, ולעשות את זה שוב ושוב, יכול להיות טוב מספיק.
ולא מטאפורית - אני לא מפסיקה בהכרח לגנות את עצמי על מחשבות או רגשות. אבל אני לא מאמינה לגינוי או לפחות מטילה בו ספק, ואני מחזקת שוב ושוב ושוב את הקבלה העצמית ותוקעת אותה בזיכרון. אחרי כמה זמן, כל פעם כשהגינוי העצמי קופץ החוצה, יחד איתו קופצת אוטומטית הפרספקטיבה החלופית. neurons that fire together wire together.

ממ, אני בעד מה שעובד בשבילך. מהחוץ פנימה עובד הרבה פעמים גם בשבילי.
אפשר גם לנסות את הצעדים המעשיים שהצעתי בלי הקבלה העצמית. לא אחת הכרחתי את עצמי להגיד את המשפט הזה, ודרך האמירה הגעתי לרגש העמוק ולא להפך.

[u]הקשר בין הקבלה העצמית לזו של אחרים מופשט לי מדי.[/u]
אני אנסה להסביר בקצרה - הסברים מפורטים נתתי בדף האבל על טראומות ילדות, ועירית נותנת בדפים שהיא כותבת בהם.
הנה התיאוריה:
כשאנחנו תופסים רגש כמסוכן, נוצרות הגנות שמטרתן לא לאפשר להרגיש אותו.
ההגנות האלה נכנסות לפעולה כשיש טריגר שמאיים להקפיץ את הרגש החוצה, והן מפעילות אותי.
ההגנות האלה נוצרו בזמן מסוים שבו הן היו נחוצות ויעילות, אבל הן ממשיכות גם להווה שבו כבר אין בהן צורך, ואדרבא - הן מזיקות.
כשאני מתקשה לקבל רגש, זה בגלל ההגנות האלה. הן יספקו לי רציונליזציות שנראות מאוד נכונות באותו רגע, אבל המקור שלהן הוא רגשי.
למשל, כילדה, היה לי קל יותר להרגיש שאני לא בסדר כי אני כועסת, מאשר להבין שלא מקבלים אותי כמו שאני.
יש כאן מעגל קסמים: כשאני מקבלת את עצמי, אני חודרת דרך ההגנה הזו. אני בעצם אומרת לחלק המתגונן בי, אני לא מאמינה לך, ומאפשרת לעצמי לשים אותו בצד (בהדרגה). מצד שני, כשאני חודרת דרך ההגנה הזו, היא מביאה ליותר קבלה עצמית. וההפך הוא הנכון: בכל פעם שאני לא מקבלת את עצמי ומתגוננת, אני משאירה את ההגנה על כנה. אני מתנהגת כאילו היא עדיין נחוצה ורלוונטית.

איך זה משפיע על אחרים? כי כשמתפוגגות ההגנות, רואים את המציאות עם פחות פילטרים. ואז, אפשר באמת לראות את מי שמולי ולהגיב לה. תחשבי על מסך שקוף שמוסט לצדדים, או על פילטר בצבע שמזיזים מהתמונה. וכשאני רואה את מי שמולי כמו שהוא, כשהוא לא משמש טריגר בשבילי (סוג של החפצה, כשחושבים על זה), אני יכולה להגיב אליו נטו וכמו הבוגרת שאני. אפשר בחמלה, אפשר בכעס שלפעמים גם הוא מתאים. בכל מקרה, אם התגובה היא למציאות חיצונית, הפוטנציאל להיות תגובה בונה גדול יותר מאשר אם אני מגיבה בכלל למשהו אחר.

עכשיו, גם בלי שהתיאוריה הזו נכונה בהכרח כמו שהיא, אני מצאתי שהיא יעילה מאוד.
אז הנה עוד הצעה: אל תתחילי מקבלה עצמית מופשטת. תתחילי רק בהתבוננות.
את לא חייבת לקבל את כל זה. מספיק שרק תטילי ספק במה שאת חושבת באותו רגע. זה הכל. רק ספק. רק להביא בחשבון את האפשרות, שמה שאת רואה באותו רגע הוא לא המציאות.
מה דעתך?

_בעיניי לקבל את זה עצמך ברגעים שאת כועסת עליה זה ממש הצעד הראשון הכי חשוב.
אני ממש קוראת במילים שלך כעס עצום על עצמך. וכל עוד זה ככה יהיה לך קשה מאוד לשים שם רגשות אחרים, אלה שאת רוצה באמת._
מסכימה מאוד.
אני מוצאת שמאוד חשוב לקבל את הרגשות - גם שלנו וגם של הילדים - ולהפריד בין הלגיטימיות של הרגשות לבין זו של המעשים.
כל רגש הוא לגיטימי, אך לא כל מעשה

[u]ממ, תמי עם הדגש על הרגשות ואני עם הדגש על המעשה, שתינו חותרות לאותו מקום: אהבה, קבלה עצמית, יחס אוהב כלפי עצמך, להיות טובה לעצמך, כל הרגשות מותרים, והכעס הוא פשוט תגובה מאוחרת לזה שבשלב קודם איבדת קצת את עצמך, לא דאגת לעצמך מספיק. אז כשאת כבר כועסת, תקבלי את עצמך, וכשאת יכולה - תדאגי לעצמך כדי שצרכייך ייענו ולא תצטרכי להתמודד גם עם הכעס המתיש הזה...[/u]

תודה. וגם תודה ליעלי'לה.

אני מודה שהדגש על המעשה יותר ברור לי, והקשר בין הקבלה העצמית לזו של אחרים מופשט לי מדי.
[list=1]
[*] אני מכירה יותר מדי אנשים שטובים לעצמם מאוד ולא טובים לאחרים...
[*] העבודה מהחוץ לפנימה התגלתה לי במשך השנים כבת השפעה יותר גדולה על החיים מאשר ההיפך.
[/list]

[po]ביד רכה[/po]

[u]וואו תמי את נהדרת! אני מדמיינת אותך מיד עם נצנצים ופונפונים. תודה על הדיוק והחוכמה[/u]
מצטרפת גם אני.
(ממ, תמי עם הדגש על הרגשות ואני עם הדגש על המעשה, שתינו חותרות לאותו מקום: אהבה, קבלה עצמית, יחס אוהב כלפי עצמך, להיות טובה לעצמך, כל הרגשות מותרים, והכעס הוא פשוט תגובה מאוחרת לזה שבשלב קודם איבדת קצת את עצמך, לא דאגת לעצמך מספיק. אז כשאת כבר כועסת, תקבלי את עצמך, וכשאת יכולה - תדאגי לעצמך כדי שצרכייך ייענו ולא תצטרכי להתמודד גם עם הכעס המתיש הזה...)

בעיניי לקבל את זה עצמך ברגעים שאת כועסת עליה זה ממש הצעד הראשון הכי חשוב.
אני ממש קוראת במילים שלך כעס עצום על עצמך. וכל עוד זה ככה יהיה לך קשה מאוד לשים שם רגשות אחרים, אלה שאת רוצה באמת.

_אבל בתור התחלה, אני מציעה לקבל את עצמך עם הכעס. (כאן מתאימים הכלים של עירית - חמלה, הבנה, אהבה עצמית).
אנסה בכל כוחי. אוי._

עצתי - תנסי בלי שום כוח בכלל. ובלי אוי.
זה ממש חשוב.
פשוט הפוך מהלך הרוח שבו כתבת את זה.
זו הרפיה. שחרור. נשימה.
לא כוח בכלל.

[u]כל מציאות פנימית היא בסדר בהגדרה. אין משטרת מחשבות.[/u]

אוי, כמה קשה אני צריכה לעבוד כדי להפנים משפט כזה. אני כזאת אידיאליסטית--הכול אצלי נשפט כרווי בערכים, אפילו התכנים הנפשיים :-P.

[u]אבל בתור התחלה, אני מציעה לקבל את עצמך עם הכעס. (כאן מתאימים הכלים של עירית - חמלה, הבנה, אהבה עצמית).[/u]
אנסה בכל כוחי. אוי.

[u]השלב הבא יכול להיות להכיר בכעס, ואז - לנסות לחכות עם התגובה כדי לצאת מהמעגל האוטומטי. שבריר שניה בהתחלה. שניה. שתי שניות.[/u]

הבעיה אצלי היא שעל אף שהמודעות העצמית שלי גבוהה, קשה לי מאוד לשלוט בכעס, דאגה ושאר רגשות עוצמתיים. אני בדרך כלל די מאופקת, אבל בפנים אוכלת את עצמי.
אני חיה ברמת מתח גבוהה מדי. לכן אנסה ליישם את העצות הטובות שלך, תמי, גם על זה. על תחושת המתח הגבוה.

[u]הרוב המוחלט של המצבים בחיים לא מצריכים תגובה מיידית שלא יכולה לחכות כמה שניות. יש כל הזמן שבעולם להרגיש ולהגיב. חשיבה שלפיה מה שלא יקרה מיד לא יקרה לעולם או שמה שקורה עכשיו הוא מה שקרה ויקרה תמיד זו חשיבה ילדותית, שאין בה תפיסת זמן.[/u]

נכון מאוד. אני מיישמת את זה בעבודה. אני משתלדת להמתין 24 שעות לפחות להגיב למהלך שנראה לי לא סביר או לא אתי או סתם מרגיז. יש קולגה אחד שאיתו זה לא עובד. אבל הוא מרגיז אובייקטיבית וקשה לעמוד בהתשה שהוא יוצר.

[u]השני, למדתי רק בעקבות הסרטן. אז תחסכי לעצמך. אפשר ללמוד לפני.[/u]

אוי. בשמת יקרה מאוד :-(. זה שובר לב ואת אצילת נפש.

_למדתי לקרוס.
כן כן._

חשוב מאוד. אני לא יודעת לקרוס. כשאני קורסת כי אין ברירה (לא יכולה לסחוב יותר), אז אם הפיצית לידי, אני כועסת תוך כדי. ואם זה קשור לעבודה, אז אנשים (בעבודה בעיקר, וגם במשפחה) עוינים כלפי זה. אני איכשהו לא מצליחה לעשות זאת באופן שנוגע ללב או מעורר אהדה או חינני. בכלל, אני לא טיפוס שנוגע ללב. זה לא אומר שאנשים לא אוהבים אותי או מעריכים אותי, אצל רבים אני לא מעוררת סימפטיה ברגעים חלשים, אלא עוינות.

[u]קשה לה עם יותר מדי דברים שאת ביקשת אבל היא לא מסוגלת בכלל לראות?[/u]
ללא ספק. היא בעצמה אמרה לא פעם ש"אבל אמרת לי גם את זה לעשות". היא גם אומרת שהיא שוכחת. או.קיי. איישם.

[u]העיניים שלה לא רואות את מה שהעיניים שלך רואות. היא ממש לא רואה אותו דבר. ולא יכולה לתפעל משהו שהיא לא רואה.[/u]

אכן. ביקשתי ממנה לרחוץ את הפירות שהבאתי מהשוק (ממש לא רבים). שטפה והשאירה אותם בכיור :-P . ניסיתי בלי כעס לברר איך זה קרה, היא אמרה שהיא שכחה והודתה שגם לא ממש התחשק לה. אבל שבעיקר היא שוכחת. אם הייתי הרוגה עכשיו, מין הסתם הייתי עושה מזה סיפור קטן.

[u]לא הבנת שמשהו יהיה לך קשה - פשוט להגיד לה: "צ'מעי, לא הבנתי כמה זה-וזה יהיה לי קשה. עכשיו שהבנתי, בואי נראה איך אנחנו מסדרות שאני לא אקרוס פה". ואז את חושבת איך לתקן את המצב. מה אפשר לתקן כרגע, מה אפשר להסיק להבא.[/u]

לחשוב יחד איתה זה רעיון מצוין. כי אחד הדברים שאני רוצה להוריד פה זה את הפחד או הדיכוי שנוצרים על ידי הכעס.

רק לציין שקראתי בקפידה את הדברים של בשמת ותמי, ושאגיב מאוחר יותר.
בשמת, כרגיל, כל מילה שלך שווה זהב. ותמי, תודה על דברי החוכמה. העלית נקודה מאוד מעניינת בקשר למה מותר להרגיש בפנים.
more soon

ואגב, אני כבר מרגישה יותר טוב, גם עם הקטנטונת. זאת ההשפעה הידועה של באופן.

וואו תמי את נהדרת! אני מדמיינת אותך מיד עם נצנצים ופונפונים. תודה על הדיוק והחוכמה

כל מילה של תמי! |Y| |Y| |Y|

בלתק

אני רואה שני דברים שונים - אחד הוא הכעס והאחר הוא הביטוי שלו בהתנהגות.
כעס הוא מציאות פנימית. התנהגות זו מציאות חיצונית.
כל מציאות פנימית היא בסדר בהגדרה. אין משטרת מחשבות.
אבל לא כל התנהגות היא כזו. התנהגות שמזיקה ליחסים ביניכן כדאי לשנות.

אני עובדת כבר שנים רבות על ההפרדה בין מה שקורה אצלי בפנים לגבי הביטוי שלו, וזה גם מה שאני מציעה כאופציה.

אז קודם כל:
כל מה שקורה אצלך בפנים הוא לגיטימי ובסדר ויש לו סיבה. אפשר כמובן לעבד אותו, להרגיש אותו ואת מה שאולי מאחוריו, לחקור אותו ולהבין מאין בא, ואפילו להציב אלטרנטיבות ולשנות אותו אם זה מה שאת רוצה (משהו שלדעתי, צריך להיעשות בזהירות רבה).

אבל בתור התחלה, אני מציעה לקבל את עצמך עם הכעס. (כאן מתאימים הכלים של עירית - חמלה, הבנה, אהבה עצמית).

בשביל לעשות את ההפרדה:
קודם כל, להתבונן ולא לנסות לשנות כלום. לציין לעצמך מה הדליק אותך ואיך הגבת. אפשר גם לרשום אם מתאים לך. ברישום אפשר לזהות טריגרים קבועים וזה מאפשר להתכונן בצורה יותר יעילה.

השלב הבא יכול להיות להכיר בכעס, ואז - לנסות לחכות עם התגובה כדי לצאת מהמעגל האוטומטי. שבריר שניה בהתחלה. שניה. שתי שניות.
כלים אפשריים שעוזרים לחכות: לנשום, להתמקד במה שקורה בגוף, לעזוב את הסיטואציה, לספור עד חמש או עשר, לעשות דימיון מודרך קצרצר, לדמיין אדם שלישי שנמצא שם, לדמיין את הבימאי שמביים אותך, או כל כלי אחר שעובד בשבילך.

אפשר וכדאי להתאמן על זה קודם. אפשר לשנן מראש תגובה בנוסח אני מרגישה שאני כועסת. זה לא קשור אלייך ואני אשתדל שזה לא ייצא עלייך, אבל אם זה ייצא אני מתנצלת מראש (או כל אמירה אחרת שתמציתה דומה).
למשפטים מהסוג הזה יש כוח שלא ייאמן. הם גם עוזרים להפנות את תשומת הלב פנימה במקום החוצה, והם גם משפיעים מאוד לטובה על מערכות יחסים (כמובן, בתנאי שיש פרטנרית טובה, שבמקרה הזה יש).
(אחר כך אפשר לזהות מראש ימים או שעות או מצבים שמועדים לכעס, ולהגיד את זה עוד לפני שמרגישים ככה).

זה קשה מאוד בהתחלה, במיוחד עם כעס. כי מתלווה אליו תחושת מיידיות ודחיפות ותחושה צודקת שמביאות להתנגדות עצומה לרעיון ולאמירה שמתמקדים בפנים במקום במה שקורה בחוץ. זה באמת דחף שלא פשוט להתגבר עליו. אני מזכירה לעצמי שוב ושוב, לא להאמין לדחף ולא לפעול לפיו. הרוב המוחלט של המצבים בחיים לא מצריכים תגובה מיידית שלא יכולה לחכות כמה שניות. יש כל הזמן שבעולם להרגיש ולהגיב. חשיבה שלפיה מה שלא יקרה מיד לא יקרה לעולם או שמה שקורה עכשיו הוא מה שקרה ויקרה תמיד זו חשיבה ילדותית, שאין בה תפיסת זמן.
גם כאן יכול לעזור רישום כדי להראות את התבנית שמאחורי המחשבות שעולות בכל פעם.

ההפרדה דורשת אימון, ויש פספוסים - בהתחלה טונות, אחר כך פחות. אני מסדרת לעצמי פונפונים ונצנצים על כל פעם כזו שמצליחה, ותוקעת אותה חזק חזק בזיכרון עם דגל מתנפנף מעליה, כדי שאפשר יהיה למצוא אותה בקלות :-) .

וגם (())

[u]"אני עובדת כל כך קשה, וכשאני באה לבלגן, אני מרגישה עלובה ומסכנה." וכך כמה פעמים עם פירוט די פיגורטיבי.אבל אולי אני משתפת אחרי שאני נכנסת לבית עם צלחת עם אוכל ושולחן מלוכלך? וצריך לפני, כמניעה?[/u]
קודם כל חיבוק (())
וגם הזדהות אז עוד חיבוק (())
אחרי נסיון מהסוג שאת מתארת פה יפה (-: למדתי כמה טריקים. אחד מהם הוא באמת, להודיע מראש. להודיע כשאני יוצאת בדרך הביתה "אגיע עוד כך וכך בערך, בבקשה תעשי XYZ כי אני הרוסה ואני אתבאס ברמות לראות בלגן". השני הוא להתקשר אחרי כך וכך זמן עוד מהדרך, לברר אם X ו-Y כבר בוצעו, להחזיר אותה לפוקוס. ומתקשרת כמה דקות לפני שמגיעה.
השני, למדתי רק בעקבות הסרטן. אז תחסכי לעצמך. אפשר ללמוד לפני )-:
זה וואחד שיעור. תקשיבי טוב:
למדתי לקרוס.
כן כן.
עדיין לא למדתי לפרוץ בבכי כשאני מגיעה הביתה ורואה שכל מה שביקשתי לא בוצע או בוצע עקום וכיוצא בזה (הפתעה, הילדים שלי לא מושלמים), אבל אני עובדת על זה (שימי לב: במקום לבכות, אני מתפרצת בכעס. זה דפוס נלמד, וכמו שהוא נלמד, אני גם אתכנת אותו מחדש. אבל זה ייקח זמן אז סימנתי את המטרה ויום אחד אגיע אליה).
אבל כן למדתי לחזור הביתה, להרגיש שאני מותשת, להתקלח ולהכנס למיטה כי אני מותשת ולבקש מהמיטה שיעשו זה וזה וזה כי אני לא מרגישה טוב. המשפט הקטן הזה מורכב מקורס שלם שכל שלב בו היה קשה...


[u]בגלל זה אני כן חושבת שהכעס אצלי ואולי במבנה אישיות לא מוצלח.[/u]
אח, מציעה לזרוק לפח מחשבות כמו "מבנה אישיות" ובטח "לא מוצלח". מדובר בדפוסים נלמדים שתוכנתו בגיל צעיר. קצת חמלה, עדינות, חמימות, רכות ואהבה לעצמך לא יזיקו P-: זה דפוס. אפשר לאט לאט לשנות את כל המרכיבים שלו.

[u]אני גם אומרת בדיוק מה לעשות וזה לא מתבצע חצי מהזמן. אבל אולי זה בא עם יותר מדי פירוט.[/u]
למדתי שיותר מדי בקשות לא מתבצעות.
טריק 1: להשאיר רשימה עם הדרכה למחוק כל שורה אחרי שבוצעה. צ'ק ליסט וכדומה.
טריק 2: לבקש משהו אחד ואחריו עוד אחד. כשאת בתשומת לב (בדרך הביתה) מה כבר בוצע ומה עדיין לא. לך יש בראש התמונה הכוללת, לה יש בראש בלגן...

[u]אבל לא כל כך נעים היום לילדה-נערה לצעוד לבד כחצי שעה בשמונה בערב, כשזה כולל כמה רחובות לא כל כך נעימים.[/u]
אצלי הבת מוכנה ללכת קילומטרים.
זו אני שלא מוכנה.
הכל תלוי איפה. אם מדובר ברחובות ראשיים מוארים שיש בהם כל הזמן אנשים - אין בעיה. כשמדובר באיזורים נטושים חשוכים - אין מצב.
דרך אגב, ל-[po]אישה במסע[/po]: אותו כנ"ל לגבי הבן, רק שהוא עדיין צעיר מכדי להגיע לאיזורים נטושים חשוכים.

[u]אבל מה עם דברים שלא מתבצעים? בלגן? מקרים שבהם לא הבנתי כמה שמשהו יהיה לי קשה? או שהפעילה לחץ מסוים ולא קלטתי אותו?[/u]
דברים שלא מתבצעים - לבדוק איפה החוליה החלשה. קשה לה עם יותר מדי דברים שאת ביקשת אבל היא לא מסוגלת בכלל לראות? צ'ק ליסט יעזור לה? רשימה קבועה על הדלת תעזור לה? הודעות אחת אחת בווטסאפ יעזרו לה? טלפונים תוך כדי התקדמותך הביתה?
בלגן - לבקש מראש, ואם כשאת מגיעה, אז לקרוס על הספה ולשלוח אותה לסדר את הדברים אחד אחד. רצוי בסדר קבוע שיש לו היגיון, כי אחרי הרבה פעמים שתבקשי שוב ושוב אותם דברים באותו הסדר, היא תתחיל לראות אותם.

זכרי שהמכשלה מספר 1 במקרים שאת מתארת היא, שהעיניים שלה לא רואות את מה שהעיניים שלך רואות. היא ממש לא רואה אותו דבר. ולא יכולה לתפעל משהו שהיא לא רואה.
את תלמדי אותה לראות.
זה הג'וב שלך: להדריך אותה צעד צעד עד שהיא תלמד את כל הרוטינה. היא תלמד מה לראות, ומה לעשות עם מה שהיא רואה. כשאת מחזיקה לה את היד.
זה כמו שיעור קראטה שאת מלמדת אותה את הקאטה הראשונה.

לא הבנת שמשהו יהיה לך קשה - פשוט להגיד לה: "צ'מעי, לא הבנתי כמה זה-וזה יהיה לי קשה. עכשיו שהבנתי, בואי נראה איך אנחנו מסדרות שאני לא אקרוס פה". ואז את חושבת איך לתקן את המצב. מה אפשר לתקן כרגע, מה אפשר להסיק להבא.

היא הפעילה לחץ ואת לא קלטת - לא קרה שום אסון. הכל תקשורת. הכל דינאמי. מכל דבר לומדים.
את תדייקי לאט לאט.
את תלמדי לזהות את הלחץ הזה ופחות ופחות להילחץ ממנו (())

כמו שהיא תלמד בעזרת ההדרכה שלך איך לעזור לך, את תלמדי ממנה איך להרגיש ראויה, איך לא להיות אמא קורבנית, איך לבקש את מה שאת צריכה בצורה שתגדיל את הסיכוי שתקבלי שיתוף פעולה.
ולא מפני שהיא לא ילדה טובה.
אלא מפני שכל פעם שיש כשל, סימן שיש קושי. או שלא הובנת, או שהיא מתקשה בדברים מסוימים וזקוקה ליותר הדרכה וליותר תירגול.
{@

[po]אישה במסע[/po]
את מעלה משהו מעניין - עניתי לך אצלי בדף, אני לא רוצה להסיט את הדיון החשוב על הקושי של ממ .

[u]אז אחד ההיפוכים זה "אני צריכה לסדר אחריי עצמי" - והוא נכון... כל כך נכון שזה מביך כמה שאני יוצרת יותר בלאגן ממנו[/u]
שוב אני גולשת ל נושאים אחרים...
לדעתי אם את מוותרת על ה"צריכה" לגבי בן הזוג כדאי לך לוותר עיו לגבי עצמך. אם הוא לא צריך לסדר אחריו, גם את לא צריכה לסדר אחרייך, ואני מנחשת שהתגובה שלך למחשבה שאת צריכה לסדר לא יותר חיובית מלמחשבה שהוא צריך לסדר. באופן כללי, הלך המחשבה של מישהו צריך משהו הוא הלך מחשבה כללי, מעיין גישה לחיים. וויתור על "צריך" אחד מחליש גם את שאר ה"צריכים".

[po]אישה במסע[/po]
אני בהחלט מדברת עם בן הזוג על נושאים שמפריעים ואנחנו מגיעים יחד לפתרונות, אבל השיחה הרבה הרבה יותר נעימה ויש תוצאות ושינויים בשטח אם אני מגיעה אליה רגועה וצלולה לאחר חקירה.
מעבר לזה, הרבה פעמים בסוף החקירה אני מגלה שהכעס שלי בכלל על משהו אחר.
אני מכירה את הדף [po]תחזוקת בעל[/po] וזה לא שאין לנו בעיות אבל שנינו בלאגניסטים
(אם אני אכתוב את ההיפוכים... אז אחד ההיפוכים זה "אני צריכה לסדר אחריי עצמי" - והוא נכון... כל כך נכון שזה מביך כמה שאני יוצרת יותר בלאגן ממנו)

לגבי זה
[u]את קצת לא מרשה לעצמך לענות "כן!" על השאלה אם את באמת בטוחה במשהו.[/u]
אני מבינה מה את אומרת, אבל אני לא בטוחה שזה ככה. מעניין. אחשוב על זה.

[u]מקווה שהסברתי את זה איכשהו...[/u]
הסברת, לפחות לי. הדוגמא הראשונה עוררה בי רצון לשלוח אותך לקרא על [po]תחזוקת בעל[/po]{{}}, כך שלי לפחות ההסבר נחוץ.
אגבף אני קראתי ספר של ביירון קייטי, ולא קיבלתי את הרושם שאנחנו יכולים להיות בטוחים רק לגבי עצמנו. לדעתי את קצת לא מרשה לעצמך לענות "כן!" על השאלה אם את באמת בטוחה במשהו. וזה די סותר את הרעיון של חקירה, כמו שאני מבינה אותה.

אה ואני רוצה להוסיף משהו קטן.
נכון מאוד שהכעס יכול להיות מאוד בריא וחיובי וסימן שצריך לשנות משהו ועכשיו.
זה נהדר כשהכעס הוא מניע לשינוי. כמו שאדם רואה אי-צדק ומתמלא בכעס והכעס הזה מתועל לעשייה כדי להשיב את הצדק על כנו.
ובכעס כזה לא צריך "לטפל" בשיטת ביירון קייטי או בכל שיטה אחרת. הוא מבורך והוא גם חולף והופך לפעולה.
העבודה של ביירון קייטי נועדה לטפל במחשבות שגורמות לנו סבל ולא מובילות לשינוי חיובי.
ואם נעשה חקירה ונגלה שהמחשבה, נניח "זה לא בסדר שבית חולים לא תומך בהנקה" גורמת לנו לכעוס [b]ולפעול[/b] ולכתוב מכתב לאותו בית חולים וכו'
אז אין שום בעיה. אבל אם נגלה שהמחשבה רק גורמת לנו לכעוס ולהגיב בצורה לא פרודוקטיבית שגורמת לנו עוד ועוד סבל... אז כדאי לעבוד עם המחשבה.

אז יכול להיות שבכעס שלך יש את שני המרכיבים.
גם כעס שמעורבב עם רגשות אשמה וכל מיני ציפיות שלך מהבת שלך שלא מתמלאות ואפשר לעבוד על הפן הזה רגשית
וגם כעס שמאותת לך - משהו לא בסדר. הצרכים שלך לא מתמלאים. צריך לשנות משהו, מעשי, תכלס, תכף ומייד.

ממ
אני מכירה מאוד את המצב שאני מסכימה למשהו ואז בדיעבד מבינה שזה לא היה טוב לי וכבר מאוחר מדי לסגת...
זה באמת יכול להעלות הרבה כעסים.
אני אישית כשאני מותשת מרגישה רגשות מאוד קשים ולגמרי לא כיף להגיע לשם.
מאד מסכימה עם [po]בשמת א[/po] שעניין הצרכים שלך מול הצרכים שלה הוא חשוב וקריטי.

ונכון שהבעיות הן לא רק הכעס שלך אבל אם תעבדי על הכעס שלך תוכלי לראות ולהרגיש את המצב יותר בבהירות
ומתוך זה לשוחח עם הבת ברוגע ובצורה נקייה ולשנות דברים מעשיים (אצלך ואצלה ובכללים של הבית)

אני אתן לך דוגמא של "חקירת מחשבה" שעשיתי על נושא של בלאגן בבית... נראה לי שזה רלוונטי כי כתבת שקשה לך שהיא מבלגנת.

הייתה לי מחשבה על בן הזוג ש"הוא צריך לסדר אחריו" וכשזה לא היה קורה (לפעמים, לא קבוע) המחשבה הזו הייתה ממש טריגר לכעס.
אז בעבודה של ביירון קייטי שואלים -
האם זו האמת (האם המחשבה הזו היא האמת) שבן הזוג צריך לסדר אחריו?
התשובה שלי הייתה כן.
השאלה השניה - האם אני יכולה לדעת בוודאות שזו האמת, שזה נכון ב-100% שבן הזוג צריך לסדר אחריו?
לפי תורתה של ביירון קייטי (שהיא די לוגית בעיני) אנחנו יכולים לדעת בוודאות רק דברים על עצמנו (וגם זה לא תמיד פשוט, אי אפשר לדעת מה טוב ונכון עבורנו בעתיד, אנחנו לא נביאים),
שהם "העסק" שלנו. אני לא יכולה לדעת בוודאות שום דבר על בן הזוג או על אף אדם קרוב, גם אם אני מאוד בטוחה ומכירה אותו טוב.
אני לא יכולה לדעת בוודאות מה מישהו אחר צריך לעשות.
אז פה התשובה היא - לא. אני לא יכולה לדעת בוודאות שהוא צריך לסדר אחריו (אפילו שזה מעצבן!)
השאלה השלישית -
איך אני מגיבה כשאני חושבת ומאמינה שהוא צריך לסדר אחריו ורואה בלאגן בבית ?
פה כדאי ממש לדמיין את הסיטואציה עם המחשבה ולהרגיש ממש בגוף את כל הרגשות והתחושות. ולפרוט את התגובה שלך בצורה מאוד מתבוננת ולא שיפוטית:
אז בגוף - אני מתכווצת, שוכחת לנשום, הלב שלי דופק מהר ואני ממש מסמיקה מרוב כעס כשאני רואה כל מיני חפצים שלו זרוקים.
רגשות - כעס, ייאוש, זעם, עצב, עלבון
מחשבות נוספות - לא אכפת לו ממני, הוא עצלן, הוא מעצבן (ועוד מילים לא יפות), זה תמיד יהיה ככה, זה לא הוגן. כל מחשבה כזו מעלה בעצמה המון רגשות קשים.
תמונות שאני רואה בדמיון - רואה את עצמי מסדרת ומסדרת כל החיים (ושוב זו תמונה מאוד קשה ומכעיסה)
התנהגות - אני מדברת אל בן הזוג בטון לא נעים, מעירה הערות ציניות, זורקת את החפצים שלו בפינה בצורה לא מכובדת.
איך אני מתייחסת לעצמי ברגע שאני חושבת את המחשבה - מתייחסת לעצמי כאל אישה מסכנה שתלויה בחסדי הבן זוג שיסדר את הבית, אישה שבחרה בן זוג מעצבן. מרחמת על עצמי.

שאלה רביעית - מי אהיה ללא המחשבה
פה מנסים לדמיין את אותה סיטואציה רק ללא המחשבה, אז אני מדמיינת שקמתי בבוקר וראיתי המון חפצים שבן הזוג פיזר בבית בדרכו לעבודה. ואין את המחשבה והיא לא יכולה להעלות. איך אני אהיה אז ?
אני אנשום עמוק ואשים לב למצב רוח שלי הבוקר. אני אשים לב שבן הזוג כנראה מיהר לעבודה ואחייך לעצמי, הוא כזה חמוד ותמיד קשה לו לקום בבוקר.
אני אחליט מה בא לי לעשות - האם בא לי לסדר את הבית? אולי כן. אולי לא. החלטה מאוד פשוטה ונעימה.
ללא המחשבה אני שמה לב שאני סקרנית, אני קצת שרלוק הולמס - אוהבת לנחש ולהסתכל ברמזים. ואני אוהבת לראות לפי החפצים המפוזרים מה בן הזוג עשה בבוקר - אה, הוא אכל קוטג', הנה הקופסה.
הוא מדד את החולצה הזו וכנראה החליט לא ללבוש אותה. יופי היא באמת לא משהו.
פתאום אני מרגישה קלילה. ואם לא בא לי לסדר אני אשאיר את הבית ככה. ואולי כן בא לי אז אני אסדר כמה שיתחשק לי. ואולי בערב אני אבקש ממנו לסדר יחד איתי.
הכל ברוגע ובמצב רוח הרבה יותר טוב.

איך עד כאן ? מדבר אלייך ? יש גם היפוכים אבל לא רציתי בינתיים לכתוב, גם ככה כתבתי ממש הרבה.
זו צורת חשיבה שצריך ללמוד אותה...

[u]אבל כן הייתי מנסה לעודד אותה להתגבר על הפחד אם אין לו סיבה אובייקטיבית[/u]
היא לא מהפחדניות. ממש לא. היא פשוט עוד קצת צעירה.

אישה, מה שאת כותבת מאוד מדבר אלי. באמת. זה פשוט אבל רק חלק קטנטן בפתרון. והאמת היא שהליכה בערב היא עוד לא לעניין בגיל הזה. קצת מוקדם. שוב, במרחק סביר, היא הולכת. מרחק ארוך, לא מתאים עדיין.

[u]ואיך אפשר להיות פחות מותשת מהעבודה? יש לך אפשרות לשנות קצת את שיגרת העבודה כך שיתאפשר לך יותר רווחה נפשית? מותשות יכולה להביא לידי רוגז וקוצר רוח.[/u]

אני הולכת לוותר על משהו בעבודה. אבל זה לא יוריד ממש מהעומס בשנים הקרובות. יש תחרות גדולה וכדי לקבל קידום חייבים לעבוד המון :-(.

[u]אם היא עושה 50% מזה, תזכרי שהיא עושה את זה בשבילך! בעיניי זה מראה על הרבה אכפתיות כלפייך[/u]
נכון מאוד. כמו שאמרתי, היא מקסימה אמיתית ואכפתית. אני ממש, אבל ממש, אבל ממש, רוצה להפסיק לכעוס עליה. כמובן שהיא גם נהנית מכך שיש סדר וסובלת מאוד כשהיא לא מוצאת את בגד הריקוד שניה לפני שהיא צריכה לצאת. אבל ברורה לי האכפתיות שלה.

[u]ועוד משהו, תבדקי אם דרישות הפרפקציוניזם שלך מעצמך זולגות אל הבת שלך. זה בגלל שאני זוכרת את השיחות איתך משנים קודמות ואת הלהט והנחרצות. אם אני טועה, מומלץ למחוק...[/u]
אוי, פלונה. ממש מצטערת. לא זוכרת שיחות. האם שינית ניק? אני לא פרפקציוניסטית בבית. כן דורשת לימודים רציניים (אבל לאו דווקא פורמליים. אלא קריאה וכו').

[u]אבל גם ממש לא נעים כשאמא באה לאסוף אותך עצבנית נורא.[/u]
אוי, כמה שזה לא נעים לה. היא ממש היתה במצוקה אתמול. נשבר לי הלב. לא מצליחה לעבוד הבוקר בכלל. וזה יום המחקר שלי!

כן. להיות יותר מדויקת במה שאני צריכה/רוצה. להבהיר בפירוש ובקצרה. לא להסכים למה שיגמור אותי.
אבל מה עם דברים שלא מתבצעים? בלגן? מקרים שבהם לא הבנתי כמה שמשהו יהיה לי קשה? או שהפעילה לחץ מסוים ולא קלטתי אותו?

אני חושבת שהכעס הוא ממש לא מוצלח בהורות. הוא יוצר חוויות לא נעימות ובלתי נשכחות וגם קצת מפחיד :-(. אני רואה שהיא ממש מנסה להיות "ילדה טובה" אחר הכעס. בא לי למות מזה. ואני באמת לא מהמשתוללים.

ממ

אם אני נסחפת למחוזות פמיניסטיים רחוקים ולא רלוונטיים את מוזמנת לעצור אות בכל רגע.

היה יום אחד שהשכנים, שחיים בבית בצד השני של הכביש, ממש מול הבית שלי, עשו מסיבה. ובאותה מסיבה היו כמה אנשים שהם מכרים רחוקים שלי. נתקלתי בהם בעבר, והם נתקלו בי, אבל אנחנו לא חברים ואפילו לא ידידים. ויצא שבאותו יום הלכתי לזרוק בקבוקים למחזור. למזלי, בעיר שלי יש מודעות למחזור. היום יש מכלי מחזור בערך להכל, והפרדה של פסולת רטובה ויבשה. אז עדיין לא היה את כל זה, אבל היו מחזוריות בכל פינה. במרחק הליכה ממש קצרה ממני יש שלושהי מחזור לנייר, שניים לבקבוקים, ואחד לקרטון. הקרוב ביותר לביתי הוא אחד שיש בו הכל - נייר בקבוקים וקרטון. חמש דקות לשם וחזרה. אז הלכתי לשם, לזרוק בקבוק למחזור. ומכרה שלי ראתה אותי. והיא שאלה אותי [b]את לא פוחדת לצאת החוצה בחושך?[/b]
ואני הופתעתי. כי למה שאפחד? לא חשוך פה, זה הבית שלי, הרחוב שלי שאני מכירה. אני גם לא פוחדת להסתובב במקומות רחוקים יותר בעיר בשעות מאוחרות יותר בלילה. אבל אז היה מוקדם יחסית, אחת עשרה סך הכל, והלכתי ממש קרוב - בסך הכל לזרוק זבל. והיא אמרה שהיא פוחדת.
ואני חשבתי על זה שנער לא היה אומר את זה. ושמלמדים נערות ונשים בחברה שלנו לפחד. ולא שאין ממה - העולם שאנחנו חיות בו הוא לא עולם ידידותי במיוחד לנשים. אולם יצא לי כבר להפר בחיי כמה טאבואים, שנשים אחרות אמרו לי שהן במקומי היו פוחדות, לראות שלא קורה כלום. ממש כלום.
כמו הפיל שכשהיה קטן נקשר לעמוד, ובבגרותו לא מנסה להשתחרר מהכלא שמזמן לא יכול לכלוא אותו, כך גם את הנשים מחנכים מילדות לפחד, כדי שלא תעזנה לצאת מגבולות המקובל בחברה. והרבה פעמים מתברר שאין בכלל ממה לפחד.

ולכן אני שואלת (ומקווה שלא יוצא שאני נטפלת לקטנות, מתייחסת לנקודה קטנה שקשורה עקיפין לנושא ועוד מדברת עליה זמן רב), הרחובות האלו - הם באמת לא נעימים? כלומר - מבחינה הגיונית, באמת עדיף לא ללכת בהם? או שזה פחד שמסיבות כלשהן ילדות ונערות נוטות לקבל ולהפיץ, ולמען אמת הוא מחליש אותן ומגביל אותן, ולא מסייע להן להימנע מסכנות אמיתיות?
יצא לי ללכת יותר מחצי שעה, בשעות יותר מאוחרות משמונה. ואחי הקטן גם עושה את זה.

אני בעד לכבד את הפחד שלה, אבל אני ג בעד לנסות לחזק אותה כך שלא תפחד. גם ככה החברה שלנו מחלישה את כל חבריה ומשדרת חוסר אמונות ביכולות הגופניות שלנו. גם ככה החברה מחלישה נשים במיוחד, ואפילו בצורה כפולה בהקשר הזה. אז לפחות את יכולה להסביר לה את ההיבט הפמיניסטי, ואת ההחלשה שיש בפחד הזה.
אני לא אומרת שאם היא פוחדת תכריחי אותה ללכת, אבל כן הייתי מנסה לעודד אותה להתגבר על הפחד אם אין לו סיבה אובייקטיבית

<אין לי שמץ של מושג איפה את גר ומה הם הרחובות הלא כל כך נעימים הללו, כך שקחי בחשבון שאולי מה שאני אומרת לא רלוונטי למקרה הפרטי שלך>

[u]יש לי ייסורי מצפון[/u]
אני חושבת שהרבה מתחיל כאן.
כך לפחות זה עובד אצלי.
יש לי ייסורי מצפון, אז אני מכניסה את עצמי לסיר לחץ - יודעת שאני עמוסה, אבל לא יכולה להגיד לבת שלא אוכל לאסוף אותה, אז מבטיחה לבוא לאסוף, ואז מדברת איתה מהדרך כבר עייפה וקצת עצבנית, אבל - ייסורי מצפון - אז לא אומרת לה לרדת למטה 7 דקות לפני הזמן. ואז, כשהיא מאחרת - מתפוצצת.
מוכר.
ואני חושבת שהדרך עוברת בהתמודדות עם ייסורי המצפון. לוותר עליהם. ככל שניתן.
וממקום נקי לחשוב:
לגמרי נכון ש -
[u]לא כל כך נעים היום לילדה-נערה לצעוד לבד כחצי שעה בשמונה בערב, כשזה כולל כמה רחובות לא כל כך נעימים.[/u]
אבל גם ממש לא נעים כשאמא באה לאסוף אותך עצבנית נורא.
לכן, לפעמים - לוותר על ההליכה לחברה מראש. אולי החברה תבוא אליה? ואותה יקפיצו בחזרה? ואם לא היא אז חברה אחרת?
ואולי בפעם אחרת - כן לחזור ברגל, אבל ב 18:00 כשהרחובות עוד מלאים, ולא ב- 20:00.
בלי ייסורי מצפון, פשוט לבדוק במסגרת הנתונים הקיימים (את עובדת ועמוסה, זה בסדר, והיא רוצה חברות ושקועה בחייה, הכל בסדר, ואין הרבה עזרה מסביב - חבל אבל אף אחד לא אשם בכך) - מה הכי מתאים לה? וכך לפעול.

[u]אמא (אני) עסוקה כבר כמה שנים ומגיעה למותשות.[/u]
ואיך אפשר להיות פחות מותשת מהעבודה? יש לך אפשרות לשנות קצת את שיגרת העבודה כך שיתאפשר לך יותר רווחה נפשית? מותשות יכולה להביא לידי רוגז וקוצר רוח.

[u]אני גם אומרת בדיוק מה לעשות וזה לא מתבצע חצי מהזמן[/u]
כי זה לא משהו שאכפת לה או מעניין אותה. הראש שלה עסוק בעניינים חשובים אחרים. אם היא עושה 50% מזה, תזכרי שהיא עושה את זה בשבילך! בעיניי זה מראה על הרבה אכפתיות כלפייך.

ועוד משהו, תבדקי אם דרישות הפרפקציוניזם שלך מעצמך זולגות אל הבת שלך. זה בגלל שאני זוכרת את השיחות איתך משנים קודמות ואת הלהט והנחרצות. אם אני טועה, מומלץ למחוק...

[u]כמה זה "קצת"? וזה באמת משנה - החושך? <אומרת מי שהייתה הולכת ברגל (בד"כ לא לחברים, אלא לחוג, ביסודי, ולבית הספר, בחטיבה ובתיכון) יותר משני קילומטרים>.[/u]

אני איתך לחלוטין, אישה. בתי ואני צועדות והולכות בהנאה רבה לכל מקום, גם אם מדובר בשעה הליכה. אבל לא כל כך נעים היום לילדה-נערה לצעוד לבד כחצי שעה בשמונה בערב, כשזה כולל כמה רחובות לא כל כך נעימים. הן די פוחדות. כזה קרוב לבית ועשר דקות הליכה, אין בכלל היסוס.

[u]ויש גם חברות רחוקות קצת בשביל ללכת ברגל. עכשיו גם מחשיך ב-17:00[/u]
כמה זה "קצת"? וזה באמת משנה - החושך? <אומרת מי שהייתה הולכת ברגל (בד"כ לא לחברים, אלא לחוג, ביסודי, ולבית הספר, בחטיבה ובתיכון) יותר משני קילומטרים>.
כלומר - זו אפשרות שקיימת. בבית הורי לבקש טרמפ זה היוצא מן הכלל. למשל, אם מישהו מאחר, אם יורד גשם, אם המקו אליו צריך להגיע הוא בעיר אחרת. ברוב המקרים הולכים ברגל. גם כמה קילומטרים.
וזה אחד הדברים שאני מודה עליהם מקרב לב להורי, ובעיקר לאימי. זה פעילות גופנית, זה בריאות, זה תחושת מסוגלות, זה אי תלות באמציע תחבורה למיניהם. באופן כללי, אני מאמינה שרו בי האדם בימינו לא זזים מספיק, לא פעילים מספיק גופנית. ציידים-לקטים באופן טבעי הולכים ביום יותר משישה קילומטרים. כך שכמה שאני לא אלך ברגל, כנראה שאני עדיין אהיה בחוסר...

[u]לדעתי, עם בת שקרובה אלייך, את לא צריכה לפרט מה קורה לך. חלק מזה היא מרגישה, ולא צריך מעבר לכך. את צריכה לפרט המ את מבקשת ממנו לעשות.[/u]

מעניין!

אני גם אומרת בדיוק מה לעשות וזה לא מתבצע חצי מהזמן. אבל אולי זה בא עם יותר מדי פירוט. הממ....

[u]נדמה לי (מהתיאור הקצר שיש פה, יכול להיות שאני לחלוטין לא בכיוון) שהבת שלך דורשת/מבקשת משהו שאת לא רוצה לתת לה, ואין לך אפשרות לסרב, או שאת לא מציבה גבול בצורה ברורה, ומכאן הכעס.[/u]

זוהי נקודה שאני מסתבכת איתה. עד היום הגבולות היו ברורים מאוד. אני מאמינה במבנה וגם לא היתה לי ברירה, כי אני בעצם אמא במשפחה חד הורית. התוצאות של זה גם היו מעולות: רוגע יחסי והרמוניה. אבל משהו משתבש כבר כמה זמן. היא לא בת דרשנית. זה כן קצת אופייני לגיל שלה לרצות דברים, וגם נורא להתלהב מפעילות עם חברה נגיד, שקשה להגיד לה "לא". אתמול כשהתקשרה לבקש ללכת לחברה, אז הייתי באמצע ישיבה חשובה. המטרה היתה טובה, ללכת לחנות לדברי ציור להשלים ציוד שהיא ממש רוצה כבר זמן רב (היא ציירת מחוננת וגם רקדנית :-) ).
כל זה במסגרת סבירה. המילייה שלנו הוא של [po]פשטות מרצון[/po] ברובו, חלק מהחברות היו בחינוך ביתי, חלק ממשפחות צנועות אחרות. היא מעריכה מה שנותנים לה והכול סביר מאוד.
אז מה השתנה? מתבגרת קצת. אמא (אני) עסוקה כבר כמה שנים ומגיעה למותשות.

[u]ואז היא מחליטה אם היא הולכת לחברה וחוזרת ברגל מעט לפני החשיכה. או שמתאמים עם אבא שיחזיר, או סבא.[/u]

אצלנו זה לא אפשרי (לעתים רחוקות מאוד, סבא). ויש גם חברות רחוקות קצת בשביל ללכת ברגל. עכשיו גם מחשיך ב-17:00.

אבל, שוב, הבקשות שלה סבירות. בגלל זה אני כן חושבת שהכעס אצלי ואולי במבנה אישיות לא מוצלח.

אבל אתן כנראה צודקות. אני
_לא מספיק מחוברת למקום בתוכך שמרגיש שהוא ראוי שהצרכים שלו יסופקו.
האמא המקריבה שבתוכך מצד אחד שוכחת שגם את בן אדם, ומצד שני כן מצפה שהיא תבין את זה.
אין סיכוי שהיא תבין את מה שאת לא מבינה._

[u]אולי הפירוט מוגזם? לאיזו רמה של הסבר של מה קורה לי צריך להגיע עם ילדה שמתחילה להתבגר (אבל עדיין רק בהתחלה שבהתחלה)?[/u]
אני חושבת שעדיף לפרט בפעולות שאת רוצה שיתרחשו ולא בממדי הסבל שלך אם הן לא מתרחשות.
אני עוברת דברים מאוד דומים עם ילדה בגיל דומה ורואה שלפעמים ממש חשוב להגיד לה מראש:
אחרי שאת אוכלת, תרחצי את הצלחת וגם את הכוס, תנגבי את השולחן ואת הסכום תשימי לב שאת מניחה ב..
הוראות מדויקות מאוד תורמות להצלחת הביצוע .
לדעתי, עם בת שקרובה אלייך, את לא צריכה לפרט מה קורה לך. חלק מזה היא מרגישה, ולא צריך מעבר לכך. את צריכה לפרט המ את מבקשת ממנו [b]לעשות[/b].

אני מאוד מכירה את המצבים האלה.
ומסכימה עם בשמת.
הבנתי שלהכיר בצרכים שלי זה לפעמים להודיע לה - מראש - שלא אוכל לאסוף אותה. כי אני חוזרת בערב מותשת מאוד.
כשמדברים על זה מראש זה לא בכעס.
ואז היא מחליטה אם היא הולכת לחברה וחוזרת ברגל מעט לפני החשיכה. או שמתאמים עם אבא שיחזיר, או סבא.
ועוד דרך, אם כן הבטחתי לאסוף, ומתברר שאני באמת רוצה להגיע הביתה, אז אני מצלצלת 10 דקות לפני שמגיעה ומבקשת שתרד עכשיו למטה. היא יורדת ומחכה לי.
ההצעות שלי נשמעות טכניות, לעומת כל מיני שיטות עמוקות יותר לטיפול בכעסים. אבל אני חושבת שלפעמים הן חלק מפתרון הבעיה. כי הן עוברות דרך ההכרה בצורך שלך. והן מונעות את התסכול והפיצוץ.
תזכרי תמיד שזו לא היא שאמורה לראות את הצרכים שלך ולהתחשב בהם - זו את. את בעל הכוח והסמכות, את זו שקובעת את הכללים וההתנהלות.
בתקופות עמוסות - להוריד למינימום את כל הלהביא/להחזיר/ וכדומה. להבהיר שאת עמוסה, זו נקודת המוצא, ולפיה מתכננים את מהלך היום.

[u]לסיטואציות עם כעסים גדולים שברור לי שהבעיה בעיקר אצלי.[/u]
אני לא בטוחה שהבעיה בעיקר אצלך ממ, ואני לא חושבת שכעסים הם תוצאה של אי הבנה. לדעתי יש כעס טוב, מדוייק. כזה שמשדר בצורה ברורה את הצרכים של האמא.
להמיר מרגש למחשבה לי אישית לא נשמע פתרון - יותר כמו שיטת הדחקה. אם כבר, אז להיות ברגש, להרגיש אותו, להיות נוכחת בו.
ומסכימה עם בשמת. ועם ניחוח.

וגם - לי נראה שהכעס עולה איפה שאין ברירה. אם הבת לא יכולה לחזור הביתה לבד, אז אין לך ברירה חוץ מלקחת אותה. ומן הסתם, לא תשאירי אותה לרעוב גם אם אין לך כוח להכין ארוחת ערב.

ושוב מסכימה עם בשמת. אני לא בעד לשאול אותה למה היא רוצה ארוחת ערב בחלקים.אני בעד להגיד לה בצורה ברורה - לא מתאים לי ארוחת ערב בחלקים כרגע, כי אני עייפה ומותשת. לא מתאים לי לחכות לך, אני עייפה אחרי יום עבודה ארוך. להציב גבול בצורה ברורה. נדמה לי (מהתיאור הקצר שיש פה, יכול להיות שאני לחלוטין לא בכיוון) שהבת שלך דורשת/מבקשת משהו שאת לא רוצה לתת לה, ואין לך אפשרות לסרב, או שאת לא מציבה גבול בצורה ברורה, ומכאן הכעס.

[u]אשמח לפרט על זה אם נשמע שזה מתאים לך.[/u]

בטח! תודה, ניחוח!

בשמת, שלחתי לפני שקראתי את התוספת שלך. אקרא מיד עכשיו!

[u]בעיה ראשונה היא הציפיות שלך. תיפטרי מהציפיות. במקום ציפיות, תגדירי לעצמך "מה אני רוצה שיקרה".[/u]

נכון, בשמת! ראשית, תודה על שכבר הגבת, על אף שאת צריכה לרוץ. זה נוגע ללב.
כפי שאמרתי, ברור לי שהציפיות הללו לא לעניין וגם לא הגיוניות. הן נשענות על תפיסה שיש לפיצית (כבר לא פיצית :-) ) נפש מגובשת ואתית. זה ממש מגוחך.
ההמרה של ציפיות ב"מה אני רוצה שיקרה" היא חשובה מאוד. אשנן אותה כל הזמן בימים הקרובים.

[u]תיפטרי מהציניות, הסרקזם וכל היתר.[/u]
זה יותר יצירת רגשות אשמה פולניים :-(. אבל הבנתי למה את מתכוונת כמובן.

[u]מקרה הנוכחי: שני דברים היה מועיל לך לשתף. א. להגיד לה שאת מותשת וגמורה לגמרי. ב. שתרד עכשיו למטה כי היא חייבת לחכות לך - את לא יכולה לחכות לה. נקודה.[/u]

או. אני כן משתפת אותה די הרבה, כי יש בינינו תקשורת (או הבנה) נשית טובה מגיל אפס. אני אפילו אמרתי לה משהו כמו "אני עובדת כל כך קשה, וכשאני באה לבלגן, אני מרגישה עלובה ומסכנה." וכך כמה פעמים עם פירוט די פיגורטיבי. אבל אולי אני משתפת [b]אחרי[/b] שאני נכנסת לבית עם צלחת עם אוכל ושולחן מלוכלך? [b]וצריך לפני, כמניעה?[/b]

אולי הפירוט מוגזם? לאיזו רמה של הסבר של מה קורה לי צריך להגיע עם ילדה שמתחילה להתבגר (אבל עדיין רק בהתחלה שבהתחלה)?

[u]ייתכן שהיא תצטרך לבטל פגישות עם חברות למשך כמה זמן כדי לחסוך לך את ההתרוצצויות האלה כרגע, כדי שלא תעמדי שוב בפני מצב כזה.[/u]

גם פה, בשמת יקרה, איתרת כמובן (כתמיד) על נקודה רגישה. יש לי ייסורי מצפון שבגלל שאני בעצם מגדלת אותה לבד, אז יש לה פחות "שירותים הוריים" של הסעות וכו' מלחברות אחרים. זה לא מדויק. משום שהיא בת יחידה, אז תשומת לבי ההורית מופנית כלפיה בלבד. אך יש לה אמא עסוקה ועמוסה (חיים אקדמיים ואדמיניסטרטיביים מאוד לחוצים בשנים אלה).

היי, אני ממש ממליצה על [po]העבודה של ביירון קייטי[/po] לכעסים...
יש לי תינוק קטן אז לא יכולה לייעץ לגבי מתבגרת אבל באופן כללי לסיטואציות עם כעסים גדולים שברור לי שהבעיה בעיקר אצלי - זה עוזר בצורה מדהימה.
אשמח לפרט על זה אם נשמע שזה מתאים לך. (אני לא מומחית אבל פשוט עושה את "העבודה" באופן קבוע...)
מעבר לזה, אם יש דברים ספציפיים שמפריעים לך וחוזרים על עצמם, כמו העניין של ארוחת הערב -
אפשר לדבר עם הילדה ולקבוע כללים חדשים, נשמע שהיא משתפת פעולה ורגישה אז אפשר בצורה נעימה להסביר לה שקשה לך להכין ארוחת ערב בצורה כזו ולחשוב ביחד איתה על פתרונות -
חשוב שהיא תציע גם הצעות ושתשמעי ממנה למה היא מבקשת ארוחת ערב ב"חלקים", אולי תגלי משהו שאת לא יודעת.

את יכולה גם להסביר לה שכרגע את בתקופה עמוסה בעבודה (זמנית?) ויש דברים שתצטרכי להפחית בעשייתם (כגון איסוף מחברה) ולחשוב ביחד על חלופות -
אולי להזמין חברות אליה יותר ?

בכל מקרה את נשמעת מותשת והכעס שלך לגמרי ברור ומובן
ואת אמא נהדרת שעובדת על עצמה וזה נפלא.
(())

נו ככה זה כשממהרים: הכעס עולה, כי את לא מספיק מחוברת למקום בתוכך שמרגיש שהוא ראוי שהצרכים שלו יסופקו.
האמא המקריבה שבתוכך מצד אחד שוכחת שגם את בן אדם, ומצד שני כן מצפה שהיא תבין את זה.
אין סיכוי שהיא תבין את מה שאת לא מבינה.
כשתתני לגיטימציה מלאה לתשישות שלך ולצרכים שלך, ואז תתקשרי אותם לבתך - היא תקשיב לך ותבין אותך.
זו עבודה קודם כל של דיוק בתוכך, ואחר כך של שידור המסר הזה בצורה מדוייקת וברורה לבתך.
רק כשאת תרגישי שמגיע לך שיתוף פעולה, הבנה ועזרה ממנה - המסר הזה ייקלט אצלה.

כל עוד את לא באמת מרגישה ראויה, היא לא קולטת, ואת משפריצה כעס שמקורו בחוסר האונים של הילדה הקטנה שבתוכך, שמצפה לטיפול הורי ואין.

שוב סליחה על הקצרנות. אני רצה.

תודה על התגובות!

[u]אם תביני שהכעס עולה כשיש לך צורך לשלוט בסיטואציה ואין לך הבנה כיצד לעשות זאת בדרך הנכונה והנעימה, את תעצרי ותשני כיוון.[/u]
נעמי, האם לזה התכוונת שכעס פירושו שאנו לא מבינים?
ובנוגע להמרה של הכעס מרגש למחשבה. את כמובן צודקת. זה מה שאני מנסה לעשות ונתקעת בו. אני מחשיבה עצמי כיצור מספיק קוגניטיבי כדי לעשות זאת. אבל פעמים רבות זה ממש לא מצליח.

[u]במקום ציפיות, תגדירי לעצמך "מה אני רוצה שיקרה"[/u]
במקום ציפיות [b]ממנה[/b], תבני בהירות לגבי מה את צריכה [b]לעצמך[/b]. למה את זקוקה כרגע. ואז לתקשר את זה בצורה בהירה וחד משמעית.

[u]באוטו בדרך לאסוף אותה מחברה אחרי יום עבודה מתיש, התקשרתי מראש להגיד לה שתהיה לחלוטין מוכנה כשאגיע וזמינה עם הטלפון. היא שאלה בטון קצת מתפנק "למה שלא תעלי למעלה?". להבת הכעס נדלקה. אמרתי משהו כמו "כן, אחרי יום עבודה, אחנה את האוטו במקום ללא חניה, אטפס לדירה של חברה שלך...". כמה דקות לפני שהגעתי, הודעתי לה שתחכה בחוץ. כשהגעתי, לא היתה עדיין שם. המתנתי דקות ספורות. כשנכנסה, רתחתי ממש.[/u]
ממש קצר, טוב? חייבת לרוץ...
[list=1]
[*] בעיה ראשונה היא הציפיות שלך. תיפטרי מהציפיות. במקום ציפיות, תגדירי לעצמך "מה אני רוצה שיקרה".
[*] תיפטרי מהציניות, הסרקזם וכל היתר. הם מטשטשים את המסר שלך וגורמים לרגשות לא נעימים אצל הבת, שמפריעים לה לקלוט את מה שבאמת חשוב לך.
[*] במקרה הנוכחי: שני דברים היה מועיל לך לשתף. א. להגיד לה שאת מותשת וגמורה לגמרי. ב. שתרד [b]עכשיו[/b] למטה כי היא חייבת לחכות לך - את לא יכולה לחכות לה. נקודה.
[*] אם היא בכל זאת פישלה ולא היתה שם - את שואלת אותה, מה היה לא ברור פה? מה גרם לה להתעלם מבקשה מפורשת של אמא עייפה? ואת מקשיבה לה. ואת מחליטה מחדש באילו תנאים את מוכנה לעשות דברים למענה. ייתכן שהיא תצטרך לבטל פגישות עם חברות למשך כמה זמן כדי לחסוך לך את ההתרוצצויות האלה כרגע, כדי שלא תעמדי שוב בפני מצב כזה.
[/list]

העיקרון: לתקשר את הצרכים שלך בצורה עדינה אך תקיפה.
ואם אין שיתוף פעולה, לדאוג שצרכייך יטופלו לפני שלה. אם יש שיתוף פעולה, את מוכנה להקריב קצת את צרכייך כדי לטפל בה (לנסוע לקחת אותה אפילו שאין לך טיפת כוח לזה).

יש חוק מאוד פשוט שאת יכולה להיעזר בו: "כשאנחנו כועסים זה סימן שיש משהו שאנחנו לא מבינים".
כשאנחנו חשים כעס שהוא מתבטא בתחושה פיזית, זה אומר שהראש שלנו לא עובד במיטבו.
לראייה, כשאנחנו נרגעים, שואלים שאלות הבהרה על המצב ומגיעים להבנות, הכעס מתחלף בהבנה ובחמלה.
לכן, ברגע שהתחושה של הכעס מתחילה להיווצר , תעצרי!
קחי נשימה עמוקה ותעבירי את כל האנרגיה של התסכול/רגש למחשב שבראש שלך.
מיד תתחילי לעשות סדר ולשאול שאלות:
למה אני כועסת?
מה באמת קורה כאן?
מה אני לא רואה ולא מבינה?
האם אני צודקת או שאני יכולה להתגמש ולהבין משהו אחר ממה שאני מבינה?
האם הכעס יתרום לי להשיג את מה שאני רוצה או שיש דרך יותר נעימה ונכונה להשיג את מה שאני מחפשת?
ברגע שהאנרגיה הרגשית תהפוך לאנרגיה מחשבתית, יהיה לך כבר יותר קל.
אוויר יותר קל ממים.
השאלות יחליפו את סימני הקריאה הקוראים לך לכעוס.
הרצון להתפתח ולהשתנות יחליף את הרצון להתעקש על דרכך.
זה דורש תרגול אך קודם כל זה דורש הבנה לכך שכעס נובע מחוסר הבנה.
אם תביני שהכעס עולה כשיש לך צורך לשלוט בסיטואציה ואין לך הבנה כיצד לעשות זאת בדרך הנכונה והנעימה, את תעצרי ותשני כיוון.
יש הרבה דברים שאנחנו כועסים עליהם כי אנחנו לא מבינים אותם.
במקרה שתיארת, את מבינה בהחלט את המצב.
את כותבת מתוך מודעות עמוקה ומתוך חוסר שליטה.
ייתכן שחוסר השליטה נובע מהצורך שלך להביע את עצמך רגשית....כמובן שזו לא הדרך.
כשיש לנו כעסים על דברים שאין לנו בהם הבנה, כדאי להתייעץ עם מישהו מהצד שיעזור לנו להבין.
במקרה שלך.....תביני, תפנימי, קחי שליטה על הצורך שלך להביע רגשות ובמקום זה תביעי את עצמך דרך תקשורת ברורה, נקייה וחכמה.
יש לי הרגשה שאת זה הבת שלך יכולה ללמד אותך (:

אני זקוקה לעזרה :-(.

יותר מדי, הרבה יותר מדי, כועסת על הבת הנפלאה שלי. היא בהתחלה של ההתחלה של גיל ההתבגרות. אז היא נכנסה לשלב שבו היא משאירה בלגן אחריה, וגם יש בו מעט נרקסיזם ודרמטיות. אבל סך הכול, מלאכית ורגישה לזולת ובעלת אישיות נהדרת במיוחד.

זה לחלוטין אני. אני כועסת. יש בי מין ציפיה רגשית לא סבירה שתבוא עם מערכת ערכים מובנית, שבאמצעותה תבין שכשהבית מבולגן וכשהיא משאירה לכלוך אני סובלת בצורה בלתי רגילה. יש ציפיה שתבין שלאסוף אותה מחברה בערב אחרי יום עבודה מתיש, שכלל כמה נסיעות, זה קשה ממש, ולכן שלא תבקש ממני לעלות לחברה וגם לא תיתן לי לחכות בחוץ (בסך הכול חיכיתי 4 דקות). יש ציפיה שתבין שאי אפשר לבקש ממני ארוחת ערב בשלושה חלקים מפוזרים על שעה וחצי כשאני כבר הרוסה.
ואני כועסת.
קוגניטיבית, אני לחלוטין מבינה שהציפיה לנפש הזולתנית המוכנה הזו היא מגוחכת. מבוגרים בעצמם לא תמיד רגישים לזולת. אני גם לחלוטין יודעת באופן אובייקטיבי (באמת אובייקטיבי) שהיא טיפוס נעים בצורה בלתי רגילה. אני לא מדברת על ילדים שבבית בלתי נסבלים לעתים ובחוץ מקסימים (שזה גם סביר). היא מקסימה גם אלי ורגישה ומעניקה חום ואהבה, ומוכנה ללמוד.
תמיד היו לנו יחסים טובים בצורה בלתי רגילה ודי שלווים.
ועכשיו אני כועסת.

אני טיפוס די כועס. ירשתי את זה מאבא שלי, שהוא כועס כל הזמן. זה ממש מבחיל אותי. אני לא סובלת אותו ואת הכעס הקדוש שלו. גדלתי בתוך ביצת הכעס המבחילה שלו.
בניגוד לו, אני מודעת לעצמי ועובדת על עצמי ומאוד מאופקת בדרך כלל ונדיר שאשתמש במילה מרושעת.

אבל אני כועסת על המתוקה שלי יותר מדי. זה הורג אותי. היא כל כך סובלת מזה!
אתמול בערב, באוטו בדרך לאסוף אותה מחברה אחרי יום עבודה מתיש, התקשרתי מראש להגיד לה שתהיה לחלוטין מוכנה כשאגיע וזמינה עם הטלפון. היא שאלה בטון קצת מתפנק "למה שלא תעלי למעלה?". להבת הכעס נדלקה. אמרתי משהו כמו "כן, אחרי יום עבודה, אחנה את האוטו במקום ללא חניה, אטפס לדירה של חברה שלך...". כמה דקות לפני שהגעתי, הודעתי לה שתחכה בחוץ. כשהגעתי, לא היתה עדיין שם. המתנתי דקות ספורות. כשנכנסה, רתחתי ממש.
היא סבלה נורא :-( :-(. היא הזכירה לי שאמרתי לה שכשאכעס תזכיר לי שהבטחתי להפסיק עם זה ושמיד אפסיק. לא ממש הצלחתי לשלוט בעצמי. שתקתי, אך מדי פעם עוד אמרתי משהו והאווירה היתה עכורה מאוד.

אני עמוסה בעבודה בצורה בלתי רגילה, ולא רואה כעת אפשרות להוריד ממש מהעומס. זה יקרה, אבל לא בעתיד הממש קרוב.

חברות באופן יקרות וחכמות, מה דעתכן? אודה על תגובות ועצות.

על הצדדים החיוביים והשליליים של הכעס:
http://www.haaretz.co.il/literature/prose/1.1662577

שלום, מחפשת את דף המקור שבו סוניה כתבה ומשם נלקחו הציטוטים שלה.. אולי מישהי יכולה להפנות אותי?
תודה!

אני מאוד מזדהה.
אני חושבת שעם אנשים קרובים מרגישים יותר משוחררים ומתנהגים בצורה יותר פתוחה - לטוב ולרע.
במקרה של הרע - את בטוחה באהבתם של הקרובים אליך ויודעת שהם ישארו איתך ויקבלו גם את המגרעות.

כעס אצלי מגיע כתוצאה מאכזבה. עם המשפחה הגרעינית אתן ״דרור״ לכעס אצל אחרים לא אראה אותו. איך אני מצליחה עם אחרים שאושרם פחות מעניין אותי להשתלט על הכעס באופן שלם ודווקא אצל אהוביי אני נופלת? אולי השליטה בכעס בעצם קשורה לדרגת האהבה?מעניין באילו כלים אני משתמשת שלא במודע... ולא, אני לא סופרת עד 10, אני פשוט שולטת בכעס ולעולם לא מראה אותו

ווואוו, איזה דף משובח.
תודה לכל המשתתפות.
לפעמים רק לדעת שאת לא לבד - זה גם עוזר!

_אני אכתוב לך איזה דברים עוזרים לי לכעוס פחות על הילדים בתקווה שמשהו מזה אולי יעזור גם לך.
קודם כל כשאני מזהה התחלה של כעס אני משתדלת לתפוס קצת מרחק מהילד, לנשום עמוק ודוחה את הטיפול במה שהרגיז אצל הילד אותי לאחר כך (למשל אם הילד שפך משהו על רצפה אני מדמיינת שזה פשוט נשפך משמים ולילד אין קשר לזה ואז כשכבר ניקיתי ונרגעתי אני מחליטה מה לעשות- למשל במקרה הזה לדעתי אין מה לעשות, חוץ מלומר "שפכת את המרק וזה לא נעים, לא נורא בפעם הבאה בטח תצליח לא לשפוך").
לפעמים אני כ"כ כועסת שאני צריכה לצאת לחדר אחר כדי לתפוס מרחק ולהרגע.
שמתי לב שכשאני עושה פעילות גופנית (למשל, יוצאת להליכה בערב אחרי שהילדים ישנים) אני כועסת הרבה פחות.
כשאני צופה התפרצות ומזג האויר בחוץ נעים- אני פשוט אורזת בשיא המהירות (זה מאד עוזר להפיג מתח וכעס כשאני לוקחת תיק, שמה חיתול, מים, פרי או קרקרים וכל זה בתנועות חדות וכועסות, הייתי מעדיפה כמובן לעשות את זה ברוגע אבל גיליתי שתנועות גדולות מפיגות את הכעס האמיתי) ויוצאת אתם החוצה ואז אני שולטת בעצמי הרבה יותר והכל נרגע ובזמן שהילדים משחקים יש לי זמן לחשוב על הדברים ולהרגע.
עוזר לי גם להזמין אנשים (וזה מאד קשה לי אז אני מפרקת את זה למשימות קטנות: 1. לחשוב את מי להזמין 2. למצוא את מספר הטלפון 3. לחייג 4. להזמין ולפעמים יוצא שכשאני מתקשרת אז מזמינים אותנו וזה גם כיף).
כשאני מצליחה להתגבר על הכעס אני חשה סיפוק ממש אדיר.
עוזר לי גם להבין שאפשר לעצור בכל רגע ולמרות שזה קשה- זו בחירה שאני יכולה לעשות אותה. גם אם כבר צעקתי אני יכולה להגיד "סליחה שצעקתי, פשוט התרגזתי מאד ולא הצלחתי לעצור אבל עכשיו אני כבר לא כועסת" כדי שלילד לא תהיה תחושה של אשמה או תחושה שלא אוהבים אותו, אני גם מקפידה לומר לילדי שאני אוהבת אותם.
אני חושבת שהילד צריך לדעת שצעקות או מכות זה לא בסדר ונובע מתוך חולשה וחוסר שליטה זמניים של ההורה.
אני חושבת שטוב שילד ידע שגם אבא ואמא לפעמים טועים, מה שחשוב זה הסך הכל- אם בסך הכל הם אהובים, מטופלים ומטופחים, לא נורא אם מדי פעם יכעסו עליהם (כמובן שלא יותר מדי חזק).
אני מרגישה שילדים שמחים לסלוח להוריהם ואנחנו מצדנו צריכים לתת להם הרגשה שהם טובים ואהובים._

אחרי הכמה תגובות האחרונות, נשאר מעט להוסיף...

שירה - אני חושבת שהאינטואיציה שלך (נגד להגיד לתינוק שכועסים עליו) נכונה. או לפחות, מתאימה לשלי.
תינוקות הם אגואיסטיים. הם לא אמפטיים. האמפטיה מתפתחת במלואה בגיל 7,8... יש ניסוי מפורסם של פיאז'ה, מראים לילד סרט: שני אנשים בחדר, אחד יוצא מהחדר, השני מחביא חפץ בארון (משהו כזה), הראשון חוזר לחדר ושואלים את הילד אם הוא יודע איפה החפץ? ילדים פחות מ - 7,8 עלולים להגיד שהאדם יחפש את החפץ בארון. הם לא יודעים להכנס לנעליו ולהבין שהוא לא ראה את ההחבאה.

אין רע בזה שתינוקות הם אגואוסטיים. ולאט לאט נלמד אותם להתחבר אלינו ולדאוג גם לנו. ובהתחלה פשוט לא להפריע יותר מדי.

אפשר להגיד להם מה הכללים, והם יפנימו אותם, גם ללא כעס.

אם יש כעס, וזה קורה, כמובן - אנחנו צריכות למצוא דרכים להסתדר איתו, לעבוד איתו, ולאט לאט להפחית אותו - בלי לצפות שהילד יעזור לנו בכך. בעצם להגיד לו שכועסים עליו זה להשתמש בו כאוזן קשבת, שתעזור לנו.

_האםזה נראה לכן ראוי/נורמאלי להגיד לתינוק בן שנה וחצי שאמא כועסת? לאחר שהכה אותה בפנים..ופצע אותה..כמובן שלא בכוונה..
כדאי ללמד אותו מושגים אלו..?
שמעתי את זה מאימא אחת וקצת התבלבלתי.._
לטעמי אין צורך ואין טעם. יש לי ילדה בת שנה ותשעה והיא לגמרי לא מבינה כשאני מתעצבנת עליה (ב"ה לעיתים ממש רחוקות). מה שהיא כן מבינה זה "אמא לא מרשה, או מעשה: אם היא מכה אותי בפנים (זה כנראה הגיל..) ושורטת אותי אני אומרת לה פעם אחת, ברוגע אך בתקיפות: "לא מרביצים לאמא בפנים" או עדיף בקיצור: "לא בפנים". אם היא עושה זאת שוב אני מורידה אותה ממני. היא כמובן בוכה ורוצה לשבת עלי אז אני מזהירה:" לא בפנים, זה כואב לי. אם תעשי שוב לא תוכלי לשבת עלי".ובדרך כלל זה מספיק.
לא תמיד קל לשלוט בכעס, אבל כדאי לזכור שבעצם הם בודקים גבולות ולומדים כל הזמן, ואז פחות מרגישים שזה כביכול "אישי" כלפינו, והלימוד שלהם נעשה יעיל יותר אם הוא ברוגע.
בהצלחה, תמיד חשבתי שיש לי מלא סבלנות עד שנהייתי אמא...

לשירה -
_האם זה נראה לכן ראוי/נורמאלי להגיד לתינוק בן שנה וחצי שאמא כועסת? לאחר שהכה אותה בפנים.. ופצע אותה.. כמובן שלא בכוונה..
כדאי ללמד אותו מושגים אלו..?
שמעתי את זה מאימא אחת וקצת התבלבלתי.._

אכן נושא שדורש העמקה.
אין לי תשובות חכמות, רק שבבעקבות שיחה בנושא, בחרתי להשתדל לא להגיד "אני כועסת"
(אבל לצערי או שלא לצערי, רואים ושומעים ממני את הכעס אם הוא ישנו) במקום לעסוק בכעס אני משתדלת להגיד
ש"אני לא מסכימה ל..".התנהגות מסויימת למשל.
אני יכולה לומר את זה בקול חזק וברור, אבל להשתדל להמנע מהאשמה, במיוחד אם זה ילד כל כך קטן.
המטרה היא ללמד גבולות לא להטיל אשמה ולא לגרום לכך שהוא יפחד ויופעל על פי רמת הכעס שלי.
קל לכתוב, מאד מאד קשה ליישם...

עוד משהו קטן - אני רוצה להטיל ספק באמירה [u]מבחינה הישרדותית זה מאוד חשוב לציית לקודים חברתיים,[/u] לפחות ככל שמדובר בקודים ספציפיים. לדעתי ניצן נתנה הסבר מצויין.

[u]כעס הוא מכשיר לציות לקודים חברתיים. מבחינה הישרדותית זה מאוד חשוב לציית לקודים חברתיים, במיוחד אם חיים בשבט או קהילה אבל לא רק. ולכן, גם כשההורה [b]לא[/b] עייף/רעב/הורמונלי הוא יכול להיות כעוס.[/u]

אם הטיעון הזה נכון, כעס בין הורים לילדים היה צריך להיות אוניברסלי ולהופיע בכל חברה אנושית, לא? אבל זה לא ככה.
אני גם לא רואה את הצורך ההחלטי בכעס לשם ציות לקודים חברתיים. זה מנגנון שעובד גם בלי הכעס בגלל שאנחנו חיות חברתיות ורוצים/מסוגלים להידמות ולרצות אחרים (ע"כ נוירוני המראה). אני מתכוונת, את לא [b]זקוקה[/b] לכעס בשביל להסביר איך עובד ציות לקודים חברתיים כי יש תכונות אנושיות אחרות שמסבירות את זה מספיק טוב. ולפי תער אוקאם התיאוריה שמצריכה פחות הנחות היא הנכונה.... (טוב, זה כשל לוגי כשלעצמו אבל נניח לזה....)

ההנחה שכעס מכסה על רגשות אחרים היא הנחת עבודה. אם מניחים שהכעס מכסה על משהו אחר, ממשיכים לחפש. אם לא יוצאים מהנחה כזו, מסתפקים במה שיש.
וההנחה הזו לא באה להיפטר מהכעס. היא באה לבדוק מה נכון, והדרך (שעזרה לי) היא דווקא כן לעבור דרך הכעס.
אני אישית לא מדברת במונחים של להגיע לאיזשהו מקום. זה לא מרתון עם נקודת זינוק וסיום עם זר דפנה ומדליה. זה אורח חיים ותהליך.

עוד משהו: מה בדיוק מכעיס אותי כשהילד עושה משהו?
יש טריגר [b]חושי[/b] שמצית את הכעס, וההסברים הרציונליים על "ככה לא עושים" מגיעים בדיעבד (אם כי בין רגע). לפחות זו ההתנסות שלי. (מביאה בחשבון שייתכן שאצל אחרים זה עובד אחרת). התבוננות פנימית לימדה אותי לזהות את שבריר השנייה הזה לפני שהנתיב למקור הרגש מתכסה בהגנות, הסברים ותירוצים.

[u]רבים מהכותבים כאן טוענים שכעס כתחושה הוא לא רלוונטי או שהוא תחפושת לתחושות אחרות.[/u]
תלוי באיזה הקשר. אני אישית חושבת שכעס הוא כלי הישרדותי חשוב אחרת הוא לא היה, אבל לא משתכנעת שהכלי הזה חשוב או מתאים בגידול ילדים.
וכאמור לעיל, אני לא חושבת שיש צורך בכעס כדי לציית לקודים החברתיים.

חווה, אני ממחזרת דברים שכתבתי אי-שם במעלה הדף כי כבר אמרתי שלכעס יש סקאלה רחבה של ביטויים. בקצה האחד יש את הכעס המופנה פנימה ולא מבוטא החוצה. בקצה האחר יש רצח. באמצע יש מבט עיניים, דיבור תקיף, התקפות זעם וכו'. כשאני מדברת על כעס בדף הזה, אני לא מתייחסת בהכרח לאופן הביטוי אלא לתחושה עצמה.

שימי לב שהדף מדבר על כעס ולא על התקפות זעם. רבים מהכותבים כאן טוענים שכעס כתחושה הוא לא רלוונטי או שהוא תחפושת לתחושות אחרות.

ולכן,לדעתי, התגובה שלך למה שכתבתי לא מתאימה. אין לי ויכוח על התקפות זעם כמו שאין לי ויכוח על מכות ורצח.
כן יש לי טענה שלכעס יש רלוונטיות. את כל הטעמים שמצאתי עד כה, כבר כתבתי למעלה. יום טוב שיהיה לך.

[u]"קו-קו"[/u]
טוב, לא בדיוק "קו-קו איפה אמא" בגיל שלוש :-D אלא גרסאות משוכללות יותר שלו...

[u]אגדיל ואומר שרוב המשחקים שלהם הם שיעמום גדול בשבילי (זה לא פלא שברוב החברות ילדים מעסיקים ילדים ...).[/u]
אבל זה כל העניין - ילד בחינוך ביתי, שנאמר שהיום אין לו מפגש עם ילדים נוספים, עדיין מגלה צורך לשחק. הבקשה שלו "אמא תשחקי אתי" היא [b]בגלל[/b] שאין ילדים וחברים בסביבה. כך אני רואה את זה. אם יש לי נקיפות מצפון, זה לא בגלל שאני לא משחקת איתו, אלא מפני שאין בסביבה (מספיק) מישהו אחר שיהיה מעוניין במשחק הזה.

גם לי הרבה פעמים אין חשק לשחק איתו, למעשה עד החודשים האחרונים כמעט שלא שיחקתי איתו למעט "קו-קו" ומתן חומרי יצירה, וקצת דיאלוגים דמיוניים שמשעשעים אותי (למשל הוא מפתח שיחות עם כפות הרגליים שלי, מכין להן ארוחת ערב וכולי). בזמן האחרון הוא רוצה שנשחק בזריקת כריות - וזה כמובן משחק שלי אין כוח אליו, ולרוב אני מסרבת. אבל כשהוא נפגש עם חבר הם יכולים לזרוק כריות במשך חצי שעה בהנאה גדולה. פשוט אין לו חבר זמין כל הזמן...

הי [b]רוזמרין[/b] ,
אני רואה הבדל תהומי בין להיות כעוס לבין להיות בהתקפת זעם וכעס של חוסר שליטה בדומה לתיאורים / וידויים שתוארו כאן בדף ואשר גורמים לכל אחד מאיתנו גדולים וקטנים, צער גדול .
יש גם הבדל בין להיות כעוס מתוך כוונה מודעת או להוציא ת'תסכול על חלשים ממך.
אבל התקפות כעס וזעם .. בעיני , כל כך לא רלוונטי לגידול ילדים , זה סבל קשה להורה לא רק לילד , סבלתי מזה גם כילדה וגם כהורה ומורה .. :-( ורק עבודה פנימית רצינית. משחררת את הפלונטר .
אבל יש לי גם בשורה קטנה: כשמתחילים לישון נורמלי, אחרי 12 שנים ללא שינה... הזעמים האלה שוככים, וכשההורמונים יורדים - זה בכלל מהפך... - כך על כל פנים בסטטיסטיקה קטנה שעשיתי בין חברותי/ חברי... - לא משהו שקראתי מדעי.

כעס הוא מכשיר לציות לקודים חברתיים. מבחינה השרדותית זה מאד חשוב לציית לקודים חברתיים, במיוחד אם חיים בשבט או קהילה אבל לא רק. ולכן, גם כשההורה [b]לא[/b] רעב/עייף/הורמונלי הוא יכול להיות כעוס.
ומהצד השני- ילד>מתבגר>בוגר יכול להיות כעוס [b]בחזרה[/b] כנגד הצד הכועס כדי להפגין עצמאות, שגם זה חשוב מאד מבחינה השרדותית. והנה, הגעתי לקו משיק לדף [po]דיאלוגים הזויים עם סבתא[/po] .

[u]האם זה עושה חוש למישהו...?[/u]

כן , זה עושה לי הרבה [b]חוש[/b] . (....כמעט כל דבר שאת כותבת מרגיש לי ככה. ) .
ורוצה להוסיף :
באשר ליעילות ההישרדותית .
יש כאן מילכוד, כי המנגנון הזה מונח בתשתית המוחית כמובן גם אצל ילדים. כלומר המוח מצפה לתגובה נזעמת כלשהי כדי לחוש התמצאות במרחב ההתנהגותי...
והמצב של כאוס התנהגותי (מה שאנשים נוטים לכנות כחוסר גבולות), נובע מכך שהציפיה הזאת לא התמלאה.
אני רואה את האסרטיביות כראשונה והכרחית במנעד די רחב של התנהגות כועסת והיא מספיקה כדי למנוע כאוס התנהגותי.
לצורך הדיון, חייבת לדייק: התקפת זעם וכעס שלנו, של מבוגרים הם גם כאוס התנהגותי. והכל - עייפות, הורמונים, חוסר שינה, דגמים הוריים וכל מה שמנו כאן מביאים את זה.

[u]ככל שהרעב והעייפות גוברים, זה יותר מאיים עלינו שהעתיד לא ניתן לחיזוי.[/u]
עוד הסבר, משלים או חלופי: עייפות ורעב גם מרופפים את ההגנות. גם הריגשיות, וגם הגופניות (והרי גם הגנות ריגשיות הן גופניות, בסופו של דבר).
העייפות לא בהכרח (או לא רק) יוצרת משהו שלא היה קיים בלעדיה, אלא (גם) מכרסמת במשהו שכן קיים גם כשהיא לא שם.
אנשים עייפים פגיעים יותר לזיהומים ולמחלות אוטו אימוניות כי (בין היתר?) העייפות פוגעת במנגנוני ההגנה של הגוף;
אנשים עייפים קרובים יותר לרגשותיהם ומתקשים יותר לשלוט בהתנהגותם כי (אולי, בין היתר?) העייפות פוגעת במנגנוני ההגנה והריסון של המוח.

עוד משהו ששווה להדגיש (קל יותר להוסיף מאשר לערוך, זה כל כך איטי).

המנגנון המתואר לעיל לא נוצר בחלל ריק. כמו הרבה דברים אחרים שלא משרתים אותנו - ואולי כולם - זה עיוות של מנגנון בריא שבמקור יש לו יתרונות הישרדותיים. לכעס יש תפקיד אבולוציוני מובהק, כמו שאני כתבתי וכמו שניצן כתבה. הוא נועד לעבד מציאות מאיימת.

מה שקורה כאן הוא שיש פגם בתפיסת המציאות עצמה (אצל האינדיבידואל; ורק אחר כך אצל החברה, שמורכבת מאינדיבידואלים) כי משהו השתבש בה בשלב מוקדם; הכאב יצר צורך לעוות אותה, ונעשה שימוש בפיצול בתודעה והדחקה (עוד מנגנון טבעי שיש לו רציונל אבולוציוני).
ואז אנחנו לוקחים את המנגנון הטבעי, ההישרדותי והשימושי של הכעס, שהוא מנגנון שזמין לנו, ועושים בו שימוש - אבל במקום הלא מתאים, בזמן הלא מתאים ולגבי המושאים הלא מתאימים.

האם [b]זה[/b] עושה חוש למישהו...?

כתבתי למעלה:

_כשאני חושבת על הסיבות האבולוציוניות לכעס, הן קשורות למישהו שמאיים עלינו במציאות. הכעס קשור לשורה של מדדים גופניים שמכינים אותנו להתקפה (למשל: כיווץ העיניים ממקד את הראייה בתוקף).
כשמסתכלים על זה ככה, ברור שהכעס אינו רלוונטי לגבי ילדים. כי במה הם מאיימים עלינו במציאות? במאזן הכוחות בינינו לילדים אין איזון: לנו כל הכוח שבעולם, והם תלויים בנו לחלוטין.
הם מאיימים "רק" למוטט את ההגנות שבנינו לעצמנו בעבר, ושכבר איננו זקוקים להן היום._
וגם:
_הכעס על מישהו שמרשה לעצמו משהו שאנחנו לא מרשים לעצמנו זה רק חלק מהעניין ותחילת הדרך.
מתחתיו יש צורך. הכאב הכרוך בהכרה ששהצורך לא מולא ושאנחנו לא מקבלים משהו שאנחנו זקוקים לו להישרדות איים על הישרדותנו כילדים, ונאלצנו להדחיק אותו._

אז יש דברים שבהם ניצן ואני מסכימות. כעס לא הגיוני אבולוציונית בקשר לילדים. ו"מרשה לעצמו" וכו' אינו סוף הדרך. ובהחלט לא מעורב בעניין הרבה קורטקס.

אבל אני רוצה להציע תאוריה לגבי החולייה החסרה (חוזרת על דברים שכבר כתבתי במקומות שונים באתר):
אני רוצה להציע שהחולייה החסרה היא במעבר מילדות לבגרות. לא דווקא בחיים המודרניים וכו' וגו' (בכל אופן, לא ישירות).
בילדות, ה"למידה" המתוארת ש"מזון על הרצפה פוגע בשפע" היא כבר [b]לאחר מעשה[/b], הסבר בדיעבד.
מה שהיה במקור, היה "אימא כועסת [h=4] פגיעה בהישרדות", כי הכעס נתפס כחוסר אהבה, ונזקקנו לאהבה להישרדות. א' [/h] ב' .
הקישור הבא היה "אוכל על הרצפה [h=4] אימא כועסת". ב' [/h] ג' .
הקישור השלישי כבר בא בדיעבד. א' [h=4] ג'. אוכל על הרצפה [/h] פגיעה בסיכויי הישרדות.
למידה.
אבל אבל אבל, יש להפריד כאן בין שני סוגי למידה, שלשניהם קוראים בשם זהה.
הלמידה המתוארת לעיל [b]זאת לא למידה דרך חיקוי[/b] או דרך "העברת מסרים שליליים", שהיא למידה קוגניטיבית ודרך הקורטקס.
זו למידה מסוג ראשוני יותר - למידה דרך התנסויות שליליות שהוטבעו בחלקי מוח פרימיטיביים כמאיימות על ההישרדות, והשלב הבא הוא לנסות להימנע מהן (או מה שמזכיר אותן) כמה שיותר.
ההימנעות יוצרת חזרה על הדפוסים של הורינו (למשל: כעס), כמו שההימנעות של הורינו יצרה חזרה על הדפוסים של הוריהם. אבל החזרה על הדפוסים הדומים אינה מתוך חיקוי; זה כאב דומה שיצר תגובות דומות. (כתבתי דברים דומים בדף [po]המילה ביהדות[/po] ).

ההסבר ההיפותטי הזה מסביר למה אי אפשר לשנות את הדפוסים האלה בהיגיון בלבד. כי מרגע שמשהו הוטבע בנו כמאיים על ההישרדות, שם הסברים "מלמעלה" לא יעזרו. צריך לפתוח את הגישה לאותה הטבעה ראשונית. קודם יש רגשות, אחר כך הסברים ורציונליזציות.
וזה גם מסביר למה אוכל על הרצפה נתפס כפוגע בסיכויי ההישרדות: בשביל הילד, [b]זה אכן פגע בסיכויי ההישרדות[/b] - לא כי "אלה המסרים שהעבירו לו ההורים, החברה וכו'" אלא כי זה פגע באהבה שהוא היה זקוק לה להישרדות, וכתוצאה מכך הוא הדחיק את העניין ומנסה להימנע ככל האפשר מדברים שעלולים להעלות שוב את הזיכרון הריגשי המסוכן הזה. כך הוא מגיע לבגרות כשהוא עדיין מייחס לזה אותה חשיבות ומנסה עדיין להימנע מזה. כשהילד עושה את זה, זה פותח צוהר לאותו מקום שהודחק. עם הפתיחה של הצוהר עולה פחד מוות כי בזיכרונות הריגשיים האלה אין תפיסת זמן ואין ידיעה שזה כבר עבר ושהישרדותנו אינה תלויה עוד בהדחקה הזו. ועל הפחד מכסה מייד כעס.

מה יכול לעזור? לי עזרה הגישה של פתיחה מכוונת של הנתיב לזיכרונות המודחקים מתוך קישור מכוון עם תפיסת הזמן והניתוח הקוגניטיבי (נאו קורטקס) של מה שהיה שם. חיבור במקום שהיה פיצול.

מתי כל זה התחיל?
בהחלט ייתכן שזה קשור לתחילת התקופה החקלאית (וגם על זה נכתבו כבר דברים במקומות אחרים באתר). אבל לא בהכרח בצורה ישירה.

יעיל הישרדותית? ממש לא. אבל חסרים דברים בעולם הזה שאינם יעילים הישרדותית? ושנדונים רבות באתר? זה שהגענו עד הלום לא אומר שגם נגיע הלאה.

האתר איטי להחריד... פורשת בשלב זה.

[u]כעס כמכשיר. כמו שמדברים בטון חד או כעוס אל גור הכלבים כדי שיזהה מה אסור.[/u]
אבל זה לא כעס!
זו אסרטיביות! זו "עמידה על שלי"
אני לא כועסת ומעולם לא הרגשתי כעס על הכלב של הורי! ולפעמים גם אני "מחנכת" אותו!
וגם לא על הכלבים שהיו לנו בילדות.

[u]זה עושה הגיון למישהי?[/u] לי!
אבל חסר לי משהו. כעס כמכשיר. כמו שמדברים בטון חד או כעוס אל גור הכלבים כדי שיזהה מה אסור (לחרבן בבית על הרצפה, לנבוח או לנשוך על/את החברים שלנו או ילדנו). נסי להכניס את המילה "כלב" במקום המילה "ילד" בתגובות שלך במעלה הדף. יוצא הגיוני?

[u]אחד הדברים שקרו באבולוציה האנושית הוא היכולת לחזות את העתיד.[/u]
וגם לקרוא מחשבות של אנשים אחרים ולצפות את הפעולות העתידיות שלהם.
ולכן זה מאוד הגיוני לי, מה שאמרת.
ולכן אני גם חושבת שאם נבין שכעס זה סובלימציה של פחד (מאיבוד כרוב) ושל תחושת איום על חיינו ונתייחס באופן ישיר לפחד הזה (או לרגשות האחרים של חוסר הצדק והסכנה)
נוכל להגיב בצורה הרבה יותר הגיונית ולהתחרפן רק כשזה באמת משרת אותנו הישרדותית.
וגם לזכור שגם להתחרפן אפשר באופן יחסית תרבותי ולא כ"כ אגרסיבי ובוודאי לא מאשים ועדיין יעיל.
איך עושים את כל זה?
לא יודעת!

יוצאים לחופשה של עשרה ימים מחר על הבוקר. אז אני משאירה פה מחשבות (אפויות... אפויות...) נראה אם הדף יחזור לחיים ;-)

חשבתי לא מעט על העניין הזה של "דברים שאני לא מרשה לעצמי" ואני מרגישה שזה לא הסבר מספק מבחינתי. זה ישב טוב מכל מיני בחינות, אבל לא מספיק.
קודם כל, זה בשכבה אחת מעל היצרים החייתיים שאני כל כך אוהבת ומטפחת ומתחברת אליהם. ;-) זה הסבר יותר מדי גבוה בשביל תגובה יחסית "נמוכה" מבחינת ההקשר הביולוגי אבולוציוני שלה. (אני לא מתכוונת לזה כדבר שלילי, אני פשוט חושבת שלא סביר שכל כך הרבה קורטקס מעורב בזה. זה נשמע לי יותר ראשוני ונמוך מזה מבחינת תפקודי מוח.)
אז מה כן? ולמה עייפות ורעב כל כך משפיעים על זה?

אני חושבת שזה קשור ל{{}}[po]ציפיות רק לכריות[/po]. אחד הדברים שקרו באבולוציה האנושית הוא היכולת לחזות את העתיד. בבחינת "לו אלך אחרי שביל העקבות הזה, ודאי אמצא בסופו אימפלה." (או חיפושית, אם נגנוב לדניאל קוין את הדוגמה עד הסוף :-P) אם אחכה מספיק ולא אוכל את הצמח הזה עכשיו, הוא יגדל ויוציא הרבה פירות שאוכל להפיק מהם הרבה יותר. (הופה. האם כעס קשור גם להתפתחות חקלאית מסויימת? אהמ...) בקיצור, יש לזה יתרונות השרדותיים ברורים, ליכולת לחזות את העתיד.
מה קורה כשהעתיד הזה יוצא משליטתנו? זה מאיים על ההשרדות שלנו. חד וחלק.
ככל שהרעב והעייפות גוברים, זה יותר מאיים עלינו שהעתיד לא ניתן לחיזוי. מה הסיכוי שנמצא מזון? מה הסיכוי שנוכל לנוח בבטחה ולאגור כוחות? (גם כדי לא להתמוטט אבל גם כדי שתהיה לנו מספיק אנרגיה כדי לחפש מזון, להגן על עצמנו, על הטריטוריה, על הצאצאים, ושתהיה לנו אנרגיה לייצר עוד צאצאים...)

ואיך כל זה מתרגם לחיים המודרניים שלנו?
רובנו למדנו מגיל צעיר לייחס הרבה מהבטחון שלנו לחפצים שיש סביבנו, לבית (מחסה) שלנו, למדנו שלעובדת היותם נקיים יש חשיבות ואי נקיונם יכולים להוות איום על המשך חיינו, חלק מהדברים האלה אמנם נכונים, אבל חלק מוטבעים בנו בצורה לא רציונלית, נלמדת, תרבותית לגמרי, [b]וחסרת כל הגיון מעשי והשרדותי.[/b]
אני חוזרת -
[h=4]חסרת כל הגיון מעשי והשרדותי.[/h]

למשל, אם הצעצועים יהיו מסודרים או לא, לפי קטגוריות או לפי צבעים, לא יהרוג אותנו, לא יאיים על יכולותינו להשיג מזון, או לנוח.
לעומת זאת, אם הקריירה וכושר ההשתכרות עומדים בסכנה, יכולת השגת המזון עומדת יותר בסכנה. (זה כמובן מסדר שלישי, ורובנו לא עומדים באמת במצב הזה, אבל חיים כאילו שכן.)

הלאה.
למה הכעס משרת אותנו במקומות האלה?
בדיוק בגלל מה שאמרו.
אם הגיע בונה (או לוטרה, אני עדיין לא בטוחה) ואכל את כל הכרוב ([sub]כוסאומו[/sub]) אז מצד אחד לגמרי זכותו, ולא היה לו שום מושג שחיה אחרת "תכננה" עליו (במובן של בנתה ציפיות וראתה את העתיד.) מצד שני, זה משרת אותי להתחרפן. זה שומר לי על האוכל. זה שומר על הצאצאים שלי.
אם בא זכר לטריטוריה שלי ומאיים על הסיכוי שאני אעבר את הנקבה שלי, כלומר, שיהיו צאצאים בעתידי הקרוב או הרחוק... אז זה משרת אותי להתחרפן.

אין לי מושג אם זה המנגנון, אם ככה זה פועל או לא, זה פשוט יושב לי הרבה יותר טוב מאשר להרשות לעצמי. להרשות לעצמי זה כל כך כל כך חדש... לא יכול להיות שמליוני דורות הביאו אותנו עד הלום ופיתחו בנו את הכעס כדי שנתרגז על הילדים כי הם מרשים לעצמם.

ובנימה הקשורה לדברים שכתבתי קודם במעלה הדף -
אז מה אני מבינה מזה? מה אנחנו מלמדים את הילדים בהתנהגות הזאת?
שזה באמת ובתמים מאיים על חייהם או על השרדותם שתינוק עושה להם פיפי על המכנסיים החדשים או על הספה.
שזה מהווה סכנה לבריאותם או ליכולתם להשיג מזון אם חלק מהשפע שמונח לפניהם נופל על הרצפה.
שאם מישהו מתנהג או מתבטא באופן שלא ציפינו או לא תכננו, או שלא בשליטתנו, אנחנו בעצם מותקפים.

זה עושה הגיון למישהי?
אשמח לשמוע תגובות.

אני חושבת שאולי כדאי להעביר את כל הדיון האחרון ל [po]התרכזות בילד[/po] או [po]אי מרכוז הילד[/po] או איך שקוראים לעמוד הזה.
לא?

[u]הדברים שהיא מתעסקת בהם לא מעניינים אותי. (כלומר כעניין אישי שלי)[/u]

ואילו הדברים שהילד שלנו מתעסק בהם (הוא כבר גדול, כאמור) דווקא מעניינים אותי מאוד לפעמים. אני ממש נהנית לשחק איתו שעות, או לצייר איתו, או לדמיין אילו דברים ולכתוב איתו סיפורים והרפתקאות די אנד די. בחיי, זה כיף.
אבל לא תמיד. לפעמים ממש אין לי חשק ואני משחקת גרוע ועצבנית. וגם לא תמיד יש לי חשק לעסוק בהם אפילו שהם מעניינים.
אבל הוא יודע שאפשר לגרור אותי להתעסק בזה, והכל נהפך למין שיטת מצליח כזאת. זה די מנג'ס, ואני מתרגזת שהוא נודניק ותלותי.
(לדברים אחרים הוא יודע שאין אצלי סיכוי. לגו, למשל |איכס|. לפעמים הוא גורר אותי לתרגם לו דברים במחשב ואני עוזרת בטרוניה מסוימת, רק כי זה לא הוגן שאמנע ממנו תרגום)

לפני שהאחות התינוקת נולדה היו לנו "שעתיים פרטיות", שבהן עשינו יחד דברים רק שנינו. כמובן שהן קצת ניזוקו כשהתינוקת הפסיקה להיות חבילה שרק יונקת וישנה. אז אנחנו עדיין עושים המון דברים יחד, לפעמים יותר ממה שמתאים לי (בגלל רגשות האשם שלי, בין השאר), אבל הוא תמיד רוצה עוד.
וזה מכעיס אותי.

[u]כ"כ מאורגנת, סבלנית ועם ראייה לעתיד, אבל קודם כל עם כ"כ הרבה מודעות ואהבה לידע ולהוראה ויצירתיות - לא ביזבזה להם רגע אחד מהחיים![/u]
חחח מה פתאום, אני מקווה שאת יודעת שלא כל הימים נראים ככה...

[u]הבנות בעיקר רוצות לשחק בברביות ([/u]

[u]לעבודות יצירה יש לי קצת יותר סבלנות.[/u]
אני מודה: בחיים, בחיים, לא שיחקתי איתם לא בברביות (היתה תקופה קצרה כזאת) ולא בבובות בכלל, ולעבודות יצירה אין לי שום סבלנות. בשביל זה יש לילדים חברים, לא?

[u]כי אני לא מרגישה מאוד אשמה כשאני מסרבת.[/u]
אבל את מרגישה אשמה במידה כלשהי - למה?
על זה אולי כדאי לעבוד, כי לדעתי רגשי האשמה שלנו לא טובים לילדים שלנו.

בשמת, אני כולי קנאה. את עושה בדיוק מה שאחותי עשתה ועושה עם הבנים שלה, כ"כ מאורגנת, סבלנית ועם ראייה לעתיד, אבל קודם כל עם כ"כ הרבה מודעות ואהבה לידע ולהוראה ויצירתיות - לא ביזבזה להם רגע אחד מהחיים!
אצלי הבנות בעיקר רוצות לשחק בברביות (בגיל המתאים) ולי אין סבלנות במיל לזה, למרות שאני יודעת שזו יופי של הזדמנות להכיר את עולמן הפנימי בסיטואציות הדימיוניות - אני תמיד אעדיף לשטוף כלים, ספונג'ה וסידור הבית (שמשום מה לא עוזר לו להיראות מסודר אפילו קצת). לעבודות יצירה יש לי קצת יותר סבלנות, אבל גם לא תמיד - וזה לא היה ככה עם הבכורה, שאיתה ישבתי שעות בכל מה שרצתה לעשות - אבל שוב, לצערי לא כיוונתי אותה למוסיקה/חשבון וכו', אלא פשוט זרמתי איתה.
אני עדיין לא יודעת אם עשיתי נכון, אם היה עלי לעניין אותה בדברים אחרים, טעימות. אני חושבת שאני כנראה לא ערנית מספיק (רוב הזמן אני כנראה ישנה ורק נראית ערה :-) ).
בכל אופן, כבר הפסקתי להתרגז כשבת החמש רוצה לשחק בברביות (כי רוב הזמן אבא משחק איתה בזה ואני פטורה ותמיד יש לי תירוץ טוב למה לא) אפילו שהיא מנדנדת נורא, כי אני לא מרגישה מאוד אשמה כשאני מסרבת.
אבל אני מרגישה שבת החמש "מתבזבזת" כי יש לה פוטנציאל ( :-) ) אדיר והיא כ"כ אוהבת ללמוד. היום אבא לימד אותה לתפור כי אני הודעתי בצער שלי אין סבלנות ללמד אותה עכשיו כשהקטנה מצווחת ואני עייפה.

[po]באופן לייט[/po], גם אני.

ברוח הדברים של בשמת יכולה להעיד על עצמי שכאשר אני מרגישה ש"מגיע" לי מה שאני עושה _וזה יכול הליות כלים, עבודה, מנוחה) אין לי בעיה להציב גבול והם לא מנדנדים
בזמנים שבהם אני מרגישה "לא בסדר" שאני לא שם בשבילם הם נהיים תובעניים יותר ואז סיכוי גדול שאכעס עליהם (סוג של ביטוי גרוע למצוקה שלי וגם ו-ווואלה זה מעצבן! כשהם מנדנדים :-))
---=
[po]עוברת אורח[/po] [u]אז מה, רק כשיש לי דברים שאני "צריכה" לעשות מותר לי לסרב וכשאני סתם קוראת אז זה לא בסדר?[/u]
צריך לפתח את שריר ה"מגיע לי" שריר חלש מידי אצל אמהות רבות מידי המשיטות פה באתר :-) אומרת לך ולי :-)
אני בתהליך ארוך ואיטי של למידה ש"מגיע לי" מגיע לי לנוח, מגיע לי לקרוא עיתון וכו'
כמובן שאם כל הזמן את מעדיפה לעשות משהו אחר על פני להיות איתו זה עלול להוביל ל [u]אתה והעיסוקים שלך לא מעניינים אותי" שמשם הדרך כביכול קצרה ל"לא אכפת לאמא ממני".[/u] אבל אם זה משהו מאוזן בחיים שלכם אז זה יוביל ל"אמא מכבדת את עצמה" > אני מכבד אותה > אני מכבד את עצמי

מה דעתך?
[hr]
סופר מתחברת למה שניצן כתבה [u]אבל הדברים שהיא מתעסקת בהם לא מעניינים אותי. (כלומר כעניין אישי שלי)[/u] אגדיל ואומר שרוב המשחקים שלהם הם שיעמום גדול בשבילי (זה לא פלא שברוב החברות ילדים מעסיקים ילדים ...). אבל מעניין אותי לפעמים לראות אותם משחקים, מגלים וכו' אז אני מוצאת עניין בפעילות איתם.
וגם, ככל שהגדולה גדלה ככה אני יותר "מעיזה" לסרב לה אם יש סיפור שהיא אוהבת ואני לא אני אומרת לה - אקראי לך סיפור אחר את זה אני לא אוהבת / כרגע אין לי חשק.

מ"מרומי" הורותי הצעירה, אני יכולה רק לומר שאני חושבת שהכל תלוי באיך את מרגישה עם זה ועם עצמך.
אני לא משחקת איתה בכלל. זה לא מעניין אותי.
[b]היא[/b] מעניינת אותי מאד.
אני מאד קשובה אליה ויש לי כל הזמן פרוסס שעסוק בקשב אליה ואל הצרכים שלה ברקע. אבל הדברים שהיא מתעסקת בהם לא מעניינים אותי. (כלומר כעניין אישי שלי)
מכאן נגזרת מצד אחד הרבה תשומת לב ומצד שני, חוסר מרכוז.
כשהיא צריכה אותי כדי לעשות משהו שהיא לא מצליחה, אני לא ישר עוזרת, אני שואלת "את צריכה עזרה?" ואז עוזרת. היא כבר אומרת "את צריכה עזרה" כשהיא צריכה.
מבחינתה הנוכחות שלי היא קבוע, גם אם זה בחדר אחר (עניין של כמה חודשים)
אני יודעת שהייתי משתגעת ומתעצבנת אם הייתי צריכה להעסיק אותה (אפילו קצת..) מצד שני, אני כל הזמן קשובה אליה. אפילו בזמן הנקה, אני בד"כ עושה משהו שמעניין אותי - ספר, תשבץ, באופן... זה דורש קצת אקרובטיקה, אבל זה עובד.

בקיצור.. אהבתי את מה שבשמת אמרה על הקול הפנימי הקטן - אם הוא לא היה שם אומר לך "וואו, את לא משחקת איתו, הוא כנראה לא מעניין אותך" הוא לא היה שומע את זה, ולא היה מגיב לזה.
ומנסיוני הזעיר - את יכולה גם לא לשחק איתו, וגם שהוא הכי יעניין אותך בעולם.

[u]ולמה אני אמורה להעמיד פנים שהם מעניינים אותי? מה טבעי בזה? מה נכון בזה?[/u]
הממ. אני לא מעמידה פנים אף פעם. אם לא מעניין אותי, אז אני לא מעוניינת.
בדיוק כמו שהם משחקים עם חברים או עם בני הדודים (למשל ממש ברגע זה) ואחד רוצה לשחק במשהו, והאחרים לא רוצים. אז מה? הם לא יכולים לכפות על מישהו לשחק במשהו. מה שקורה הוא שממשיכים לחפש משהו שכולם רוצים לשחק בו. גם בין הילדים, וגם כשמדובר בי כמבוגרת.

[u]מצד שני, כשילד מבקש ממני במפורש לשחק אתו כשאני קוראת עיתון, אני תוהה עד כמה הסירוב שלי בעצם משדר "אתה והעיסוקים שלך לא מעניינים אותי" שמשם הדרך כביכול קצרה ל"לא אכפת לאמא ממני".[/u]
זה מאוד אישי.
זה תלוי בתקשורת שביניכם, ספציפית. לדעתי, אין שום תשובה כללית לשאלה כזאת. במערכת היחסים שלי עם הילדים שלי, כשאני מסרבת למשהו אני מסבירה. ואם אני קוראת, וילד רוצה ממני יחס ותשומת לב, אז גם זה תלוי: בן כמה הוא, האם הקדשתי לו זמן היום בכלל, ועוד מיליון ואחד משתנים שאני משקללת בחטף כשאני מחליטה אם ואיך להיענות. בכל מקרה, מתייחסת. לא רק לילד. גם האיש יכול לבוא ולבקש שאשחק איתו בדיוק כשאני קוראת (-:

[u]אז מה, רק כשיש לי דברים שאני "צריכה" לעשות מותר לי לסרב וכשאני סתם קוראת אז זה לא בסדר?[/u]
זו החלטה שלך, לא?
לפעמים אני מפסיקה באמצע רחיצת כלים, שזה דבר שאני "צריכה" לעשות, כדי לתת תשומת לב לילד.
ולפעמים אני "סתם קוראת" אבל אני קוראת כי אני עייפה וזו המנוחה שלי ואני אומרת לילד ביושר שאין לי כוח לזוז. אז אולי הוא מביא את המשחק לידי, שאני אסתכל. או שמוצאים משהו אחר.
זה לא חייב להיות או-או. זה מה שמנחה אותי. אם חושבים מספיק, אפשר למצוא איזה פיתרון שישביע את רצון כולם, או לפחות פשרה מוסכמת.

_או שבגלל שילד בן שמונה וחצי מסוגל כבר להעסיק את עצמו זה אומר שאין לו צורך בחברת אמא שלו, או שמותר לנו להתעלם מהצורך הזה?
ואז אם הילד בן שלוש (או שנתיים, או שנה וחצי, לא משנה) אז אני כן חייבת לשחק אתו?_
לכל הילדים בכל הגילאים צורך בחברת אמא/ההורים. גם אני, למשל, אם יש לי צורך בחברת אבא שלי אז אני מרימה טלפון או קופצת לבקר (-: אבל אם הוא בדיוק עסוק או עייף או משהו, אז נדחה את זה לפעם אחרת (-: (ז"א, אני לא מכריחה אותו...)
אבל בהחלט חלק מהשיקלולים שלי הוא גיל הילד.
ככל שהילד יותר קטן, כך אצפה ממנו פחות להיות מסוגל "להעסיק את עצמו", ולהיות יותר זקוק לי. אבל גם הגדולה שלי, כמעט בת 11, רוצה תשומי מאמא. גם אם זה לא מתבטא בהכרח ב"אמא תשחקי איתי".
"חייבת לשחק" אני אף פעם לא.

{@
אבל היום שוב ראיתי שהילד שלי כל הזמן שואל שאלות מתחום הפיזיקה והכימיה. נושאים שאני לא ספצית בהם, איך לומר... הרמתי טלפון לדוד שלי, ושאלתי איך מלמדים ילד כזה, איפה מחפשים עזרה. קטעתי כל ניסיון לבלבל לי במוח עם מערכת החינוך (הילד מסיים גן חובה בחינוך ביתי, ועולה לכתה א בחינוך ביתי. אמרתי לדוד, שגם בגן העירוני, גם בחופש הגדול, ובטח שגם בכיתה א, אין אף אחד שיענה לו על השאלות האלה), ואז הוצאתי ממנו רעיונות נפלאים.
אז מה עשיתי היום עם בן הכמעט שש שלי, כשהתלונן "משעמם לי" ו"אין לי מה לעשות" כי בני הדודים היו עסוקים ולא יכלו להיפגש?
(במקום לכעוס ולהתעצבן, כמובן...)
[list]
[*] זרענו פטרוזיליה ועגבניות בקופסאות קטנות ששמרתי משתילים שכבר שתלנו. לפני יומיים מילאנו אותם קומפוסט ואדמה בגינה. היום סידרתי את האדמה, והילד השקה (כמה שהם אוהבים להשקות!!!), ופתח בעצמו את שקיות הזרעים, וטמן את הזרע הקטן בכל אחת, ורץ לחפש טוש מתאים לכתוב בו על כל עציץ שתילה מה שתלנו, וזה העסיק אותנו המון.
[*] מלאתי שתי צנצנות זכוכית שוות, אחת בקצת מים קרים והשניה בקצת מים חמים. נתתי לו כוס עם קצת מלח בישול והצעתי להכניס מלח לכל צנצנת ולערבב. הוא שם לב שהמלח נמס, ושהוא נמס יותר מהר במים החמים, ושככל שהכניס יותר מלח, כך היה קשה יותר להמיס אותו במים. עכשיו מחכים, הוא לא יודע למה, אבל אני יודעת שהמלח יחזור ויצוץ במים.
[*] עשיתי סדר במשהו והוא נהנה לגלות שם דברים ש"אפשר לעשות מהם יצירה". הם מאוד אוהבים להיות לידינו כשאנחנו עושות "סדר" בתכולה של משהו. זה חיפשו אוצרות, והם מחכים שיתגלה משהו שאפשר לשחק איתו...
[/list]
אחרי כל משימה כזאת הוא "מתמלא" והולך להעסיק את עצמו המון זמן במשהו שלו.

(את החלק שמהפרח והלאה צריך להעביר לדף אחר. איזה דף?)

[u]האמנם יותר טוב בשבילו שתעסיקי אותו?[/u]
וואללה, בשמת, שאלה גדולה שאלת.
אני לפעמים חושבת לעצמי: מה פתאום, למה אני צריכה לשחק אתו? לי יש את הדברים שלי בחיים ולו יש את הדברים שלו. אני לא ילדה, אני מבוגרת, ולאו דווקא מעניינים אותי דברים של ילדים, ולמה אני אמורה להעמיד פנים שהם מעניינים אותי? מה טבעי בזה? מה נכון בזה?
מצד שני, כשילד מבקש ממני במפורש לשחק אתו כשאני קוראת עיתון, אני תוהה עד כמה הסירוב שלי בעצם משדר "אתה והעיסוקים שלך לא מעניינים אותי" שמשם הדרך כביכול קצרה ל"לא אכפת לאמא ממני".
אז מה, רק כשיש לי דברים שאני "צריכה" לעשות מותר לי לסרב וכשאני סתם קוראת אז זה לא בסדר?
או שבגלל שילד בן שמונה וחצי מסוגל כבר להעסיק את עצמו זה אומר שאין לו צורך בחברת אמא שלו, או שמותר לנו להתעלם מהצורך הזה?
ואז אם הילד בן שלוש (או שנתיים, או שנה וחצי, לא משנה) אז אני כן חייבת לשחק אתו?

[u]זה בסדר גמור שלי יש תוכניות, וזה בסדר גמור שהוא יעסיק את עצמו. הוא כבר גדול ומסוגל[/u]
תודה, קלעת לעניין - באמת אני תמיד מתייסרת שאני לא משחקת איתו יותר (ואנחנו עושים המון דברים יחד). ננסה ונראה.

מצד שני - הוא יכול להעסיק את עצמו מצוין - במחשב! (אבל כמעט רק במחשב. לא אוהב לקרוא, לפעמים אוהב לבנות לבד בלגו. אין לנו טלוויזיה).
יוצא שהמשחק המשותף שלנו הוא גם דרך להציל קצת את העיניים והנפש שלו מהמחשב, וזה באמת משתנה נוסף שמוסיף מתיחות בבית, בעיקר מצד אבא שלו דווקא, שסולד ממשחקי המחשב האלה.

<אגב, קראתי שוב את מה שכתבתי ואני רוצה למחוק מהפרוטוקול את המלה "אגוצנטרי". הוא אמנם תובעני, אבל זאת סתם היתה מילה מעליבה ומיותרת>

_אבל זה לא נגמר, והוא דורש שאשחק איתו או אעסיק אותו כל הזמן.
וכעונש על הסרבנות שלי_
איך את מרגישה בפנים כשהוא דורש שתעסיקי אותו? האם קול קטן בפנים מרגיש אשמה ומצייץ לך שם בפנים: "אוף, הייתי רוצה לשחק איתך, כי זה יותר טוב בשבילך, אבל אני לא יכולה תמיד לדחות הכל ולפעול לטובתך, יש לי גם התחייבויות ותוכניות שלי!"
האם?
אם כן, אז אני מעלה עוד כמה שאלות:
האמנם יותר טוב בשבילו שתעסיקי אותו?
האמנם זה במקום שתרגישי אשמה שאת לא יכולה או לא רוצה לספק את הצרכים הספציפיים האלה שלו בגילו?
אם התשובות שלך הן "לא",
אז ההמלצה שלי (שאפשר כמובן לדחות, לא מוכרחים לקבל) היא, לשים לב לקול הקטן שאצלך בפנים, ולהזכיר לו בעדינות: "הלו, מה פתאום. זה בסדר גמור שלי יש תוכניות, וזה בסדר גמור שהוא יעסיק את עצמו. הוא כבר גדול ומסוגל. הגיע הזמן ששנינו נפנים את זה. אשמח לשחק איתו כשזה מתאים מכל הבחינות, בהזדמנות".

כי אם זה מדבר אלייך, אז תדעי שהוא שומע בכל גופו את הקול הקטן שמדבר אצלך בפנים, וזה מה שגורם לו לנדנד לך.
(רעיון שלמדתי מדינה דיאמנט).

[u]ההבנה (הטריוויאלית, אני יודעת) שלפעמים הן עושות דברים בכוונה כדי למשוך את תשומת ליבי, ושמאחורי זה עומד בעצם רצון להיות איתי, ולא רצון דווקא להרגיז. אז מספר התנהגויות מעצבנות נעלמו לחלוטין, ואחרות לא מעצבנות אותי, כי אני מבינה אותן ואת המניע שמאחוריהן, וזה מקל עלי לעשות סוויץ' במוח, ולהיות אמפתית[/u]

ואני, גם בשיא האמפתיה, ובהבנה גדולה לכל הנסיבות, יכולה לכעוס נוכח תובענות ואגוצנטריות מצד ילד בן שמונה וחצי.

אז דיברנו
והבנתי ממילא גם לפני השיחה
ושיקפתי לו את רגשותיו
והוא אישר
והכלתי
והכלתי
ולפעמים אני מוותרת על כל התוכניות שלי ומתמסרת אליו, והכל נעים ושמח.
אבל זה לא נגמר, והוא דורש שאשחק איתו או אעסיק אותו כל הזמן.
וכעונש על הסרבנות שלי הוא זועף ומקטר, או עושה לאחותו דברים שאני לא מרשה.
זאת אווירה נורא מעצבנת.

לגיא להב
כתבתי לך בדף בית

ובנימה קצת יותר רצינית, לי גיא עוזר מאוד להתגבר על הכעס (ויש לי הרבה ממנו) ולכן ביקשתי ממנו להכנס לדף, כדי לא לכתוב דברים מיד שניה.
כל העניין של לשהות בכעס,
תמיד תוך כדי שמתחיל לי הכעס על הילדה אני מתחילה (באותה שניה בדיוק) לכעוס על עצמי שאני כועסת על הילדה ולנסות לדחוק את הכעס ולכעוס על הכעס ותוך כדי שכל זה מתחולל לי בראש אני גם אמורה לעזור לילדה בסיטואציה ובקיצור בלגן שלם ומטורף שנגמר בשאגות אימה וזעם שלי, וילדה מבוהלת וצורחת (אייקון של דיכאון ובושה)...
אז ברגע שהתחלתי לנסות לשהות עם הכעס ולא להתנגד לו, דברים מתחילים להשתנות...

פ"א
אני לא כותב עליכם/עליך.
בדומה למה שפלונית כתבה, אם את מוצאת משהו בכתיבה שלי שנראה לך שנוגע לך, קחי ממנו אם זה מתאים לך.
אם לא הבנת משהו, את תמיד מוזמנת לשאול, ואם לא מעניין אותך, את יכולה לדלג ולהמשיך הלאה.

אשתי אתמול שאלה אותי מדוע אני לא כותב דומה לאיך שאני מדבר. ז"א, נראה לה שהכתיבה שלי היא במדרג גבוה, וזה מפליא אותה משום שכשאני מדבר איתה על הדברים האלו, אני מדבר יותר בפשטות.
זה לא שאני מנסה לכתוב בצורה שתראה גבוהה יותר, פשוט כך אני רגיל לכתוב.
היא אמרה לי שזה קצת מרחיק את הקורא מלהתחבר לדברים, ואם לא שמתי לב שכבר שלושה העירו לי על כך בדף הזה.
האמת, היה נראה לי ששאלתם שאלות והערתם הערות בעניין התוכן ולא לגבי צורת הכתיבה. אבל אני יכול לראות זאת עכשיו, תקנו אותי/אותה אם אנחנו טועים בעניין.
בד"כ כלל, שואלים אותי חברים: מה, לא נראה לך שזה היה מעליב או שזו הערה עוקצנית מה שההוא אמר? ולי קשה לראות זאת. אני שומע לרוב את הדברים בצד הענייני שלהם ולא בצד העוקצני שלהם. לא תמיד זה היה כך. פעם הייתי מתעצבן או נעלב או מתגונן או מנסה לשנות את המצב.
מה שפ"א הבהירה עכשיו הרבה יותר מובן לי.
אני לא כותב כאן על אנשים שכותבים באתר/דף. עם זאת אני כותב גם לגבי דברים שכתבתם.
כשאני כותב - אנו, אני לא מתכוון לצרף אף אחד ממכם לעניין שכתבתי עליו, אם זה נראה למי מכם קשור אליו אז זה תפקיד שלו אם הוא רוצה לקשור את עצמו עם העניין, לא תפקידי.
מה שאני כותב קשור לכל מי שיש לו עניין עם היקשרות לרגשות מטרידים. אני לא מכריח אף אחד ממכם להזדהות אם זה, גם אם הייתי מנסה לא הייתי יכול.
אם נראה למי מכם שאני שופט אותו או אותנו, אז אתם שופטים אותי בדרכם להבין את דברי, ואין לי כוונה כזו.
זה כמו לראות שלט פרסומת ועליו כתוב: "כופר! את אלוהים אתה זוכר?".
אם אני רואה זאת אני לא מרגיש שמישהו ניסה לשפוט אותי. אבל אם הייתי מרגיש באיזו שהיא צורה ככופר, כנראה שהייתי נפגע, או מרגיש ששופטים אותי ומעירים לי, אולי גם הייתי נאבק בזה שכתב את השלט.
אפשר לפרש את הדברים שאני כותב בצורות רבות, מכיוון שאלו דברים כתובים בלבד, אין לכם מושג לגבי הנימה של דברי, וכל קורא, קורא את אותו משפט בנימה השונה מכל קורא אחר. כשאנחנו מגיבים לדברים כתובים באופן שנשמעו, הנימה הזו היא שלנו.


[u]האם זה שאני יכול מחייב שאני גם צריך?[/u]
אפשר לקרוא זאת כאילו היתה לי נימה של שיפוטיות או ניסיון לכפות עליכם לפעול על פי ההבנה הזו, ואפשר גם לקרוא זאת בנימה רכה כל שהיא ואז זה יובן אחרת. אני לא מנסה לדחוק מי מכם אל הקיר, רק העלתי עניין שלא חייב להיות צורך לממש יכולת.
אם [po]פלוני אלמונית שניה[/po] לא רוצה, אז זה בסדר, זה שלך, ואת לא חייבת להיות צריכה את האישור שלי לכך.

הדף הזה עניינו הוא- האם כעס רלוונטי, וכשאני כותב ומסביר כיצד אני רואה זאת מתעוררים אצל חלק טענות לכך שאני מנסה לקבוע להם את החיים.
סדאם חוסיין כבר מת!
אמנם ישנם עוד כמה עריצים בעולם, אך מי חושב שקוראים להם גיא להב? :-)

את שכתבתי עכשיו, לא כתבתי בטון מאשים/ כועס/ שופט או לך תדע מה,
דמיינו שאתם בחופשה על חוף באיי סיישל כשאתם קוראים זאת, והנה גיא להב הגיע להגיש לכם משקה טרופי קר :-)

[u]אולי זה כי את לא פוחדת שאישך יעזוב אותך. אבל אני חושבת שזו מציאות אמיתית להרבה נשים[/u]
הממ. לא חשבתי על הזוית הזאת. את צודקת בשני הדברים.

בשמת, נו.. :-D
אולי זה כי את לא פוחדת שאישך יעזוב אותך. אבל אני חושבת שזו מציאות אמיתית להרבה נשים. אני הייתי ככה הרבה שנים, עם בני זוג אחרים.
ילדים לא יעזבו אותך גם אם תכעסי עליהם. אני חושבת שהרבה פעמים העניין הזה לוקח חלק בדינמיקה של הכעס ולאן הוא מופנה.