על ידי הבית_של_ר* » 05 יולי 2005, 23:35
החיבור בין זן בודהיזם לטיפוס, אינו זקוק בהכרח למילים, כמו שהחיים עצמם אינם זקוקים בהכרח למילים, וכל העבודה הזו, היא כאין וכאפס לעומת החוויה עצמה. בדיוק באותה צורה בה הזן-בודהיזם מנסה לשבור את עולם השפה, ולהחזיר את האדם לרגע עצמו, לכאן ועכשיו, ולחשוף את "האני" האמיתי שלו.
כאשר מטפס עולה על מסלול פעם ראשונה הוא מתמודד עם פחדיו. יכולת השכנוע של המוח את הגוף לעשות או לא לעשות דבר כזה או אחר, משפיעה עליו, וכל קיומו מתרכז לאותו הרגע. הטיפוס מתבצע בשתיקה, יש בו דגש רב על נשימה. האחיזה הבאה, הצעד הבא, הזמן ברגעי הטיפוס עומד מלכת, ואין שום דבר מעבר למקום ולרגע בו נמצאים, זהו, לדעתי, המקום בו הזן בודהיזם פוגש את הטיפוס בצורה הכי מלאה וללא מילים. הטיפוס מחייב את המטפס להיות כאן ועכשיו, בכל רגע ורגע.
הזן בודהיזם מדבר על הרדיו האינסופי של המחשבות, ספקות וחרדות, שרצות בראשינו והן המקור לסבל שלנו. בצורה דומה ראשו של המטפס מוצף באפשרויות של עשה ואל תעשה, וככל שהרעש יותר גדול, כך הפעולה הפשוטה יותר קשה, ויש יותר הסחות. פתאום, כאשר משתרר שקט בראש, הצעד הוא פשוט. הפער בין האגו שאומר לא כי הוא מפחד מפציעה, ממוות למטפס עצמו נעלם, ואז הטיפוס הופך אמיתי. הרבה מטפסים ואני בהם, זוכרים מטיפוסים את המגע של הסלע, את הריח, תחושה. אינני זוכר מחשבות, אני זוכר את הרגע.
ה"הארות" הקטנות הן חלק בלתי נפרד מחייו של מטפס. בדרך כלל הן מינוריות ביחס לחייו הרגילים. אך מטפסי אקסטרים. אנשים שלוקחים את הטיפוס למקומות הכי מסוכנים ורחוקים אף תארו את החוויה, כמשהו דומה להארה הזן בודהיסטית. לא רק נתינת מקום ביטוי ל"אני" האמיתי, אלא שבירת המחסום בין "האני" הפנימי לעולם החיצוני, ויצירת חיבור למשהו גדול הרבה יותר. האינטנסיביות של האירוע אף גדלה בעקבות היכולת של ה- "mind” הפנוי לשים לב לפרטים, למגע, לריח, לצבע, לתחושה, אותן חוויות שמטפסים נושאים אתם מהטיפוסים שלהם. קיומו של המטפס מתרכז ומוגדר בתהליך הטיפוס עצמו. התנועה ההר והמטפס הם אחד, ולא ניתן להפריד ביניהם, שהרי כיצד אפשר ?
יש בי מעט רגשות אשם על הניסיון לכלוא דברים כל כך פשוטים במילים. ניסיתי לחשוף את אותו חיבור מיוחד בין אנשי הרוח למטפסי ההרים, חיבור שלעיתים הוא כל כך ברור ולעיתים הוא נראה כל כך רחוק. בכתיבת העבודה נתקלתי פעמים רבות בתוכי באותם מקומות עליהם אני כותב, חש את התחושות ונזכר בהן.בעבודתי בפרט ובטיפוס בכלל ישנו דגש חשוב מאד על ההתנסות האישית, שכן בלעדיה כל המילים אין שוות את הנייר עליו נכתבו.
אותה דרך, דרך טיפוס ההרים, אינה מתאימה ואינה מומלצת לכל אחד. אך יתכן, שאותם אחדים שיבחרו ללכת בה, ימצאו, שהטיפוס לוקח אותם לא רק למסעות למקומות היפים בעולם, אלא גם למסע עמוק ויפה לעולם הפנימי שלהם, ויתכן וימצאו בו שקט, אושר ושלווה.
[hr]
החיבור בין זן בודהיזם לטיפוס, אינו זקוק בהכרח למילים, כמו שהחיים עצמם אינם זקוקים בהכרח למילים, וכל העבודה הזו, היא כאין וכאפס לעומת החוויה עצמה. בדיוק באותה צורה בה הזן-בודהיזם מנסה לשבור את עולם השפה, ולהחזיר את האדם לרגע עצמו, לכאן ועכשיו, ולחשוף את "האני" האמיתי שלו.
כאשר מטפס עולה על מסלול פעם ראשונה הוא מתמודד עם פחדיו. יכולת השכנוע של המוח את הגוף לעשות או לא לעשות דבר כזה או אחר, משפיעה עליו, וכל קיומו מתרכז לאותו הרגע. הטיפוס מתבצע בשתיקה, יש בו דגש רב על נשימה. האחיזה הבאה, הצעד הבא, הזמן ברגעי הטיפוס עומד מלכת, ואין שום דבר מעבר למקום ולרגע בו נמצאים, זהו, לדעתי, המקום בו הזן בודהיזם פוגש את הטיפוס בצורה הכי מלאה וללא מילים. הטיפוס מחייב את המטפס להיות כאן ועכשיו, בכל רגע ורגע.
הזן בודהיזם מדבר על הרדיו האינסופי של המחשבות, ספקות וחרדות, שרצות בראשינו והן המקור לסבל שלנו. בצורה דומה ראשו של המטפס מוצף באפשרויות של עשה ואל תעשה, וככל שהרעש יותר גדול, כך הפעולה הפשוטה יותר קשה, ויש יותר הסחות. פתאום, כאשר משתרר שקט בראש, הצעד הוא פשוט. הפער בין האגו שאומר לא כי הוא מפחד מפציעה, ממוות למטפס עצמו נעלם, ואז הטיפוס הופך אמיתי. הרבה מטפסים ואני בהם, זוכרים מטיפוסים את המגע של הסלע, את הריח, תחושה. אינני זוכר מחשבות, אני זוכר את הרגע.
ה"הארות" הקטנות הן חלק בלתי נפרד מחייו של מטפס. בדרך כלל הן מינוריות ביחס לחייו הרגילים. אך מטפסי אקסטרים. אנשים שלוקחים את הטיפוס למקומות הכי מסוכנים ורחוקים אף תארו את החוויה, כמשהו דומה להארה הזן בודהיסטית. לא רק נתינת מקום ביטוי ל"אני" האמיתי, אלא שבירת המחסום בין "האני" הפנימי לעולם החיצוני, ויצירת חיבור למשהו גדול הרבה יותר. האינטנסיביות של האירוע אף גדלה בעקבות היכולת של ה- "mind” הפנוי לשים לב לפרטים, למגע, לריח, לצבע, לתחושה, אותן חוויות שמטפסים נושאים אתם מהטיפוסים שלהם. קיומו של המטפס מתרכז ומוגדר בתהליך הטיפוס עצמו. התנועה ההר והמטפס הם אחד, ולא ניתן להפריד ביניהם, שהרי כיצד אפשר ?
יש בי מעט רגשות אשם על הניסיון לכלוא דברים כל כך פשוטים במילים. ניסיתי לחשוף את אותו חיבור מיוחד בין אנשי הרוח למטפסי ההרים, חיבור שלעיתים הוא כל כך ברור ולעיתים הוא נראה כל כך רחוק. בכתיבת העבודה נתקלתי פעמים רבות בתוכי באותם מקומות עליהם אני כותב, חש את התחושות ונזכר בהן.בעבודתי בפרט ובטיפוס בכלל ישנו דגש חשוב מאד על ההתנסות האישית, שכן בלעדיה כל המילים אין שוות את הנייר עליו נכתבו.
אותה דרך, דרך טיפוס ההרים, אינה מתאימה ואינה מומלצת לכל אחד. אך יתכן, שאותם אחדים שיבחרו ללכת בה, ימצאו, שהטיפוס לוקח אותם לא רק למסעות למקומות היפים בעולם, אלא גם למסע עמוק ויפה לעולם הפנימי שלהם, ויתכן וימצאו בו שקט, אושר ושלווה.