גל הנה אמא זאת בהחלט תובנה שאני יכולה להצטרף אליה מילה במילה. והלוואי שהקטן שלי יינק גם עד גיל שלוש (מזל שאמא שלי לא קוראת את האתר הזה היא היתה מזדעדעת...)
רציתי לשתף אותכם בחויית הפוסט-לידה-בבי"ח שהיתה לי פה, בתאילנד, ואני מצטערת אם אני חוזרת אחורה או חוזרת על נושאים או פוגעת במדיניות האתר כזו או אחרת לגבי חזרה על נושאים (לא קראתי את כל הדף...)
בחרתי ללדת בבי"ח הפרטי-בינלאומי הכי מפואר וחדיש בסביבה. רציתי שידברו אלי אנגלית (אם לא עיברית.. אז בטח לא תאית...), לא רק הרופאה אלא גם כל האחיות והפקידה (עם הטפסים "תחתמי כאן וכאן") ואפילו המנקה כשאני ארצה לבקש עוד מגבת.
אחרי קיסרי שהוא טראומה ואכזבה קשה ונושא לדף אחר לגמרי, נאלצתי לוותר על הפנטזיה להצמיד את תינוקי לשד מייד אחרי שהוא יוצא.. אבל דרשתי לקבל אותו ברגע הראשון שיאפשרו לי (אחרי 3 שעות איפשרו) ומהיום הבא ביות מלא (בלילה הראשון לא יכולתי אפילו להחזיק אותו בידיים בלי עזרה), בתאילנד ביות מלא דווקא מאוד מקובל, ולמעשה בבי"ח הממלכתי אין בכלל דבר כזה חדר לילודים... כולם מקבלות את התינוק למיטה שלהן מייד אחרי הלידה...
אבל כבר באותו לילה כשלא היה איתי, דחפו לו תמ"ל ומים (מה הקטע הזה בכלל אם משהי מלומדת יכולה לעזור לי להבין?) וכשהביאו אותו אלי למחרת כמובן התחילו כל הקשיים להצמיד אותו לפיטמה. אני אם טרייה מאוד, ואין לי כאן שום תמיכה ועזרה והשראה. אבל לפחות יש ספרים ואינטרנט ויכולת שיפוט בריאה (אני מקווה) ולקשיים של תחילת ההנקה ציפיתי, אפילו בשימחה. הרגשתי חזקה, שאני יודעת מה לעשות ואיך להתמודד ושגם - בטח יועצות ההנקה של בית החולים תמיד יהיו שם לעזור.
אחרי קיסרי, למי שמעולם לא היתה בבי"ח, מעולם לא נחתכה ובטח לא נותחה, נאלצתי להתמודד לא עם ההתאוששת מהניתוח על כל מה שמשתמע מכך (ומי שעברה יודעת! אבל ברוך השם היתה התאוששות קלה ומהירה) אלא עם הקושי הכי גדול - להתעקש על הנקה, והנקה בלבד!
כל חצי שעה נכנסת אחות - לבדוק חום, עירוי, קטטר וכו', רופאה, רופאת ילדים, וכל מי שנכנס, שואל אם להביא בקבוק. בתחילה נענו בחיוך חמוץ ומנומס לסירובים שלי (האדיבות התאילנדית המפורסמת) אך עד מהרה התחיל הלחץ, מכבש של ממש - עם הערות בנוסח הוא רעב, הוא יתייבש, תתני לו לפחות מים. הילד בוכה וכולם מסתכלים עלי נאבקת עם הפה שלו שפשוט מסרב לתפוס ומסתכלים עלי כאילו אני מרעיבה את הבן שלי "אין לך חלב" אומרים לי בהטפה "אני יודעת, לא אמור עדיין להיות לי חלב" אני רוצה לומר להן, אך מניחה שזה לא מקומי ללמד אותן - הן הדמות המקצועית כאן לא אני!
הסבתא, חמותי, היתה שם כל הזמן, עזרה מכל הלב, אבל בזוית העין יכולתי לראות את החשד. "מה היא עושה?" "מה היא כבר יודעת, היא אמא טרייה" והרי הרופאה זה יישות עליונה - איך בכלל אפשר לערער על דעתה.
לא רציתי להגיד שחברות התמ"ל ממנות את המחלקה, שתסתכל על השי שכל אמא מקבלת עם השחרור, לא רציתי להגיד שהיא אמורה לדעת שהנקה זה לא קל אבל חשוב, שאין כמו חלב אם, שהיא, שגדלה במקום בו בנו את בי"הח הראשון רק לפני עשרים שנה ועד לפני חמשעשרה שנה עוד היה מקובל ללדת בבית. לאן כל זה נעלם? (דיון לדף אחר, אולי בהזדמנות...)
שתקתי. אני יודעת מה אני עושה, מלמתי לעצמי, תוך שאדם הקטן צורח וצורח ומכאיב לי נורא.
כל הזמן שאלתי איפה יועצת ההנקה. עד שהבנתי שאין. שאלתי אם האחיות לא אמורות ללמד, עד שבסופו של דבר, בהבעה של חוסר ברירה הראתה לי אחת האחיות איך להחזיק את השד ולפתוח את הפה הזעיר עם האצבע שלי. היא הקדישה לי בערך שלוש דקות ובזה זה הסתיים. אני שהייתי זקוקה לכל עזרה שיכולתי לקבל, התייחסתי אל השלוש דקות האלו כמו מעיין בלב מדבר.
אבל אדם המשיך לצרוח. לא יצא לי כלום מהפטמה. חמותי הסתכלה עלי עם יותר ויותר מידה של האשמה. היתה עימי משאבה חשמלית והיא לחצה עלי לשאוב, הסברתי לה שעוד אין מה וזה לא יעזור, ביומיים הראשונים פשוט אין. היא לחצה ואני בסופו של דבר נכנעתי, גם חשבתי שאולי השאיבה תגדיל את היצור אז אין לי מה להפסיד מלנסות. לא יצאו יותר משלוש טיפות.
חמותי הסתכלה עלי בכזו תוכחה. ניקבה את ליבי וקרבי.
מכאן והלאה הרגשתי כמו שור מול חבורת מטאדורים חמושים בבקבוקי תמ"ל. כולי מדממת, חסרת סיכוי, אבל לא מוותרת. מלחמה שלי, שלי בלבד (למה? למה זה חייב להיות ככה?!) ואין לי ברירה אלא להתעקש, לעצום עניים לאטום אוזניים ולהסתכל רק על אדם.
ביום השלישי התעוררתי בבוקר עם שדיים נפוחות וכואבות. עד אותו הרגע תהיתי על מה בדיוק כותבים בספרים כשמתארים את ה"גודש". מאותו רגע אף אחד כבר לא הציע לי תמ"ל
וברגע זה, בנות, (וגם בנים אם יש פה על הדף) הקטן שלי בן החודשיים התעורר להנקת הלילה שלו, הוא נצמד מתוך חצי שינה וזולל במרץ תוך כדי שאני מקלידה...
מצטערת על אורך המגילה...לילה טוב...
[po]גל הנה אמא[/po] זאת בהחלט תובנה שאני יכולה להצטרף אליה מילה במילה. והלוואי שהקטן שלי יינק גם עד גיל שלוש (מזל שאמא שלי לא קוראת את האתר הזה היא היתה מזדעדעת...)
רציתי לשתף אותכם בחויית הפוסט-לידה-בבי"ח שהיתה לי פה, בתאילנד, ואני מצטערת אם אני חוזרת אחורה או חוזרת על נושאים או פוגעת במדיניות האתר כזו או אחרת לגבי חזרה על נושאים (לא קראתי את כל הדף...)
בחרתי ללדת בבי"ח הפרטי-בינלאומי הכי מפואר וחדיש בסביבה. רציתי שידברו אלי אנגלית (אם לא עיברית.. אז בטח לא תאית...), לא רק הרופאה אלא גם כל האחיות והפקידה (עם הטפסים "תחתמי כאן וכאן") ואפילו המנקה כשאני ארצה לבקש עוד מגבת.
אחרי קיסרי שהוא טראומה ואכזבה קשה ונושא לדף אחר לגמרי, נאלצתי לוותר על הפנטזיה להצמיד את תינוקי לשד מייד אחרי שהוא יוצא.. אבל דרשתי לקבל אותו ברגע הראשון שיאפשרו לי (אחרי 3 שעות איפשרו) ומהיום הבא ביות מלא (בלילה הראשון לא יכולתי אפילו להחזיק אותו בידיים בלי עזרה), בתאילנד ביות מלא דווקא מאוד מקובל, ולמעשה בבי"ח הממלכתי אין בכלל דבר כזה חדר לילודים... כולם מקבלות את התינוק למיטה שלהן מייד אחרי הלידה...
אבל כבר באותו לילה כשלא היה איתי, דחפו לו תמ"ל ומים (מה הקטע הזה בכלל אם משהי מלומדת יכולה לעזור לי להבין?) וכשהביאו אותו אלי למחרת כמובן התחילו כל הקשיים להצמיד אותו לפיטמה. אני אם טרייה מאוד, ואין לי כאן שום תמיכה ועזרה והשראה. אבל לפחות יש ספרים ואינטרנט ויכולת שיפוט בריאה (אני מקווה) ולקשיים של תחילת ההנקה ציפיתי, אפילו בשימחה. הרגשתי חזקה, שאני יודעת מה לעשות ואיך להתמודד ושגם - בטח יועצות ההנקה של בית החולים תמיד יהיו שם לעזור.
אחרי קיסרי, למי שמעולם לא היתה בבי"ח, מעולם לא נחתכה ובטח לא נותחה, נאלצתי להתמודד לא עם ההתאוששת מהניתוח על כל מה שמשתמע מכך (ומי שעברה יודעת! אבל ברוך השם היתה התאוששות קלה ומהירה) אלא עם הקושי הכי גדול - להתעקש על הנקה, והנקה בלבד!
כל חצי שעה נכנסת אחות - לבדוק חום, עירוי, קטטר וכו', רופאה, רופאת ילדים, וכל מי שנכנס, שואל אם להביא בקבוק. בתחילה נענו בחיוך חמוץ ומנומס לסירובים שלי (האדיבות התאילנדית המפורסמת) אך עד מהרה התחיל הלחץ, מכבש של ממש - עם הערות בנוסח הוא רעב, הוא יתייבש, תתני לו לפחות מים. הילד בוכה וכולם מסתכלים עלי נאבקת עם הפה שלו שפשוט מסרב לתפוס ומסתכלים עלי כאילו אני מרעיבה את הבן שלי "אין לך חלב" אומרים לי בהטפה "אני יודעת, לא אמור עדיין להיות לי חלב" אני רוצה לומר להן, אך מניחה שזה לא מקומי ללמד אותן - הן הדמות המקצועית כאן לא אני!
הסבתא, חמותי, היתה שם כל הזמן, עזרה מכל הלב, אבל בזוית העין יכולתי לראות את החשד. "מה היא עושה?" "מה היא כבר יודעת, היא אמא טרייה" והרי הרופאה זה יישות עליונה - איך בכלל אפשר לערער על דעתה.
לא רציתי להגיד שחברות התמ"ל ממנות את המחלקה, שתסתכל על השי שכל אמא מקבלת עם השחרור, לא רציתי להגיד שהיא אמורה לדעת שהנקה זה לא קל אבל חשוב, שאין כמו חלב אם, שהיא, שגדלה במקום בו בנו את בי"הח הראשון רק לפני עשרים שנה ועד לפני חמשעשרה שנה עוד היה מקובל ללדת בבית. לאן כל זה נעלם? (דיון לדף אחר, אולי בהזדמנות...)
שתקתי. אני יודעת מה אני עושה, מלמתי לעצמי, תוך שאדם הקטן צורח וצורח ומכאיב לי נורא.
כל הזמן שאלתי איפה יועצת ההנקה. עד שהבנתי שאין. שאלתי אם האחיות לא אמורות ללמד, עד שבסופו של דבר, בהבעה של חוסר ברירה הראתה לי אחת האחיות איך להחזיק את השד ולפתוח את הפה הזעיר עם האצבע שלי. היא הקדישה לי בערך שלוש דקות ובזה זה הסתיים. אני שהייתי זקוקה לכל עזרה שיכולתי לקבל, התייחסתי אל השלוש דקות האלו כמו מעיין בלב מדבר.
אבל אדם המשיך לצרוח. לא יצא לי כלום מהפטמה. חמותי הסתכלה עלי עם יותר ויותר מידה של האשמה. היתה עימי משאבה חשמלית והיא לחצה עלי לשאוב, הסברתי לה שעוד אין מה וזה לא יעזור, ביומיים הראשונים פשוט אין. היא לחצה ואני בסופו של דבר נכנעתי, גם חשבתי שאולי השאיבה תגדיל את היצור אז אין לי מה להפסיד מלנסות. לא יצאו יותר משלוש טיפות.
חמותי הסתכלה עלי בכזו תוכחה. ניקבה את ליבי וקרבי.
מכאן והלאה הרגשתי כמו שור מול חבורת מטאדורים חמושים בבקבוקי תמ"ל. כולי מדממת, חסרת סיכוי, אבל לא מוותרת. מלחמה שלי, שלי בלבד (למה? למה זה חייב להיות ככה?!) ואין לי ברירה אלא להתעקש, לעצום עניים לאטום אוזניים ולהסתכל רק על אדם.
ביום השלישי התעוררתי בבוקר עם שדיים נפוחות וכואבות. עד אותו הרגע תהיתי על מה בדיוק כותבים בספרים כשמתארים את ה"גודש". מאותו רגע אף אחד כבר לא הציע לי תמ"ל :)
וברגע זה, בנות, (וגם בנים אם יש פה על הדף) הקטן שלי בן החודשיים התעורר להנקת הלילה שלו, הוא נצמד מתוך חצי שינה וזולל במרץ תוך כדי שאני מקלידה...
מצטערת על אורך המגילה...לילה טוב...