שלום מה שלומך...אני נמצא באותה בעיה כמוך אבל מהצד הגברי....אענה לך גם כדי לעזור לך וגם כדי לעזור לבן זוגך ולגברים נוספים במצב הזה...
קודם לחלק שאת צודקת בו...היחס המוגזם לילדה שלא קשור אליך כגון לישון איתה להירדם לידה להרים אותה יותר מדי על הידיים הוא לא כל כך טוב בפני עצמו....יש גם את הענין שזה נוגע אליך שהוא נמצא לידה עודף זמן גם על חשבון הזמן שהוא כן יכול וצריך להיות איתך...זה ברור
מעבר לכך תסלחי לי אבל לא אמורה להיות לך שום בעיה ואיני מתחיל לראות אפילו בעיה...את הבוגרת או הילדה? אם את הבוגרת אז תתנהגי כבוגרת ולא אמור להיות אכפת לך כלום לגבי הילדה כל עוד זה לא קשור אליך ולא על חשבונך ולא גובל חלילה בחוצפה או בהתנהגות לא הולמת....בכל אופן לא ברמות של קנאה... הכי הרבה ברמות של לשפר לקדם או לעזור אם יש צורך...הלוואי שלכל הבנות והבנים בעולם יהיה אבא כזה ומשפחה כזאת...אשרם....את כבת זוגתו מקבלת ממנו יחס מספיק? אהבה? חום? זמן?
היא ילדה וזה הזמן והמקום שלה בעולם לגדול מטופחת כמו צמח קטן...בהצלחה

הילדה שלי רק בת שלוש, אבל לא נראה לי שבעוד שלוש שנים תהיה לי בעיה שהיא ואבא שלה יתקלחו ביחד אם ירצו (כרגע הם מאוד אוהבים אמבטיות משותפות).
אנחנו גם ישנים כולנו במיטה משותפת, והרבה פעמים הם שניהם ישנים בעירום (אני לא, כי לא אוהבת), וזה גם לא מרגיש לי בעייתי.
אני לא שופטת אותך - הסיטואציה שלך באמת נראית לי מסובכת מהרבה בחינות, רק רציתי להראות נקודת מבט שונה.
חוצמזה, יכול להיות שכשהיא תהיה בת שש הדברים יראו לי אחרת (למרות שנראה לי שלא...)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי ממלאת מקום,
קראתי את ההודעה הראשונה שכתבת ואני יכולה להזדהות עם חלק מהפרטים.
יש לי בן זוג גרוש ויש לו ילדה מקסימה ומדהימה בת 6. היחסים שלנו מדהימים וגם היחסים שלי עם הילדה טובים. אבל אני מרגישה שיש מערכת יחסים שונה עם בן זוגי והילדה שלו שלפעמים נראים לי בלתי הגיוניים (וגם אני ילדה לילדים גרושים וההורים שלי לא התנהגו אלי בצורה כזאת. הכוונה לאבא שלי). כאמור, הילדה בת 6 והבן זוג שלי עדיין מתקלח איתה (דבר שנראה לי הזוי מכיוון שהילדה מאוד בוגרת ומבינה כבר המון דברים, גם שמתקשרים למיניות). מרדים אותה וישן איתה בלילות. גם אם היא נרדמת במיטה שלה היא קמה באמצע הלילה ואומרת לו שחלמה חלומות רעים ולכן היא רוצה שישן איתה והוא כמובן עושה זאת. הוא קונה לה כל דבר שהיא מבקשת, מפנק אותה. אני ממש מרגישה שיש לבן זוג שלי עוד בת זוג שלפעמים אני מרגישה שאני צריכה "להילחם" איתה על תשומת הלב. אני הרבה מאוד מהמקרים מבליגה ושותקת מכיוון שעדיין מדובר בילדה בת 6 ואני כבר אישה בוגרת (29) שיכולה להבין מצבים מורכבים ויכולה להבין מדוע היא מתנהגת בצורה כזאת, אך יש פעמים שזה מתפוצץ ואני לא מבינה למה הבן זוג שלי (והמשפחה שלו) מתנהגים בצורה שכזאת. יש מצבים שצריך להציב גבולות, להגדיר מה מקום של כל אחד- אני באמת ובתמים חושבת שהילדה מרגישה שאנחנו שלושה חברים ולא אבא, בת זוג וילדה. ולא בגלל שהילדה לא מבינה ואינטליגנטית אלא בשל מה שאבא שלה משדר לה. יש המון בלבול בהתנהגות הזאת שאבא ישן עם הילדה בכל לילה ומקלח אותה (כאשר שניהם בעירום), שאין פרטיות ושכמובן המון דברים מתרחשים על חשבון הזמן שלי ותשומת הלב שאני אמורה לקבל.

לכן, אני יכולה מאוד להזדהות איתך (!!!)

מה אפשר לעשות? אני בחרתי לחלוק עם הבן זוג שלי את כל מה שאני מרגישה וחושבת. אנחנו מנסים למצוא פתרונות משותפים שקודם כל יהיו לטובת הילדה. אני מבינה וברור לי היטב שאני אצטרך להתפשר יותר ואני מוכנה לזה מכיוון שזוהי האהבה שבחרתי לעצמי (ואני יודעת שלא תהיה לי טובה יותר מאהבה הזאת). אז צריך להקריב ולתת מעצמך. וגם אני מאוד רוצה שלילדה יהיה טוב וכמובן גם לבן זוג שלי.

שלום אפרת,
תודה על המחמאה. אני שמחה שריגשתי אותך. אני מקווה שמה שאמרתי יחדור גם למי שכתבה את הפוסט.

נועם,
מאוד ריגשת אותי, עד דמעות. את כותבת באופן מאוד אמיתי וכן, מהלב. וזה חודר חזק ללב הקוראת.

ממלאת,
שתי מחשבות עלו לי עם קריאת הדף:
את מתארת את הסובבים אותך עם המון סופרלטיבים "מאוד משקיע", "מאוד אוהבת", "גבר מושלם", "תכונות מדהימות", "מאוד מאוד חכמה", "מפונקת נורא", כל מה שאת מתארת (ונעזוב רגע בצד את תיאור החדר שלה) הוא מאוד ונורא וגדול ומושלם.
פעם אמרה לי אישה חכמה שכדי לתאר את המציאות כדאי לוותר על כל מילות התואר האלו, ואז לראות מה נשאר.
הבן זוג שלך לא מושלם.
גם כאבא הוא לא מושלם.
וזה בסדר גמור.
הקשר ביניכם לא מושלם,
וזה בסדר. אין דבר כזה קשר מושלם ואין גבר מושלם ואין אבא מושלם.
נראה לי שאם תנסי לתאר את המצב כפי שהוא בלי המילים האלו תגלי מציאות מורכבת יותר, ותכבדי את המשתתפים (את עצמך ואת הבן זוג ואת הילדה) ממקום יותר עמוק ומכבד. ואמיתי. ומציאותי.

מחשבה נוספת שעלתה לי: את מדברת המון עליהם, מנתחת את מה שעושים והמניעים שלהם והרגשות שלהם וכו'.
(אוי כמה שזה מוכר לי....)
זה לא מועיל לקשר של אף אחד - לא שלך עם הבן זוג ולא שלך עם הילדה.
נסי (ושוב, אוי כמה שזה קשה) לא לנתח אותם, לא לפרש אותם. כל פעם שעולה לך מחשבה בראש של ניתוח המצב - נסי לשנות אותה לכיוון של מה את מרגישה כרגע, מה המניע שלך לחשוב או לפעול. אל תנסי להבין אותם, נסי להבין את עצמך.

בהצלחה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי, לפני שאני אגיב אני אספר קצת על עצמי. שמי נועם ואני בת 16 וחצי. הוריי גרושים כבר 5 שנים, ולאחר כ3 חודשים אחרי שהתגרשו אבא שלי התחתן עם אישה אחרת וכיום יש להם 2 ילדים.
אני כותבת לך כדי לספר את הצד של "הילדה המפונקת והמעצבנת" שעליה דיברת.
וכמו שהתחלתי לספר, האישה איתה אבא שלי התחתן בהתחלה ניסתה להתחבר אליי ולאהוב אותי אך תמיד עיצבנתי אותה במעשים שלי ולמעשה מאז ומתמיד היא קינאה בי בדיוק כמו שאת מקנאה בילדה של בן זוגך.
נכון יש אנשים שיגידו שזה טבעי, וקנאה זה משהו בלתי נשלט, שהילדה באמת מגזימה בהתנהגותה וכו'. מבחינתי כל אלו הן אינן סיבות מוצדקות להתנהגות שלך.
אני פונה אלייך בשם הילדה הזו, תעזבי אותה לנפשה. תני לה לעשות על מה שתרצה, תני לה להינות, תני לה לבכות, להתעצבן, לשמוח ולצחוק. זוהי הילדה של בן זוגך ותמיד תישאר, חשוב שתביני שלא משנה מה תעשי ועד כמה תילחמי על מקומך, היא תמיד תהיה שם, במקום הראשון בעיניו, לפנייך.
הקנאות הזאת מזיקה לילדה, ופוגעת בה. נכון, עכשיו היא קטנה וקוראת לך "ממי" אך עד מהרה כשתגדל לגיל ההתבגרות ה"ממי" יתחלף בריבים קשים.
כשקראתי את מה שרשמת, לא שנאתי אותך - ריחמתי עלייך. ולמה? כי אישה בוגרת בת 31 שיודעת כבר מה היא רוצה מעצמה, מקנאה בילדה מלאת חיים שבסך הכל בת 5. את מקנאה בתשומת לב שבן זוגך נותן לה, בפינוק שמגיע לה, באהבה שהולכת אליה ולא אלייך, בזה שבן זוגך יישן איתה וכד'.
דרך אגב, לפי דעתי ה"מהפך" שעשית לה לא נקרא "חינוך".
את האמת, אני גם מרחמת על הילדה שתצטרך להתמודד איתך גם בעתיד - כי זה קשה מאוד. הייתי רוצה להיות שם במקומך ולהרעיף עליה אהבה ללא גבולות וללא קנאה כמו שכל ילדה אמורה לקבל ולהרגיש כי לי זה היה מאוד חסר ולא היה מי שיבין אותי.
ולסיום, אני רוצה שתחשבי עם עצמך קצת על שאלה מסוגייה מסויימת: אם זו הייתה הילדה הביולוגית שלך, היא עדיין היתה מעצבנת אותך כמו היום?
תחשבי קצת על מה שאמרתי. מקווה שזה קצת פתח לך את העיניים לעולם שלנו, של הילדים שנולדו למצב הזה לא מבחירה אלא מלאת ברירה.
נועם.

פלוני אלמונית אמרת דברים ממש חשובים ועוזרים לי לראות דברים אחרת.
כשאמרת אם את כועסת עליה, תסתכלי לתוך העיניים שלה ותראי שם את החשש הזה זה כאב לי בלב. אני בטוחה שאת צודקת וכואב לי לחשוב שיש לה את החששות האלה בגללי.
אני משתדלת מאוד לא לגרום לה להרגיש רע אבל אני מודה לאלוהים על שכתבתי את הדברים פה ועל הניתוחים היפים של בעלות הניסיון והידע פה. אני חושבת שאם לא לקרוא את הדברים פה הייתי עושה עוול לילדה המסכנה.
אני מרגישה שכל פעם שאני קוראת פה זה עושה אותי יותר טובה אליה. לאחרונה אני משתדלת להיות יותר מחבקת ואוהבת מאשר עצבנית (גם אם זה רק בתוכי) על הפינוק שלה. גם הוא השתנה הרבה ויותר מחנך מבעבר כך שזה מקל עלי ועל התחושות שלי. כשאני אומרת בעבר אני מתכוונת מאז אותו יום שהחלטתי לכתוב פה באתר, החלטה שנבעה מריב שהיה לנו על הנושא. מאז אותו הריב הוא לקח כמה דברים לתשומת ליבו ואני גם כן, בעזרתכן.

אגב, הבנתי לאחרונה שעוד דרך לתאר את ההתנהגות שלה זה שהיא בוסית מאוד. ולי יש בעיה (בין אם זה נכון או לא) עם בת חמש שתהיה בוסית אלי כשאני בת 31 ובדרך שלה זה ילך כי ככה היא רגילה. היא תמיד מחליטה הכל מול כל מבוגר שהיא נתקלת בו (המשפחה) מלבד הגננת שלה. פעם ראשונה ויחידה שהיה לה קטע עם הגננת והתקשרו לאבא מהגן כי היא לא הפסיקה לבכות, הוא רצה ללכת לקחת אותה אבל בסוף זה הסתדר כי הגננת דיברה איתה. היה לה קשה ולא מוכר שמישהו כועס עליה והיא בעמדה שלא מחליטה.
אני מרגישה רע כשזה קורה כי זאת לא אשמתה, היא פשוט לא רגילה. עם כל זה שאני מרגישה רע זה חלק מהחיים והיא חייבת ללמוד שלא הכל ילך בדרכה. ואולי אם היא היתה מבלה עם יותר בני גילה זה היה עוזר.

רק מה כמובן שאני לוקחת מה שאת אומרת לתשומת ליבי באהבה רבה!
אשמח לשמוע קצת יותר על הסיפור שלך ואיך עברת את התקופות הפחות נעימות, אם בא לך לשתף.

הלוואי שברגע כעס או עצבים על הפינוק שלה אני אזכר בכל מה שנאמר כאן, בשלב זה זאת המטרה שלי בשילוב הבנה וחמלה ואהבה כלפיה.
הלוואי שברגע שאתעצבן אזכר במבט בעיניה ובחוסר הביטחון שלה לגביי, אנסה להרגע ולהבין שעם כל המניפולטיביות שבה (ויש בה!) היא ילדה קטנה וזקוקה לאהבה. זה קשה אבל הלוואי שאמצא את המקום לשאוב את הכוחות לזה.

_אז אני אומרת לך שתסלחי לעצמך על זה שאת עדיין לא אוהבת אותה, זה הכי טבעי.
תזכרי שלה הרבה הרבה יותר קשה מאשר לך, היא לא בחרה את זה.
שבכל מקום בו את מרגישה שבתוכך יש בחירה בין חמלה לילדה לבין חינוך של הילדה, תבחרי בחמלה_

חותמת על זה פלונית. כתבת כל כך כל כך יפה נכון ומרגש.
זה גם מתאים לניק של פותחת הדף: למלא את המקום הזה בהרבה הרבה אהבה

בכלל, תמיד, חינוך ושינוי וכל העניינים האלה יכולים לבוא רק ממקום של חמלה, גובה העיניים, ללא פחד ומורא.
ופי שבעת אלפים במקום שכבר נכווה ברותחין.

אני כל כך מזדהה עם הדף הזה. חושבת על הדרך שאנחנו עשינו ללבבות אחד של השני (אני והילדים של בן הזוג). ועדיין עושים

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כתבו לך כאן דברים מאוד חשובים ונכונים בעיני, ואני רוצה להוסיף עוד משהו מנסיוני בנישואים שניים:

זה מאוד קשה לאהוב ילדים שהם לא שלך כשאתה גר איתם בבית, וזה שונה לגמרי מהאהבה לאחיינים. כי אחיינים לא מעירים אותך בלילה, את לא צריכה לעשות בשבילם באופן יומיומי את הדברים השוחקים של הבית (כביסה, בישולים, נקיונות וכו'), אחיינים לא צריכים להשתלב בזוגיות ובאינטימיות שלך. הם איתך לזמן קצר ואז הולכים לחיים שלהם. ולחיות בבית אחד עם ילד הוא לא שלך זה קשה. הדוגמא שאת נותנת היא בדיוק הדוגמא שאני הרבה פעמים חושבת עליה: כשהילד שלי מגיע למיטה שלנו בלילה הוא חלם חלום רע, כשהילד שלך מגיע למיטה שלנו בלילה הוא מפונק

אז זה שקשה לך לאהוב אותה זה לגמרי מובן. זה משהו שילך וייבנה עם הזמן, אבל לעולם יהיה משהו שצריך לייצר אותו עם הרבה כוונה ולא אינסטנקיטיבי כמו האהבה הזו של אמא לילד שלה.

והצד השני של זה הוא שהיא מרגישה את זה, והיא תמיד תדע את זה. למשל, כשהורה כועס על הילד שלו, עדיין לילד יש בטחון בסיסי באהבה של ההורה אליו (לא מדברת כרגע על הורים מתעללים וכאלה). אם את כועסת עליה, תסתכלי לתוך העיניים שלה ותראי שם את החשש הזה. כל יום מחדש היא שואלת את עצמה אם את רוצה אותה. ולילדים יש נטייה למיתיות, היא עשוייה למשל לדמיין שאם את לא תאהבי אותה את תשכנעי את אבא שלה לעזוב אותה כמו שאמא שלה עזבה אותה, וזה לא בגלל שאת עשית משהו לא בסדר, אלא כי אחד הפחדים הקמאיים ביותר שיכול להיות לילד, שאמא שלו תעזוב אותו ,התממש לילדה הזו באמת.

אז אני אומרת לך שתסלחי לעצמך על זה שאת עדיין לא אוהבת אותה, זה הכי טבעי.
תזכרי שלה הרבה הרבה יותר קשה מאשר לך, היא לא בחרה את זה.
שבכל מקום בו את מרגישה שבתוכך יש בחירה בין חמלה לילדה לבין חינוך של הילדה, תבחרי בחמלה, היא השער שדרכו תצליחי לאהוב אותה.
שבעזרת השם יש לכן עוד שנים ארוכות ביחד, לללמוד אחת את השניה, לרקום את היחסים ביניכן, ליצור את האמון, לבסס שגרה. וביחד עם כל אלה האהבה תבוא.

אתן עוזרות לי המון. אני קוראת ונרגעת ומקווה לאמץ את השיטות שלכן ׳ברגע האמת׳.
׳רק מה׳ אני בהחלט אנסה להרגע ולומר לעצמי את הדברים
תנשמי. תזכרי שמה שקורה עכשיו הוא לא מה שיקרה עוד שנה- והרי את בוחרת בה ובו כמשפחה לטווח ארוך (?) ולכן: גדלים ביחד לאט לאט. ותגידי לעצמך: אני חזקה, למילים שלי יש משמעות, ושומעים אותן.

'תפוח אדמה׳ את צודקת לגבי השיפוטיות שלי ואולי וכנראה זה לא הדרך הכי בריאה
_אפשר גם לכתוב את הכל.
כעס, קנאה, עלבון, גאווה, אהבה, שנאה, עצב, שמחה...
אם עולה בך פרשנות לגבי עצמך, נסי להבין את הרגש מאחוריו, ולרשום גם אותו._

אני חושבת שזה גם רעיון טוב. עצם הכתיבה פה עזרה לי להרגע ועוזרת לי עוד יותר שיש תגובות עזרה והבנה לתחושות שלי.

'פלוני אלמונית׳ את צודקת גם כן,

תתחילו לחשוב מערכתית. בכלל, תהיי איתה קצת בבית, תקשיבי לה. מה מעניין אותה? מה היא רוצה? אולי היא רוצה לעזור לך לאפות? לסדר ניירות חשובים? לעזור לתקן משהו בבית? לשתול צמחים יחד?

אני בדכ משתדלת להציע לה לבשל איתי ולעשות דברים כאלה ואחרים אבל את צודקת ובהחלט אנסה כמה שיותר לשלב אותה בדברים יותר מאשר לעשות בשבילה. זה גם יצור חוויות וזיכרונות בינינו. רעיון מעולה!

לגבי זה לא התפקיד שלך כרגע לשלב אותה בחברת בני גילה אני לא ככ בטוחה כי היא לא נמצאת עם ילדים בכלל מחוץ לשעות הלימודים, היא נמצאת בבית ספר פרטי כך שכמות הילדים קטנה והיא גם ככה צמודה לשתיים שלוש חברות וזהו. ובסופי שבוע, אחר הצהריים וערב היא משחקת לבד או עם מבוגרים שמפנקים אותה מאוד, עושים מה שהיא רוצה, לא נותנים לה להפסיד במשחקים ועוד דברים שהיא מפסידה כילדה. לדעתי זה נורא לגדול ככה בלי חברים/בני דודים/שכנים לשחק איתם.. יש לה את החדר המדהים והמאובזר שהזכרתי בהתחלה ומעולם לא היו אצלה ילדים לשחק בו, היא משחקת בו לבד תמיד. זאת תרבות שונה פה וקצת מוזר להזמין ילד/ה מהכיתה לשחק בבית והיא גם ככה מבלה איתם את רוב השעות בשבוע. אם אני צריכה לחזור לילדות שלי וכל הילדות שלי היתה לבד זה עצוב. לי היו אחים, בני דודים ושכנים לשחק, לרוץ ואפילו לריב ולהבין שלא הכל הולך בדרכי כשהייתי ילדה. לכן אני מנסה לקחת אותה לגן ליד הבית שם זה ילדים קבועים כל הזמן, כדי שיהיו לה חברי ילדות וחוויות, לפחות קצת..

'קוראת׳ _זה נכון שהוא מילא את תפקידו בצורה נפלאה כאב לילדה שאמה נטשה אותה. אבל הוא גם רוצה בת זוג, אם את מרגישה שהוא קצת התבלבל עם הבת, אז כנראה הוא קצת התבלבל ועכשיו מתאים לחזור ולהתייחס לבת כאל בת ואל בת זוג כאל בת זוג.
קנאה לא תעזור, אבל גבולות שלך בנוגע למה מתאים לך כן יעזרו._

זה בדיוק היה העיניין! הוא מאודדד התבלבל והתנהג אליה כבת זוג! הוא נשאב לזה מבדידות וחוסר שהיו לו לדעתי. עכשיו המצב הרבה יותר טוב! עכשיו זה אני והוא הזוג והילדה היא הילדה.

'רק מה׳
רק לא חושבת שזה קשור לבלבול אצלו. המצב רק משקף לך דברים שעולים אצלך. אולי הוא לא האבא שדמיינת לילדייך? או שההורות איתו לא אידאלית עבורך?

הוא אבא מדהים ובדיוק מה שאני רואה ורוצה לילדיי הוא רק מאוד רגיש וכאשר האמא עזבה הוא הרגיש צורך להרעיף אהבה ופינוק כסוג של מגננה על הילדה עוד יותר וגם בצדק אבל זה פגע בדברים אחרים.
דבר נוסף, לא היה איזון אצלה. בהרבה מקרים בחיי משפחה יש אחד מבני הזוג שיותר מוותר והשני יותר מחמיר. במקרה שלו הוא בדיוק כמו אבא שלו והוא היותר מוותר, אמא שלו היתה המחמירה וכך יש איזון של חינוך. גם אצלי בבית ההורים היו אותו הדבר. במשפחות חד הוריות האמא/אבא נאלצים בדכ להיות שני התפקידים על מנת לשמור על איזון ושהילד לא יגדל להיות לא מחונך או מפונק או מצד שני ירגיש שהוא רק במשטר צבאי. צריך יותר איזון. לא מתכוונת לפגוע באף אחד זאת פשוט דעתי. זה הרבה יותר קשה ובגלל המצב העדין שכבר נמצאים בו של חוסר בהורה אז הנטיה היא לגונן יותר.. ושוב.. בצדק.

'פלוני אלמונית׳ לא התכוונו שתעריך אבל לא להתבכיין כאילו אנחנו לא מרצים אותה בסוג של פינוק של ״מגיע לי עוד״. זה לא לעיניין לדעתי והיה חשוב שתבין שהרגע היה לה יום מדהים ואין צורך להתלונן ולבכות אלא להיות שמחים ולהנות ממה שיש.

_אבא שלה בדכ מנסה להסביר לה שהיינו עכשיו בג׳ימבורי/צ׳אקי צ׳יז/בריכה/פארק (מגוונים!) בשבילה ושהיא צריכה לשמוח ולא לבעוט ולהתעצבן כי יש ילדים שנמצאים בבית מול הטלוויזיה כל היום ושנינו יכולנו לעשות דברים בשביל עצמינו אבל רצינו לשמח אותה. וזה משביז.
לכן כשאני חושבת על לעשות איתה דברים (אני מאודדדד רוצה) אני מוותרת הרבה פעמים כי אין לי כח להתנהגות שלה אחרי.. במקום לשמוח ולהתלהב ממה שעשינו או יצרנו כמו שילדים בדכ עושים._
וגם זה הרסני לגמרי. ופולני קצת.
ילדים בדרך כלל לא מודים להורים שלהם על בילויים... איפה ראית את זה?
אתם גם מעייפים את עצמכם וגם מצפים שהיא תודה לכם על זה. למה שתודה לכם על כך שאתם עושים משהו שלא נהניתם ממנו ועוד קוראים לזה בילוי? זה נטל עצום בשבילה.

_מה מעניין אותה? מה היא רוצה? אולי היא רוצה לעזור לך לאפות? לסדר ניירות חשובים? לעזור לתקן משהו בבית? לשתול צמחים יחד?
מיותר לגמרי!
פשוט חיי את חייך, אם היא משתלבת יופי, אם היא לא, אז אפשר לעבוד כדי למצוא את האמצע. אם היא פונה אלייך ומתאים לך, אז מצוין. אם לא, לא נורא. כמובן שתמיד להתייחס אליה בכבוד ובחום. אבל בטח להפסיק לתכנן פעילויות בשבילה. את לא צוות הווי ובידור וחינוך. איזו התשה לילדה! וכמה ציפיות! מה עם קצת לא לעשות דבר, להשתעמם, לבהות, סתם לחיות?_
זה בדיוק מה שהתכוונתי אליו - לשלב את הילדה בפעילויות היומיום הטבעיות בבית. אם היא רוצה כמובן. ותוך קשב אליה.

מסכימה עם
קנאה לא תעזור, אבל גבולות שלך בנוגע למה מתאים לך כן יעזרו.

רק לא חושבת שזה קשור לבלבול אצלו. המצב רק משקף לך דברים שעולים אצלך. אולי הוא לא האבא שדמיינת לילדייך? או שההורות איתו לא אידאלית עבורך?
כתבת עד כמה הילדה מפונקת ומוקפת משפחה. ואת? היה נדמה לי שעולה ממך איזו בדידות במערכה.

@}

נראה לי שכולכם עסוקים הרבה יותר מדי ב התרכזות בילד או מרכוז הילד?

מסכימה בכל לבי. את צריכה לעזוב לגמרי את ההפעלות שלה, את ההלבשה שלה, את הקניות בעבורה וכו'. עם כל הכבוד, היא לא הבת שלך עדיין, וגם אם היתה בת שלך זה נשמע מוגזם לגמרי. זה מתיש את הילדים, מבלבל אותם ומשחית אותם.
גם זה:
מה מעניין אותה? מה היא רוצה? אולי היא רוצה לעזור לך לאפות? לסדר ניירות חשובים? לעזור לתקן משהו בבית? לשתול צמחים יחד?
מיותר לגמרי!
פשוט חיי את חייך, אם היא משתלבת יופי, אם היא לא, אז אפשר לעבוד כדי למצוא את האמצע. אם היא פונה אלייך ומתאים לך, אז מצוין. אם לא, לא נורא. כמובן שתמיד להתייחס אליה בכבוד ובחום. אבל בטח להפסיק לתכנן פעילויות בשבילה. את לא צוות הווי ובידור וחינוך. איזו התשה לילדה! וכמה ציפיות! מה עם קצת לא לעשות דבר, להשתעמם, לבהות, סתם לחיות?

ובקשר לקנאה כלפי הבן זוג. אני לא מסכימה עם מה שאמרו פה. זה נכון שהוא מילא את תפקידו בצורה נפלאה כאב לילדה שאמה נטשה אותה. אבל הוא גם רוצה בת זוג, אם את מרגישה שהוא קצת התבלבל עם הבת, אז כנראה הוא קצת התבלבל ועכשיו מתאים לחזור ולהתייחס לבת כאל בת ואל בת זוג כאל בת זוג.
קנאה לא תעזור, אבל גבולות שלך בנוגע למה מתאים לך כן יעזרו.

_קניתי לה כרטיסיות חשבון של נסיכות ומשחקים אחרים לימודיים) ואני אפילו מלמדת אותה עיברית, אותיות ולקרוא.
הם כולם אומרים שהיא תמיד נראת מעולה, מאוד מטופחת ושמחה כי אני מאוד משקיעה גם במראה שלה._
בלי קשר למשבר שעבר על הילדה ואביה, עם הפרידה, נראה לי שכולכם עסוקים הרבה יותר מדי ב התרכזות בילד או מרכוז הילד . נכון שהיא ילדה ראשונה ויחידה אבל במקום לעסוק כל היום במה ירצה אותה, עדיף לעבור לדפוס התנהגות של משפחה. זה אומר שתתני לבן זוגך מקום להיות האבא שבחר להיות. בלי לחצים ועם פחות קנאה. כמו שכתבו לך. אבל זה גם אומר שבמקום לקנות לה ולגנדר אותה - מה שרק תורם לאותו פינוק ממש שאת יוצאת נגדו - ובמקום לרוץ אתה כל היום למתקני משחקים, תתחילו לחשוב מערכתית. בכלל, תהיי איתה קצת בבית, תקשיבי לה. מה מעניין אותה? מה היא רוצה? אולי היא רוצה לעזור לך לאפות? לסדר ניירות חשובים? לעזור לתקן משהו בבית? לשתול צמחים יחד? זה לא התפקיד שלך כרגע לשלב אותה בחברת בני גילה, אלא להתוודע אליה ולהתקרב. את זה עושים דרך עשייה משותפת שאינה מרוכזת רק בה. ושנותנת לה מקום להרגיש שהפעולות שלה משנות משהו בעולם (ולא רק מזיזות את סדר היום של כל המשפחה כי כולם ויתרו על ההעדפות שלהם כדי לקחת אותה לג'ימבורי).
ככל שהיא תרגיש יותר מועילה ומועצמת, ואת תרגישי פחות "נאלצת לפנק", האווירה תשתפר. זה חוץ מכל הדברים המדויקים שכתבו לך.

אני קוראת ומה שאני רואה זה את השיפוטיות שלך כלפי עצמך.
יש לך רגשות, הם שם. קודם כל, לפני שאת שופטת אותם, לפני שאת מנססה לשנות, לפני שאת קוראת לעצמך בשמות, תתבונני ברגשות האלו. תציפי אותם. מה הם? מה גורם להם? מה מעורר אותם? נסי לא להיות שיפוטית לגבי מה מעורר אותם, אלא עניינית. למשל, לא להגיד הילדה מפונקת.. אלא כמו שכתבת: היום אחרי שהיינו בצאקי ציז הילדה אמרה x ואני הרגשתי y. בלי פרשנות לרגשות, או להתנהגות של הילדה ושל בן זוגך.
אפשר גם לכתוב את הכל.
כעס, קנאה, עלבון, גאווה, אהבה, שנאה, עצב, שמחה...
אם עולה בך פרשנות לגבי עצמך, נסי להבין את הרגש מאחוריו, ולרשום גם אותו.

מתוך זה אולי יתבהרו לך הצרכים שלך. מה את צריכה? ביטחון? אהבה? תשומת לב? הכרה? שהשירותים יהיו נקיים? שיהיה מלח בחביתה?
את יכולה לרשום לעצמך גם אותם.
ואז לראות מה קורה...

התקצרה המגילה, אני לא נכנסת לסוגיות חינוך בכלל. יש הרבה דפים באתר עם כלים ותובנות יעילות מאוד. לי הם עזרו לשחרר כל מיני רעיונות שהיו לי לגבי "מה צריך" ו"איך אמור להיות".

ילדה שאמא הלכה ממנה היא ילדה שחוותה טראומה. זה אומר שמראש אין לה ביטחון ביחס לנוכחות אהבה רצופה. זה אומר שאהבה מבחינתה היא משהו שברירי מאוד.
וחוסר במקום הכי בטוח של האהבה והזמינות של ההורה מזמין מאבקי כוח. מכל סוג שהוא (פינוק ודרשנות/ בכיינות/ תלות/מניפולציות).
אישה צעירה שכרגע נחשפים בפניה כל הרגשות העזים שבאים במפגש מול ילד שהוא על-הגבול-בערך-אבל –לעולם-לא שלה, אבל לעולם של האהוב שלה- גם זה שברירי. ומה אם יום אחד הילדה הזו (שעושים תמיד כל מה ש היא רוצה) תרצה שאת תלכי?
ומה זה אומר, לחשוב כזה דבר? שצריך לרצות אותה? שצריך לשבור לה את הרצון? שצריך להיערך לחזית כזו? ש"אני ילדותית ונוראית"?
אני חושבת שזה טוב שאת מתבוננת בכל זה, ומאחלת לך ללמוד לאהוב את עצמך ואותה בסיטואציה המורכבת הזו, במקומות הכביכול "נמוכים וקטנוניים", מניפולטיביים, וכהנה וכהנה.
מקצינה את התמונה, ברשותך:
ילדה שחיתה עד עכשיו באופן X, מקבלת מאמה החורגת סט חוקים Y. זה ברור לה כשמש גם אם זה בא מאבא שלה. וזה, ממש סיפור סינדרלה- בחלק הלא חיובי שלו. גם אם החוקים שלך והאני מאמין שלך נהדר, הוא עדיין בכפייה כלפיה. הוא עדיין מתוך תמונה רחבה ולא נקייה של יחסי כוחות והפחדים ביניכן.
גם אם היא נענית למה שאת מבקשת, זה לאו דווקא חיובי. זה יכול להיות מתוך מקום של: היא תחליט להיעלם גם/ היא תחליט לגרש אותי- ו אבא יעשה כל מה שהיא תגיד אז אני "צריכה להיות" כך או אחרת.

אני כותבת את זה כך כדי שיהיה ברור למה השאלות החינוכיות יכולות וצריכות לחכות, ומקווה שזה נותן לך עוגן רציונלי להניח להן.
ופרקטית: כשקורה משהו כזה, ואת מתפוצצת מבפנים: תנשמי. תזכרי שמה שקורה עכשיו הוא לא מה שיקרה עוד שנה- והרי את בוחרת בה ובו כמשפחה לטווח ארוך (?) ולכן: גדלים ביחד לאט לאט. ותגידי לעצמך: אני חזקה, למילים שלי יש משמעות, ושומעים אותן. (לכן לא צריך להעיר כרגע. אפשר לבחור לדבר בנחת, תוך הקשבה- היא לך ואת לה על מה שקרה בזמן יותר נעים).
תחליטי עם עצמך שאת לא מעירה בכלל, כל עוד זה כל כך מעורבב/כועס/טעון. ותסלחי לעצמך מתי שזה כן קורה (כי זה קורה. לכולם) מתוך אותה מחשבה: גדלים ביחד לאט לאט.

איזה יופי. דאגתי שמא זו ביקורת קשה מדי לשמיעה, ואני שמה שאת לוקחת את הטוב עבורך.
זה מאוד מאוד קשה לא להעיר ולא להתערב. גם כהורה ביולוגי, זו פשוט מיומנות שצריך ללמוד. כי ילד שכל הזמן אומרים לו / משדרים לו ״מזה צריך להיות מרוצה, זה כן ראוי/ את ההתנהגות הזו תעלים...״ גדל עקום ביחס לעצמו.
בהחלט מובן לי למה ילד יכול להיות באטרף אחרי צ׳אקי צ׳יז (עדיין בלגן של משחקי וידאו ורעש ויזואלי כמו לפני שני עשורים? )

וגם קחי נשימה לעצמך. לא קל לצנוח להיות ״הורה״. @}

אני ממש רוצה לכתוב לך מגילה. כשאתפנה לזה (שבת בבוקר וכו) זה בסדר מבחינתך?

ואוו ׳ חושבת ׳
זה מדהים! תודה רבה! הייתי חייבת לקרוא שוב.
האמת קצת כואב לקרוא אבל כיף לקבל ביקורת באהבה מכולכן. גם כיף שיש הבנה ולשמוע שהרגשות האלה הגיוניים כי אני באמת לא רוצה להרגיש את הרגשות האלה. אני ממש מתייסרת וכועסת על עצמי.
אני חושבת שיש הרבה נכון במה שאת אומרת והלוואי שאוכל ליישם הכל. הבעיה היא שהמשפחה הקרובה שלי בישראל ושלושתנו המשפחה היחידה אחד של השני באזור, כל השאר באים לבקר אותנו מידי פעם, גם מהצד שלי וגם משלו. גם חברות אין לי יותר מידי פה וגם לו, שזה בטח לא טוב.. אבל יש לנו חברים מדהימים משותפים.
לכן אתן האוזן הקשבת שלי

אגב, המשפחה שלו הקרובה והרחוקה מאוד אוהבת אותי ואני אותם! הם מאוד אוהבים את השינוי החיובי שניהיה בה מאז שנכנסתי לחייה. הן מבחינת התנהגות והן מבחינת השכלה, אנחנו גם לומדות ביחד דברים (קניתי לה כרטיסיות חשבון של נסיכות ומשחקים אחרים לימודיים) ואני אפילו מלמדת אותה עיברית, אותיות ולקרוא.
הם כולם אומרים שהיא תמיד נראת מעולה, מאוד מטופחת ושמחה כי אני מאוד משקיעה גם במראה שלה.
אני משתדלת מאוד שהיא לא תרגיש את התחושות המבלבלות שלי ושתרגיש רצויה בעיני תמיד.
אני גם מאוד אוהבת את אבא שלה אבל דברים כל הזמן עולים ואני לא מצליחה לעצור את עצמי מלרצות לעצור אותו מלפנק אותה, גם מקנאות וגם מהפינוק הנוראי שלה.
והנה עכשיו חזרנו שלושתינו מסיבוב לילי על החוף בערב שישי מושלם ורבנו בדרך (הילדה היתה מעולפת מאחורה) על עוד דבר שאני יודעת שאני סתם קטנונית אבל לא יכולה לעצור את עצמי.....!!!

הלוואי ויכולתי (אוכל) להתאפק שנתיים כמו ש׳חושבת׳ אומרת ובהדרגתיות להכנס למעמד הזה...

אוף למה אני חייבת להיות ככ מוטרדת מזה וקנאית?!? אני אחכ שונאת את עצמי על זה אבל באותו רגע אם אני לא אעיר ואתעקש אני אתפוצץ מבפנים! איך משתלטים על תחושות כאלה!?!

באופן מאוד שטחי אני אזרוק מה שעובר לי בראש כי הסיטואציה שאת מתארת מורכבת, מאתגרת, לא עניין של להעזר דווקא בעצות אקראיות. אבל אני בטוחה שתובנות יכולות לחדד לך מחשבה אז...

1. את לא חייבת לאהוב אותה. נשמע מוזר, אבל אתם בתחילת קשר זוגח, עם כל היופי שלו, זה קשר שכרוך במשקעים כבדים מהעבר + ילדה. את כן חייבת חייבת לכבד אותה, לתת לה הרגשה של רצויה ומוערכת על ידך כל הזמן, ולא להיכנס לפינות שמוקדם מדי להיכנס אליהם איתה ואיתו לגביה. הוא אבא שלה 5 שנים, את בחייה פחות משנה. הוא עבר איתה משברים ושמחות שאת לא יכולה לגרד את קצה הקצה שלהם ולכן הלגיטימציה שלך להיכנס לדבר הזה בצורה אבסולוטית ולשלוט על סדר יומה באופן שאת מתארת (למשל לנסות למנן את רמת הפינוק שלה לדברייך עד כדי שינוי מהותי בהרגלים זה מהיר מדי). יש לדבר כזה השלכות, כי את מחוייבת כביכול לקשר טוב איתה אבל כמו שאת אומרת את מתקשה רגשית לעשות זאת. אז אל תרגישי מחוייבת וגם נסי כמה שפחות להתערב ותראי מה יקרה עם הזמן. בלי כובד.
2. את לא אמא שלה, את לא תחליף אם, את לא מחנכת שלה. אתם גרים באותו הבית ואת אוהבת את אבא שלה. את בחרת בו, לא בה וההיפך, היא לא בחרה בך. צאי מזה, צאי מהדעתנות שלך על אופן הגידול ועל השיפוטיות כלפיה. בעוד שנתיים כשהקשר של כולכם יעבור שמחות וכאבים תוכלי להיכנס לעניין המבוגר השני האחראי בבית. עד אז זה פשוט מוקדם מדי.
3. עברתם לגור יחד מאוד מוקדם. זה שזה לא פגע בקשר לא אומר שעשה טוב לחיבור בינך לבין הילדה לבין המשפחה המורחבת. אם היית נכנסת בהדרגה לחייהם היכולת להשתלב בהם כך שאת לא רק נהנית מאהבתו, אלא נהנית מכולם היתה גבוהה יותר. לכן לדעתי את צריכה קצת לחזור אחורה. להרפות. חוזר על המסרים בסעיפים הקודמים. רק שהפעם טכנית ולא רק רגשית או רציונלית - במקומך הייתי מבלה פחות שעות בבילויים משותפים עם כווולם. לא כאג'נדה, כאקט מיידי שיעזור לך. לבלות יותר עם חברות, עם משפחתך הגריענית, במקום שבו את מקבלת מקום משמעותי ולא צריכה מרגע הכניסה ועד רגע היציאה לזכור שאת תמיד בעדיפות שנייה בבית שבו מי שנמצאת בעדיפות ראשונה היא לא פרטנרית שבחרת בה, היא ילדה כך שגם אין לך לגיטימציה לטענות, והיא גם תמיד תהיה שם.

זה מקור הקנאה שלך. וזה לגיטימי אגב. מה שלא לגיטימי זה לגלגל את זה על הילדה וזה עלול בטיפול לא נכון להפוך לאבן נגף של כולכם.
לכן להתרחק קצת ולתת לזמן לגבש לכם מספיק חוויות יחד כך שהקירבה תהיה מהפנים לחוץ ולא להיפך. כשאת תאהבי אותה מבפנים יהיה לך קל יותר לקבל את המקום שלה בבית ואולי בהמשך גם יהיה בייבי משותף ואינטראקציות של אחות גדולה אז בכלל בכלל מותר לחשוב שיפוטית, כולנו חושבים מחשבות שונות, אבל פחות לנסו למשטר אותם וליישם אותם. קצת להתרחק. קצת לפרגן לעצמך את המקום שלך במנותק. זה לדעתי יעשה טוב לכולם.


כמה כיף לתת עצות אבל לפתור את הבעיות שלך.... זה יכול לחכות בסיבוב

היי שמנקודה, תודה רבה.
אני קוראת ולוקחת לתשומת ליבי. כפי שאמרתי בהתחלה אני יודעת שהבעיה אצלי אני פשוט צריכה הכוונה איך לטפל בה.

אני מבינה מה את אומרת. והכוונה בלהתמסר היתה שבתחילת הקשר לא היו שני מבוגרים וילדה, היו שלושה מבוגרים. לפני ובתחילת הקשר הוא התנהג אליה כמו לבת זוג שלו. היו שלושה מנהלי עיניינים והחלטות. בשלב מסויים חשבתי שזה לא הולך להשתנות ויש לו כבר חברה אבל עם הזמן ורגע לפני שזה נגמר הוא הבין, הסכים ושינה.

אני לא באה להצטדק כי אם אעשה זאת לא אלמד מכן כלום. אבל חשוב לי להבהיר שהיא מאוד מפונקת וכשאני מדברת על הערכה אני מתכוונת שבאופן רגיל וקבוע, לא משנה מה אנחנו עושים (ואנחנו לוקחים אותה לעשות משהו ממש כיף לפחות פעמיים שלוש בשבוע וגם מגוונים לדברים חדשים), בסופו היא מתבכיינת ומתעצבנת ועושה לנו את המוות. אבא שלה בדכ מנסה להסביר לה שהיינו עכשיו בג׳ימבורי/צ׳אקי צ׳יז/בריכה/פארק (מגוונים!) בשבילה ושהיא צריכה לשמוח ולא לבעוט ולהתעצבן כי יש ילדים שנמצאים בבית מול הטלוויזיה כל היום ושנינו יכולנו לעשות דברים בשביל עצמינו אבל רצינו לשמח אותה. וזה משביז.
לכן כשאני חושבת על לעשות איתה דברים (אני מאודדדד רוצה) אני מוותרת הרבה פעמים כי אין לי כח להתנהגות שלה אחרי.. במקום לשמוח ולהתלהב ממה שעשינו או יצרנו כמו שילדים בדכ עושים.

לגבי המשחקים עם ילדים, מאז שדיברתי איתה על פירגון גם לילדים אחרים ושיתוף היא זכתה להכיר חברים מקסימים מהשכונה שמהרגע הראשון ניסו לשתף אותה והיא היתה בקטע של ״אם אתם לא מסתכלים עלי אז אני הולכת״. בפעמים האחרונות שהייתי איתה בגן שעשועים (כולל אתמול) הייתי ככ גאה כי סוף סוף היא היתה עם החברים ולא מתבכיינת שלא מסתכלים עליה! עשיתי מלא תמונות והראתי לאבא שכמובן שמח מאוד!

_לך יש צורך בה. בקנאה הזו. בתחושה שמראש את אהובה פחות מכפי שהיית יכולה להיות/ מישהי אחרת/ נמצאת בעדיפות ב.
האם זה לווה אותך בקשרים אחרים?_

האמת התשובה לכך היא לא.. לא הייתי קנאית ככה אבל מצד שני גם אף פעם לא הייתי בסיטואציה כזו ולכן אני מבקשת עזרה כי אני יודעת שהתחושות האלה בי והן לא נעימות לי. יש ימים יותר ויש ימים פחות. אני פשוט לא יודעת איך להמעיט אותן או להעלימם.

לשם הבהרה, אני כן אוהבת את הילדה אני פשוט לא מצליחה להתחבר אליה ברמה שהייתי מתחברת תמיד לילדים אחרים בקלות. אני גם עושה הכל שהיא תדע שאני אוהבת אותה ואומרת לה את זה בחיבוק גדול כל הזמן ומשקיעה בה המון, אולי פחות ממה שהיתי רוצה בגלל הסיבות שהזכרתי למעלה אבל עדיין המון.

אל תפילי הכל על כתפי הילדה הקטנות ממילא. וזכרי שכל הורה רשאי וחייב לבחור את הדרך שלו להיות הורה לילדים שלו.

חס ושלום, אני יודעת שהיא בסהכ ילדה ומה שיאפשרו לה היא תעשה, ברור לי שזה הכל תלוי בהורים בשלב הזה בחיים.
ושוב, בעיית הקנאות היא בי, בעיית פינוק היתר זה המשפחה, שום דבר לא באשמת הילדה.

מעריכה את העזרה

עוד משהו: לבכורים/ יחידים לפעמים קשה יותר להתחבר לילדים בני גילם וקל יותר עם מבוגרים / הורים גם בשעות משחק.

האם משהו מזה (ממה שאת מתארת) מפריע לבן זוגך או לבתו?

אם זה מפריע רק לך, תשני אצלך.

וגם: צרם לי בקשת הערכה ממנה על פעילות משותפת. רוצה? תעשי איתה. לא רוצה? אל תעשי. אין ציפייה - לא אמורה- להיות ציפייה ממך.
אני מגיבה כי זה מזכיר לי בזמנו שהייתי מתרעמת על הצורך שלי לשכנע את הילדים לצאת איתי לפארק במקום סתם לרבוץ בבית של אבא שלהם. :-p
נו. היום אני מתרעמת כשהפרטית שלי עושה בדיוק אותו דבר.

אני מטפלת בצורך שלי להתרעם ולהכתיב.

כפי שאני רואה אותו הוא חיפש מי שיהיה לו להתמסר אליו וכיון שזאת לא היתה אמא שלה אז זאת היתה היא.

אני מציעה לך באהבה לעבוד על עצמך בנקודה הזו. זוהי פרשנות כפי שכתבת, והיא כולה שלך- לא במובן של אמת/ שקר
אלא:

לך יש צורך בה. בקנאה הזו. בתחושה שמראש את אהובה פחות מכפי שהיית יכולה להיות/ מישהי אחרת/ נמצאת בעדיפות ב.
האם זה לווה אותך בקשרים אחרים?

אל תפילי הכל על כתפי הילדה הקטנות ממילא. וזכרי שכל הורה רשאי וחייב לבחור את הדרך שלו להיות הורה לילדים שלו.

שום דבר לא בא על חשבונך בכל מקרה

ושיניים צריך לצחצח לילד שלך עד גיל די מאוחר לצער כל הנוגעים בדבר

ואני אמא לשתיים ביולוגית (31) ולבעלי עוד שני ילדים להם אני ... הורה נוסף ? כבר שנים מספר

שלום לך ממלאת מקום יקרה

אני קוראת את דברייך ומתמלאת חמלה גדולה כלפי כולכם: האיש והילדה שננטשו, האישה שעזבה שמן הסתם היתה סיבה עצומה מאחורי המעשה שלה (שלא בטוח אפילו שחשפה בפני בן זוגך), וכמובן כלפייך, שנכנסת לתוך המשפחה הלא פשוטה הזו באמצע.

הנתונים היבשים שאת נותנת כאן לא בהכרח מעידים, בעיני לפחות, על בעיתיות. הרבה מבאי האתר הזה ישנים עם ילדיהם ביחד או נהנים מהתכרבלות ארוכה גם בגילאים שמעבר לינקות, למשל. או נושאים את ילדיהם על הידיים, ובטח ובטח שמשתדלים להסביר מענה שלילי ולא רק אומרים לא ״כי ככה אמרתי״. הידברות היא חשובה, עם מבוגרים כמו עם ילדים.

בנוסף, אני חושבת שנורא קשה להבין אהבת הורה לבתו ואת הקשר העמוק שנוצר ביניהם, כשאין לך עדיין ילדים משלך. סליחה אם זה נשמע פטרוני, אין זו כוונתי. אני פשוט זוכרת את עצמי מהתקופה לפני שהיו לי ילדים משלי, עד כמה שהייתי בעלת נסיון עם אחיינים וילדים בהם טיפלתי. פשוט אי אפשר להבין את הקשר הזה מבחוץ. ולבי יוצא אלייך, כי אני בטוחה שזה ממש לא פשוט להכנס לתוך קשר כזה עם גבר שכבר יש לו אהבה כה עצומה כלפי ילדתו, ולדעת שזו האהבה הכי גדולה שאי פעם תהיה לו. גם אם אהבתו אלייך ענקית ורבה, אין כאהבת האב לבתו. אם מישהו ישאל אותי היום, אם הייתי צריכה לבחור בין בן הזוג לילדים, עד כמה שהבחירה כואבת, אין לי ספק שהבחירה היתה הילדים, וכל גם מבחינתו של אביהם. למרות שאהבתנו והקשר בינינו חזק מאוד מאוד.

אני אישית חושבת שזה לא מקומך כרגע לחנך את הילדה הזאת. לפני הכל, מה שחשוב זו ההידברות עם האב. להבין אותו כמה שיותר ואת מניעיו בגידול בתו, ולחשוב בינך לבין עצמך האם את מוכנה להשאר בקשר הזה שבו אף פעם את לא תהיי מס 1. וזה לא כי אם את היית האמר אז את היית מס 1 - גם האמא והאבא הופכים למס 2 כשיש ילדים. כך שגם כשיגיע היום ויהיו לך ילדים משלך, את ואביהם תהפכו שניים במעלה. רק שכשזו מערכת יחסים של שני רווקים נטולי ילדים, לפחות שניהם חווים את ה ״מס 1״ הזה לתקופה הראשונית עד שמגיעים הילדים.

שלום ותודה רבה על קבלת הפנים החמה.

אני כותבת לכן בשביל עזרה והכוונה. מראש אני אומר שאני יודעת שהבעיה היא בי אבל אינני יודעת איך לתקן אותה ולהמעיט את הרגשות החזקים שיש לי כלפיה.

אספר קצת עלינו..
אני בת 31 מתגוררת בארה״ב עם בן זוג מקסים וביתו בת החמש.
לפני כעשרה חודשים, לאחר שנים רבות של חוסר זוגיות, הכרתי בחור מקסים עם ערכי משפחה, חינוך, נתינה, אהבה, שאפתנות וכו׳ (בין היתר מנקה, עושה כביסות, מבשל ואפילו אבא מדהים במשרה מלאה).
מהרגע שהכרנו דברים רצו מהר מאוד (עברנו לגור ביחד לאחר שבועיים) ולאף אחד מאיתנו זה לא הרגיש מוזר. לא לשנינו ולא לילדה שנהנת מהתחושה הנשית/אמהית שיש סוף סוף בבית. עד היום זה מרגיש לנו מאוד טבעי. האמת שלדעתי ההסבר לכך הוא הגיל של שנינו, כשזה זה אז זה זה.
מצאתי גבר מושלם, וגם כשיש בינינו מחלוקות ואנחנו כועסים ורבים זה בסדר ואחכ אנחנו נרגעים ומדברים.
אבל..
ועכשיו אספר קצת עליהם..
האמא עזבה (לעולם לא אבין איך אפשר!!) אותם כשהילדה היתה בת שלוש. היא חזרה לעיירת הולדתה הנמצאת במדינה אחרת בארה״ב אז היא לא רואה את הילדה לעיתים קרובות (פעם/פעמיים בשנה לכמה ימים במקרה הטוב) אבל בקשר טלפוני.

לאחר המקרה נשארו הוא והילדה. בין כל התכונות המדהימות שכבר הזכרתי הוא גם מאוד רגיש, לכן נוצר חיבור מטורף ואם תשאלו אותי גם די מוגזם בין השניים.

במשך הזמן עד שהגעתי:
הילדה היתה ישנה איתו באותה המיטה והוא היה מרדים אותה על הידים כמו בת חודשיים כל לילה! כשאני הגעתי זה היה בדיוק כשהם עברו דירה והוא קנה לה מיטה משלה אבל אז הוא היה נרדם איתה במיטה כשהוא היה מרדים אותה!
בבוקר כשהיה מעיר אותה היא היתה מושכת אותו אליה והוא היה מתכרבל איתה ונרדם איתה עד שאני הייתי מגיעה להעיר את שניהם ולארגן לגן.
כל החלטות הוא היה מתייעץ איתה ועושה בשבילה הכל (כאילו היא בת הזוג שלו).
הוא עזב את העבודה התובענית שהיתה לו כשכיר והחל לעבוד כעצמאי כפי שתמיד רצה כדי לבלות יותר זמן איתה.
היה לוקח אותה כל יום למקום אחר.. גן שעשועים (ומשחק איתה על המתקנים כך שהיא לא משחקת עם ילדים אחרים), ג׳ימבורי, בריכה, לאכול בחוץ..
מצחצח לה שיניים.
מרים אותה על הידים בכל מקום ציבורי בערך. הילדה בת 4!!!
מנקה לה את החדר ואוסף הכל אחריה.
קונה לה, אפשר להגיד כל מה שהיא רוצה כשהם נכנסים לחנות.
כל פעם שהיה אומר לה ׳לא׳ היה נותן לה הסברים מפורטים מדוע, כל שאלה שלה עונה בפרוט. אין לי בעיה עם תקשורת טובה עם ילדים אבל לפעמים גם התשובה היא פשוט ״ככה!״ או ״כי אני החלטתי״.
שלא נדבר על זה שהחדר שלה מלא בצעצועים ברמה של לבייש כל רשת צעצועים שתנקבו בשמה (באדיבות הסבא, הסבתא והדודים הקרובים והרחוקים!).
יש לה יותר בגדים ממה שהיא מסוגלת ללבוש כיוון שבמהלך השבוע היא לובשת תלבושת בית ספר אז יש לה מלא בגדים עם התיקט עדיין כבר מאז שהגעתי, זה כולל תחפושות, בגדים למשחק בבית ושמלות לאירועים שאין להם פה (גם כן באדיבות המשפחה).
יש לה ארון ספרים גדול (כן ניחשתם נכון, באדיבות המשפחה!) הוא קורא לה ספר כל לילה לפני השניה, את זה דווקא אהבתי אבל אם הילדה התנהגה לא יפה או הולכת לישון מאוחר אפשר גם לוותר.. לא בעיניו.

המשפחה שלו מפנקת אותה ברמה שלא ראיתי בחיי, היא ילדה יחידה בין מבוגרים. הם מרימים אותה לכל מקום, מאכילים אותה מהצלחת לפה!! מרדימים אותה בשירה וליטופים עד שהיא נרדמת, לא אומרים לה לאאאא! ועוד ועוד ועוד! אני לא חושבת שהם צריכים לחנך אותה אבל גם לא להתנהג אליה כאילו היא בת 3 חודשים (להזכירכם היא בת 5 כבר!).

כפי שאתם מתארים לעצמכם הילדה הזאת מאוד מאוד חכמה! היא מאוד מפונקת ובצדק. היא בודקת גבולות ומנצלת טוב טוב כל מה שנותנים לה, יאמר לזכותה שכשמציבים לה את הגבולות היא עוצרת אבל הבעיה הרצינית היא שהמשפחה לא רואה שהיא צריכה גבולות לכן היא מרשה לעצמה להתפנק! והרבה! רוב היחס הזה הוא בגלל שהם חושבים שהיא מסכנה כי האמא עזבה אותה, אבל הילדה לא מרגישה עצב כלפי האמא כי האמא מספרת לה שהיא נסעה כדי לעבוד ולעזור לילדים (שטויות שהיא מתנחמת איתן) ושהיא אוהבת אותה מאוד והיא תבוא לבקר בקרוב והילדה שמחה בסהכ. תזכרו גם שיש ילדים למשפחות לוחמים בעירק שרואים את ההורים האהובים והגיבורים שלהם פעם בשנה ולעיתים פחות.
למזלי האינטראקציה בינה לבין המשפחה שלו קורת לא לעיתים הכי קרובות אבל כשזה קורה אני צריכה להחזיר אותה ואותו (שחוזר להרים אותה ולפנק) למסלול.

מאז שאני נכנסתי לתמונה הרבה דברים השתנו בדם ויזע..
הוא לא ישן איתה, לא מרים אותה על הידים, לא מאכיל אותה, היא אומרת ״אפשר בבקשה?״ ו״תודה״ ולא מחלקת הוראות ״תנעלי לי נעליים״. הוא למד להתייעץ איתי ולא איתה. מצחצחת שיניים לבד. נרדמת לבד!! אחרי סיפור כמובן. מתעוררת בלי התכרבלויות, חלק ולעיניין אין להמרח חצי שעה במיטה! מסדרת אחריה. מתלבשת לבד. לא מגיעה אלינו למיטה בלילה לישון איתנו ועוד הרבה דברים שהשתפרו.

חשוב לציין שאני מאוד אוהבת ילדים! גדלתי עם אמא מדהימה שטיפלה בבית בהמון ילדים שהעריצו אותה וגם הוריהם. למדתי ואני עדיין לומדת ממנה המון! היא סוג של סופר נני בעיניי. אני מרותקת מילדים ויש לי סבלנות עד אין סוף. תמיד חשבתי על לאמץ כי נראה לי שיש לי המון אהבה לתת והרבה מידי ילדים בעולם עם חוסר.
הילדה שלו מאוד אוהבת אותי וקשורה אלי, לפעמים קוראת לי ממי (אמא) ומאושרת עד הגג שאומרים שהיא דומה לי או שקוראים לי ״אמא של..״ היא מקשיבה לי ברוב המקרים אבל מתבכיינת לאבא סוג של עקיפת סמכות לפעמים והוא לפעמים זורם איתה ומרחם עליה כך שאני יוצאת הרעה... לפעמים.
הבעיה שלי היא שמשום מה איתה, בניגוד לכל הילדים שאהבתי ואני אוהבת במסירות (אחייניות שלי) עד היום, קשה לי להתחבר. אני אוהבת אותה ומשקיעה בה המון, דואגת לה כאימא במשרה מלאה. אבל בינינו, אני הרבה לא אוהבת את הפינוק הנוראי והמניפולטיביות שלה. אבא שלה מעריץ אותה והיא רואה את זה ומנצלת את זה. בגן שעשועים היא היתה מתרכזת רק בעצמה ולא משחקת עם ילדים כי היא לא היתה מרכז העינינים עד שאמרתי לה כמה פעמים שאם היא לא משחקת עם ילדים אנחנו הולכות הביתה. ולו אמרתי שהוא לא הולך לשחק איתה יותר (לפעמים הוא לוקח אותה לפארק במיוחד ואומר ׳היום זה יום שאני רוצה לשחק איתה על המתקנים׳ הוא מרגיש חיבור אבל היא צריכה יותר קירבה של ילדים בשלב הזה). אין בה צניעות או הערכה לכלום שעושים בשבילה וזה מפריע לי להתחבר אליה. זה כואב לי כי אני רוצה אותה כבת שלי וכן אוהבת אותה אבל גם לפעמים לא סובלת את חוסר הערכה שלה. אני לא טיפוס של טלוויזיה אז אני תמיד רוצה לעשות איתה דברי יצירה ומשחקים אבל כבר יוצא החשק כשאין הערכה אז אני מוותרת.

דבר נוסף שאני מרגישה רע לגביו הוא הקנאות שלי, אני מודה אני מקנאה בה. הוא מסור אליה בצורה שלא ראיתי בחיים ושלא יודעת אם אקבל חצי מזה בזוגיות שלנו, אפילו איך שהוא מסתכל עליה שהיא אוכלת או מחייכת או עושה דברים. מתלווה לי תחושת פספוס אדירה של ״אם הייתי קודם המסירות הזאת היתה כלפי גם״ יכול להיות שאני טועה אבל כפי שאני רואה אותו הוא חיפש מי שיהיה לו להתמסר אליו וכיון שזאת לא היתה אמא שלה אז זאת היתה היא. לפעמים אני חושבת לעצמי ׳למה את צריכה את זה? לקנא כל חייך שהיא הדבר הכי חשוב עבורו, תמצאי משהו רווק בלי ילדים׳ אבל אני חושבת שהוא מקסים ואוהבת אותו מאוד.

אני יודעת שחפרתי אבל היה חשוב לי להראות את הרקע של הדברים.
אשמח לשמוע אם יש לכם רעיונות איך אוכל להתגבר על תחושות הקנאות או איך אפשר לגרום לילדה להעריך ולהיות קצת צנועה ולא מרוכזת רק בעצמה ככ.

תודה