על ידי זו_שאכלוה* » 18 ספטמבר 2015, 16:47
אני באסכולה הגורסת שאין צורך לומר כלום. ליתר דיוק: אין צורך לשבת לנהל שיחת
״אמא לבת לקראת חתונה״.
או אולי ראוי להתחיל ממקום אחר. מה טיב היחסים ביניכן?
אני אדמיין לי להנאתי כמה תרחישים. אם אתן מדברות המון, מקשקשות ומרכלות ומכייפות ומדברות על כלום ועל הכל, העצות יעברו ממך אליה באופן טבעי. חלקן כבר עברו, בשיחות שניהלתן ובמה שהיא רואה אצלך והדוגמה שהיא לוקחת ממך (גם חיובית וגם שלילית). חלקן יעברו ממילא בעתיד תוך כדי שתחיו את החיים. אז לא באמת צריך לנהל שיחה מסודרת או לעוץ עצות מוכוונות מטרה. וממילא בכל בעיה שתצוץ, היא תגיע גם אליך להתייעץ. ועם זאת, דווקא בתרחיש כזה, אפשר גם לשבת במיוחד לשיחה. על קפה ועוגה, שיחה שזה הנושא הייעודי שלה, שהוכרז מראש. וסביר שיהיה קשב ממנה אליך. אולי יהיה משעשע ומרגש. ואולי היא תרגיש בנוח לשאול אותך דברים לגבי הקשר שלך עם בעלך שתמיד רצתה לשאול ולא היתה סיטואציה מתאימה. אז קחי בחשבון שנושא השיחה עלול להתהפך ממנה אליך
אם אתן מדברות פונקציונלית בלבד, זאת אומרת כאמא ובת אבל בלי המימד של חברות של ממש, אז אני חושבת שזה עלול לתת לשיחה כזו נופך מוזר ופדגוגי. "שבי נא, בתי, וארביץ בך תורה". אולי זה ייצור אטימה של הקשב? אולי.
טוב, ויש עוד תרחישים של יחסים פחות ופחות טובים, אבל בהם כנראה כדאי להתחיל מדברים אחרים, לפני שיושבים לשיחה כזאת, מרגשת ככל שתהיה, כי לא סביר שייצא מזה שום דבר טוב.
ואני אגיד עוד משהו. שוב, אין לי מושג אודות היחסים ביניכן. אולי את מרגישה ויודעת שאצלכן זה אחרת, אני לא מכירה ואין לי שום דרך לדעת. אבל מניסיוני, כל פעם שאמא הרגישה צורך לדבר עם הבן/בת שלה בטרם חתונה, זה היה ממניעים אנוכיים שלה, ולא יצא מזה שום דבר טוב, וגם לא היה יכול לצאת מזה שום דבר טוב. יש מין נטיה אנושית כזאת, מתוך רצון כנה שהילד לא יחזור על הטעויות שלנו, לתת עצות שעשויות להתפרש כפולניות פאסיב-אגרסיב שכזו. אני חושבת שזה די ברור, אחשוב על דוגמאות אם נדרשת הבהרה. באמת, מה שילדים מחפשים מהוריהם זה קבלה והכלה אינסופית וללא תנאי. כשיושבים לסשן נתינת עצות, זה קצת כמו לשחק באש לדעתי. כל כך הרבה דברים יכולים להשתבש, בשביל מה צריך את זה. למדי אותה על פי דוגמה אישית, דברי איתה בפתיחות - לא בשיחה מיוחדת אלא תמיד. משם יבואו התמיכה הגדולה ביותר והעצות הטובות ביותר.
אני באסכולה הגורסת שאין צורך לומר כלום. ליתר דיוק: אין צורך לשבת לנהל שיחת [u]״אמא לבת לקראת חתונה״[/u].
או אולי ראוי להתחיל ממקום אחר. מה טיב היחסים ביניכן?
אני אדמיין לי להנאתי כמה תרחישים. אם אתן מדברות המון, מקשקשות ומרכלות ומכייפות ומדברות על כלום ועל הכל, העצות יעברו ממך אליה באופן טבעי. חלקן כבר עברו, בשיחות שניהלתן ובמה שהיא רואה אצלך והדוגמה שהיא לוקחת ממך (גם חיובית וגם שלילית). חלקן יעברו ממילא בעתיד תוך כדי שתחיו את החיים. אז לא באמת צריך לנהל שיחה מסודרת או לעוץ עצות מוכוונות מטרה. וממילא בכל בעיה שתצוץ, היא תגיע גם אליך להתייעץ. ועם זאת, דווקא בתרחיש כזה, אפשר גם לשבת במיוחד לשיחה. על קפה ועוגה, שיחה שזה הנושא הייעודי שלה, שהוכרז מראש. וסביר שיהיה קשב ממנה אליך. אולי יהיה משעשע ומרגש. ואולי היא תרגיש בנוח לשאול אותך דברים לגבי הקשר שלך עם בעלך שתמיד רצתה לשאול ולא היתה סיטואציה מתאימה. אז קחי בחשבון שנושא השיחה עלול להתהפך ממנה אליך :-)
אם אתן מדברות פונקציונלית בלבד, זאת אומרת כאמא ובת אבל בלי המימד של חברות של ממש, אז אני חושבת שזה עלול לתת לשיחה כזו נופך מוזר ופדגוגי. "שבי נא, בתי, וארביץ בך תורה". אולי זה ייצור אטימה של הקשב? אולי.
טוב, ויש עוד תרחישים של יחסים פחות ופחות טובים, אבל בהם כנראה כדאי להתחיל מדברים אחרים, לפני שיושבים לשיחה כזאת, מרגשת ככל שתהיה, כי לא סביר שייצא מזה שום דבר טוב.
ואני אגיד עוד משהו. שוב, אין לי מושג אודות היחסים ביניכן. אולי את מרגישה ויודעת שאצלכן זה אחרת, אני לא מכירה ואין לי שום דרך לדעת. אבל מניסיוני, כל פעם שאמא הרגישה צורך לדבר עם הבן/בת שלה בטרם חתונה, זה היה ממניעים אנוכיים שלה, ולא יצא מזה שום דבר טוב, וגם לא היה יכול לצאת מזה שום דבר טוב. יש מין נטיה אנושית כזאת, מתוך רצון כנה שהילד לא יחזור על הטעויות שלנו, לתת עצות שעשויות להתפרש כפולניות פאסיב-אגרסיב שכזו. אני חושבת שזה די ברור, אחשוב על דוגמאות אם נדרשת הבהרה. באמת, מה שילדים מחפשים מהוריהם זה קבלה והכלה אינסופית וללא תנאי. כשיושבים לסשן נתינת עצות, זה קצת כמו לשחק באש לדעתי. כל כך הרבה דברים יכולים להשתבש, בשביל מה צריך את זה. למדי אותה על פי דוגמה אישית, דברי איתה בפתיחות - לא בשיחה מיוחדת אלא תמיד. משם יבואו התמיכה הגדולה ביותר והעצות הטובות ביותר.