תרגילי נשימה ודמיון מודרך...
כמובן שכל אלה הם חלק בלתי נפרד מתרגול יוגה. (-:
ובאופן כללי מוזיקה, ריקוד, להיות בטבע_ , _צ'י קונג, תרגילי נשימה ודמיון מודרך... הן פעולות שיוצרות תנועה הן פיזית והן אנרגטית ומסיתות את התודעה מהתהליך המחשבתי אל המציאות הקיומית: הגוף, הנשימה, והתנודות השונות בתוכם.

בדיוק בודקת בימים אלו את הנקודה שבה אני סומכת על עצמי.
כמה לא מפתיע... @}
מוצאת שלפעמים הדבר הראשון וההכרחי הוא לזכור שיש בכלל נקודה כזו
אני חושבת שרוב הזמן זוכרים שיש נקודה כזאת כי אנחנו לא מתהלכים כל היום בתחושה של חוסר ביטחון עצמי לגבי הכל: נקיון הבית, נסיעה ברכב, בישול וכ' וכ' - אנחנו יודעים שנהיה בסדר ומרגישים בסדר.
רק שיש מצבים שפתאום מערערים את תחושת הביטחון הבסיסית הזאת, מהווים טריגרים לזכרונות ששמורים בגוף לעלות ולוחצים אוטומטית על כפתורים שמפעילים אותנו.
לכן הרשימה המכובדת שנאספה כאן למעלה באדיבותכן, עוזרת לפוגג את ההשפעה של אותם כפתורים לחוצים עלינו ועם התרגול ליצור טריגרים חדשים שלוחצים על כפתורים אחרים אוטומטית ומחזירים את המערכת לאיזון. (-:
כמובן שיש עוד שיטות, דרכים וטכניקות שעוזרות לשחרר זכרונות ואמונות החוצה ולשנות את האופן שבו אנחנו מגיבים לחיים...

עוד דברים שעוזרים לי להרגיש שהכל בסדר - מוזיקה, ריקוד, להיות בטבע
צ'י קונג, תרגילי נשימה ודמיון מודרך...

(קוראת אותך )

תודה. אני מרגישה עכשיו יותר בסדר
בדיוק בודקת בימים אלו את הנקודה שבה אני סומכת על עצמי.
מוצאת שלפעמים הדבר הראשון וההכרחי הוא לזכור שיש בכלל נקודה כזו p-:

עוד דברים שעוזרים לי להרגיש שהכל בסדר- מוזיקה, ריקוד, להיות בטבע, התמקדות (שמאפשרת את זה- משהו בחוויה של לא לסמוך על עצמי הופך בסדר גם הוא ).

הנקודה שבה אני סומכת על עצמי

אם חושבים על זה, הרי את כל הדברים שאי פעם הפחידו אותי, שחששתי מהם, שנרתעתי, שפחדתי שאין לי יכולת לעמוד בהם או לצלוח אותם - את כולם עברתי בשלום.
ואפילו בהצלחה יתרה, כיוון שאני יושבת פה, נושמת, מתפקדת מצוין, לאורך הדרך למדתי הרבה דברים ופיתחתי ומיומנויות.
האם העובדה שאני יודעת בוודאות שאני יכולה ושאהיה בסדר גמור מאפשרת לי לסמוך על עצמי? - מה פתאום.
כי הגוף זוכר אחרת ולא משנה לו שאלף פעם עברנו ביחד את הדרך וצלחנו אותה והצלחנו בה, הוא נרתע כל פעם מחדש.
אז מה מרפא את הזיכרון של הגוף? מה הופך את הידיעה שאני אהיה בסדר גמור לתחושה שאני אהיה בסדר גמור?
ואיפה הרגע הזה המדויק שבו הגוף מאותת לראש "אנחנו בסדר" ולא הראש מאותת לגוף?
מסקנות ביניים: לרוב תרגול יוגה יוצר בשבילי את ההרגשה בגוף שהוא בסדר, שאני בסדר שהדברים כולם בסדר, גם מה שלא בסדר הוא חלק מהבסדר הגדול של העולם שלי ושל העולם בכלל.
זה מן מעגל קסמים שבו הגוף באמת הופך יותר בסדר מבחינת כל המערכות שלו והמבט הפנימי בתוכו מתמקד בדברים אחרים והופך את ההרגשה הפנימית לבסדר.
האם בעקבות זה אני בהכרח יותר סומכת על עצמי בדברים שמרתיעים אותי? לפעמים כן, ונדמה לי שגם כשלא, משהו בחוויה של לא לסמוך על עצמי הופך בסדר גם הוא.

(זהו, כיסיתי את המכסה השבועית של המילה בסדר) (-:

איזה כיף שחזרת. לכאן, ולכתוב כאן.
קראתי אז וקוראת גם עכשיו.

קרן שמש מאוחרת
יאא... איזה יופי שאת כאן!
הרגיש כמו דרישת שלום מעצמי..
זה כל כך נכון. חידדת לי משהו לגבי געגוע ופגישות עם מישהו מהעבר, זה תמיד גם דרישת שלום מעצמנו לטוב ולרע... לא?

הצחקת אותי בקול רם
בשמת א , עדיף בהרבה מלהכעיס אותך בקול רם

_בסוף אמר: יכול להיות שתרגישי כעס בימים הקרובים.
אמרתי: נהדר, יש למה לחכות._
הצחקת אותי בקול רם D-:

גבירה אהובה,
מפליא ומרגש היה לראות את שמך במה חדש.
הרגיש כמו דרישת שלום מעצמי..
מתקופה שהמחשבות שלך נכחו הרבה במחשבות שלי.
כיף לקרוא אותך שוב.
וגם ריגשת אותי מאוד עם זה:
איפה נמצאת הנקודה שבה ברגע נתון אני סומכת על עצמי.

ותודה שאתן כאן מכוונות ומאותתות מה מעניין, מה נוגע מה חשוב.
תראו, איך ככה ביום וחצי נוצר משהו שהוא מפה, שהוא בן המקום והוא שלי והוא של מי שכותבת, כל אחת מוסיפה בתורה קו בציור, ואף אחת לא יודעת מה בעצם רוצה להיאמר ובכל זאת, נדמה שאנחנו מבינות.

ולעניין אחר,
ידיד שלי פיתח שיטת טיפול והזמין אותי להתנסות בה.
הוא מנסה את השיטה שלו עלי
ואני מלמדת יוגה.
את אשתו.
הגיוני.
דיברנו על כעס
התבקשתי להיזכר באירועים שכשקרו הרגשתי כעס.
הוא שאל: מותר לך לכעוס?
בפליאה עניתי: לא בטוח.
בסוף אמר: יכול להיות שתרגישי כעס בימים הקרובים.
אמרתי: נהדר, יש למה לחכות.

הו, גם לימונדה!!!
הוואו!! (-:
יושבת וכותבת ב 14:55. לא ב- 22:22, לא ב -15:15, לא ב- 12:34.
אלא ב 14:56, אופס 57. השעה שבה היקום לא קורץ ואף אחד לא משגיח. האמנם?
כשדברים נראים הרמוניים במיוחד, וצירופי המספרים והמקרים נראים הגיוניים, אנחנו מרגישים שיש סדר בעולם ושלנו באופן פרטי יש חלק בו.
אבל כשיש כאוס ובלבול, סופות טורפות וקרקעות נשמטות, נדמה שאף אחד לא משגיח והמקום שלנו, החלקיק הזעיר בזמן שאנחנו לא שייך לשום דבר, לאף אחד.
אולי יש סיבה ואולי אין סיבה. אולי העולם מלא ב12:12 ו-17:17 וגם ב-00:24 וב-11:38 ובשעה הידועה לשמצה 04:15 - ואין בהן כלום ויש בהן הקריצה המיוחדת להן,
והחן הספציפי שיש בעולם עכשיו 15:06.

הו, גם לימונדה!!!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איזה צירוף מקרים... קוסמי (:
בשנתיים האחרונות נכנסתי לפה פעמים ספורות בלבד (על יד אחת ספורות) ובימים האחרונים מרגישה דחף לכתוב וגעגוע דווקא למקום הזה.
היום נכנסתי מהססת... ומצאתי אותך )

איפה נמצאת הנקודה שבה ברגע נתון אני סומכת על עצמי
נוגע.
קודם נכנסתי לדף שלא הכרתי, שהעציב אותי קצת, (מן הסתם בגלל מצב הצבירה הנוכחי אחרי יום ארוך בעבודה והשעה המאוחרת).
דף בשם "פעם הייתי".
המשפט הזה שלך מתחבר לי.
עייפה מכדי להסביר למה, אבל יש לי הרגשה שממילא תביני.

הדברים שמעסיקים אותי היום בשעה 12:12.
כי את הדיון הזה התחלת ב 17:17
קארמה
יקום
והשגחה פרטית
רקומרת

"תנועת האנשים פנימה אל חיי, מה גורם להם לבוא?
תנועת האנשים החוצה מחיי, למה הם הולכים?
איפה נמצאת הנקודה שבה ברגע נתון אני סומכת על עצמי"
מעניין.

הדברים שמעסיקים אותי היום
זה הקו.
לדבר עליהם.
פה.
ולהרחיב.

עוד באיירופה היתה אחת גיברת ברוניה.

אח, תמשיכי בקו הזה עוד
בשמת א אני עוד לא יודעת בדיוק מהו הקו הזה או אם יש לי קו בכלל, אבל בדיוק בשביל לבדוק את זה אני כאן. (-:

עירית לוי גיברת בחום זה ממש הכי דודה ברוניה שיש (ואני בכלל עוד מסתובבת לאחור לראות על מי מדברים כשמישהו אומר לי גברת...)

עוד באיירופה היינו סקפטיים...
היינו, ועוד נהיה בעזרת השם. לא ייקחו לנו את הסקפטיות.

או, שלום גיברת (בחום)
איזה כיף לראותך גם פה.

אני הייתי סקפטית כשם שהייתי תמיד, אבל בניגוד לאיך שהייתי תמיד, היותי סקפטית היום נוטה יותר להוביל אותי לפעולה מאשר לאי פעולה והחלטתי לעשות ניסוי.
עוד באיירופה היינו סקפטיים...

אח, תמשיכי בקו הזה עוד

איך הפך הדיבור על הצ'קרות לכל כך רחוק ממה שהן במקור
העובדה ששרירים בעצם לא יכולים להימתח, רק להרפות
תנועת האנשים פנימה אל חיי, מה גורם להם לבוא?
תנועת האנשים החוצה מחיי, למה הם הולכים?
איפה נמצאת הנקודה שבה ברגע נתון אני סומכת על עצמי

הדברים שמעסיקים אותי היום בשעה 12:12.
@}

היי היי לכל הפנים המוכרות, המחופשות והחדשות. איזה כיף שבאתן!

בשמת א
אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה חזרתי, אני מרגישה יותר כאילו חזרתי לעיר נעוריי שרוב חבריי ומכריי עזבו ואני משוטטת בה קצת כמו בעיר רפאים ומסמנת לעצמי מקומות וציוני דרך.
כמו להסתובב במקום שיש בו את העבר שלי ואין בו הווה. מראש נכנסתי לכאן כי עניין אותי לבחון שוב את המקום הזה והכתיבה המיוחדת שלי שהיתה שמורה רק לו. האם היא יכולה עדיין להתקיים? האם יש לה (לכתיבה הזאת) ולי מקום? ימים יגידו...
איזה כיף בינתיים לקבל

ג'סיקה - איזה מזל ש ב מ ק ר ה שתינו הגענו (-:
סגו לה - אנחנו נקרוץ ליקום ועוד איך! (-;
אוליב, מעניין מה שכתבת, נדמה היה לי שאיש לא הסתובב כאן שנים. תודה.
ותודה מתחדשת ו קור את - כיף להיפגש כאן, תודה על הנוכחות והפרחים.
@}

@}

ועוד משו:
כל כך יחמם לבבות כשיופיע ב'מה חדש'
לגמרי!! קצת מוזר, לאור העובדה ש.

אני קראתי אותך דווקא בתקופת ההיעדרות (התחלתי מחיפוש על יוגה והמשכתי כי את כותבת יפה ומעניין) ושמחה לראות אותך שוב כאן.

אז ב מ ק ר ה נכנסתי לכאן ומיד כשראיתי את שמך זה היה הדף היחיד (בינתיים) שנכנסתי. כבר לא מרגישה כאן בבית, אחרי כמה שנים בהם גרתי כאן ושאבתי רבות- כולל חברות שצועדות איתי בפנים גלויות בספר הפנים. כמו שנכנסתי היום יכולתי גם שלא להיכנס... אז את תקראי לזה קארמה ואני השגחה פרטית, אבל הי, היקום קורץ אלינו, שלא נחייך אליו חזרה?
חיבוק

לגמרי במקרה גמני כאן טוב נו, רק חצי במקרה. אוהבת אותך מאד- כאן שם ובכל מקום.

כל כך יחמם לבבות כשיופיע ב'מה חדש'
בדיוק כך (-: כל כך התחמם לבי לראות את שמך בדף ובמה חדש שאצתי רצתי לפה להגיד: חזרת ברוכה השווה

הדבר המשמעותי האחרון שכתבתי במקום הזה היה זה, ביום הולדתי לפני שנתיים, שנה אחרי שאמא שלי פרשה כנפיים ועפה:

"אני זוכרת את אחד מכללי היסוד ששמעתי פעם לכתיבת תסריט: הסיפור של הסרט צריך להיות מגולם כולו כבר בסצנה הראשונה.
לפעמים כשמסתכלים לאחור על סרטים גאוניים, רואים את הפלא הזה שבו הכל היה מונח שם לפנינו, הראשית, האמצע והסוף כבר בסצנה הראשונה. זה מופלא בעיני.
אני אוהבת לראות את השלמות הזאת של שלם על סך חלקיו המתקלפים, כשכל חלק בפני עצמו מכיל את השלם, הוא השלם ואם תגרע מהשלם את השלם יוותר השלם
לפעמים אני רואה את זה בספרים וביצירות אמנות אחרות. היום ראיתי את זה בספר שפתחתי את כריכתו לראשונה ובדף הראשון שלו מצוטט משפט אחד בודד: "עיני העולם נשואות אל הבחירות המוניציפליות" (רוה"מ יצחק שמיר 1989) - מסוג הדברים המהודקים שמיד מבהירים לבנאדם לאיזה עולם הוא עומד להיכנס.

ולגבי העצב והשמחה, הזכרונות והגעגועים: יש הרבה דברים טובים כל הזמן, ולמזלי הרב אני הופכת מתורגלת יותר ויותר לראות אותם בכל דבר.
אין אמנות קשה ומופלאה מהיכולת למצוץ מכל דבר את היופי שבו וכשזה מצליח, זה הנשגב בכבודו ובעצמו.
זאת ההבנה המפתיעה/ מאכזבת (?) שהשמחה לא באה על חשבון העצב.
ששום דבר לא בא על חשבון שום דבר אחר, שהשמחה לא מגרשת את העצב ושלהיות שמחה ממש לא אומר לא להיות עצובה נורא בו זמנית.
וזה הקושי לקבל שאין בהכרח הרמוניה תמיד או שמשמעותה היא קיומן של סתירות רבות ולא מיושבות יחד באותו העולם שסובב על צירו."

והיום, שנתיים אחרי, ניהלתי שיחה עם שתיים מהכותבות והקוראות הוותיקות והמשובחות של האתר הזה, אודות האתר, והכתיבה השוקקת בו שנשכחה מאחור, כמו הצורך לבדוק, לראות, להיכתב.
כותבת דגולה אחת אמרה שהכינוי הזה (הגבירה בחום, שפעם אני והיא אחת היינו), כל כך יחמם לבבות כשיופיע ב'מה חדש' ובעקבותיו מיד ישובו ויצוצו אל פני השטח שאר הכותבות הרדומות, בעלות הכינויים החלופיים הנסתרים, השיחות, ההומור הפרטי ומיליוני הקורים שחיברו בין כל הנפשות שפעלו פה.
אני הייתי סקפטית כשם שהייתי תמיד, אבל בניגוד לאיך שהייתי תמיד, היותי סקפטית היום נוטה יותר להוביל אותי לפעולה מאשר לאי פעולה והחלטתי לעשות ניסוי. (-:
מה יש לי לומר? המון וכלום ממש. אבל אני יודעת שבעבר כבר היה לי לומר שום דבר שהפך לדבר, ככה יש מאין, שהתרחש והתממש לכדי משהו כאן בדף, רק מתוך התנועה והרחשים ואנחות הצער והשמחה של הנוכחות בו.
אז הנה אני עושה ניסיון: חת', חתשתיים... בודקת עם הבוהן את המים, חוזרת לבקר בשכונה, אולי מי מהשכנים יצוץ באחד החלונות. (-:

אני לא יודעת עד כמה את עוד נכנסת לפה ובכל זאת, זה הרגיש לי המקום הנכון להרכין ראש ביום מותו של לו ריד (מי היה מאמין - הם מתחילים ללכת - כל הגדולים...) ותוך כדי הרקנת הראש אני מקשרת פה לשיר, שלא ממש הכי מאפיין אותם -=velvet underground ואולי דווקא כן, נותן חלון הצצה לאופי הנסיוני, לנועזות ולחיפוש , לזיוף בשירה שהם הביאו לקדמת הבמה, (עוד הרבה לפני אביב גפן), שיר שאני אוהבת ושומעים בו גם את ניקו:

http://www.youtube.com/watch?v=[po]H5je eK0V1w[/po]
נשיקות ממני

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שנה אחרי מותה של אמא שלי, משתפת גם כאן במחשבות על איך למות ולהישאר בחיים

גמני כאן להגיד מזל טוב לך, ומזל טוב לנו.
תודה על הנוכחות החמה,חכמה ומלאת הקשבת הלב שלך.
שתמצאי את האיזון בין הנתינה החוצה לבין ההקשבה לעצמך.
ושיפתחו שערים לשנה מבורכת.

תודה על אתמול

עלמות מתוקות ואהובות.
תודה על החיבוקים, הציורים (אמא של טוסיק, את יכולה לעשות מזה קריירה!) והאהבה שלכן כאן ובכל פורמט אפשרי.
מזמן מזמן לא באתי לכאן וגם עכשיו השיבה ממולדת הצזיקי החזירה אותי ללוח זמנים עמוס במיוחד עם קורטוב של שקט בצבע טורקיז שנותר בי מכל הכחול הזה שספגתי.
מקווה שבקרוב אתפנה להרחיב.
בינתיים שולחת את געגועיי על פני הרשת ומפריחה את השאלה המתבקשת: מתי אנחנו נפגשות שוב?
@}@}@}

באיחור לא אופנתי (להגנתי אומר שלא ידעתי על התאריך הממוזל):
מזל טוב!!!
לכול הברכות שכתבו אחיות החמלה החכמות מצרפת מקום לברכה קטנה שלך שתכניסי לכיס של אלוהים לפני שהשנה החדשה מתחילה.
וגם @}

י ו מ ו @} ל ד ת ש מ ח @}

גבירה נדיבה, חכמה, ואהובה, באתי לקשט לך גם את הדף (אחרי ששתינו לשוכרה בקיר ) ואיזה כיף לפגוש חברות.
כמה שמחתי לראות שמיסדת מסורת של חגיגה עם ים, שקט ושמחה פשוטה וצלולה- מרחיבת לב ונשמה. מאחלת שיהיה לך מקום שכזה מבפנים- משך כל השנה..
מתגעגעת

גבירצי אהובה,
יום הולדת שמח!!!! @}
שתהיה שנה נפלאה של עשייה
ושל מנוחה
של אהבה ושמחה
של נתינה וקבלה
וכן נזכה לעוד מהתובנות המופלאות שלך, אשה חכמה,
מתגעגעת,
לימונדה

גבירצתי המועדפת
סמס ופייסבוק זה לא מספיק
כאן הכל התחיל הרי.
שהקול הפנימי הצלול והשקט הילדי יהיו מנת חלקך
אינסוף אור ואהבה ללא תנאי
וחוויות ישר מהרקיע השביעי.
חיבוק גדול בשלל וריאציות הווירטואליה עד זה האמיתי @}

@} מזל טוב. תודה על המילים , על הנוכחות, על התובנות.
מאחלת לך הרבה אושר ושלווה ושמחה

אני יודעת שהסאונד קצת כבד לתחילת שבוע ובכל זאת אני בוחרת לאמר לך שבוע טוב עם זה (דווקא בגלל המילים)
http://www.youtube.com/watch?v=4t5cWDb-AQA
@}

_זאת ההבנה המפתיעה/ מאכזבת (?) שהשמחה לא באה על חשבון העצב.
ששום דבר לא בא על חשבון שום דבר אחר, שהשמחה לא מגרשת את העצב ושלהיות שמחה ממש לא אומר לא להיות עצובה נורא בו זמנית.
המורה שלי להתמקדות הזכירה את המושג- שלם נושא הפכים, לתיאור התובנה הזו, שבהתמקדות אפשר ממש לחוות אותה פיזית._
השראה.
לוקחת גם את זה איתי אל תוך השבת.
תודה

מרגש לקרוא אותך.

_זאת ההבנה המפתיעה/ מאכזבת (?) שהשמחה לא באה על חשבון העצב.
ששום דבר לא בא על חשבון שום דבר אחר, שהשמחה לא מגרשת את העצב ושלהיות שמחה ממש לא אומר לא להיות עצובה נורא בו זמנית._
המורה שלי להתמקדות הזכירה את המושג- שלם נושא הפכים, לתיאור התובנה הזו, שבהתמקדות אפשר ממש לחוות אותה פיזית.

לא נכנסתי לקישור מעבר לכך שראיתי שזה love end rockets - וואי וואי , מאיפה הבאת אותם פתאום?? שכחתי מהלהקה הזו בכלל. (לא הייתי מחוברת לאוזניות- מבטיחה להתחבר).
אך נכנסתי כדי לעדכן שהרגע סיימתי לראות את ארקדי דוכין ומיכה שטרית בסידרה "צמדים" , תענוג לראות אותם יוצרים, ממש תענוג, בא לי ללכת להופעה שלהם, ממש בא לי. איזו פתיחות, איזו אמת, איזו חשיפות - אהבתי!
ב - v.o.d, אם רואים ב - hot, אז תחת ערוץ 8, סדרות ישראליות, צמדים.
מומלץ!!
מה אני אגיד לך אהובתי, הדף שלך נהיה אתר בפני עצמו (-:

rL07]בשש בבוקר הדבר הזה היה מאוד מדויק 7wPZK0[/po]

זה מאוד קשה, בייחוד למי שמנסה בכוח לייצר אותה.
אני כזאת בת אדם, שנוטה לייצר אותה בכוח, שיוצאת מדעתה כשהיא נעדרת עד שאני ממציאה אותה.

ההבנה הזאת מרגיעה משהו. הכל בסדר גם ככה. לא צריך לנסות ליצור הרמוניה בכל מחיר כל הזמן.
כן. גם אני מרגישה ככה, כשאני באמת קולטת שלא מוכרחים ליישב את הכל. ושאני לא מוכרחה באמת לנסות להבין את כולם ואת הכל כל הזמן.
מבינה את זה, מפנימה (בד"כ כשאני אפוסת כוחות) וחוזרת לארגן את העולם, כי אחרת, בלעדיי הוא לא יצליח... D-:

תמיד אני משאירה את הדף שלך פתוח גם אחרי שגמרתי לקרוא בו. פשוט כי אני רוצה להישאר עוד קצת.
איזה כיף לי שאת נשארת עוד קצת. תודה @}

תמיד אני משאירה את הדף שלך פתוח גם אחרי שגמרתי לקרוא בו. פשוט כי אני רוצה להישאר עוד קצת.
ונופל מחוץ לזמן הוא אכן נפלא ונורא באופן שקשה לעמוד עליו, אם כי עשית זאת זה עתה: ושלהיות שמחה ממש לא אומר לא להיות עצובה נורא בו זמנית.

הקושי לקבל שאין בהכרח הרמוניה תמיד
זה מאוד קשה, בייחוד למי שמנסה בכוח לייצר אותה. ההבנה הזאת מרגיעה משהו. הכל בסדר גם ככה. לא צריך לנסות ליצור הרמוניה בכל מחיר כל הזמן.

תודה חברות אוהבות ואהובות.
אני אכן בוחרת את המילים אם כי לרוב נדמה שהן בוררות ובוחרות מכל אלפי האנשים סביב אותי. גם אותי.
את "נופל מחוץ לזמן" (שכבר שמו הופך אותו לנפלא) לא קראתי אבל השורות שהבאתי לכאן מתוכו נתקלו בי 'ככה סתם' בסמטה צדדית...

אני זוכרת את אחד מכללי היסוד ששמעתי פעם לכתיבת תסריט: הסיפור של הסרט צריך להיות מגולם כולו כבר בסצנה הראשונה.
לפעמים כשמסתכלים לאחור על סרטים גאוניים, רואים את הפלא הזה שבו הכל היה מונח שם לפנינו, הראשית, האמצע והסוף כבר בסצנה הראשונה. זה מופלא בעיני.
אני אוהבת לראות את השלמות הזאת של שלם על סך חלקיו המתקלפים, כשכל חלק בפני עצמו מכיל את השלם, הוא השלם ואם תגרע מהשלם את השלם יוותר השלם
לפעמים אני רואה את זה בספרים וביצירות אמנות אחרות. היום ראיתי את זה בספר שפתחתי את כריכתו לראשונה ובדף הראשון שלו מצוטט משפט אחד בודד: "עיני העולם נשואות אל הבחירות המוניציפליות" (רוה"מ יצחק שמיר 1989) - מסוג הדברים המהודקים שמיד מבהירים לבנאדם לאיזה עולם הוא עומד להיכנס. (-:

ולגבי העצב והשמחה, הזכרונות והגעגועים: יש הרבה דברים טובים כל הזמן, ולמזלי הרב אני הופכת מתורגלת יותר ויותר לראות אותם בכל דבר.
אין אמנות קשה ומופלאה מהיכולת למצוץ מכל דבר את היופי שבו וכשזה מצליח, זה הנשגב בכבודו ובעצמו.
זאת ההבנה המפתיעה/ מאכזבת (?) שהשמחה לא באה על חשבון העצב.
ששום דבר לא בא על חשבון שום דבר אחר, שהשמחה לא מגרשת את העצב ושלהיות שמחה ממש לא אומר לא להיות עצובה נורא בו זמנית.
וזה הקושי לקבל שאין בהכרח הרמוניה תמיד או שמשמעותה היא קיומן של סתירות רבות ולא מיושבות יחד באותו העולם שסובב על צירו.
@}

לאחרונה, אחרים יודעים לבטא בשמי את השבילים שבהם אני הולכת
גבירה אהובה - את יודעת לברור ולבחור את המילים שיתארו ויבטאו בשמך את השבילים.
חיבוקים לימים כאלו וימים אחרים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}


(וגם - נופל מחוץ לזמן הוא ספר נפלא, נורא ומבכיא עד מאוד.)

לאחרונה, אחרים יודעים לבטא בשמי את השבילים שבהם אני הולכת, שבהם הלכו לפניי מיליונים ועוד יעברו.
אבל כל הפסקה שכתבת ,שקדמה למשפט הזה, כ"כ יפה, כואבת ומדוייקת ש.. אבל כן ככה הוא היות אדם.
זכרונות וגעגועים. הלוואי ותמצא לך גם בהם נחמה.

אויש פיצי. לאור השיחה האחרונה שלנו הדברים נראים ברזולוציה גבוהה ואני בכלל אוהבת פוקוס רך.
ואיך שאני כותבת את זה פתאום התדפקו לי על התודעה גם הדברים הטובים שסיפרת אז רק מזכירה לך שיש עוד טוב ושפע והזדמנויות ושאת אהובה ומחובקת.

אני עוד לא מוצאת את המילים, אבל הן יגיעו.
בינתיים : @}

מה שפעם היה מקור של בטחון, אהבה ושמחה - המשפחה שלי, הפך היום לנחל איתן של עצב.
אמא שלי בהיעדרה, אבא שלי בנוכחותו הנסוגה ומכמירת הלב.
מה שפעם במחשבה אחת היה מחזיר אותי לחיים היום במחשבה שומט אותי מהם.
רגעיי השמחים הם אלה שבהם אני לא מחזיקה את המשפחה שלי במחשבה והמחשבה על זה משיבה אותי אל העצב.
אני מתוכנתת טוב מטבעי, אני מחפשת את בכל מצב ובכל שלב את הדרך להרמוניה, גם בבית החולים, גם על קברה של אמי,
אני רואה איך כל מה שטוב בי ובחיים שלי בא מהם או ממה שהם אפשרו,
אני רואה את השמחה הקיומית של היותי, שלנצח תהיה קשורה בהם, ועכשיו, גם את הדק הצער הקיומי שהם מהווים.
לאחרונה, אחרים יודעים לבטא בשמי את השבילים שבהם אני הולכת, שבהם הלכו לפניי מיליונים ועוד יעברו.
הפעם זה דוד גרוסמן (נופל מחוץ לזמן)

רק התשוקה נותרה
בי, כמו קללה,
כמחלה –
ללכת, עוד ללכת,
עוד –
אולי
באיזה גבול אחרון
שבינתי איננה מגיעה
עדיו, אוכל לרכון
ולהניח
את המשא הזה הרב, ואז
לצעוד אחורה פסע,
לא יותר, פסיעה
קטנה מלוא עולם,
ויתור
והודאה: אני
כאן,
הוא
שם,
וגבול עולם
בין כאן לשם.
כך לעמוד,
ואז, לאט,
ל ד ע ת,
להתמלא כולי
בַידיעה
כפי שהפצע מתמלא
בדם:
ככה הוא
היות אדם.

גם אני עלייך. ביזו@}

התמונות באמת טובות, אבל כשקוראים את ההסברים מתחתן נהיה לא נוח...(בלשון המעטה) - המזרח מופצץ באנושות

יואו נקודות, אילו תמונות מהממות במובן הרחב והמבהיל משהו של המילה!
מצאת למי לשלוח תמונות של עדרי אנשים, רק מלראות את זה, אני חוטפת קלסטרופוביה.
ומה יש להם לסינים מגלגלי בריכה מתנפחים, ועוד בצפיפות הזאת. נראה לי שבמקרה הזה יש חשש חנק גדול יותר מסכנת טביעה. (-:
בכל אופן צילומים מדהימים.
גבירצ @}

בטוחה שתהיה לו גם אז השפעה טובה
נסי ותיהני, אין פג תוקף לשיר
יש לה שם עוד שירים נפלאים.

אני יודעת שלא על זה מדבר שלונסקי, אבל בשביל ההפוך על ההפוך : הנה אנשים שהיו רוצים איזה קיר....ממש בשביל שיהווה חיץ בינם לבין העולם:
http://www.calcalist.co.il/world/articl ... 22,00.html

הלעולם, אשכח לכתוב בתחתית ההודעה שזאת אני הגבירצה בחום מחשב אחר? (-:

לא נראה לי שמכלים זו טעות - מכלים נראה לי מלשון כלימה, זה דווקא מסתדר לי בטקסט
כן, האמת שזה יותר הגיוני מטעות מקלדת בשיר.
ובוקר טוב גם לך, ראיתי הבוקר שחיפשתני אמש בשעות שבה אנשים ישנים באין מכלים! (-:
אנסה לתפוס אותך היום.

טנדו הוא מפגש בין שני אנשים בלבד ללא אנשים נוספים, ביחידות, אם אני זוכרת נכון.
סחתיין מיקה! בדיוק חסכת לי חיפוש לגבי המילה, וכמה מתאים לתכנית של ירון לונדון להיקרא ככה.
(נקודות בטח תפצח בקרוב לתת ממשנתה על ירון לונדון (-:)
ותודה על שיר הבוקר! טרם שמעתיו כוון שבמחשב שמנו אני כותבת כרגע אין סאונד, אז במחילה, אשמע אותו בצהריים, בטוחה שתהיה לו גם אז השפעה טובה. @}

ומשהו קטן וטוב לבוקר: http://www.youtube.com/watch?v=MEU5Ybe9kq0

לא נראה לי שמכלים זו טעות - מכלים נראה לי מלשון כלימה, זה דווקא מסתדר לי בטקסט.

גם בעיני זו הכוונה. באין מכלים, ז''א לומר ללא בושה ש הֵם סוֹד הַהִתְגַלוּת
טנדו הוא מפגש בין שני אנשים בלבד ללא אנשים נוספים, ביחידות, אם אני זוכרת נכון.
הייתה תוכנית טלוויזיה לפני המון שנים של ירון לונדון שאירח רק אורח אחד בארבע עיניים.

ותודה על השיר המקסים,כמו תמיד @}

שלום גם לך!!
התעוררתי ואז ראיתי ג'וק מהלך על הריצפה - זהו גמר לי את השינה. קמתי, ריססתי וכו'.
לא נראה לי שמכלים זו טעות - מכלים נראה לי מלשון כלימה, זה דווקא מסתדר לי בטקסט.

האמת, יש מצב שרצו לכתוב מילים, ויצאה טעות מקלדת מכלים... כי מאוד מתאים "לומר ללא מילים" וגם אני שאלתי מה זה טנדו... (-:

הילדה הבריאה והיום לבן עלה חום בערב, מחכה לראות מחר לאן זה מפתח, היו אמורים ללכת לאבא לחמישי שישי שבת )-:

נו, פה את מאתגרת אותי בשעות קטנות של הלילה (-:
מה זה מכלים? הכוונה לבושה? ומה זה טנדו לכל הרוחות??
בכל אופן נורא יפה!! השלונסקי הזה... היה לו מה להגיד......

אולי בקרוב אכתוב כמה מילים משל עצמי.
בינתיים, מנסה "להחריש המולותיי לשמע הדממה" ולשאוב השראה מהפנינה הזו:

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם, -
יֵשׁ חֶסֶד הַצְמִיחָה, הַמַקְשִׁיבָה אַךְ פְּנִימָה,
כִּי הַמַקְשִׁיב לַכֹּל אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כְּלוּם,
רַק הַמַחְרִישׁ הֲמֻלוֹתָיו לְשֶׁמַע הַדְמָמָה
שׁוֹמֵעַ אֶת הַכֹּל וְאֶת כֻּלָם.

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם, -
הֵם עֲצִימַת-עֵינָיו שֶׁל הָרוֹאֶה דָבָר עַד תֹם;
כִּי הָרוֹאֶה הַכֹּל אֵינוֹ רוֹאֶה מְאוּמָה,
רַק הַצוֹפֶה אֶל הָאֶחָד-וְאֵין-בִּלְתוֹ
זוֹכֶה לִרְאוֹת כָּל הַדְבָרִים כֻּלָם.

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם, -
הֵם סוֹד הַהִתְגַלוּת לוֹמַר בְּאֵין מַכְלִים;
כִּי הַדוֹבֵר בַּשַׁעַר אֵינוֹ דוֹבֵר לְאִישׁ,
וְהַסָחִים טַנְדוּ סָחִים אַךְ זֶה לָזֶה,
רַק הַמֵסִיחַ עִם נַפְשׁוֹ מֵסִיחַ עִם כֻּלָם.

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם.

אברהם שלונסקי

_זה מה שזה
אמרה האהבה_
כל כך מדוייק מכל הבחינות.

אכן דיבר להמונים ואני ביניהם...(-:
שבת שלום גם לך מותק

אימוש דבש, כן אני יודעת, גם הדף שלי לפני יומיים עלה לי על קצת יותר משנה, וגם אני קראתי ודמעתי, כאילו התחיל קמפיין הקידום לשנת האבל עליה, ופרומואים נזרקים פה ושם לחלל...כאילו שבאמת יצאתי אי פעם מהסרט המלא "חיי ללא אמא".
חיבוק חזרה מותק.

שבע, וואלה...! כמה עצוב, עכשיו אני חייבת לך גם שמלה (אייקון צוחק עם דמעות - האייקון הפופולרי ביותר, איך עוד לא המציאו אותו?)
חיבוקית לשבת.

עדינה יקרה, תודה על האיחול. מוסיפה עוד אחד משלי לכולנו: להגיע לידיעה הפנימית הנכספת ולדעת אהבה וחמלה בפרקי הזמן שבו היא לא זמינה לנו (הידיעה)
שבת שלום.

ונקודית יקירתי משכבר הימים והלילות, תודה על הציטוט והתזכורת שבתוכנה מומלץ לשוב ולהיזכר תמיד.
הוא מבהיר לי בצורה עמוקה יותר למה לא קראתי את הספר ההוא אז, ולמה גם היום (13 שנה אחרי, אחרי חקירה של הרבה טקסטים רוחניים וביניהם גם כמה של אושו), לא ארוץ לקרוא אותו.
לאושו אכן יש מתנה נפלאה בעיני: לפשט רעיונות ומצבים מופשטים ומורכבים לתפיסה ולפעמים כשיושבים עם עשר פרשנויות לאותו טקסט עתיק וסתום, הפרשנות של אושו, הקלילה המתקשרת היא בדיוק מה שנחוץ כדי להבין את רוח הדברים.
הוא מדבר להמונים, וההמונים מבינים אותו. לצערי הגדול, אני לא נמנית עליהם.
הוא מדבר בקלישאות והגם שכל אחת ואחת מהן הן אמת, מילותיו אינן נוגעות בי, לא מזיזות אצלי דבר, לא מניעות בי חשיבה, תנועה או תחושה, לא לוחצות על הכפתורים שלי.
וזה בסדר גמור אני מניחה, כי הוא לוחץ על כפתוריהם של רבים אחרים שמונעים ממילותיו ומתמלאים נחמה וזה נפלא! לעומתו, יש כל כך הרבה כתבים ומורים אחרים שאני שואבת מהם התרגשות ועידוד גדול - כך שלא מוכרחים לחתן אותנו בכל מחיר. (-:
שבת שלום מותק, ומחכה לשמוע את הלו"ז שלך בקרוב. @}

כל כך רוצה לצטט כמוך את אושו, בדברו על תשוקה. הוא מדבר עליה כעל אופק שכמה שלא תתקרבי אליו הוא יתרחק ושוב תהיי במירוץ. אני מפחדת לעוות את דבריו, אך מתקשה להאמין שאמצא זאת ברשת. ספריו אינם אצלי כולם. כנראה שהם היו חשובים מכדי להישאר אצלי . אחפש כמה מהם, כדי שילדיי יקראו בהם ביום מן הימים.
בינתיים מצאתי ציטטה מתוך ספר שפעם הבאתי לך אך את לא קראת אותו.. "כשהנעל מתאימה"(הרצאות על סיפורים של צ'ואנג צו):
"היה פשוט אתה עצמך, רגיל ומיוחד במינו, וממש את ייעודך. אף לא אחד אחר יכול לעשות זאת בשבילך. אתה יכול לספוג אותי, אתה יכול ללכת אחרי, אנ מעולם לא הלכתי אחרי אף אחד, הלכתי בדרך שלי. לך תהיה הדרך שלך. אתה תהלך בשביל, שאיש מעולם עוד לא הילך בו, ואיש לא יהלך בו שוב." "הבנה אינה שייכת לזמן. אין זה עניין של יותר ניסיון. אין זו כמות ההתנסות שעושה אותך חכם, זו האיכות." "כשהנעל מתאימה, הרגל נשכחת. כשהחגורה מתאימה, הבטן נשכחת. כשהלב נכון, בעד ונגד נשכחים."

כמה יפה גבירה נאה, תודה ושבת שלום, שבת של חמלה אהבה ערגה עדינה וידיעה פנימה

אני מוצאת בתוך לבי בצר וברחב לו
אח, גבירה אהובה...

אמא דבש הזכירה לי בדבריה משהו:
אתמול שוטטתי בעיר וראיתי מישהי לובשת שמלה שחורה דומה לשמלה שהיתה לי.
נזכרתי שהיא בתיקון ברמלה
כי היא נקרעה לי
כשלפני כמעט שנה עמדתי לצאת לצלם הופעה של אחות של עדינה, והצלם השני כבר חיכה למטה, ומיהרתי נורא, ורגע לפני שיצאתי פתאום קיבלתי הודעת טקסט המודיעה על לכתה של אמך ומרוב הלם-עצב מעדתי ונתפסתי במשהו ונקרעה השמלה
מקווה שזה בסדר שפרשתי את זה כאן.
מחבקת אותך ואת המילים שהלב שלך מוצא ומייצר.

בקרוב (בעוד חודשיים!), תמלא שנה ללכתה של אמי מעמי (ההייתן מאמינות??)
לפני כמה ימים הדף שלך עלה לי על לפני קצת יותר משנה. קראתי בעצב רב מאד, ועצרתי אחרי ה 12.10.12. חשבתי בכלל לא לספר לך על זה, כאילו ש.
חיבוק יקירה גיבורה..

שוב גבירצי מהחדר הסמוך (-:

נקודינה, במקרה כמו זה - לגמרי קופ פייסט, אני לא עד כדי כך משקיענית לנקד כזה קטע ארוך (-:

מיקה, את הקטעים שאני חתומה עליהם, אני מוצאת בתוך לבי בצר וברחב לו, וכשאני בוחרת להיתלות באילנות גבוהים וגבוהות (חוץ משבע שלנו (-:), אני בד"כ פוגשת אותם ברשת, בספרים, שומעת אותם מאנשים, מתנפלת על כל מה שאני רואה ושומעת בו אמת... @}

מאיפה את מוצאת את האוצרות שאת חולקת איתנו כאן, אלו שאת חתומה עליהם ואלו המיובאים?
יפיפה

אגב, את הנס של עמיחי העברתי לחברה וזה הציטוט שהיא שלחה לי:
" אבל האמת היא, כי אין בין נס והטבע כלום. הכל נס הוא. כל העולם כולו אין לו שום סיבה זולת רצונו יתברך, ורצונו היינו מעשיו והנהגתו, כי כל אשר ברצונו מתהווה מאליו, רק זה שאנו קוראים לו נס היינו רצון שיתהווה עניין שלא הורגלנו בו, וממילא החידוש פועל בנו להתעורר ולראות בו את יד ה'.
וזה שאנו קוראים טבע הוא אשר רצונו יתברך שיעמיד אופן אחד אשר נהיה מורגלים בו, ויהיה מקום לנסות את האדם, אם גם בכזה יראה אך את רצון ה' לבד, או יחשוב כי מסר השם יתברך כוחות לטבע – ושבתוך הטבע יש גם לאדם עצמו כוח לפעול בדרך סיבה ומסובב. ולפי זה הטבע איננה במציאות כלל, אלא היא רק כאחיזת עיניים לאדם, שיהיה לו מקום לטעות וגם לבחור באמת. "
הרב אליהו דסלר, "הטבע: הסתר ניסים", בספרו מכתב מאליהו, חלק א', עמ' 177

כשרציתי להגיב , הבת שלי תבעה את המחשב באופן שלא משתמע לשני פנים - אז עוד לא הגבתי. כרגע לא בשעת כושר, אבל חייבת לשאול פרט טכני: את עושה קופי פייסט או מנקדת בעצמך??

בקרוב (בעוד חודשיים!), תמלא שנה ללכתה של אמי מעמי (ההייתן מאמינות??)
ואני חושבת על געגועיי אליה וכיסופיי בכלל בפוגשי הקטע הבא:

מֵאַיִן הַגַּעְגּוּעִים הַקּוֹרְעִים אֶת הַלֵּב, הַהֶמְיָה אֲשֶׁר לֹא תִּתֵּן דּוֹמִי לָאָדָם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה? מֵאַיִן הַצִּמָּאוֹן אֲשֶׁר יַרְגִּישׁ כָּל אִישׁ בַּעַל נֶפֶשׁ, צִמָּאוֹן עוֹלָמִי, צִמָּאוֹן הַשּׁוֹתֶה אֶת לְשַּׁד הָאָדָם, צִמָּאוֹן אֲשֶׁר כָּל הָאוֹצָרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כָּל הָעֹנֶג, הַטּוֹב וְהַיֹּפִי שֶׁבָּעוֹלָם, לֹא יַרְוֵהוּ אַף בִּמְעַט מִן הַמְּעַט? עַל מַה יֶהֱמֶה לֵב הָאָדָם? אֶל מַה הוּא שׁוֹאֵף כָּל כָּךְ? אֶל מַה הוּא עוֹרֵג? מַה הוּא מְבַקֵּשׁ? וּמַה הוּא זֶה הַמּוֹסֵךְ בְּלֵב הָאָדָם תּוּגָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, 'מָרָה שְׁחוֹרָה', אֲשֶׁר כָּל שִׂמְחָה שֶׁבָּעוֹלָם לֹא תְּגָרְשֶׁנָּה, אוֹ יוֹתֵר נָכוֹן - שֶׁפּוֹרֶצֶת וְחוֹרֶגֶת מִמִּסְגְּרוֹתֶיהָ דַּוְקָא בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה הַיּוֹתֵר עֲצוּמָה?

וְעוֹד: מִי שֶׁשָּׂם לֵב אֶל טֶבַע הַגַּעְגּוּעִים, מִי שֶׁהִסְתַּכֵּל הֵיטֵב אֶל תּוֹךְ עַצְמוֹ, אֶל הַגָּנוּז וְטָמוּן בְּכִלְיוֹן נַפְשׁוֹ, הוּא יֵדַע, כִּי לֹא אֶל מַה שֶּׁכָּאן אָנוּ מִתְגַּעְגְּעִים, כִּי אֶל מַה שֶּׁלֹּא כָּאן, אֶל מַה שֶׁאֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְכַנּוֹת בְּשֵׁם, אֶל מַה שֶׁלֹּא יָחוּלוּ עָלָיו אֹמֶר וּדְבָרִים. יֵשׁ אֲשֶׁר טוֹעִים הִנְנוּ וְחוֹשְׁבִים, שֶׁעִקָּר חִשְׁקֵנוּ הוּא אֶל אֵיזֶה דָּבָר חִיצוֹנִי, וְאוּלָם כֵּיוָן שֶׁנִּמְלָא חִשְׁקֵנוּ, כֵּיוָן שֶׁהִשַּׂגְנוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁחָשַׁקְנוּ בּוֹ, מִיָּד אָנוּ רוֹאִים, כִּי בְּעִקָּר לֹא אוֹתוֹ חָפַצְנוּ, לֹא אֵלָיו עָרְגָה נַפְשֵׁנוּ, כִּי אִם אֶל אֵיזֶה דָּבָר אַחֵר. וְהִנֵּה הִשַּׂגְנוּ גַּם אֶת הַדָּבָר הָאַחֵר הַהוּא – וְהָעֲרִיגָה לֹא חָדֵלָה. מִתְחַבְּטִים אָנוּ בְּתַאֲווֹת וּתְשׁוּקוֹת אֵין קֵץ – וְהַצִּמָּאוֹן אֵינוֹ פּוֹסֵק בִּמְעַט מִן הַמְּעַט. הֱוֵה אוֹמֵר: לֹא אֶל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּחִלָּה וְתִכְלָה, מַשֶּׁהוּ מֻקָּף וּמֻגְדָּר בְּטִבְעוֹ וְקָרוֹב לְחוּשֵׁינוּ וּתְפִיסָתֵנוּ אָנוּ מִתְגַּעְגְּעִים, כִּי אִם אֶל מַה שֶׁאֵין לוֹ תְּחִלָּה וְתִכְלָה, שֶׁנִּמְצָא מֵעֵבֶר לְכָל הַגְּבוּלִים. מֵעֵבֶר לְכָל הָ'אֱנוֹשִׁי' וְהַ'טִּבְעִי', מֵעֵבֶר לְכָל הַ'יֵּשׁ' וְהַ'קַּיָּם' וְהַנִּתְפָּס.

כִּלְיוֹן-הַנֶּפֶשׁ וְגַעְגּוּעֵי-עוֹלָם' ר' הלל צייטלין

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה אימוש דבש @}

גבירה יקרה, איכשהו המדורה העדינה שלך חמקה מעיני עד היום. מאד (מאד) ריגשת אותי! @}

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מיקה יקרה,
נראה לי שזה המצב הקבוע של כולנו, כך לפחות אני מבינה את השיר.
מצב תמידי שבו רובנו רוב הזמן רואים במציאות שלנו את הגב המזיע של זה שלפנינו, והעובדה שפקחנו עיניים בבוקר בצורה תקינה (והלב הצליח שוב כנגד כל הסיכויים לדחוף ולשאוב את הדם בדיוק בזמן ובמידה הנכונות, ותהליך האוסמוזה של המלחים בגוף שוב איזן את עצמו על הקשקש) לא נראית לנו בכלל איזה נס מי יודע כמה - למרות שזה בדיוק מה שהוא.
עד שמשהו קורה, הזמן עובר ונוצר לנו מבט לאחור או משהו משתנה בקוסמות היומיומית שנקראת החיים שלנו - עד אז הנס כנראה מתעתע by definition (-:

אז אחרי שקוננתי כאן קינות לגרביטציה שהכפילה את משקלה מעלי והרגשתי ממש בפועל טבועה "בקרקעיתו של אוקיינוס האוויר" משהו שוב משתנה,
מדהים שכשהדברים משתנים וחולפים זה נראה לנו כל כך ברור וטבעי, סדרו של עולם, מה שאף פעם לא מונע מאיתנו לחוש באופן ה"ממשי" ביותר שהכל לנצח...

הי, כאן אילנה
היי אילנה, הו אילנה

וגבירתי, השיר על עמיחי - עונג צרוף.
בינתיים רואה את הגב המזיע של זה שלפניי (ומרגישה את הגב המבולגן שלי) אבל הנס קצת מתעתע עדיין...
יום שופע ניסים@}