אפשרי שתשאל אותה מה היא היתה צריכה ממך אז? מה יכולת לעשות או לומר אחרת שהיה תומך ועוזר לה לעבור את התקופה הכל כך כואבת בשבילה?

אני האלמונית משלשום (זאת שסיפרה על ההפלה שלה).
_בחודש שעבר מאז נתתי לה מרחב ושקט (לבקשתה), וכל אחד התמודד עם עצמו עם האובדן.
לאחר כשבועיים נפגשנו שוב, ונראה היה שדברים חוזרים למסלול הנכון.
מספר ימים אחר כך הודיעה לי שהיא רוצה להיפרד. שהיא עדיין כועסת ומאוכזבת מההתנהלות שלי בתקופה קשה זו._
נראה לי שאולי כאן המפתח לכישלון. לא היית שם כדי להקשיב בשקט לתחושותיה אחרי ההפלה, לנגב את דמעותיה, להראות לה שגם אתה חווה אובדן.
את מה שאתה מספר כאן, לא אמרת לה אז איך היא בכלל צריכה לנחש שאתה חווה אובדן ושזה אכפת לך.
ומה זה "המסלול הנכון" מבחינתך, זה שהיה נדמה לך שאתם חוזרים אליו?

[u]צריך להיות 100 אחוז בתחושה וכחגיגה אמיתית.[/u]
מספר נשים ניסו לשתף אותך בתחושת האובדן שחוו כשהפילו באופן יזום. ההשפעה על הגוף והנפש.
מבלי לשפוט את ההחלטה להפיל (הייתי שם), אפילו הריון מיוחל, שמגיע אחרי תקופה ארוכה של צפייה, אינו 100% שום דבר.
להיפך- קשת של רגשות מתחלפים, חלקם ממש מנוגדים , ביניהם גם, (בעיקר?) חגיגה אמיתית. אבל לא רק.

אם הרעיון של ״בואי נתחתן ונעשה הרבה ילדים נהדרים״, לא מדבר אליך כרגע, נראה לי שלצד המרחב שאתה נותן, רצוי שתביע בפניה, במילים [b]ובמעשים[/b] ש:
_יש בי הרצון לעזור וללוות אותה-
אני מכבד ואוהב אותה מאוד. רק רוצה שיהיה לה טוב. לנו._

בהצלחה.

הי, תודה למי שבחר להתייחס. אבהיר ואשתף בכמה דברים שלא הובנו.
ההחלטה להפיל הייתה של שנינו בסופו של דבר. לא כפיתי עליה דבר. רק תיארתי את התחושות שליוו כל אחד מאיתנו.
לשנינו היו ספקות, ודי ברור שבמצב היחסים שלנו זהו הדבר הנכון לעשות.
לחברתי היה מקום מסוים (ואני מניח שלכל אישה) שפיזית הרגישה טוב עם זה ושהיא רוצה לתת חיים לדבר המופלא הזה שגדל בתוכה. אך רק במקום מסוים, כי ה ר-צ-ו-ן האמיתי של שנינו כזוג לא היה שם לצערי.
אני בן אדם טוטאלי, ומאמין שדבר מדהים כזה צריך להיות 100 אחוז בתחושה וכחגיגה אמיתית . בלי שום ספק והלתבטות.
אני שלם עם ההחלטה וגם היא. אך מוסרית זה מאוד קשה.
הדבר שמפריע לי כרגע הוא בבעיית התקשורת והיחסים שבינינו במהלך ואחרי כל העניין. כמובן שאני מאפשר את המרחב שחברתי כה זקוקה לו, אך יש בי הרצון לעזור וללוות אותה- וזה מתסכל נורא.
אני מכבד ואוהב אותה מאוד, ולכן שביקשה להיפרד כרגע (לפני כשבוע)- הבנתי, לא לחצתי או ניסיתי לשכנע אותה. רק רוצה שיהיה לה טוב. לנו.

שוב תודה לכולם,
סופ"ש נעים

הי,
לצערי היה לי יום ארוך, אבל אשתדל להכיל מחר.
אבל בוודאי שאני חושב שלא רק נשים יכולות וצריכות להכיל נשים - ולהיפך.

צוויל

_אני הייתי מחכה לתגובות מכילות יותר.
מקווה שלא תרגיש שזה לא מקום מתאים לגברים עד אז!_
צוויליך, לך אין תגובה מכילה?
רק ביקורת על מה שאמרו לו?
אין לך איזו זוית ראייה גברית שממנה אתה יכול לתת לעצוב עצות?

לגבר,
להרבה נשים יש תחושת אובדן ואבל אחרי הפלה. גם אם בחרו מרצונן ובטח אם לא היו שלמות עם ההחלטה להפיל.
אני יכולה לספר לך מניסיוני, כאשה נשואה ועם 2 ילדים, נכנסתי להריון לא מתוכנן. אני רציתי להמשיך עם ההריון, בעלי לא. בחרתי להפיל מתוך הבנה שלילד צריך 2 הורים ששמחים בקיומו ואם זה לא מתאים לבעלי אז גם לי לא. עד כאן הכל נשמע הגיוני ורציונאלי (יעני, חשיבה "גברית" במיטבה).
מה שקרה אחרי ההפלה הפתיע אותי מאד. לא צפיתי את כאב הלב והדמיון מי היה יכול להיות הילד הזה. כתוצאה מכך, נמלאתי בכעס על בעלי שנמשך כמה שנים והוא בכלל לא היה מודע לזה. יכולתי לספר לו רק אחרי שהכעס שכך והוא לא הבין מה הכעיס אותי. האמת היא שהוא צודק. הוא אמנם לא רצה את ההריון אבל אמר שאם זה חשוב לי מאד- הוא יקבל את זה.

בכל מקרה, זה עסק לא פשוט. הגוף והנפש כבר נכנסו ל"מוד" של הריון. יש הורמונים פעילים שמשפיעים מאד ויש טראומה.
אם היא באמת חשובה לך ואם אתה באמת רוצה לקשור את גורלך בגורלה, אולי תוכל להציע לה נישואין מיד ולהגיד לה שאתה רוצה המון ילדים נהדרים ממנה.
אבל אתה צריך לבדוק עם עצמך מה באמת אתה מרגיש כלפיה וכלפי הקשר ביניכם בכלל.
שיהיה לך בהצלחה.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

[u]החלטתי שהולכים להפלה.[/u]

גם בעיני הניסוח הזה חשוד.
הייתי שמחה שגבר עצוב מאוד יבהיר למה הייתה כוונתו לפני כל תגובה נוספת שלי.

עצוב מאד יקר,

אל תרגיש מחויב לחפש היכן טעית בניסוח הפניה.
המגיבה הבינה משום מה שאתה יושב על ספסל הנאשמים.
דוגמת, "אם הוא כבר על הרצפה, בואו נבעט בו."
אני הייתי מחכה לתגובות מכילות יותר.
מקווה שלא תרגיש שזה לא מקום מתאים לגברים עד אז!

צוויל

אני קוראת שוב ולא מבינה.

יוצאת מנקודת הנחה שההפלה היתה יזומה,

אתה מספר שאתה התלבטת, אבל מהתיאור של חברתך לא משתמע שהיתה לה התלבטות. אתה מספר שהיא רצתה בהריון למרות הספקות והחששות (שהם חלק אינטגרלי בכל הריון כמעט, גם הכי רצוי ומתוכנן).
אתה החלטת שהיא תעבור הפלה. אז היא עברה הפלה.
ואז נתת לה (לבקשתה) להתמודד לבד עם האובדן (שכפית עליה).

איפה פה היית [u]תומך ומעניק[/u]???
אם בעיניך זו דוגמה לתמיכה, אני לגמרי מבינה למה היא מעוניינת לסיים את הקשר, ואני מחזקת את ידיה.

_למרות הספקות והחששות לחברתי היה רצון והרגיש לה נכון בגוף להמשיך את ההריון.
אני, שהתלבטתי גם כן, החלטתי שהולכים להפלה. בלב כבד, אך שעושים זאת.
לאחר כשלושה שבועות לא קלים ומלווים במתחים רבים היא עברה הפלה._

לא מובן מדבריך אם היא עברה הפלה ספונטנית, כלומר ההריון הפסיק להתפתח מסיבה כלשהי (כפי שקורה פעמים רבות), או שזו היתה הפסקת הריון יזומה.
אם זו היתה הפלה יזומה, אזי מה שמאוד מאוד צורם לי, וגם תמוה בעיניי ביותר, זה הניסוח שלך - "החלטתי שהולכים להפלה".
החלטתי?!
לא החלטנו, לא ביקשתי, לא שכנעתי, לא התעקשתי ואפילו לא דרשתי. החלטתי?!
גבר, זו בשום אופן וצורה לא אמורה להיות החלטה שלך. מקסימום של שניכם. אבל קודם כל שלה.
וזה מעורר בי את השאלה,
האם היו עוד מקרים ביחסים שלכם שבהם כפית על חברתך החלטות שנוגעות רק או בעיקר לה?

שלום, הגעתי לכאן כי אני נמצא בדיוק בסיטואציה המדוברת..
חברתי מזה שנה עברה הפלה לפני כחודש וזאת לאחר שלא היינו שלמים למהלך שכזה. אנחנו אינינו נשואים וגרים בנפרד ומצויים במערכת יחסים לא מספיק יציבה ושאינה מוכנה לדבר שכזה. למרות הספקות והחששות לחברתי היה רצון והרגיש לה נכון בגוף להמשיך את ההריון.
אני, שהתלבטתי גם כן, החלטתי שהולכים להפלה. בלב כבד, אך שעושים זאת.
לאחר כשלושה שבועות לא קלים ומלווים במתחים רבים היא עברה הפלה.
בחודש שעבר מאז נתתי לה מרחב ושקט (לבקשתה), וכל אחד התמודד עם עצמו עם האובדן.
לאחר כשבועיים נפגשנו שוב, ונראה היה שדברים חוזרים למסלול הנכון.
מספר ימים אחר כך הודיעה לי שהיא רוצה להיפרד. שהיא עדיין כועסת ומאוכזבת מההתנהלות שלי בתקופה קשה זו.
אני קורא את כל ההודעות שלכן ומנסה ללמוד ולהיות יותר טוב לבת זוגתי. אני לא רוצה לאבד אותה ויודע שיש בינינו החיבור והאהבה בכדי להתגבר על המשבר הזה.
יש לציין שבמשך כל התקופה, וגם עכשיו, אני תומך ומעניק, לא לוחץ בשום צורה ומגלה המון סבלנות והבנה בתוך חוסר הוודאות הזה.
אני מבקש עזרה, כי כרגע איני יודע כיצד לנהוג. לתת עוד זמן? להילחם?
למרות דבריה לגבי סיום הקשר אני מרגיש שזה נובע מתוך כעס וסערה שעדיין קיימת (עבר חודש בלבד), ולא מתוך ידיעה שזה הדבר הנכון.

אשמח להתייחסות מצידכן,
תודה

[u]אני לא באה לנסות להסביר דבר[/u]
סליחה, נראה לי שזה בא בעקבות משהו שכתבתי. התכוונתי שבמקום לבקש הסברים תמצאי אותם בתוכך, בגלל שהחוויה הזו היא משהו שכולנו עברנו מעצם היותנו בני אדם.
ואני דווקא חושבת שזה בכלל לא אישי. בכלל בכלל לא אישי. התעללות בין בני זוג היא תופעה מתועדת היטב. יש לה דפוסים חוזרים ואפשר להבין אותה. רק המעטפת, הסיפור, אישית. הדפוסים קבועים ואפילו לא מאוד מגוונים. גם ברמת ההתנהגות של המתעלל וגם ברמת ההתנהגות של זה שמתעללים בו.
יש אנשים שההבנה הזו משחררת אותם ויש כאלה שזה דווקא מקשה עליהם לחשוב על עצמם כחלק מתופעה.

<למרות שזה לא כוון אלי באופן אישי הבנתי לגמרי [po]ששבע אחרת[/po] באה מאהבה. אני מקווה שגם התגובה שלי לא נתפשת כמתנצחת כי גם לי אין שום כוונה כזו, בטח לא בדף הזה>

אני לא באה לנסות להסביר דבר. אני מנסה להבין. להבין. כולי אהבה כלפייך עצובה אחת.
אין לי רצון להתנצח. כי אין כאן צודקים ולא צודקים , הכל אישי מאד..

[u]מה אם את רוצה את ההריון אבל לא מאוד? מה אם ברגע שבו הדברים מוכרעים את בכלל לא יודעת מה את בדיוק רוצה? מה אם את מבינה רק בדיעבד מה רצית באמת?[/u]
מאוד מתחברת.

[po]בשמת א[/po] - אני מודה לך! אני מרגישה שאת מבינה אותי...
[po]שבע אחרת[/po] - אין ספק שאף אחד לא החליט בשבילי. כמו שכתבתי - נשברתי ורצתי לעשות הפלה (אני יכולה רק לנסות לדמות לך את הבהלה מהדרישה של בן זוגי - דמייני שאת נותנת את הפנים לליטוף מבן זוגך, עוצמת עניים ו....חוטפת סטירה).

אני חושבת שאת מפספסת את מה שגם אני פספסתי בהתחלה - לא עצם ההפלה היא העניין. אני מכירה זוגות שהחליטו שזה לא הזמן ושרדו נפלא. זה איך שזה נעשה, בכוחניות, בדרישה! ואיך שלאחר מכן בן זוגי התנהג.

[u]אם אני אישה שרוצה את ההריון מאד,[/u]
וגם זה חשוב. מה אם את רוצה את ההריון אבל לא מאוד? מה אם ברגע שבו הדברים מוכרעים את בכלל לא יודעת מה את בדיוק רוצה? מה אם את מבינה רק בדיעבד מה רצית באמת?
המחשבה שבדברים מהותיים אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים היא מתעתעת מאוד. המון פעמים אנחנו לא יודעים. המון פעמים אנחנו יודעים בדיעבד, והידיעה כה חזקה עד שנדמה לנו שהיא תמיד היתה איתנו למרות שזה לא נכון וברגע האמת היינו מבולבלות או מעורפלות.
ושימי לב שככל שההחלטה יותר גדולה ופחות הפיכה יש לנו נטייה חזקה יותר לחשוב שידענו מה אנחנו רוצות ולבחרה יש נטייה חזקה יותר לצפות מאיתנו לדעת את זה.
בפועל, המערכת שלנו בכלל לא עובדת ככה. אם כבר, היא עובדת הפוך הרבה פעמים ונוטה להעצים את הבלבול ככל שהדברים יותר קריטיים ופחות הפיכים.

אנשים מתעללים יודעים ללחוץ בדיוק שם ובגלל זה הכאב גדול כל כך וככל שבאים אליהם בטענות כך הם לוחצים יותר חזק על כפתור הידיעה הזה, שהוא בעצם כפתור האי-ידיעה, זה שמפיל בחזרה את האחריות על מי שנתון להתעללות.

[po]שבע אחרת[/po] אולי במקום להסביר תנסי להריץ רגע את החיים שלך אחורה ולחפש את הפעמים שבהן עשית משהו שלא באמת רצית לעשות.
זה לא משנה אם אירוע מסוים מוגדר אצלך כגדול ואצל אחרת כקטן. כולנו עושות לפעמים דברים שאנחנו לא רוצות לעשות (או שזה קרה לנו בעבר). אם את יכולה להתחבר לרגע הזה, שבו בחרת בניגוד לרצונך בגלל התנהגות של מישהו אחר, תוכלי להבין גם אשה אחרת שזה קרה לה, בלי קשר למהות ההחלטה.
לפעמים זה קורה בגלל שהצד השני מאוד מתאמץ לשים אותנו בעמדה של כניעות ומרסק את היכולת שלנו להגן על עצמנו ולפעמים זה קורה בגלל שמשהו בהגנות שלנו נחלש ולפעמים שני הדברים קורים ביחד וזה הכי מכאיב.

אני לא מכירה אדם בעולם הזה שלא עשה דברים בניגוד לרצונו. כל מה שנדרש כדי להבין זה לחזור לשם לרגע אחד, לחוש את הכיווץ או החרדה או ההיעלמות, ולא נדרשים הסברים נוספים ובטח שלא נדרש הרקע להחלטה או התוכן שלה. זה פשוט קורה, בלי קשר לשאלה עד כמה אנחנו גדולות.

בשמת , כן. אני לא מצליחה להבין בכל זאת , אם אני אישה שרוצה את ההריון מאד, אני לא אביא לסיומו גם אם יאיימו עלי. מה שלא נראה לי שקרה שם.
אנחנו גדולות מספיק בכדי שלא יעשו בשבילנו החלטות כאלה.. מה לא?

[u]מה הסיבה שהסכמת להפלה??[/u]
מה זה בכלל משנה?
זה כמו לשאול:
"כיוונו לך אקדח לרקה - מה גרם לך לבחור להיכנע לטרור?"

איזו מין שאלה פולשנית ומרושעת.
וגם מעידה על חוסר הבנה במה שקורה לאשה במצב של "אשה מוכה" (קורבן להתעללות). האשה נמצאת בפחד כל הזמן. זה מצבה הבסיסי במערכת היחסים. היא נבהלת מהאיומים ומהתוקפנות ונכנעת למתעלל. זה חלק מהעניין: יש לו יכולת לכפות עליה דברים במערכת הזאת. אחרת אין התעללות, יש דיאלוג.

[u]מי שהתעלל כאן בעצמו זו עצובה בעצמה. לצערי.[/u]
מה פתאום.
מרגע שיש הריון, כך או אחרת רק עצובה משלמת את המחיר. ואילו היתה מחליטה על דעת עצמה לא לעשות הפלה וללדת את הילד - איזה מחיר היו משלמים גם היא וגם הילד?

העובדה שבתוך התעללות והתאכזרות כלפיה, היתה לה ברירה תיאורטית להתעקש ללדת את הילד הזה ולגדל אותו בתנאים המזעזעים האלה, לא אומרת שזו לא היתה התעללות.
זה כאילו תגידי, שמישהי שנאנסה והחליטה להפיל - התעללה בעצמה בזה (דוגמא אחרת, אבל לדעתי ממחישה מי היוזם של ההתעללות ואיפה בדיוק נמצאת ה"בחירה" של האשה: אם תפיל ואם תשאיר את הילד - היא הנענשת, ולא היא יוזמת ההתעללות בשום מקרה).

לא שוללת את האפשרות. רק שואלת. יכול להיות. ויכול להיות שהוא חסר עמוד שדרה ופחדן. בקיצור, לא גבר.

מה שחשוב יותר כרגע , זו עצובה מאד. עצובה, מה הסיבה שהסכמת להפלה?? ומה הסיבה שהבאת את עצמך לבצע אותה? פחד לגדל את הילד/ה לבד? רצון לרצות את בן-זוגך? פחד מבן-זוגך?

המממ. עצם הדרישה להפלה היא לא בהכרח התעללות בעיני.
גם הוא היה באופוריה לפני, ולכן לא נקט אמצעי מניעה.

ההתעללות התבטאה באיך שהוא עשה את זה: האשמה שלה, אי לקיחת אחריות על עצמו, תביעה תוקפנית ללא שמץ של אמפתיה מההתחלה (החל בתגובה הראשונה המזעזעת וחסרת הרחמים שלו לחדשות על ההריון) ועד הסוף (כשסירב להתייחס לדיכאון של אשתו בעקבות ההפלה, וכן התייחס בדרכים מכוערות ומרעילות). כולל כל מה שבאמצע (למשל הקטע עם אמא שלו).

עצובה מאוד, יש לך בהחלט זכות להיות כועסת. התנהגו אלייך בצורה מרעילה מאוד. לא מגיע לאף אחת יחס כל כך מכוער.
הכעס הוא בדיוק האור האדום שנדלק אצלנו בגוף "פגעו בי!"
זה בהחלט מוצדק להרגיש אותו וגם להכיר בעובדה, שאדם כזה לא ראוי בשום פנים ואופן להיות שותפך לחיים.
הייתי מוסיפה גם, "ברוך שפטרנו מעונשו של זה" כי נחלצת ממנו ללא ילדים, ותאמיני לי שזה הבדל ענק - האם לצאת אחרי פגיעה קשה, או האם לצאת אחרי פגיעה קשה, אחרי שנתת את שנותייך הטובות ביותר למתעלל, וכשאת נאלצת להמשיך להיות קשורה אליו לשארית חייך מפני שיש לכם ילדים משותפים!

[u]אני לא מסכימה. לבקש זה דבר אחד.[/u]
מי שהכניס אישה להריון, ועוד תוך כוונה לכך, ועוד נשוי לה, ואחר כך מבקש ממנה להפיל, הוא טיפוס מתעלל. זאת בקשה אכזרית ומקטינה.

אני לא מסכימה. לבקש זה דבר אחד. להיענות לכך זה דבר אחר. מה פתאום לבצע את ההפלה !!!! כשאת לא רוצה לבצע אותה.
מי שהתעלל כאן בעצמו זו עצובה בעצמה. לצערי.
אם לא הייתה נענית, לא הייתה כאן התעללות.

[u]מסכימה שזה נורא לבקש לבצע הפלה כשכבר יש הריון, אבל לא בטוחה שזו התעללות, אולי פחדנות??[/u]

זאת התעללות באופן מובהק.
לדרוש מאישה לעבור פרוצדורה פולשנית, שכרוכה בשינויים הורמונליים, שכרוכה פעמים רבות בתחושות אובדן קשות--זאת התעללות. הדבר נכון עוד יותר בהינתן העובדה שהבעל אחראי בדיוק כמוה לכניסתה להריון.

עצובה מאד, שלא תביני אותי לא נכון. אני מאד בעדך. הסיפור מאד עצוב ומאד כואב.
מה שאני כן חושבת זה שכאין אהבה אז עדיף לא להתעקש. צריך להניח ולהיפרד. ויכול להיות שזה מה שהוא מנסה להעביר גם ללא מילים מפורשות..
התעללות ,להרגשתי, זה דבר אחר..

הי [po]שבע אחרת[/po],
אני לא חושבת שלדרוש הפלה זו התעללות.
אני חושבת שמה שלא היה בסדר פה זה:
א. כשיש אהבה אמתית, ורצון לזוגיות אמתית, לא באים בדרישות. באים בהצעות, מדברים, מבינים, מסבירים ומחליטים ביחד.
אם אין אהבה אמתית - לא מכניסים את האישה להריון מכוון!! ופשוט אומרים להתראות.
ב. לקיחת אחריות - בן זוגי לא לקח אחריות על מעשיו. גם אם צדק (ואכן בהגיון - ברור שלא כדאי להביא ילד לזוגיות לא טובה), עדיין הדרישה להפיל היתה שלו. וכשהתוצאה מכך היא שאשתו בדיכאון - מן הראוי שירים אותה ויעודד אותה. גם אם אין לו ולא טיפת אחריות... זאת הצפיה שלי מבן זוג.

סליחה אם זה נשמע קצת כועס, אבל אני כנראה נמצאת בשלב הכעס מתוך שלבי ההתגברות על פרידה... שזה מוזר כי חשבתי שאני כבר בשלבי קבלה והשלמה :(

רק להבהיר שאני לא שבע יהלום , זכור לי כזה ניק..

היי עצובה, אני לא הצלחתי להבין כל כך. האם בגלל שבעלך חושש להביא ילדים אתך כרגע זו התעללות?
אולי הוא מרגיש בתוכו שלהביא ילדים כשהזוגיות לא יציבה זה לא דבר נכון עבור הילד שיגיע לעולם??
מסכימה שזה נורא לבקש לבצע הפלה כשכבר יש הריון, אבל לא בטוחה שזו התעללות, אולי פחדנות??

דף מעניין עם תובנות מחכימות.
בזמן האחרון חשבתי לעצמי שהאהבה שיש ביני ובין זוגי מזה 9 שנים היא גדולה וחזקה היום יותר מההתאהבות והתשוקה שאפיינו את מערכת היחסים בננו בבתחילה. וזה בזכות חברות אמיצה. אנחנו זוג לחיים ותומכים אחד בשניה (ולהפך) באתגרים שמזומנים לנו (והם מזומנים...). מערכת יחסים כזו נותנת הרבה כוח.
עצובה, מאחלת לך כל טוב ושתמצאי את החבר שהוא גם אהוב. חיבוק.

עצובה מאד - קודם כל - חיבוק. עכשיו כואב, מאד.....אבל גם נפתחה פה דרך חדשה עם אופק שלם של אפשרויות צמיחה. לשאלתך בככר - צר עולמי כעולם ההומאופתיה, ולכן זוהי תשובתי. אין לי ספק שהומאופתיה, מאחר והיא טיפול שהוא רוחני בלבד, יכולה לגעת בנקודות האלה, מניסיון אישי שלי כמטפלת וכמטופלת בהומאופתיה....אם תרצי לשמוע עוד אשמח לספר ולהסביר.....ולהמליץ לך עלי או על מטפל בקרבתך
(-: אפס חמש שתיים 6635379 , מור......

גם אצלנו היחסים התחילו מידידות, שיחות ארוכות , בילויים משותפים, מערכת היחסים הזוגית -רומנטית התחילה רק אחרי זה.
בינתיים אנחנו נשואים 15 שנה באהבה גדולה והרבה כבוד.

[u]אז העצה הראשונה שהייתי נותנת לכל מי שרוצה להתחתן: תחפשו קודם כל "חבר טוב", יחס חברי והוגן. האהבה היא משהו מאוד tricky. חברות והגינות קלות יותר למדידה.[/u]
עצה מצוינת!
אף אחד לא היה בוחר לעצמו חבר שמתנהג אליו כמו שלא מעט בני זוג נשואים מתנהגים אחד אל השני - בחוסר הערכה, בחוסר התחשבות, בחוסר כבוד, עם ריבים חוזרים ונשנים, עם עלבנונות, בזלזול.

וואו, בשמת. דבריך האחרונים חזקים ונכוחים.
תודה.

[u]מהי אהבה? איך אפשר לאהוב מישהו שמתנהג אלינו בצורה כל כך לא אוהבת?[/u]
מדהים, אבל ממש פתחתי את "באופן" כדי להיכנס לדף הזה ולכתוב בדיוק את זה.

האמת, הדף הזה כביכול לא צריך להיות בבאופן: אין כאן חינוך ביתי או מחלוקת על נושאים "באופניים" במיוחד. אבל הליבה שלו היא משהו שקורה כל כך הרבה לכולם מסביב, שזה נוגע כמעט לכולנו במידה זו או אחרת, בצורה זו או אחרת.

ואני מרגישה שהטעות הגדולה נעשית בגידול הילדים ובחינוך.
אני אגיד על רגל אחת, ממש על קצה המזלג, את הדרך שאני רואה את זה, ולמה זה קשור לכאן בעיני:

[list=1]
[*] אני מאמינה, שילדים שלא זכו בינקותם לאהבה, בראש ובראשונה אהבת אם - זה כבר נתן להם נקודת פתיחה מאוד גרועה בחיים.
[*] אני מאמינה, שהחברה כולה, בעזרת התרבות, "מחנכת" אותנו לזהות התנהגויות תלותיות, ילדותיות וחסרות כבוד בתור "אהבה", ולעומת זאת אף אחד לא מלמד אותנו בשום שלב איך לזהות התעללות.
[/list]

למעשה, לא יכולים ללמד אותנו את #2 כי אז ייחשף השקר הגדול ביחס של מרבית ההורים והמורים לילדים )-:

לגבי #1, אנחנו כבני אדם מתוכנתים לכנות בשם "אהבה" את היחס שנותנים לנו בשנה הראשונה.
אם שמחו לקראתנו, תיקשרו איתנו, ביטאו אושר כשהתבוננו בנו, חייכו אלינו, הניקו אותנו באהבה, טיפלו בנו ברוך, דאגו פחות-או-יותר לצרכים שלנו, חיבקו אותנו המון-המון, האמינו לצרכים שלנו וניסו לספק לנו אותם, זה מה שאנחנו נזהה בתור אהבה (וקודם לכל: האמינו שהצרכים הבסיסיים שלנו כתינוקות כוללים צורך אמיתי ולגיטימי בבן אדם נוכח ודואג, ולא ניסו "לאלף" אותנו לגדול ללא מגע יד אדם).

אם לא זכינו למספיק "אהבה", יש לנו חסכים במקום הזה ואנחנו ננסה כל החיים למלא אותם, בדרך כלל בכל מיני תחליפים (לא זוכרת איפה זה היה שקראתי שכדי להשלים את כמות המגע החסרה מהשנים הראשונות נעשו ניסויים שניסו למדוד אחרי כמה כמויות של חיבוקים הצליחו אנשים מבוגרים להרגיש שמילאו את המיכסה).

אם היחס אלינו היה יחס של קור, ניכור, דחייה, אי קבלה שלנו כמו שאנחנו, התנגדות לצרכים הכי בסיסיים שלנו ודיכוי של הרצונות הכי פשוטים ולגיטימיים שלנו - זה חושף אותנו למצוא כבני/בנות זוג אנשים שישחזרו עבורנו את החוויה הקשה הזאת (כדי שננסה להוציא מים מסלע ו"להוציא" מהם אהבה, כי זו החוויה ההישרדותית שלנו, לנסות לגרום להורה לא-אוהב לאהוב אותנו).

זה על רגל אחת.
אני מאמינה שהחוויות והרגשות והחסכים האלה צרובים קודם כל [b]בגוף[/b] ולכן הדרך המהירה והקצרה ביותר לבנות מחדש את האיזורים הפגועים היא דרך טיפול בגוף.

[u]וחושבים איך אפשר לעזור לילדים שלנו, שחלקם כבר בגיל המתאים, לבחור בני זוג שיהיו החברים הטובים ביותר שלהם. איזה עצות אפשר לתת.[/u]
בדיוק המחשבות שלי.

ואני חושבת שהעצה שלך כבר נמצאת בתוך השאלה:
[u]לבחור בני זוג שיהיו החברים הטובים ביותר שלהם[/u]
בן הזוג הנבחר צריך לפני הכל להיות [b]חבר[/b].
דווקא "חבר טוב" זה מושג שהתרבות לא רומסת כל כך ולא כל כך מרוקנת מתוכנו. יותר קל להסביר מיהו "חבר טוב". וזה הסוד.

לפי דעתי, כשתבדקי נישואין שכשלו, תמצאי שבני הזוג "התאהבו" וחשבו על "זוגיות" או "הקמת משפחה". הם לא ידעו לשאול את עצמם "האם הוא חבר שלי?"

אז העצה הראשונה שהייתי נותנת לכל מי שרוצה להתחתן: תחפשו קודם כל "חבר טוב", יחס חברי והוגן. האהבה היא משהו מאוד tricky. חברות והגינות קלות יותר למדידה.
והעצה השניה שהייתי נותנת: אל תמהרו להתחתן. תנו הרבה זמן למערכת היחסים. במערכת יחסים ארוכה, כבר יצוצו הזדמנויות לבדוק איך השני מתנהג כלפי ברגעים קשים.

[u]ועם זאת עדיין קיים הרגש... התחתנתי מאהבה. התחתנתי מתוך אמונה שאני ובן זוגי נתגבר ביחד על הכל כי אנחנו אוהבים ורוצים להיות ביחד.[/u]

[u]אך יש שעות ששוב הלב נקרע ושואל - את בטוחה? אין עוד משהו שאת יכולה לעשות?[/u]

איזה דבר מוזר היא האהבה. מהי אהבה? איך אפשר לאהוב מישהו שמתנהג אלינו בצורה כל כך לא אוהבת? נכתבו על זה ספרים אינסוף, ואני לא בטוחה שיש תשובה. (אני די בטוחה שאין).

איך יתכן שאנשים שאהבו, התחתנו כדי לבלות את שארית חייהם יחד מוצאים את עצמם במצבים הכי נוראים? איך קורים הגרושים המכוערים כל כך ששומעים עליהם כל הזמן? הרי אותם אנשים שמתגרשים הם אלו שבשלב קודם אהבו מאד. (אני לא מדברת על מצבים וחברות בהם יש נישואי שידוך שאנשים לא הכירו קודם). רוב הנישואים כיום מתרחשים לאחר חברות די ארוכה, לעיתים לא נדירות מגורים משותפים וכו', ובכל זאת נראה שזה לא מונע את המהפך שקורה מתישהו והופך אוהבים לשונאים, או לפחות לאנשים שכלל לא מעריכים אחד את השני.

כמובן שאין לי תשובות.
הנסיון שלי הראה לי שאין סיכוי שאדם ישתנה. כשהתחתני עם בן זוגי הראשון כל הזמן חשבתי שהדברים ישתנו, שאם רק אסביר מספיק טוב הוא בודאי יבין וישנה את ההתנהגות שלו. הדברים הרי כל כך ברורים. דיברתי בלי סוף, כתבתי מכתבים, ניסיתי להעזר בחברים שיתווכו ויסבירו - אבל כמובן כלום לא עזר.

מחברים שמעתי על נסיונות עם ייעוצים זוגיים מסוגים שונים. זה לא עזר.
כיום לצערי רבים מהחברים שלנו בשלבים שונים של פרידה מבני הזוג - אחרי 20-25-30 שנות נישואין. שנים בהם לא היו מאושרים, שנים בהן כל הזמן ניסו לשנות, לתקן, לטפל, להתייעץ.
אם מדובר בדברים קטנים בודאי אפשר לשפר חיי נישואין, אבל דברים גדולים, מהסוג שאת מתארת (חוסר תמיכה סביב הפלה או לידה, העלבות, שתיקות מתמשכות) לא נעלמים. אלו הדברים שגם אחרי 20-30 שנה קיימים, והדברים הטובים הולכים ונעלמים.

הלואי והיה לי מתכון איך למצוא בן זוג מתאים. הנושא מאד מעסיק אותי. זאת הסביה שאני בכלל נכנסת לדפים כמו הדף הזה, שהנושא שלו הוא גרושין. אני חושבת על זה המון, ובעלי ואני מדברים על כך הרבה. אנחנו רואים את החברים שלנו סובלים, וחושבים איך אפשר לעזור לילדים שלנו, שחלקם כבר בגיל המתאים, לבחור בני זוג שיהיו החברים הטובים ביותר שלהם. איזה עצות אפשר לתת.

הדבר היחיד שאני יכולה לומר זה שלדעתי אם בן הזוג לא מתאים, עדיף לפרק את זה מוקדם ככל האשפר. עדיף כשעוד אין ילדים. זו תקופה קשה, אבל זה עובר. עדיף אפילו לבד מאשר עם בן זוג מתעלל.

[u]נובעים מכך שבראש, בהגיון, הבנתי את כל מה שנאמר פה. שבן זוגי לא אוהב אותי ולא מתייחס אלי בחמלה ובהבנה. ועם זאת עדיין קיים הרגש.[/u]
אכן, זה בדיוק הבלבול ((-))
והכאב. והקושי. מאוד מאוד מכאיב וקשה לעבור דברים כאלה כשמי שאת חיה איתו, נשואה לו, ואפילו נכנסת להריון ממנו (בשמחה וברגע מאושר) ורצית ללדת את ילדו - מתייחס אלייך בצורה כזאת!

[u]אם אני קורבן? אני לא יודעת.[/u]
אני רואה בעיקר דפוסים של תלותיות. מציעה לך להתחיל את הטיפול בעצמך מהזוית הזאת.

[u]אך יש שעות ששוב הלב נקרע ושואל - את בטוחה? אין עוד משהו שאת יכולה לעשות?[/u]
זו שוב התלותיות. הרצון הזה בכל זאת להיות איתו, אף על פי שהוא כבר הוכיח את עצמו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כמישהו שלא אוהב אותך בכלל.
בוודאי שאין שום דבר שאת יכולה לעשות.
בוודאי שאי אפשר להכריח או לשכנע אף אחד לאהוב אותך.
לא הזמן הוא התרופה לזה - ההבנה שאת ראויה לאהבה היא התרופה לזה. את מבינה? את מסוגלת בכלל לחשוב על האפשרות שתחזרו להיות ביחד רק מפני שאת לא מרגישה ראויה באמת לאהבה.

אילו היית מרגישה ראויה,
לא היית מסכימה לחיות שנייה אחת עם מישהו שמתיחס אלייך ככה,
לא היית רוצה לרגע אחד לחזור להיות איתו,
לא היית יכולה לחשוב שאת עדיין מאוהבת בו.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אני חייבת לכתוב שהדברים הלא ברורים כגון:
נשברתי, בכיתי, הבנתי שאין פה עתיד
כלומר - פה הבנת שאת מסכימה להפלה ומבינה שהנישואים נגמרו?

מרוב עלבון ומרוב חוסר אמונה בנישואים רצתי לעשות הפלה
כאן הסכמת לעשות הפלה.

למרות שגם בבית החולים התחננתי אליו שאני לא רוצה לעשות את זה
כאן לא הסכמת לעשות הפלה.

לא ברור לי מה שאת כותבת: את יזמת גירושין אבל את רוצה שהוא יילחם עלייך? מוזר מאוד

נובעים מכך שבראש, בהגיון, הבנתי את כל מה שנאמר פה. שבן זוגי לא אוהב אותי ולא מתייחס אלי בחמלה ובהבנה. ועם זאת עדיין קיים הרגש... התחתנתי מאהבה. התחתנתי מתוך אמונה שאני ובן זוגי נתגבר ביחד על הכל כי אנחנו אוהבים ורוצים להיות ביחד. הלב לא אפשר לי לקום וללכת, גם אחרי ההפלה, כי חשבתי שהנה, ביחד נעבור את זה. אבל לא היה הביחד...
רק כ 5 חודשים לאחר ההפלה, בהם הרגשתי לבד, הרגשתי על סף דיכאון שחייבים להסתיר כי חוץ מהמשפחה הקרובה אף אחד לא יודע :( התביישתי... שוב, הראש ידע שמשהו פה לא בסדר אבל פחדתי שיגידו לי את זה, חברות, כי אז אאלץ להסביר גם להן למה אני נשארת.
רק כשהראש הצליח לגבור על הלב שהשתוקק (ועדיין משתוקק) לראות סימני אהבה (...רציתי שהוא ילחם עלי...), עזרתי אומץ וביקשתי ללכת לרבנות.

אם אני קורבן? אני לא יודעת. כנראה שמה שהדף הזה לימד אותי זה שאני בעיקר קורבן של עצמי. ואין ספק שאני הולכת לטפל בזה.
ועם זאת, לא שיערתי ולו בחלום הכי נוראי שלי, שזאת תהיה האהבה שאחווה בשנה הראשונה לנישואי.

גם עכשיו, יש שעות (בעיקר כשאני קוראת את התגובות כאן) שהראש מנצח והאופטימיות גוברת. יהיה בסדר.
אך יש שעות ששוב הלב נקרע ושואל - את בטוחה? אין עוד משהו שאת יכולה לעשות?
מאוד מקווה שהזה נכון ושהזמן הוא התרופה הכי טובה ללב.

האמת, בהתחלה חשבתי שאלמונים שמתנסחים באופן גס ומשתלח לא ראויים לתגובה.

אבל במחשבה שניה, זה לא רעיון טוב להשאיר דברים כאלה ללא מענה רציני, כי בדף קוראים עוד אנשים והם לא בהכרח יודעים לזהות.

אז ככה:
[u]היא תמצא לך סיבות טובות. תמיד האשה בצד הפגוע. לאשה אין שום אחריות[/u]
"תמיד".
"לאשה אין שום אחריות".

פה יש ארבעה מאפיינים שמתעללים משתמשים בהם:
[list=1]
[*] ניסוחים מכלילים שקריים. "תמיד", "שום".
[*] התקפה עלי במקום דיבור לעצם העניין ([po]אד הומינם[/po]).
[*] ניסוח מזלזל ומתנשא "היא תמצא לך סיבות טובות" כאילו שאני ממציאה את מה שאני כותבת.
[*] האשמת אחרים. ה"גבר" עסוק בלהאשים אותי שאני תומכת בנשים שהתעללו בהן, ובלהאשים את פותחת הדף שהיא בטוח מתעללת בעצמה.
[/list]

ה"גבר" כותב "אולי תבדקי איפה את הרודן" אבל לא מספק שום מראה מקום מתוך מה ש"עצובה מאוד" מתארת שבו הוא יכול להראות לה כביכול שהיא רודן.
והאמת? אין כזה. אבל אופייני לטיפוסים כאלה שהם ממציאים האשמה שאין להם שום הוכחות או עדויות לתמוך בה.

לעומת זאת, אני כתבתי במפורש בדפים שהוזכרו פה, שתמיד-תמיד אפשר למצוא את ההתנהגויות שקראתי להן "מרעילות" אצל שני בני הזוג.
זו רק שאלה של מינון, וכמובן של יחסי כוחות.
אבל לאו דווקא התנהגויות "רודניות". יש הבדל בין התנהגות מתעללת או מרעילה (למשל "טיפול השתיקה"), לבין "רודנות" שהיא דפוס מסוים אחד של התנהגות מתעללת. כמעט בכל הזוגות שיש בהם התעללות, אפשר למצוא התנהגויות מרעילות בשני הצדדים, אבל "רודנות" לאו דווקא.

כמו כן, בדפים האלה גם ציינתי הרבה פעמים, שבן הזוג המתעלל יכול להיות גם בת הזוג.
זה רק עניין סטאטיסטי שרוב המתעללים הם גברים.
טוב, לא רק סטאטיסטי אלא גם תוצאה מובהקת של המבנה החברתי של החברה שלנו ושל מעמד האשה בתוכה.

יתרה מכך, זה גם מתבטא סטאטיסטית באתר: כמעט כל אלה שבאות לספר על מערכת יחסים רעילה, הן נשים. אני זוכרת רק גבר אחד (אם כי היו כמה טרולים במשך השנים שהתחזו לקורבן). אני גם זוכרת אשה אחת שתיארה מערכת יחסים מרעילה ונוראה, אבל לי היה ברור שהיא לא פחות מרעילה מבן זוגה (שגם הוא לא טמן ידו בצלחת).

מזה אני למדה, שה"גבר" הנ"ל פשוט לא קרא את הדפים האלה, ולכן האמירות שלו אינן אמירות מבוססות שנובעות מקריאה מעמיקה במה שכתבתי והסקת מסקנות ממנה, אלא אמירות משתלחות מתוך איזו מצוקה אישית שלו, שלא קשורה אלי או ל"עצובה מאוד".

יש פה עוד נקודה:
"עצובה מאוד" פתחה דף ובו ביקשה תמיכה והבנה לכאב שלה.
בכל מה שסיפרה, אין עדות אחת לרודנות מצידה.
אז למה להניח שיש?
ואיזו מין התנהגות זאת, לבוא ולהתקיף מישהי בדף תמיכה?

אין ספק של"עצובה מאוד" יש הרבה מה לעבוד עליו. אבל לא באינטרנט. ולכן המלצתי לה על ליווי.
ליווי כזה, אחראי, תומך ומבין, יכול לנתח סיטואציות ספציפיות בפרטיות באופן שאינו מתאים לדף תמיכה באינטרנט, ואם צריך, להראות גם לה טעויות שלה. ההשתלחות של "גבר" באה לתת לה סטירת לחי. וזה לא נראה שהוא בא לעזור או באמת לתת נקודת מבט כחומר למחשבה, אלא שהוא בעצמו פגוע ומתחשק לו להשתלח בנשים.
ב"עצובה מאוד" ובי בתור התחלה.
מישהי הכאיבה לך? לך תדבר איתה. אל תוציא את זה על אנשים שאתה לא מכיר.

אני אגב לא כיניתי גם את בעלה של עצובה מאוד "רודן". לא רק משום שזו מלת גנאי ולא מושג תיאורי, אלא משום שאני בכלל לא בטוחה שהוא כזה.
הוא התנהג אל "עצובה מאוד" באופן מכוער, קר, חסר התחשבות ואפשר לומר אפילו לא רק "נטול אהבה" אלא ממש כמו מישהו ששונא אותה.

אבל:
[list]
[*] מהתיאורים של עצובה מאוד אפשר לראות שמבחינה מעשית, הוא צדק:
[*] הנישואין לא היו יציבים
[*] בצדק הוא לא רצה ילדים איתך
[/list]

מה כן היה:
[u]נשברתי, בכיתי, הבנתי שאין פה עתיד[/u]
כלומר - פה הבנת שאת מסכימה להפלה ומבינה שהנישואים נגמרו?

[u]מרוב עלבון ומרוב חוסר אמונה בנישואים רצתי לעשות הפלה.[/u]
כאן הסכמת לעשות הפלה.

[u]למרות שגם בבית החולים התחננתי אליו שאני לא רוצה לעשות את זה.[/u]
כאן לא הסכמת לעשות הפלה.

[u]ניסיתי להסביר לו (וגם לאמא שלו שכל מה שהיה לה להגיד זה - בשלב הזה זו לא הפלה) שזה יוביל לגירושים וזה לא הזיז לו :([/u]
מה עושה פה אמא שלו? ולמה אין אף אחד מהצד שלך? זה מוזר מאוד.
בכל אופן, כאן את מתארת עוד טקטיקה לנסות להשאיר את ההריון כי שינית את דעתך לגבי ההפלה: מעין איום/אולטימטום. אולי "לא הזיז לו" זה לא התיאור הנכון - נראה שהוא כבר החליט שהנישואין האלה נגמרו עוד קודם, ולכן דרש ממך לעשות הפלה.

[u]פחדתי לפרק את הנישואים והחלטתי להישאר ולהילחם ולנסות ולסלוח[/u]
כאן את מתארת פחדים וכל מיני סיבות להמשיך בנישואין, ואני לא אכנס לבעייתיות הגדולה של מה שמתואר כאן.

בגדול, המאפיין העיקרי של ההתנהגות שלך שאת מתארת פה הוא התנהגות תלותית וקורבנית. באופן מעשי, את נכנעת לקו שהוא קובע, גם אם את מנסה להתקומם ולהתנגד ברגעים מסוימים. זה אומר שיחסי הכוחות הם כאלה, שאת לא ה"רודן" במערכת הזאת, אם יש רודן בכלל.
גם לא ברור אם את אוהבת אותו או לא, כי המניעים שאת מציינת למחשבותייך ומעשייך לא כוללים אהבה. מה שכן בטוח הוא, שהוא לא אוהב אותך.
לא ידוע אם את התייחסת אליו באופן קר, גס ולא מתחשב, מה שכן בטוח הוא, שהוא התייחס כך אלייך.

תחנונים, בכיות, עלבונות, פחדים וניסיונות שכנוע נואשים הם מאפיין של תלותיות וקורבניות ולא התנהגות מתעללת.

אבל הם בוודאי לא התנהגויות בריאות, ולכן ההמלצה שלי היא לטפל בעצמך. זה לא רק "הוא" במקרה הזה, זו גם את.
לא מפני שגם את "רודן" או "מרעילה" או "מתעללת" אלא מפני שאת לא ידעת להתמודד עם הדפוסים שלו, וכשפתחת את הדף עדיין הצטערת על סיום הנישואין. זה מראה על בלבול, ולא כדאי לחפש בן זוג חדש מתוך אותו מקום של בלבול שבו לא ברור לך מהי התנהגות אוהבת וחברית כלפייך ומה לא תקין בעליל.
אילו היית מבינה בעצמך, באופן פנימי וברור, שהיחס שלו היה לא אוהב, לא חברי ולא תקין - היית מודה על העובדה שהפלת את ההריון הזה, והיית מודה על הגירושין ממנו.

ודבר אחד אחרון: היחס שלו כלפייך היה מרעיל ביותר, אבל בסך הכל הייתם נשואים 11 חודש לדברייך, והוא מסכים לגירושין (לא ברור לי מה שאת כותבת: את יזמת גירושין אבל את רוצה שהוא יילחם עלייך? מוזר מאוד). זה הופך אותו לאדם שלא אהב אותך והתייחס אלייך רע מאוד, אבל לא לבן אדם רע.
זה הופך את החוויה שעברת למכאיבה ביותר,
אבל באמת טוב שהיא מסתיימת תוך פחות משנה.
כמו שתיארה [po]אמא ותיקה[/po], יש נשים שמגיעות למקום הזה אחרי 25 שנה ו-4 ילדים. בחיי שהיה לך מזל {@

[po]אמא ותיקה[/po], האמת שבדיוק היום קראתי את מה שכתבת ב2009... מדהים! כי זה השאיר בי חותם והנה - העתקת את זה לפה.
תודה לך. זה מחזק! מקווה שגם אני אעדכן פה בקרוב שמצאתי את החבר הכי טוב שלי :)

אני מעתיקה לך לכאן משהו שכתבתי בדף על [po]סימני התעללות בזוגיות[/po] . הם נכונים היום כמו לפני 4 שנים.

[po]אמא ותיקה[/po]? (01.03.2009 23:08):
אני קוראת את הדף הזה ומזהה בו דפוס שהכרתי מצוין בבעלי לשעבר. הייתי צעירה, הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים, הייתי מאוהבת והערצתי אותו. לא האמנתי למזלי הטוב שהוא רצה להתחתן איתי. ואפשר לומר שכל חיינו המשותפים התנהלו לפי התאור לעיל. כמה בכי שלי, התעלמות שלו, האשמות שלו שהכל אשמתי, התעלמות שלו ממני, כמה כאב לב, כמה האשמות עצמיות. כמה נסיונות "להיות בסדר". לא ידעתי שזה דפוס. חשבתי שזה משהו ייחודי לו. שלא השתדלתי מספיק לרצות אותו.
ולמזלי האדיר - אחרי כמה שנים יחד נפרדנו. לא היו לנו ילדים. היה לי קשה, חשבתי שכבר אשאר לבד שארית חיי, אם כי הייתי עדיין צעירה מאד.
כעבור זמן קצר הכרתי את בעלי הנוכחי. אהובי, החבר הטוב ביותר שלי. אבי חמשת ילדי. אנחנו יחד מעל 25 שנה. אני אוהבת אותו כמו בהתחלה אם לא יותר. כל יום יחד הוא אושר. מעיזה לומר שאנחנו חיים את החלום.
ובן זוגי לשעבר התחתן גם הוא. ותהיתי זמן רב אם אשתו השניה תצליח לחיות איתו טוב יותר ממני. ולפני כשנה היא לפתע יצרה איתי קשר. הם מתגרשים, לאחר קרוב ל 25 שנה. כל השנים האלה התעלל בה בדיוק כמו שכתוב למעלה - כל הסעיפים. כמו שהתעלל בי בשנים שהיינו יחד. היא הרגישה צורך לדבר איתי כדי להבין טוב יותר, כדבריה. מסתבר שכל השנים התעלל בה, אך נולדו הילדים, והם נשארו יחד. היא קיוותה כל הזמן שתצליח לשנות אותו, לחדור את השריון שלו, להמיס את הקור. והוא כל הזמן האשים אותה בכך שהיא לא בסדר, שהכל אשמתה, בדיוק כמו בתאורים לעיל. ועכשיו סוף סוף מצאה את הכוח להפרד ממנו. והיא בת 50. את שנותיה הטובות ביותר העבירה בפחד, בנסיון אינסופי לרצות אותו. לא למדה מקצוע - כי הוא היה חשוב יותר, העיסוק שלו היה חשוב יותר, היא היתה "האשה הקטנה בבית", כך שכיום בקושי יש לה ממה להתפרנס. את הכספים שהרוויח סגר בנפרד, ועכשיו היא נלחמת איתו על זה.

זה לא קורה הרבה שאדם רואה את החיים שהיו יכולים להיות לו, שניצל מהם. הפגישה שלי עם אשתו של בן זוגי לשעבר היתה מטלטלת. שנים חשבתי שפשוט לא התאמנו, ושאשתו השניה בודאי נהנית מהדברים הטובים שבו, שגרמו לי להתאהב בו מלכתכילה (חכם, רחב אופקים, בעל קסם אישי). ועתה אני מבינה שזאת האישיות שלו - אי אפשר לחיות איתו. הוא לא נותן.

אני כותבת את כל זה כדי לומר לנשים החיות בצילו של בן זוג מתעלל - זה לא את, זה הוא (כפי שאמתי לאשתו של בן זוגי לשעבר). זה הוא. מצאו כוח ללכת, להפרד. החיים יפים, ויכולים להיות עוד יותר יפים. לא חייבים להשאר עם בן זוג מתעלל. יש אנשים נפלאים, אוהבים, מכבדים.

תודה רבה על החיזוקים! לא תיארתי לעצמי כשכתבתי פה שאקבל כ"כ הרבה כח. תודה!

לא קראתי את כל התגובות. ואני אגיד את מה שאני אומר בלב קשה. אבל ההחלטה שלך היא נשמעת לי נכונה ביותר. וכמה שיותר מהר יותר טוב. וצר לי מאוד שעברת הפלה, זה נשמע כמו סיוט. אך אם היית יולדת ילד עם הבנאדם הזה, נשמע לי שחייך וחיי הילד היו חיים קשים מאוד. הכי חשוב ללמוד לקח מכל העניין, לפתוח את הראש ולמצוא בן זוג שמתאים לך באמת. בהצלחה!

עצובה, חיזוקים וחיבוקים. הייתי שם.
איך לדעת? אני הבנתי בסופו של דבר שהסימן הכי חזק היה הבלבול, החיים איתו שהיו כמו רכבת הרים. שימי לב איך את מרגישה [b]עכשיו[/b] איך את מרגישה [b]איתו[/b], רק לתחושות, לא למחשבות. כשאוהבים אותך בזוגיות בריאה יש זרם תת קרקעי של בטחון, וידיעה שבסופו של דבר הוא בעדך. שימי לב לאיך שהוא מתנהג ולא למה שהוא אומר. שום דבר ממה שכתבת עליו לא גרם לי לחשוב שהוא בעדך.
קחי את הזמן ותתחזקי, את החברה הכי טובה של עצמך ואת יכולה לעשות את זה.
בהצלחה ובאהבה. את לא לבד שם, שתדעי.

[u]איך זה קשור לרודן? לא אהבתי את הגישה התוקפנית...[/u]

לא יכול להיות שאת רק קורבן. כלומר, אני מניח שאנחנו לא מדברים על מכות או אלימות פיזית,
שוה להסתכל האם יש תחומים שבהם הוא הקורבן ואת הרודן. גם אם זה לא נראה ככה בעינייך, שווה לך להסתכל על זה מחדש. כי אני ראיתי כבר שזה יכול להיות ככה ולהצטייר אחרת. אבל את יכולה לזרוק את זה לפח, אם זה תוקפני מדי על יד הנחרצות האדיבה של בשמת.

(לגבי האנונימי שהשתלח כאן בכינוי "גבר", תסיקי את המסקנות שלך)

[u]אולי גם אני אשמה בדיוק כמוהו (בריבים בינינו)?[/u]
אני לא משתמשת במונח "אשמה" כי אני לא מאשימה.

אבל אם כבר נכנסת לזה, אז אין ספק שהדפוסים שלך, שאת מתארת כאן, שיתפו פעולה עם הדפוסים שלו.
ממליצה לך להיכנס לדף [po]יחסים מורכבים עם אחותי[/po] שפעיל בדיוק עכשיו. היא מתארת שם דפוסים של היחסים עם אחותה, שבהם ברור שאמנם אחותה "מתעללת", אבל זה מתאפשר מפני שהיא (פותחת הדף) משתפת עם זה פעולה באופן מלא.

אין "התעללות" אם אין מישהו שמאפשר שיתעללו בו.
למשל, מישהו שמנסה להתעלל, אבל את קמה והולכת משם ומנתקת קשר לתמיד - לא יכול להתעלל בך. את מבינה?
לכן, אין ספק ששניכם מילאתם תפקיד בהידרדרות היחסים האלה.

וזו הסיבה שאני ממליצה לך [b]ללכת לטפל בעצמך עם עזרה מקצועית[/b], כי יש פה המון דברים שאת צריכה ללמוד ואף אחד מהם לא ניתן ללימוד דרך האינטרנט.

תודה רבה מישהי!

איך זה קשור לרודן? לא אהבתי את הגישה התוקפנית...

תשמעי, את עושה את הדבר הנכון שאת מתגרשת, את בת מזל שכל זה התפרק.
מגיע לך בן זוג שאוהב אותך, שמוכן להלחם על היחסים איתך, שרוצה שתהי אם לילדיו.
את ובן הזוג המתאים לך תפגשו זה את זה , הכל בסדר, את רק צריכה לעבור את המשבר הזה.
את בדרך הנכונה. המון הצלחה בהמשך.

היא תמצא לך סיבות טובות. תמיד האשה בצד הפגוע. לאשה אין שום אחריות.

בערבון מוגבל. קחי את העצות שלה בערבון מוגבל.

אולי תבדקי איפה את הרודן?

אוף... אני קוראת את זה כבר בפעם המיליון... חושבת... מבולבלת...
[po]בשמת א[/po] - למה זה כ"כ שקוף לך שמדבור בהתעללות? אולי גם אני אשמה בדיוק כמוהו (בריבים בנינו)? אולי זו הסיבה שהוא התנהג כפי שתיארתי? אני באמת שואלת כי אני מפחדת שאני עכשיו מאשימה אותו בדברים קשים... :(

אופס [-: קראתי את [po]אמא נמרה[/po] רק אחרי ששלחתי [-:
(תודה על המחמאות)

טוב, רגע, אני אנסה עכשיו לכתוב בצורה יותר רכה ולא לדרוך על בהונות בעצמי {@

זו אני שפתחתי את [po]סימני התעללות בזוגיות[/po] וזו אני שפתחתי את [po]מלים הורגות יומן קריאה[/po] וזו אני שכתבה שם שיש לי אג'נדה, והאג'נדה שלי היא להפוך את ההתעללות שמתרחשת ביחסים זוגיים רבים למשהו גלוי, על השולחן, לא מטוייח.

אז לי שקוף וברור שאת מתארת איך מתעללים בך.
בואי נגיד, שאילו זה היה תיאור של אונס, הרבה יותר אנשים היו מסוגלים לזהות שאת מתארת אונס והיו אומרים לך: אל תאשימי את עצמך, אל תנסי להתמודד עם אנס סידרתי, פשוט תברחי ממנו ותצילי את החיים שלך.

אבל פה לא מדובר באונס,
אז הרוב לא מזהים.
לכן מסוגלים לכתוב לך מסרים "מרגיעים" כמו שאולי זה לא סגור, אולי יש לכם עדיין תקווה, אולי יש פה סיכוי לאהבה ועוד כל מיני דברים כאלה, שמהזוית שלי הם מסוכנים לך מאוד.

מדוע הם מסוכנים?
משתי סיבות.
הסיבה הראשונה, שאת לא מקבלת את ה"עד המואר" שאת זקוקה לו עכשיו. העד המואר הוא זה שיגיד לך: לא נדמה לך! את סובלת כי פוגעים בך אנושות! זו לא אשמתך, זה לא משהו שאת עושה, מישהו עושה לך דברים מאוד רעים.
הסיבה השניה, שזה מחזק את האשליות שלך.

אותן אשליות שתומכות בבילבול שלך מול המצב, וגורמות לזה שקשה לך לצאת ממנו. אפילו רגשית (מקווה עוד לחזור), גם אם פיזית את יוצאת (מתגרשת).

כל מי שתומך באשליות שלך, כאילו תומך בהתעללות שעברת. כאילו מחזק את המשך ההתעללות. מחזק את רגשי האשמה שלך. מחזק את התקווה המוטעית שלך. מחזק את הפוקוס המוטעה ש"אפשר לתקן" במקום לחזק [b]אותך[/b] ולהגיד לך שמה שאת רואה בעיניים ומה שאת מרגישה בלב אסור לטשטש אותו!
את מרגישה נורא, אומללה וסובלת.

אז לי חשוב לבוא ולהגיד לך בצורה מפורשת וגלויה: מה שעברת, לא בסדר! ואת לא אשמה! ואין שום דבר שאת יכולה לעשות! ואין לך סיכוי להסביר! ואין לך אפשרות לתקן אותו! ותודה לאל שהוא מעדיף לפרק מאשר להמשיך לפגוע בך. בחיי שכדאי להגיד תודה על זה שהוא לפחות משחרר אותך.

חשוב לי להגיד לך, גם מפני שאחרים לא אומרים לך. ואפילו אומרים מסרים הפוכים, מטשטשים, שמוסיפים לבלבול ולתקוות השווא.

עכשיו, זה שאת לא אשמה בכלום לא אומר שאין משהו שאת יכולה לעשות ואין משהו שאת יכולה לתקן.
דווקא יש!
וזה לא אותו אלא אותך.
לחזק את עצמך. לבנות ביטחון עצמי ואהבה עצמית.
והנה [po]חני בונה[/po] שהגיעה לעזור לך גם בדף הזה, היא אחת המומחיות לעניין הזה שמסתובבות כאן באתר.

(())
את עוברת תקופה לא פשוטה וכואבת. נראה שאת מקבלת החלטות נכונות ואמיצות.
את בסדר גמור. ואני ממליצה מאד להקשיב למה שבשמת כותבת.

וואוו!!!!! [po]בשמת א[/po] זאת היתה שטיפה שהייתי צריכה לקבל!!!! תודה לך!

אבישג - אני מסכימה שבזוגיות שלי לא הכל סגור...אבל לאט לאט אני מתחילה להבין שזה הדבר הנכון לעשות :( ואני מאוד מקווה שמיד אחרי הגט - אוכל לסגור את הדלת הזו ולהתקדם.
החלטתי לקנות את הספר "לשמור על האהבה הזאת", שהומלץ כאן, כדי ללמוד לזוגיות הבאה:)

חני - אני כבר מציצה עליך :)

[u]חני - המון תודה! יש לך המלצות שלא כוללות פסיכולוגים?[/u]
חוץ ממני את מתכוונת? :-)
(לא כיוונתי לעזרה חיצונית, לא כיוונתי למאום בעצם אבל אשמח לנסות לעזור לך)
בדף הבית שלי יש את הפרטים מוזמנת ליצור קשר

{@

אה, שכחתי משהו: זה לא שיש בעיה עקרונית עם הסברים.
במערכת יחסים בריאה, אנשים דורכים זה לזה על הבהונות בטעות.
ואז מסבירים זה לזה, השני מבין, מתחשבים קצת יותר, והאהבה גדלה.
זו מערכת יחסים בריאה בין שני אנשים אוהבים ונורמליים.

לעומת זאת, אשה שעושה מאמצי על "להסביר" ורוצה "לגרום לו להבין" ותולה את האושר בכך ש"אם הוא רק יבין ש..." - זה סימן אזהרה ענק לעובדה שזו מערכת יחסים מרעילה.

[u]כואב לי שאני לא מסוגלת לעזור לו. אני מאמינה שאם היינו ממשיכים ללכת לטיפול זוגי - הוא היה מבין[/u]
((-))
את עושה את שתי הטעויות הקלאסיות של הקורבנית/התלותית:

[list=1]
[*] את מתמקדת בו במקום בך. את רוצה "לעזור לו". זה לגמרי לא רלבנטי לחיים. הגישה המוטעית הזאת היא מה שמזמין לחיים שלך התעללות בך מצד אדם שאינו אוהב אותך ולא איכפת לו ממך. הגיע הזמן שתפסיקי לחשוב איך לעזור "לו" ותתחילי לחשוב איך לעזור לעצמך להרגיש ראויה לאהבה וראויה לחיות וראויה לנשום.
[/list]

[list=1]
[*] "הוא היה מבין" זו הטעות השניה. לא, אין דרך לגרום לו להבין, הוא לא רוצה להבין. אילו היה רוצה, הוא היה עושה משהו בכיוון. הוא עושה ההיפך. המחלה שלו היא כזאת, שהוא לא מסוגל מוחית, שכלית, נפשית ורגשית "להבין". המחלה שלך היא כזאת, שאת מנסה ללא ליאות לחפור לו. "להסביר". ההסבריזם הזה, צריך לשמש תמרור אזהרה לנשים בכלל שמשהו מאוד לא בסדר במערכת היחסים.
[/list]

כאשר במקום להסביר לעצמך שמתעללים בך ולהסתלק משם, את מנסה "להסביר" לו מה הוא עושה ומנסה לשנות אותו כי "אם רק יבין" אז הוא ישנה את דרכיו - את במלכודת של תלותיות, ערך עצמי אפסי וחוסר מוחלט של אהבה לעצמך.

אני מציעה שתתחילי לראות ברצון "שהוא יבין" סימפטום של הבעיות שלך, ואני חושבת שאת ראויה לטפל בעצמך ולהחלים.
הרבה יותר קל לעשות את זה בלי בן זוג מתעלל בבית, ומזל ענק שאין לכם ילדים.
{@

[u]מנסה לשמור על אופטימיות למרות שאני כבר לא צעירה כ"כ[/u]
מותק, 32 זה בהחלט צעירה
שמעתי על מישהי שהתחתנה בגיל 48 וילדה בגיל 54...
דודה שלי התגרשה לא מזמן (אצלנו במשפחה זה מאוד פופולרי (-8 ) ובאוגוסט היא מתחתנת ב"ה עם מישהו שנשמע ממש מקסים וטוב לה, יש לה 3 ילדים מנישואיה הקודמים והם בהחלט רוצים ילדים (היא בת 41 בערך).

אז הכל עוד פתוח, מאחלת לך זוגיות טובה וילדים בריאים, שתהיי שמחה ומאושרת בכל אשר תעשי.
לגבי הזוגיות שלך נשמע שלא הכל סגור, אולי כדאי להתייעץ עם מישהו שמכיר את שניכם ודואג לך אבל גם אם השלב הזה נגמר יש יתרון לכך שהוא לא נלחם, כך תשיגי גט במהרה ותוכלי לעבור במהירות לשלב הבא בחייך.

רק טוב

מצאתי את זה:

מחקרים הראו (Walker עמ' 112) שהגבר המתעלל רגשית, או פיסית, סובל מדימוי עצמי נמוך ומשנאה עצמית, כתוצאה מסביבת גידול נוקשה, מדכאה, קרה ואוטוריטטיבית שלימדה אותו כי הוא חסר ערך, טיפש וחלש. גבר כזה הנו מלא זעם ומתעב את תחושת חוסר האונים המלווה אותו גם בבגרותו. המתעלל מפעיל מניפולציה הגורמת לאשה להאמין שהיא זו הנושאת באשמה ליחסים הגרועים וכתוצאה מכך האשה מתאמצת יותר ויותר לרצות את בן זוגה, לשווא כמובן.

אני חושבת שזה מה שקרה אצלנו :( אני יודעת שבן זוגי (מבחינתי לשעבר!!!!) גדל בבית מאוד נוקשה :(
כואב לי שאני לא מסוגלת לעזור לו. אני מאמינה שאם היינו ממשיכים ללכת לטיפול זוגי - הוא היה מבין... אבל כרגע עברנו גבולות אדומים בזוגיות (ההפלה) ואני לא מרגישה שאני יכולה לסלוח :(

אתן חושבות שהדבר ה"מתעלל" מודע למה שהוא עושה? --> אתן חושבות שהגבר ה"מתעלל" מודע למה שהוא עושה?

[po]בשמת א[/po], את כל כך צודקת. אני כנראה איבדתי את הביטחון העצמי הערך העצמי :( לפני הזוגיות איתו זה היה כ"כ שונה! אני בחורה יפה וחכמה לכל הדעות ואיך שהוא הוא הצליח להרוס לי את הביטחון.
אתן חושבות שהדבר ה"מתעלל" מודע למה שהוא עושה?

[po]אבישג א[/po] - אנחנו כבר אחרי כל הדיונים. יש כבר זימון לגט. מה שהכי כואב לי זה שהוא אפילו לא מנסה להילחם עלי. בכל משבר קודם שהיה לנו, בו הייתי חזקה, נלחמתי עליו ועל הזוגיות שלנו. וכעת כשאני חלשה הוא לא שם :(
האם יתכן שהתחתנתי עם בן אדם שלא אוהב אותי??? איך לא ראיתי את זה קודם??? :(

חני - המון תודה! יש לך המלצות שלא כוללות פסיכולוגים?

עצובה מאד שלום,

[u]אני ממש זקוקה לשמוע מאנשים נטרלים תגובה על הכאב שלי.[/u]
בעיני את אמיצה על המשפט הזה.
זה קשה ודורש כוחות רבים לעבור את מה שעברת גם בלי להיות בהליך גירושים.
אולי תנסי לבדוק איך את יכולה להקל על עצמך?
{@

[po]עצובה מאוד[/po] הרבה הצלחה ושמחה בחיים

[u]היינו ברבנות. יש לנו תאריך לגט[/u]
עברתם את כל השלבים בדרך לגט או שאתם בתחילת הדרך ? (ככל הידוע לי יש כמה שלבים עד הגירושין ויש דרישה לשלום בית קודם - היה לכם פגישה כזאת?)
מה בעלך אומר בעניין הגט ?

שלום [po]עצובה מאוד[/po], בהצלחה בגירושין. ואני ממליצה לקרוא באמת את כל הדף [po]סימני התעללות בזוגיות[/po] וגם את [po]מלים הורגות יומן קריאה[/po], ולקרוא את הדפים של ה- victim וגם ה- codependent באתר של ד"ר איירין (הקישורים בדפים הנ"ל, במיוחד בראשון).
לפני שאת מחפשת פרק ב', אני ממליצה בחום רב ומכל הלב, לעשות עבודה על הנושא הזה. לחזק את הביטחון העצמי והערך העצמי שלך.
שיהיה בהצלחה {@

שונרא, אני חייבת להגיד שהחסרתי פעימה כשראיתי את הקישור... אני כבר יכולה להגיד שעל חלק מהשאלות שם אני עונה בחיוב :( אבל אקרא יותר לעומק.

אבישג - אני מודה לך על מילות התמיכה והחיבוק... זה כ"כ חשוב :(
היינו ברבנות. יש לנו תאריך לגט וכבר מצאתי דירה לעבור אליה בקרוב.
הרצון לגירושין הוא מהאכזבה :( ומההבנה שאני חייבת בן אדם שאוכל גם להיות חלשה לידו והוא ירים אותי ולא יוריד אותו עוד יותר למטה :(
לגבי הרגשות הכל כך קשים - הייתי בטיפול פסיכולוגי, אבל הבנתי שאין כמו תמיכה של נשים בנשים!! החברות שלי הן המצילות שלי...

מקווה למצוא פרק ב' שיהיה מוצלח יותר :( מנסה לשמור על אופטימיות למרות שאני כבר לא צעירה כ"כ :(

שאלות להבנה :
האם התגרשתם כבר ? ואם לא האם הודעת לו כבר על הרצון להתגרש ? האם ניסיתם לפנות לייעוץ ? לעזרה ? האם במריבות יש גם לך צד או שהכעס והעצבים זה רק מצידו ? האם הרצון לגירושין נובע רק מהאכזבה ממנו או שבכלל מהיחסים הרעועים.

נשמע חוויה מאוד מאוד קשה : לחכות לילד ולקבל כזאת סטירה בפרצוף מבן הזוג ואז לוותר על דבר כל-כך יקר ולקבל ממנו אפס תמיכה.
מה ניסית לעשות עם הרגשות הכל-כך קשים האלה ?

קודם כל ולפני שאני מנסה לחשוב מה לענות, רוצה לומר שזה נשמע חוויה קשה מאוד, כואבת מאוד
ושולחת חיבוק גדול של תמיכה

[url=http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?%F1%E9%EE%F0%E9[u]%E4%FA%F2%EC%EC%E5%FA[/u]%E1%E6%E5%E2%E9%E5%FA]סימני התעללות בזוגיות[/url]

הי,
אני ממש זקוקה לשמוע מאנשים נטרלים תגובה על הכאב שלי :( אשמח לשמוע כל תגובה שהיא מעודדת ותומכת או מתנגדת.
אני בת 32. נשואה מזה 11 חודשים. הזוגיות בננו מעולם לא היתה מושלמת. וויכוחים, ריבים. תמיד ידעתי שבן זוגי בן אדם עקשן וקשה, אבל חשבתי שהאהבה תנצח. חשבתי שברגע שנקים בית ביחד כבר לא יעניין אותנו הוויכוחים השטותיים. תמיד גם ידעתי שהגבר שלצידי הוא לא הגבר הכי חזק בעולם, אבל שאני תמיד אהיה החזקה... ואני אדע להוציא אותנו מתקופות קשות או ריבים קשים. אוי כמה שטעיתי....
הריבים המשיכו גם אחרי הנישואים. ויתרתי המון, השתנתי בשבילו והוא לא עשה ולו צעד קטן אלי.
החלטנו ללכת לטיפול זוגי. במהלך השבועות הראשונים של הטיפול הרגשנו כ"כ טוב וכ"כ אוהבים שהחלטנו לנסות לעשות ילד.
הגיע התקופה הנכונה בחודש וניסינו... ומיד לאחר מכן רבנו... ריב נוראי ביותר שנגע במשפחות ובן זוגי לא עמד בזה וממש "התפוצץ" ולקח את זה מאוד קשה.
למרות הריב הנוראי, הרגשתי שהרוחות נרגעו ושאנחנו חוזרים למסלול הנכון. אפילו בילינו שבת מופלאה אצל משפחתו והייתי מאוד מאושרת שהצלחנו להתגבר.
ואז...
גיליתי שאני בהריון. ממש התחלה. בישרתי לבן זוגי בטלפון כשהוא בעבודה והוא אמר שהוא מיד חוזר הביתה.
הוא הגיע הביתה עם פרצוף חמור וביקש ממני לעשות הפלה :( נשברתי, בכיתי, הבנתי שאין פה עתיד :(
מרוב עלבון ומרוב חוסר אמונה בנישואים רצתי לעשות הפלה. למרות שגם בבית החולים התחננתי אליו שאני לא רוצה לעשות את זה... והוא אמר שהוא לא רוצה כרגע ילדים איתי ושהמערכת הזוגית לא יציבה. ניסיתי להסביר לו (וגם לאמא שלו שכל מה שהיה לה להגיד זה - בשלב הזה זו לא הפלה) שזה יוביל לגירושים וזה לא הזיז לו :(
אחרי ההפלה עברתי תקופה מאוד קשה. פחדתי לפרק את הנישואים והחלטתי להישאר ולהילחם ולנסות ולסלוח. ופה הבנתי שטעיתי... הבנתי שגם אני יכולה להיות חלשה ועצובה ולא שולטת במצבי הרוח שלי :( בן זוגי לא הבין ולא תמך ואפילו כעס עלי כשהייתי מתעצבת אחרי אירועים עם ילדים ונשים בהריון :( ועל זה החלטתי לפרק את הנישואים. על חוסר היכולת של בן זוגי להכיל את כאבי ולהרים אותי בתקופה הכי קשה בחיי...

אשמח לשמוע תגובות.