הנה, פתחתי! [תחילת הדף
הורים בחסד]
התגובה האחרונה מכיכר השוק היתה של
ציל צול בזו הלשון:
_קראתי את הקישור לפרק הראשון מתוך "הורים חסד"
לטעמי - גיבוב של שטויות. חלק מהדברים שטחיים וכוללניים בצורה מרגיזה וחלקם ממש מקוממים. מבט בארבעת הצעדים שהם מציעים בסוף מגלה הורות שהיא האנטי תזה לדיאלוג, לגמרי לגמרי לא ברוח האתר והלוואי שלא ברוחם של הורים כלשהם.
אני בטוחה שהכתיבה נבעה מתוך רצון טוב אבל התוצר מעליב את האינטיליגנציה.
אני מציעה שבמקום להמשיך את ההתכתשות בנוגע לכותבים פשוט תקראו. אלו שני אנשים שממש אינם כותבים בחסד שבחרו מסיבה שלא ברורה לי לכתוב על הורות בחסד.
ולענת - רק למען הסדר הטוב - כוונותייך הטובות ניכרות ותודה על תרבות הדיון הנעימה שאת מקדמת ועל הרצון העז לחשוף חומרים חינוכיים שאת רואה כאיכותיים.
אני לא מזדהה עם תחושותייך לגבי הספר הזה אבל שמחה שאת עסוקה בעשייה מהסוג הזה._
אז כאמור, אני מראש הזהרתי שיש בספר הזה דברים מעצבנים. (-:
בתור אמא שהשתכשכה באתר הזה כמה שנים טובות, מתוך הזדהות רבה ועמוקה עם רעיונותיו, אני חייבת להודות שלמרות הרעיונות היפים - נשארו לי כמה דברים לא פתורים באמהות, לא פתורים בגדול, וילד עם הרבה קושי רגשי, תגובתיות חזקה ו"סימפטומים" שהרחיקו מעלינו הרבה חברים, וזיכו אותנו ב"עצות" ובנזיפות קשות מהמשפחות שלנו, ובהרבה הרבה קושי. ניסינו טיפולים כאלו וכאלו וכאלו, חלקם עזרו מעט לתקופה קצרה, וכך זה נמשך תשע שנים.
היה לי קשה מאוד לקרוא את הספר
הורים בחסד . הוא בכלל לא התאים לדעות שהתרגלתי אליהן כאמא. הטון שלו נשמע לי חסר חסד מאוד. חסר חמלה. לא הבנתי איך אפשר לפנות ככה להורים.
ובכל זאת, עקב הכרותי עם הכתיבה של שי טובלי, למרות הקושי המשכתי לקרוא.
כשסיימתי לקרוא - או כעבור יומיים - לא יותר - הרגשתי פשוט שינוי פיזי בגוף. הרגשתי שנהיה לי מעין עמוד שדרה חדש - כזה שיודע מהו התפקיד שלי כהורה.
במקום ללכת על ביצים ולהגיד "אצלינו לא עושים ככה", או במקום להגיד "אסור" מילה שתמיד נשמעת לי מנסרת את האוויר, במקום להרגיש "לא בסדר", אני יכולה להגיד בשלווה וברוגע ובתחושת שלמות פנימית "אני לא מרשה". ובאופן מפתיע ביותר - התגובה שלא אחרה לבוא, היתה שיתוף פעולה פורה.
למען האמת, מאז הספר, אני מזהה בקלילות רבה למי יש "עמוד שדרה הורי" ולמי אין.
יש לי שכנה אחת (רוסיה) עם שלושה פעוטות, ולשמוע אותה אומרת לבני השנתיים שלה "אני לא מרשה" זה פשוט תענוג - קול פעמונים מתנגן!
לעומת זאת, אני שומעת אמא אחרת שמדברת אל הילדים שלה כמו ילדה נעלבת (אני מתערבת איתכם שאין לה מושג שכך היא נשמעת), בעודה מתפתלת מולם בצעקות ואיומים.
או אבא שפונה אל הילדה שלו ברכות-יתר עד שקולו נשמע ממש כתחינה. והילדה כמובן לא עושה מה שהוא מבקש. אותו אבא, מסתבר, גם מחטיף מכה לילדה מדי פעם "כי הוא יודע גם להיות קשה כשצריך".
אז נכון שיש הורים כמו אורנה וצפריר, רני וחדוה, יונת ורועי ועוד כמה מהאבות והאמהות המייסדים של האתר הזה - שספגו מן הסתם מהוריהם "הורות מהי" ובטח יש עוד אחוזון מן האוכלוסיה.
לאמא שלי היה הרבה רצון טוב, אבל גם היא היתה ילדה מגודלת שלא ידעה להיות הורה, אז לא ממש היה לי ממי ללמוד. אמנם היו לי כמה אינטואיציות - אבל מסתבר שזה לא תמיד מספיק.
ולפי מה שאני רואה מסביב, ובבית החינוך הדמוקרטי שלנו בערבי למידה - הורים רבים מאוד מרגישים ש"זה לא זורם להם" בלשון המעטה, והם רעבים מאוד לעזרה ולהדרכה בכל הנוגע להתנהלות היומיומית.
בקיצור, מבלי לבצע אפילו רבע מההמלצות שבספר - רק מלקרוא אותו - יותר נכון "רק מלהתעמת איתו"
הגוף שלי הבין משהו חדש לגמרי.
אצל עוד כמה נשים בסביבה בסביבה שקראו אותו נרשמה התגובה "עוצמתי ביותר".
איי רסט מיי קייס. (-: