_אחחח, גוגוס...
מתגעגעים אלייך..._
לגמרי...
אחרי ארוחות החג הנפלאות והכבדות אני אוכלת עכשיו סלט קטן מרימון, פקאנים וטיפת לימון.
אח,מעולה.
גוגוס, זה עם חרטות, מוזמנת להתחרט אם מתחשק לך :-)
חג שמח לבנות הבלוג

תפילה, למה כולן החלטתן שזה הסוף? הרי היו כבר מקרים בהן גוגוס עזבה לפרק זמן לא ידוע, כי לא התאים לה אינטרנט בתקופה מסויימת. זו לא פעם ראשונה. אז מה מיוחד בפעם הזו? בשביל מה הדרמה, ומסיבת הפרידה?

הדף הזה לא נסגר. אם הדף הזה חסר למישהי, היא מוזמנת פשוט לכתוב בו, ואז הוא ישאר בחיים ולא יחסר. מבחינתי הדף לא נסגר.
הדף הזה שייך לכולנו, ואנחנו בהחלט יכולות להמשיך לרשום בו. לפחות אני מתכוונת לעשות זאת.

_כן. בהחלט, ועדיין היה נראה לי לא לעניין בתוך כל שירי הפרדה המרגשים להתחיל להסביר ממתי מנגו מגעיל אותי פתאום.
תודה, אישה, על כל השאלות המכוונות. כרגע זה מתחיל בכלל מהריח._

ומה שפירטתי למעלה זו בדיוק הסיבה שבגללה זה מתאים בהחלט להסביר למה מנגו מגעיל פתאום. כי דברים כאלו [b]הם הדף[/b]. לדעתי.
ובנוגע לריח, אני לא שמה גבול ברור בין ריח לטעם. מחקרים הראו שאם נותנים לאדם מאכל בטעם X ועם ריח Y אז באחוזים גדולים הוא יגיד שהטעם הוא Y. וגם מניסיון שלי - חבר שלי הביא לנו תה צמחים מסוג כלשהו שלא הכרתי, וכששתיתי אותו הרגשתי יותר ריח מטעם. ריח של פרחים.

[u]כנראה שגם אני מצליחה להתחבר לפרדה ביתר קלות דווקא בכתיבה של תכנים "רגילים" לדף, כאילו יש לו מחר...[/u]
מי אמרה שלדף הזה אין מחר?
"אם תרצו אין זו אגדה... ואם לא תרצו, הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסף להיות... גם החלום דרך נאה היא למלא את הימים שעלינו לעשות על פני האדמה. חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב. כי כל מעשה בני האדם בחלום יסודם ואל חלום ישובו". <הרצל, אלטנוילנד>

מה שכן, הרעיון לקרוא שוב את הדפים הוא נחמד בהחלט. יהיה לי מה לעשות בחול המועד סוכות.

מחרה מחזיקה אחרי מיכל! הדף הזה ממש חסר לי.
כותבת בעודי מכרסמת גזר |גזר| נאה.

אחחח, גוגוס...

מתגעגעים אלייך...

מדליקות שכמותכן, אצלי שעתיים אחורה!
אני מתחילה להרגיש כמו סינדרלה :-)

חיבוקים לכולכן, נשיקות גם, וכל אהבתי. יש ממנה בשפע.
פוף...

אהה! הבנתי למה השעון כאן מפגר בשעה!
כדי להשאיר את גוגוס בדף עוד שעה! :-)

[u]בנוגע למנגו - גם אני הבנתי זו כשאלה מעוררת מודעות.[/u]
כן. בהחלט, ועדיין היה נראה לי לא לעניין בתוך כל שירי הפרדה המרגשים להתחיל להסביר ממתי מנגו מגעיל אותי פתאום.
תודה, אישה, על כל השאלות המכוונות. כרגע זה מתחיל בכלל מהריח.
[u]בשמת כתבה פעם משהו מעניין על דינמיקה של בחילות בהריון, ועל זה שתזונה מדוייקת מקטינה את כמותן, אולי כדאי לפחש את זה.[/u]
כן. זה הראש שלי כרגע, ואני רואה שאני כרגע בדרך ש [u]מתאימה מאוד לדף זה באופיו.[/u]
שואלת את עצמי לפי תחושותיי באותו הרגע - מה הצורך שלי ומה יכול לענות עליו.
[u]בהקשר הזה ההריון הוא כלי מצוין כי הוא מחדד מאוד את המודעות הגופנית ויכול ללמד אותנו פרק או שניים בהלכות מודעות.[/u]
בתוך הבאסה על כך שהרבה מאוד מאכלים (מזינים) ירדו מרשימת האפשרויות מפאת גועל, אני חותרת לזכור את הכלל החיובי הזה.
וכך אכלתי הערב כששבתי מאספת ההורים בגן החדש של הקטן... פריכיות אורז עם גבינה צהובה.
[u]<אני מסרבת להיפרד.[/u]
כנראה שגם אני מצליחה להתחבר לפרדה ביתר קלות דווקא בכתיבה של תכנים "רגילים" לדף, כאילו יש לו מחר...
ומזדהה גם עם זה:
[u]זוכרת שהדפים הראשונים נראו לי מאיימים וקצת "נוקשים". מן הסתם הקריאה שלי השתנתה.[/u]
ועכשיו כשלא תהיי כאן, אוכל לחזור לקרוא בהם.

כל הברכות!

גוגוס,
עוד לא חצות, אז אני מקוה שלא אשאר עם הנעל :-)
אני קוראת את דפי החיוניות רק לסירוגין, תקופות פחות ותקופות שקצת יותר. זוכרת שהדפים הראשונים נראו לי מאיימים וקצת "נוקשים". מן הסתם הקריאה שלי השתנתה ובכ"ז -
ממעוף הציפור , מעוררת השתאות הדרך שעשית. המקום המדוייק שמאפשר נינוחות וגמישות והשלכת הסולם הצידה.

מאד שמחה בשבילך על שמשהו חדש מתחיל ואת הולכת הלאה!
ובכ"ז קצת עצוב. היה משהו מנחם לדעת שגם בתקופות שאני בכלל לא מתקרבת, אפשר לסמוך על [po]החיוניות שלי חלק שמיני[/po] , שיופיע ב [po]מה חדש[/po]. :-]

ואולי אחרי תקופה תגלי שמתחשק לך לחזור, במינונים אחרים. וזה מותר. לא שאת צריכה אותי להזכיר לך.
דוקא הצום ההוא ששברת, די מוכיח איך המצפן שלך מדויק.
מרימה כוס רסק (וירטואלית, נו מה) לחייך בבריאות, חיוניות ושמחה @}

תודה גוגוס, השפעת עליי בשפעך.

[u]מאוחר לי מידי להכביר במילים[/u]
מי צריך מילים כשיש חיבוקים, אהבה ופרחים?
תודה, יקרה. כל כך שמחה שנפגשנו. החיוך הגדול שלך יישאר איתי עוד המון זמן.

טנא - גם אני מודה על השיר המקסים!
גוגוסית יקרה -
מאוחר לי מידי להכביר במילים, אז שולחת חיבוק גדול ושוב תודה מכל הלב לך ולכל משתתפות הדף על כל השפע שחלקתן פה בנדיבות ואהבה.
לילה טוב @}@}@}@}

אישה יקרה, ממש אהבתי את מה שכתבת על הנשמה. וגם את איך שכתבת. משפט קסום ביותר יצא לך והתחברתי אליו מאוד.
שמחה שאת לא נפרדת @}

[u]היי גוגוס, את עוד כאן לקראת סוף היום?[/u]
כן. עד הסוף המתוק :-)

גוונים אהובה, תודה על המילים שלך. הן יקרות ללבי. וגם את.

מה טוב שבאתי לכאן ביום מבורך זה!

טנא, תודה ענקית לך על השיר. הוא מקסים!

תפילה
_העמדה שלי היא שהנשמה בכלל לא זקוקה לאוכל
מעניין. לא כתבתי שהנשמה זקוקה לאוכל. השמת המילה "נשמה" במשפט התייחסה לים, אבל עכשיו כשאת מעלה את זה כטיעון ומגבשת עמדה לגביו, שעל פניו נראית לי ברורה ונכונה, אולי יש מקום שאחשוב עוד, וייתכן שאגלה דווקא שאני מוצאת שיכול להיות מזון גשמי לנשמה, למשל, במסגרת "עונג שבת". נקודה למחשבה._
אני חושבת שהנשמה מקבלת אהבה בכל גילוייה, הן בתור הנקה או נשיקה או חיבוק, הן במילים טובות, הן באנרגיה, והן במצבים - למשל, טיול לבד בטבע, הליכה בחוף הים. כל אלו - אהבה.

בוגע להתחלפות הזמן - קרו לי כמה מקרים משעשעים עם זה. למזלי, לתחנת הרכבת אני נוסעת יחד עם ההורים, אז אמא שלי העירה אותי בזמן, כי השעון שלי הוזז ספונטנית, ואני לא שמעתי את זה <עד אחרי שהודעתי לאמי על תופעה מוזרה זו>. מזל כזה לא היה לראש הצוות שלי, שהתקשר למישהי בנוגע לפגישה שאמורה להיות להם בתשע וחצי <בשעה תשע> והתפלא לגלות שהיא עדיין בבית. ואז התברר שהיא חשבה שהשעה היא שמונה... הפגישה התבטלה.

דבר משעשע לא פחות הוא נסיעה בזמן בשליחת אס.אמ.אס-ים. אני וחבר שלי כל יום מתאמים הליכה משותפת לחדר האוכל. מסיבה לא ברורה, הזמן שרשום לי ליד ההודעות שלו הוא של לפני שעה. לא ברור למה. הזמן אצלו בטלפון הנייד הוא הזמן הנכון, משום מה אצלי זה מוזר.


בנוגע למנגו - גם אני הבנתי זו כשאלה מעוררת מודעות, כזו שמתאימה מאוד לדף זה באופיו.
מפרטת תהליך דבאגינג:

[list=1]
[*] האם הבעיה היא במנגו?
[/list]
לאכול מנגו ולבדוק אם הוא מעורר בחילה. במקרה שכן - בעיה היא במנגו. הוא לא מתאים לך מאיזשהי סיבה כרגע. אולי הוא התחיל להתקלקל, אולי הוא מתוק מידי <בעיה נפוצה בימינו>, אולי הוא סתם לא מתאים בך.
המלצה שלי: לשמוח בכך שלמדת דבר חדש, ולא לאכול אותו או להוסיף לשייק, כל עוד הוא לא טעים לך.

[list=1]
[*] האם הבעיה היא במצב הצבירה? לעשות "שייק" של מנגו בלבד ולבדוק האם הוא מעורר בחילה. אם כן - הבעיה היא בעיבוד שלו למצב נוזלי. <כאן אין לי המצלה ספציפית. אולי במקרם אחר של שייק זה כן יהיה טעים,אפשר לשחק עם זה>
[/list]

[list=1]
[*] האם השייק בלי המנגו מעורר בחילה? אפשר לנסות ולבדוק.
[/list]

[list=1]
[*] האם השילוב המסויים הזה מעורר בחילה? אם כן, אולי להסיר את המלפפון, אולי לשים יותר מים.
[/list]


בכל מקרה, כל זה יכול לא להועיל עם זה "סתם" בחילות של הריון. מצד שני, בשמת כתבה פעם משהו מעניין על דינמיקה של בחילות בהריון, ועל זה שתזונה מדוייקת מקטינה את כמותן, אולי כדאי לפחש את זה.

<אני מסרבת להיפרד. כבר הסברתי למה. מה שכן - אאלץ להיכנס למייל שלי, וזה משהו שלא עשיתי חודשים>

טנא,
איזה שיר מדהים! לא הכרתי.
תודה!

היי גוגוס, את עוד כאן לקראת סוף היום?
אני רוצה להגיד לך ממש בדיוק את כל מה שמנגו אמרה וגם פתאום קפצו לי היום המון שאלות שבא לי לשאול אותך כאן בדף... תסמונת ידועה של לפני סיומים.
כל היום כשחשבתי על סיומו של הדף הזה ועל מה שאני רוצה לכתוב לך עלה לי משפט מהספר 'מחזיר אהבות קודמות' (יהושע קנז) שלא זכרתי בדיוק ואין לי את הספר כדי לבדוק.
עכשיו מצאתי אותו באינטרנט ומסתבר שהוא לא לגמרי מתאים כי מדובר על פגישה חוזרת, אבל כנראה שאני מרגישה שאנחנו כבר מכירות כי בבירור המשפט הזה מרגיש לי מדויק:

"יבוא רגע ואחד מהשניים ישאל: מתי ניפגש שוב? וזה יהיה הסימן שמשהו נגמר ומתחיל משהו אחר..."

אז גוגוס יקרה ואהובה, היי שלום, היה נעים מאד מאד (מאד!)
ללא ספק מתחיל משהו אחר
ואני מקווה שמתישהו אכן ניפגש (שוב :-) )

[u]נראה לי טיפה קטנוני לעסוק בזה ביום הגדול של החתימה[/u]
:-)
לא התכוונתי לזה ככה. התכוונתי לשאלה מעודדת מודעות. אני חושבת שהרגישות הזו למה שמגעיל אותנו ממש חשובה בתהליך הזה של הקשבה לגוף. ואם ידעת כבר לפני שזה מגעיל אז עולה השאלה איך להימנע מלשים את זה בפנים. ואם את מרגישה בתוך השייק שמשהו שם לא בסדר ואת יודעת לשים את האצבע בדיוק אז גם זו רגישות גבוהה מאוד. בהקשר הזה ההריון הוא כלי מצוין כי הוא מחדד מאוד את המודעות הגופנית ויכול ללמד אותנו פרק או שניים בהלכות מודעות.

[u]השמת המילה "נשמה" במשפט התייחסה לים[/u]
אה...

[u]אני שמחה שהספקתי לתפוס את הזנב של הדף המרתק והמקדם הזה[/u]
גם אני שמחה שהספקת @}
ובהחלט ניפגש בקיץ הבא. נשיקות לכל החמודים שלך.

היי, למה "רבע לחמש" כשעכשיו רבע לשש? זאת עדיין התקלה של התחלפות השעונים הספונטנית מאתמול?

[u]למישהי כמוך[/u]
תודה על הניסוח המחמיא. תודה רבה!
ונראה, אולי לא רחוק היום שבו אגיע להכניס את עצמי לאיזה מסלול טיפול אלטרנטיבי. בינתיים אפילו את הטיפול "הזוגי" הפרטני עזבתי.

_המנגו הגעיל אותי קצת
תגידי, הוא הגעיל אותך גם לפני שהכנסת אותו לשייק או שנגעלת מהטעם שלו בתוך העירבוביה של השייק אחרי שטעמת?_

יו, נראה לי טיפה קטנוני לעסוק בזה ביום הגדול של החתימה. אני חושבת שאלה פשוט בחילות הריוניות שאין מה לנתח אותן יותר מדי. תודה על ההתייחסות.

[u]העמדה שלי היא שהנשמה בכלל לא זקוקה לאוכל[/u]
מעניין. לא כתבתי שהנשמה זקוקה לאוכל. השמת המילה "נשמה" במשפט התייחסה לים, אבל עכשיו כשאת מעלה את זה כטיעון ומגבשת עמדה לגביו, שעל פניו נראית לי ברורה ונכונה, אולי יש מקום שאחשוב עוד, וייתכן שאגלה דווקא שאני מוצאת שיכול להיות מזון גשמי לנשמה, למשל, במסגרת "עונג שבת". נקודה למחשבה.

[u]יקרות לי מאוד. סיימתי כאן.[/u]
תודה לך והמשך נפלא!
אני שמחה שהספקתי לתפוס את הזנב של הדף המרתק והמקדם הזה.
ו... אולי עוד קיץ/ אנחנו ניפגש...

תודה, מנגו יקרה.
על המילים החמות וגם על הדאגה ואפילו על הכעס :-)
גם לי מרגיש כאן בית מאוד. בזכות בנות המשפחה שבחרו להיכנס אליו. חמים ונעים, כמו שבית אמור להיות.
אכן בשמחות, ואם לא - אסתפק במייל.
חיבוק גדול גם לך.

כרגיל, מצטרפת למילים שלך גוגוס ושל טנא (ואיזה שיר יפה הבאת, טנא, תודה).
אומנם גם יש לי מילים אבל משהו לא פתוח אצלי עדיין במקום הזה שבו הן פוגשות במקלדת, בינתיים נשים אחרות מבטאות אותי די במדויק.
ובכול זאת,
תודה גוגוס,
על ההשראה, על ההכלה, על המרחב, על השיטין ובין השיטין, על ההזנה מכול המינים,
על שפתחת בפניי אופקים חדשים, על הסיפורים המופלאים ובעיקר על הכנות והפתיחות.
מהכתיבה שלך אני יודעת שאת בשר ודם, אי אפשר להמציא אותך.
לפעמים הרגשתי שאת הולכת, לדעתי, לקצה כלשהו וזה היה לי עצוב וגם קצת מכעיס. דאגתי לך וחששתי לכתוב זאת, רק עכשיו מעזה. מבינה שהכעס והדאגה הם שלי, חשש שלי מלבדוק קצוות ובכול זאת. דאגתי לך קצת וקינאתי בך קצת.
תודה שההשראה שלך גרמה לדף הזה להיות מקום כול כך מיוחד בבאופן באופי הכתיבה, הקבלה והשיח.
הדף הזה מרגיש לי בית, בית נעים, מכיל, שואל, מברר, מתלבט ותמיד מקבל.
תודה גוגוס על השקדים ( באמת עדיין לא קראת? ספר שווה ביותר, בעיקר הדגים :-)), על המנגו, ובכלל.
תהני מכול החיוניות של ברייטון ונתראה בשמחות (או במייל)
(())

מתרגשת.
מתמלאת ממלותיך.
תודות.

טנא יקרה, איזה קסם של הודעה.
מה פתאום שהמילים שלי תהיינה אחרונות? נראה לך, באמת?
תודה לך, יקרה. ממש ריגשת אותי.

שלום,
מקוה שעוד תראי, ומצטערת שלא הספקתי לשלוח לפני ש... ההודעה הזו היתה מנוסחת בראשי עוד מהלילה, אבל כתיבתה התמשכה לי.
<|יד1|>.
(ואם נראה לבאות הדף שעדיף שהודעתך תהיה המלה האחרונה, אז אפשר למחוק, כמובן).
הדף שלך ומלותיך ומלות כל הנוכחות בדף מלאו אותי השראה, תחושת שפע, סקרנות וחיוניות גדולות.
וניכרה מהן אהבת עולם ואדם.
תודה.

מצרפת שיר אהוב של משוררת נפלאה, אוה קילפי, בתרגום רמי סערי:

תגידי מיד אם אני מפריע,
הוא אמר כשנכנס מבעד לדלת,
ואני תיכף מסתלק.

אתה לא סתם מפריע,
השבתי לו,
אתה מטלטל את כל קיומי,
ברוך הבא.

יקרות לי מאוד. סיימתי כאן.
היה לי כיף ושמח, מלמד ועשיר, נהדר בתוך הביחד הזה, תומך ומכיל, ובאופן כללי - פשוט נפלא.
קצת המומה שכל הטוב הזה נמשך שלוש שנים תמימות. בהחלט לא כך דמיינתי את זה בהתחלה.
כל כך הרבה דברים השתנו אצלי. גדלתי מאוד.

אתן נהדרות, ממש אחת אחת, ושמחתי שמחה גדולה על נוכחותה של כל אחת מכן, דברניות ושתקניות כאחד.

הדפים הללו נפתחו בפרפרזה על ספר אחד שלא קראתי, ונקראו שנת הטבעונאות שלי.
אני סוגרת אותם בפרפרזה על ספר אחר שלא קראתי (אבל עם תקווה שכדור הארץ ימשיך לעמוד על תלו, למי שמכירה את הסיפור) -

[h=3]היו שלום, ותודה על השקדים[/h]

[u]המנגו הגעיל אותי קצת.[/u]
תגידי, הוא הגעיל אותך גם לפני שהכנסת אותו לשייק או שנגעלת מהטעם שלו בתוך העירבוביה של השייק אחרי שטעמת?

[u]אוכל לא יכול להיות מושווה להליכה לים מבחינת התדירות שהגוף או הנשמה זקוקים לה.[/u]
העמדה שלי היא שהנשמה בכלל לא זקוקה לאוכל. היא צריכה מזון של נשמות - אהבה. לדעתי כל ניסיון להזין את הנשמה במזון גשמי משתיק את הכמיהה שלה למזונה המתאים, גם אם לא מתכוונים בכלל.

[u]אי אפשר ולא נכון בעיניי לשאוף להכחיד אותו או לצמצם אותו לכדי מותרות לבחירה.[/u]
זוהי עמדה לגיטמית כמובן אבל היא עמדה מהראש. מה שמצא חן בעיניי זו האפשרות להחליט אחרי שמנסים. כלומר, מצא חן בעיניי שיש דרך שבה אפשר להחליט באמת, אחרי התנסות, אם הדבר הזה הוא נכון או לא. הרי ללכת אחורה בחזרה לאכילה תמיד אפשר, לא? אבל נעים לעשות את זה כבחירה מבוססת ניסיון במקום כי ככה זה.

אני לא חושבת שכולם צריכים לנסות את זה או שזו צריכה להפוך להיות דרך חיים מקובלת. אני כן חושבת שמי שיש בו סקרנות לגבי הדבר הזה רצוי שינסה. לכשעצמי, בכלל לא הייתי מודעת לאפשרות הזו ולכך שיש אנשים שחיים ככה. הכי רחוק שהגעתי היה לצומות ארוכים באמת, שגם בהם עוד לא התנסיתי. ששת הימים שלי זה צום קצר יחסית. בצום הכי ארוך שלי גיליתי איך נראה הרעב שמסמן על מעבר למצב של הרעבה והנחת העבודה שלי היתה שהרעבה זה רע. אבל מה אם זה לא נכון? מה אם אפשר לעבור גם דרך החישוק הבוער הזה ושום דבר לא קורה? אותי זה מסקרן. קצת כמו שמסקרנת אותי האפשרות של החיים שלאחר המוות (אם יש כאלה) ואם היתה אפשרות בטוחה לחקור את זה סביר שהייתי שוקלת את זה ברצינות.

זה מזכיר לי משהו שנדמה לי שכבר סיפרתי כאן אבל הוא מתאים גם בהקשר הזה. בכיתה ט' היתה לי מדריכה בצופים שלא נקשרתי אליה. בסוף השנה הרגשתי שהיא בכלל לא מכירה אותי.
ואז היא חילקה לנו משהו לפרידה ובשלי היא כתבה, בין היתר, שאין חוויה שאני אעבור לידה בלי להתעקש לעבור דרכה.
אני זוכרת שראיתי בזה את ההוכחה הטובה ביותר לכך שהיא לא מכירה אותי. זה נראה לי שטויות. משהו שיכתוב עלי רק מי שבאמת באמת לא מכיר אותי.
והנה... אני רואה כבר שנים רבות עד כמה היא צדקה. היא זיהתה אצלי סוג מסוים של סקרנות שאפילו אני לא ידעתי שיש בי, אבל כזה שמוליך אותי דרך המון דברים שלדעתי שווה לעבור דרכם.
שמחתי לגלות שבדרך שלי יש עוד הרבה דברים שאפשר לעבור ושלא ניסיתי. זה משמח אותי, גם אם לא אנסה אותם בסוף.

תודה, מנגו :-)
תפילה יקרה, אני ממש מבינה ללבך. אני חושבת שבמשך שנים רבות התחושה הזו גרמה לי להימנע מקשרים חדשים, פשוט כי פחדתי. אני לא יכולה להסביר מהו הדבר שלפתע פתאום דוחף אותי להיפתח לעולמות חברתיים שלא ביקרתי בהם כל כך הרבה שנים. אני מהמרת שזה משהו בתקופה הזו, שכולה התחלות חדשות, בשילוב העבודה הארוכה והעמוקה עם [po]עירית לוי[/po] שעליה אני ממליצה בחום רב. למישהי כמוך, שכותבת בקלות ומתעקשת להיות מדויקת עם עצמה ועם הסביבה, זה יכול להיות מפגש מרגש ומועיל. <עבדתי עם עירית במיילים>

בעקבות המלצתך, גוגוס, שקשקתי לי הערב במוצאי הצום מעט מנגו, מלפפון ושני תפוחים חמוצים. המנגו הגעיל אותי קצת, אבל היה לי חבל לשפוך את העסק, וגם לא ידעתי מה עוד אני יכולה לרצות כדי לשבור את הצום, ולכן התרכזתי בחמיצות המרעננת של התפוחים וגמרתי שני ספלים.

בעניין החיים ללא אוכל רציתי לשתף בדעתי, שאוכל לא יכול להיות מושווה להליכה לים מבחינת התדירות שהגוף או הנשמה זקוקים לה. הליכה לים היא בכלל הנאה אינדיבידואלית, ואליי למשל היא מדברת הרבה פחות מהמתואר כאן.
לעומת זאת, אוכל אנחנו צריכים לצרוך על בסיס קבוע. הייתי משווה זאת אפילו לנשימה. נכון שלא צריך לאכול כל רגע, אבל זה צורך קיומי. אוקיי. נמתן אותו, נדייק אותו, "נחיין" אותו, אבל אי אפשר ולא נכון בעיניי לשאוף להכחיד אותו או לצמצם אותו לכדי מותרות לבחירה.

בעיניי הסיפור שלך לא פחות ממדהים.
זו בדיוק נקודת תורפה שלי. אני גם ביישנית ומתקשה למצוא את המילים הנכונות, בייחוד אם מדובר בחברה מגובשת, וגם מתקשה לזהות מתי מעוניינים בקשר אתי ומתי אני עלולה להיתפס כנודניקית, ונורא קשה לי לרכוש חברות וגם לשמור על קשרים.
הרבה פעמים אני מנסה לשמר קשרי עבר, ונראה שאנשים כבר במקום אחר. וזה מצער.

גוגוס, הסיפורים שלך, ללקק את האצבעות... (כבר מבינים מהשלוש נקודות שזו אני ולא מיכל :-) )

והנה, בדיוק בשבילך סיפור מהיום על מה זה להיות חדש.
יצאתי עם שלושת המוסקיטרים שלי לגינה והיו המון אנשים כי זה יום ראשון ושמש בשמים וחמים ונעים.
הנטייה שלי בגינות כאן היא להתבודד עם חומרי הקריאה שלי. הילדים עצמאיים וזה הזמן שלי להתחרדן ולקרוא.
הסתכלתי מסביב וראיתי איך כולם מקשקשים עם כולם ואף אחד לא לבד ופתאום נצבט לי הלב על עצמי. הרגשתי חדשה כל כך וראיתי בבירור את ההתאמצות שלי לגונן על הבדידות הזו בפאסון הזה של "זו שקוראת".
וככה ניהלתי עם עצמי דיאלוג פנימי וייחלתי לזה שמישהו פשוט יאמר לי משהו או ישאל משהו או יפנה אלי וזה כמובן לא קרה. כל עוד אני עטופה בקורים האלה - מי ייגש אלי?
גשם החל לרדת וכל האנגלים האלה, שאמורים להיות מתורגלים ולדעת שעוד שנייה זה ייפסק, ברחו הביתה.
נשארנו אני ועוד אבא לשתי תאומות בגיל של בתי שלא שם פס על הגשם.
כשהוא חלף על פני הערתי משהו על כל הפחדנים שברחו והוא הגיב וחייך אבל המשיך ללכת לאחד המתקנים וישב רחוק. הוא נראה כל כך נחמד. פתאום לא הסכמתי לוותר עליו.
על השולחן היתה קופסת הפירות הענקית שלנו, מלאה בכל טוב. שאלתי אותו מרחוק אם הבנות ירצו להתכבד והוא זינק על ההצעה. שאל את הבנות, הביא אותן אלינו, התיישב בשולחן ודיברנו במשך שעה ארוכה ארוכה.
החלפנו טלפונים ואז גם התברר שזוגתו בתחום שלי ומכירה המון אנשים שאולי יוכלו לעזור לי למצוא עבודה.
הרגשתי שאני נושמת שוב בחברתו. אבל בשביל זה הייתי חייבת להושיט את היד שלי לפחות פעמיים ולהתעקש על החברותיות שלי, כי גם הנחמדים שבאנשים לא תמיד קולטים את הצורך או שפשוט לא תמיד זוכרים בעצמם מה זה להיות חדש או להתקשות בתקשורת.
אז הנה הסיפור שלי מהיום. שלא יגידו עלי שאני מלמדת הכי טוב מה שאני הכי צריכה ללמוד בעצמי :-)
<ולמען הסר ספק, לא ניסיתי ללמד אותך דבר. מה שרציתי לומר זה שאני יודעת איך זה מרגיש להיות חדשה ויש לי מידה רבה של הזדהות עם מה שכתבת>

[u]כולם שם נראים נורא נחמדים אבל גם חשדנים לחדשים...[/u]
באמת? אני לא מכירה כל כך וקצת מצער אותי שזו התחושה שלך. אולי תוכלי את עצמך להיות מודל אחר. לנקות מעצמך את פירורי החשדנות (אם בכלל יש כזו) ולשדר מסר מזמין ופתוח. זה תמיד עובד, אפילו על האגוזים הקשים ביותר.
חיבוק חם. אני לא מכירה אותך אבל דרך המילים את משדרת משהו כל כך חיובי ונינוח. כל אחד יכול לראות את זה בשנייה.

אהמ.... בנתיים כבר שמעתי על שתי קבוצות מעניינות שלא מסתדרות לי בלוז הדי פנוי של בנתיים
בכל מקרה נראה לי שיש שם מלא עניינים
ולגבי שכנות סימפטיות.... אני מקווה. כולם שם נראים נורא נחמדים אבל גם חשדנים לחדשים...

:-)
עד מחר כולל מחר. יש לי חיבה לתאריכים יפים ומחר ה 9.9, כמו שהתחלנו.
איך אלך? אומר יפה שלום ותודה ואפסיק לרפרש את באופן. הגעגוע לימים האלה יישאר תמיד ולא ילך לעולם. בזה אני בטוחה.

[u]הי סגולה, אני פה עד מחר[/u]

עד מחר כולל מחר? כאילו, מחר מסיבת הפרידה?
גוגוססססססססס! איך תלכי?

הי סגולה, אני פה עד מחר :-)
לגבי הקבוצה - תצטרכי לבדוק בישוב. אני עצמי לא יודעת כלום חוץ מהמעט שסיפרו לי ונשמע מעניין. אין לי מושג עם מי יוצרים קשר אבל בטח תוכלי לשאול שכנה סימפטית, ויש הרבה כאלה, לשמחתך.

אם את עוד פה, אז אשמח לשמוע במה מדובר...
חיבוק ושחרור נעים :-)

הי סגולה,
איזה יופי לך שאת עוברת. זה מקום קסום ביותר, ללא ספק.
מאחלת לך מעבר מעבר קל ונעים וחזרה מהירה אל הגוף שלך.
אגב, מתארגנת לה שם קבוצה של נשים מקסימות לעבודה משותפת ואולי זה יעניין גם אותך.
אני עצמי מסיימת פה לגמרי. לפחות ככה זה נראה לי כרגע.
מקווה לפגוש אותך בביקור הבא ועד אז - חיבוק וירטואלי חם @}

תודה גוגוס! העתקתי ומחקתי.
ובהזדמנות זו מאחלת לכולנו שנה טובה ומתוקה, מלאת חיוניות והרבה שמחה!!!

ואו, קפצתי מתוך האריזות לומר שלום ולספר שמכל הברדק שהולך פה אני בחוסר מודעות טוטאלית לנושא התזונה
ואז גיליתי שאת נעלמת לך (ולנו) מפה בעוד יומים
בדיוק ביום שבו אני מעבירה את עצמי ואת משפחתי צפונה
ואז אני גם מתכננת לחזור חזרה למודעות והמון תרגולים מול הנוף
אפילו ראיתי שיש לך חברה טובה בישוב שאליו אנחנו עוברים , אז אולי נתראה בביקור הבא שלך...;-)
אז העלמות נעימה (היא זמנית? קבועה? לא מצאתי פירוט..) ומקווה שעוד נתראה והמון תודה על מה שנתת
מתכננת לשבת ולקרוא את מה שהיה פה בזמן שנעדרתי אחרי המעבר (בתקווה שיהיה אינטרנט וחשמל...) ולחזור להיות חיונית יותר :-)

אישה וגוגוס, תודה על התגובות.
קראתי ואני מתנצלת שלא עונה, כי אני רוצה לשכב לישון בקרוב.

בינתיים שנה טובה לכולן!

[u]לא מצליחה למצוא אותן...[/u]
בטח מצליחה. הבנתי אותך מצוין. שלא לדבר על כך שבתוך מתיקות כזו באמת שאין צורך בהמון מילים. המסר עובר ברור מאוד. תודה לך, יקרה.
גם אני אהבתי מאוד את זה שהיית כאן ושמחתי בך כל פעם שהופעת.
תודה ענקית גם לך,

גוגוסית,
את כמעט עוד רגע נפרדת, ואני רוצה להיפרד במילים יפות, אבל לא מצליחה למצוא אותן... אז רק מספרת שאני מצטרפת לכל מה שנאמר לך, ומוסיפה שממש ממש אהבתי להיות כאן איתך! כמו אחרות - גם אני ביישנית :-) ולכן למרות שחשבתי להזמין אותך אלי מתישהו הקיץ - זה כמובן לא יצא אל הפועל...
אבל אולי יום אחד זה יקרה... ולכן אשמח ממש אם תכתבי פה שוב את המייל שלך, כי לא הייתי בסביבה כשהשארת אותו בפעם הקודמת....
תודה ענקית, וחיבוק!!!

עוד יום נגמר לו בטוב.
שיעור הפילאטיס היה מצוין. זה לא כמו שיעור פרטי, אין מה לדבר, אבל היה טוב מאוד. מורה מדויקת עם אנרגיה ממש טובה שגרמה לי להשיג הרבה במעט מאמץ. ממש הרגשתי זקופה יותר בתום השיעור וכל אזור רצפת האגן שלי אמר תודה גדולה. עוד מעט גיסתי האהובה באה לבקר וכבר קבעתי לנו שיעור ביחד. איזה כיף.

חוץ מזה לבנים שלי נמצא בית ספר שמעורר הזלת ריר (איפה עוד תמצאו מנהל שמעביר חוג טניס אחרי הלימודים בחינם מרוב אהבה לטניס ולילדים?) וגם קטנתי תוכל ללכת שם לגן מתוק עם צוות מופלא. ארבע נשות צוות על עשרה ילדים בממוצע. איפה נשמע כדבר הזה? ואת כל אחת מהן רציתי מאוד לחבק אחרי המפגש הראשוני. כולן מנוסות ומקסימות. אבל נכון זה נשמע כאילו יש בעיה? :-)
אז יש. זה רחוק וזה בתוך ירידה/עליה מטורפת, כמו כל הדברים הטובים בברייטון. אי אפשר אופניים ואין מצב שנטריח את האוטו בשביל זה על בסיס יומי אז הי הופ, להתחיל לחזק את הארבע ראשי. היום בפילאטיס בדיוק קיבלתי תרגיל בשבילו וגם כשכאב לא עצרתי כי אני יודעת מה מחכה לי :-) ואת הדרך לפילאטיס עשיתי במסלול הקצר, שזה אומר קצת לקראת הסוף עליה מחרידה ממש. כמו לטפס על קיר. איזו עיר משונה. וכולם אומרים שמתישהו זה נהיה שקוף. נו, מתי?
מחר יש יום של מסיבות רחוב בעיר. רחובות רבים חסומים ותושבי השכונות יוצאים לרחוב עם מוסיקה ואוכל ומצב רוח טוב להכיר את שאר השכנים. נחשו מה אני מכינה?
קערת ענק מלאה בענבים. ואני מתכוונת לשטוף אותם ולהפריד לאשכולות קטנים, שאף אחד לא יגיד שלא השקעתי :-D

[u]יהיה לנו מועד בית[/u]
בטח!

[u]אח אח אח, מעדן.[/u]
בדיוק כך זה נשמע. יאמי...

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

[u]חבל לי שלא היית ישירה יותר.[/u]
כן, גם לי, אבל יהיה לנו מועד בית להיגמל מהבישנות וההימנעות, אני מקווה :-)

[u]לקחת מפה את כתובת המייל שהשארתי? אני אשמח מאוד אם תשתמשי בה. מאוד מאוד.[/u]
כן, לקחתי לכול מקרה, שיהיה לי. איזה כיף, גם אני אשמח , זה כבר מקל את באסת הפרידה.
אגב, הערב הכנתי סלט גוגוס: חסה, מעט עלי בייבי, מלפפון, עגבניות שרי, פלפל אדום, שום כתוש, כוסברה, נבטי חמניה, גרעיני חמניה והשוס - מנגו. מעט לימון ושמן זית וטיפה מלח. אח אח אח,מעדן.

[u]גוגוס,איך בא לי שתהיי מלווה שלי במסע...[/u]
אם זה יקרה - לכבוד הוא לי!

[u]גם אני רציתי לפגוש אותך והכי רחוק שהגעתי היה כשהצעתי לך את "קורות הציפור המכנית"[/u]
הא... חבל לי שלא היית ישירה יותר. לא הצעתי לביישניות מדופלמות כי פשוט חששתי שזה מכניס לאיזו פינה. אז את היית ביישנית ואני היית נמנעת וככה ניאלץ שתינו לחכות עד לפעם הבאה :-)
לקחת מפה את כתובת המייל שהשארתי? אני אשמח מאוד אם תשתמשי בה. מאוד מאוד.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

גוגוס,איך בא לי שתהיי מלווה שלי במסע...
עדיין לא עשיתי את המסע אבל הספר מאוד דיבר אלי וגם ההתנסות שלך במסע.
ומצטרפת לבישניות כאן. גם אני רציתי לפגוש אותך והכי רחוק שהגעתי היה כשהצעתי לך את "קורות הציפור המכנית", אבל כבר היה ל ך אותו אז חלפה לה ההדמנות עד לפעם הבאה.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

[u]מצביעה בעד בת ירח. זה גם שם יפה, גם אהבתי את הדמות, גם השתמשתי בה פעם.[/u]
ככתובת מייל שלי.

גם אני עדיין נזכרת הרבה בבת ירח.

מצביעה בעד בת ירח. זה גם שם יפה, גם אהבתי את הדמות, גם השתמשתי בה פעם בתור מלווה במפגש בשיטת המסע, וגם נראה שזה מה שבא לך ראשון ומהבטן :-)

[po]בת ירח[/po]

זה אחד השמות שחשבתי לקחת לעצמי, מהסיפור שלא נגמר, כשחשבתי על כינוי פה. וגם [po]הקיסרית הילדותית[/po], אבל פחות. טבע, ריקודים מסביב למדורה, תחילתה של שנה, ביום הקצר ביותר בשנה, היום שאחריו הימים נעשים ארוכים יותר ויותר. רוח.

ירח, גבעה, עץ, זריחה, רוח, סתיו, שדה, שמש, ריקוד, מדורה, לילה.

אולי [po]פיקניק לצד הדרך[/po]? זה שם שאף אחת לא תבין. אולי התייחסות לספר כלשהו שיש סיכויי שמישהי קראה?
[po]חוט אריאדנה[/po]
[po]היכן שמתפצלות הדרכים[/po]
[po]פרשת הדרכים של הקטה[/po]
[po]ירח נולד[/po]
[po]אם הדרכים[/po]
[po]פסיכוהיסטוריה למתחילים[/po]

[u]אם למישהי יש רעיון לשם יפה ומעניין לבלוג, אשמח לשמוע![/u]
אני בעד ששמות לבלוגים יבואו מהקישקעס. תבדקי בפנים, מה מדגדג שם?
בלוג זה כל כך אישי. לדעתי גם השם צריך להיות כזה.
<סליחה שאני לגמרי לא בכיוון של מה שביקשת ובכל זאת עונה. מקווה שהתגובה שלי בכל זאת מתקבלת בהבנה>

אצלי בשכונה היו פעם ענבים איפשהו, אבל הם היו לא אכילים - הם לא הבשילו.
אולי מתישהו בעתיד כדאילי לשתול ענבים? או פשוט לקנות אורגאני? אני זוכרת שמשום מה <לא מצאתי שום סיבה הגיונית> גם בגידולים האורגאניים משתמשים באותם זנים.

ותודה שהזכרת לי את המסקנה של המאמר. שכחתי לחלוטין את זה שהסוכר בא על חשבון הויטמינים והמינרלים. אכן, שווה לזכור.

ונושא אחר - אני רוצה לשנות את השם של הבלוג שלי. כרגע קוראים לו [po]יומנה של אשת אמצע[/po], והשם הזה כבר לא מתאים לי. בא לי שם חדש. אולי [po]מסע בספירלה[/po] ? בכל מקרה, זה ממש לא יומן, והתגית החדשה האחרונה שאני משחקת איתה היא ליברטריאנית.
וגם, כתבתי שם הודעה חדשה. הגעתי במקרה לדף על הגירה מהארץ. הנושא מעניין אותי בתיאוריה, אך לא יהפוך למעשי בשנים הקרובות, כך שלא יצא לי לקרוא דפים בנושא. ואז נתקלתי במגיבה עם דעות קדומות על אספרגר. והסתכלתי על התאריך וחשבתי והחלטתי לא להגיב לדיון שהסתיים מזמן. ואז היא אמרה עוד כמה דברים מעצבנים. ואז מישהי אמרה שהיא לא תתפלא שזו אני! אז עכשיו אני הולכת לגוגל, לגלגל את הכינוי שלי פה. מי יודעת, אולי מרכלים עליי איפשהו ואני לא יודעת זאת?

אם למישהי יש רעיון לשם יפה ומעניין לבלוג, אשמח לשמוע!

[u]שיעורי פילאטיס עשויים להיות שונים בתכלית אצל מורים שונים[/u]
בטח. רק שלי אין כרגע מי יודע מה אופציות. אז מוטב למורה שפשוט תהיה טובה :-)

[u]על הכלאה של זנים כדי שפירות יהיו מתוקים יותר[/u]
זה אני סיפרתי על מחקר שהתפרסם ותיאר את המרחק בין זנים מקוריים לזנים העכשויים. אבל הפואנטה שם היתה במקום אחר ששוה לזכור - שהסוכר בא על חשבון תכולת הויטמינים והמינרלים.

[u]אני רוצה ענבים אמיתיים![/u]
העם איתך!!!
גדלים לי פה בגינה ענבים בכמות מסחרית. אני לא מטפחת אותם בשום צורה שהיא ולא יודעת מה שתלו כאן. אני מקווה שהם יהיו במתיקות סבירה. גם אני סובלת מזה לפעמים.

אני אוכלת ענבים. הענבים מתוקים מידי! לפני כן אכלתי עוגת שוקולד מתועשת בעליל, והיא לא הייתה כל כך מתוקה.
ועכשיו אני מרגישה שאני רוצה לשתות מים כדי להעביר את המתיקות של הענבים.
לא אכלתי ענבים בבית הרבה זמן. ההורים שלי בדרך כלל בתחות וסר גדולה לגביי פירות ומאוד מודדים וסופרים כמה אכלתי, ואני מעדיפה פשוט להימנע מאשר לאכול תחת המבט המודד ומונה הזה. ובחד"א הענבים מפוקפקים עוד יותר. שבוע שעבר היה מבצע אז אמא קנתה איזה שלוש קופסאות ענבים. ועכשיו אני אוכלת ענבים. והם מתוקים מידי!

ונזכרתי במה שנאמר פה פעם מזמן, על ידי גוגוס או בשמת או אישה חכמה אחרת. על הכלאה של זנים כדי שפירות יהיו מתוקים יותר. אז זה בדיוק זה!
ואני כלל לא בטוחה שבאורגני זה טוב יותר.

גוגוס, את זוכרת מה רשמתי פעם על זה שקשה לי לנסוע למקום חדש בתחבורה ציבורית, זה לוקח לי הרבה אנרגיה נפשית? אז לי זה לא נראה פשוט וקל. לרוב זה עובר לא רע, אבל רק אם אני מראש מקצה לזה הרבה אנרגיה.
אם אני מתכוננת מראש לזה שלאו דווקא יהיה קל, ובודקת כל מה שאפשר לבדוק מראש, ומתכוננת נפשית. ומצפה. ליתר דיוק, לא מצפה.

השוקולד שלי פחות מתוק מהענבים. זה מגוחך ממש!
אני רוצה ענבים אמיתיים! כאלה שאפשר לאכול בלי לשתות מים מרוב המתיקות!

<ואת קרתגו יש להשמיד!>

נפלא!
מקווה שתהני בפילאטיס מחר. לי עצמי יש ניסיון בשיעורים קבוצתיים, ללא מכשירים, ואילו לך בדיוק להיפך, נכון?
אני בעד פילאטיס ויוגה גם יחד.
זכרי שכמו בכל דבר, שיעורי פילאטיס עשויים להיות שונים בתכלית אצל מורים שונים.

ומה אצלי? טוב, תודה. ימים יפים ונעימים בתחושה של חופש גדול שלא נגמר. כולנו בבית, חוקרים את סביבתנו בהנאה.
אני מוצאת בתוכי כוחות חדשים לעשות דברים שפעם הייתי מוותרת עליהם ומשאירה לאיש.
למשל... אתמול לקחתי את שלושת המוסקיטרים והלכנו לספרייה לעשות מנוי. לרובכן זה בטח נראה פשוט וקל. לי לא. לי זה נראה מעייף. לקחת אוטובוס שאני לא מכירה בפעם הראשונה ולא לדעת איפה עולים עליו ואיפה יורדים, להסתובב בעיר חדשה וזרה ולחפש מקום חדש. לטעות בדרך כמה פעמים כי ככה זה. להיכנס למקום ציבורי שאני לא מכירה ולחפש מישהו שיעזור ואז לעבור את כל הפרוצדורה של פתיחת מנויים לחמישה אנשים. ו... את כל זה לעשות עם שלושה ילדים לא גדולים. אלו בדיוק הדברים שאני משאירה בדרך כלל לאיש הנמרץ שלי ואתמול עשיתי בעצמי.
וזו רק דוגמה אחת מיני כמה. אני מרגישה שאני כאן עם יותר אנרגיה ויותר חיוביות ויותר כוחות עשייה מהרגיל. החדש פחות מכביד עלי.
מחר אני הולכת לשיעור פילאטיס ראשון. בסך הכל אנחנו שבוע כאן. זה דבר שברגיל שלי היה לוקח לי חודש להניע. ככה אני. משקיעה מאמץ רק במה שחייבים. והנה, החלטתי שפילאטיס חייבים וזה קורה מחר.

[u]הם מעוררים בך אמון?[/u]
מעניין שאת שואלת כי הזוג עצמו לא עורר בי אמון בכלל. אני מהמרת שהם אוכלים לא מעט :-)
אבל מותר להם מאחר והם לא טוענים שהם לא אוכלים כלום. הם הסבירו שהם הפכו את האכילה לאפשרות ולא לכורח. ובזה אני לגמרי מאמינה. הצומות שלי לימדו אותי שזו בהחלט אפשרות, גם אם לא הגעתי לשם. דגדגתי את התחושה הזו ואני מבינה על מה הם מדברים.
מי שבהחלט עורר את אמוני זה הרופא הגרמני שחי בלי אוכל. הוא כן שותה, כמו רוב הפראנים. ואני בטוחה שאפשר לחיות מצוין רק עם מיצים ומים וחליטות.
בקיצור, זו לא שאלה של אמון בחוויה של מישהו אחר אלא בשאלה של אפשרות הרחבת הגבולות.

[u]למה לא לאכול יותר? זה כמו להחליט לא לשכב בשמש יותר או לא ללכת בין העצים או לא ללכת לים![/u]
זה לא כמו. זה אחרת לגמרי. לשכב בשמש... כמה פעמים עשית את זה בשבוע האחרון? וללכת בין העצים? וללכת לים?
אלו דברים שאת עושה כשמתחשק לך, מתי שזה מתאים והתנאים מסתדרים לך. אבל לאכול? זה משהו שעושים כמה פעמים ביום והרבה פעמים מתוך תחושה של צריך וכדאי והגיע הזמן וכו'...
אז הרעיון כמו שאני מבינה אותו הוא להפוך את האכילה למשהו שעושים בדיוק כמו שכיבה בשמש או הליכה בין העצים או הליכה בים. כשזה מתאים ומתחשק. תחשבי על הטעם של האוכל כשהוא נתפש ככה - הוא יהיה שמיימי ומשמח כמו הליכה בים.
אני לא חושבת שמישהו עושה את זה בגלל שהוא תופש אוכל כאויב. ממש ממש לא. האויב הוא הכורח, לא האוכל עצמו. הכפייתיות שמתלווה אליו לפעמים, העיסוק הבלתי פוסק.

[u]דווקא באמצע, הולך ומתרוקן המקום.[/u]
אני רואה את זה אחרת. האמצע מתמלא באנשים חושבים וסקרנים שמוכנים להתנסות ולחקור. שמגלים מודעות לנושא ובוחנים אותו מהרבה זוויות במקום לעבוד על אוטומט.
תשאלי את עצמך איך נראו לך פעם דברים שאת עושה היום? מה היית חושבת לפני עשר שנים על מישהי שהיתה מספרת לך שיש לה מחשבות בנושא תזונה שלך יש היום? יש מצב שהיא היתה אומרת אחר כך לחברה - תשמעי, פגשתי את מיכל, ואני אומרת לך [u]יש לי הרגשה שזה מין אפקט גומיה קצת פסיכי.[/u]

ובאותה נימה - שנה טובה ומתוקה גם לך @}

האמת? לא נשמע לי אמין במיוחד כל הסיפור הזה. למה זה נראה לך אמין? הם מעוררים בך אמון?
אין גבול לרעיונות המשונים שהעולם הזה מניב, בחיי. וחוץ מזה תחשבי על לא לאכול יותר. לא לאכול יותר! למה? למה לא לאכול יותר? זה כמו להחליט לא לשכב בשמש יותר או לא ללכת בין העצים או לא ללכת לים! (רעיון שמאוד מזעזע אותי באופן אישי.) כלומר, אוכל הוא לא אויב. יש לי הרגשה שזה מין אפקט גומיה קצת פסיכי. בעולם שבו אנשים מאוד שמנים אוכלים יותר מדי, ישנם גם אנשים שאוכלים ממש פחות מדי כשדווקא באמצע, הולך ומתרוקן המקום. פעמון גאוס הפוך, פלא שהעולם כולו מרגיש לפעמים כאילו הוא עומד על הראש?

ובנימה אחרת - שנה טובה :)

קרן יקרה לי מאוד,
אהבתי כל כך מה שכתבת. אכן, הזנה במובן הרחב ביותר. בהחלט דרך לראות את הכתיבה כאן. איזה יופי, תודה לך.
חיבוק חם וחזק גם אליך. אנחנו חייבות לעצמנו את החצי השני של הפגישה :-)

ומעניין לעניין ואגב הזנה במובן הרחב - ראיתן את הדף על הפראנה? שם ללעג ולקלס את הקיצוניות שלי. כאילו, מה זה צום של שישה ימים על מים? כלום, עפעוף של ריסי ההיסטוריה.
ברור שישר הלכתי לקרוא חומרים ולראות סרטים.
אנשים, מספיק כבר. אתם לא מבינים שדברים כאלה ישר לוחצים לי על הכפתור? אסור לי להיתקל ברעיונות חדשים... אין לי זמן לזה וגם ככה האיש שלי שוקל איך בדיוק להגדיר את רמת השיגעון שלי והאם זה כבר פתולוגי.
נו, שויין, עוד משהו להגות בו.

מעניין שמה שהכי דיבר אלי היה משהו שאמר הזוג המוזר מהסרט שמופיע בדף - שהם במצב שבו אוכל הוא רק אפשרות ולא כורח ושזה גורם לכך שאוכל ואכילה לא מכסים יותר את הרגשות שלהם. כבר לא מעניינים אותי כל כך משקל, בריאות, כוח והגוף הפיזי. מעניינים אותי מאוד רגשות (ובעיקר הדרכים הנלוזות שבהן אני משתיקה אותם) והגדלת מרחב האפשרויות. הפיכת ההזנה הגשמית לאפשרות נראית לי פשוט פנטסטית.

מה שכן, התהליך שבו זה קורה, אותם 21 ימים מדוברים שבהם בשבוע הראשון לא אוכלים ולא שותים, לא ממש מדבר אלי. אני קוראת את זה ושומעת סבל. ולסבול למען מטרות פחות עושה לי את זה. אבל מי יודע, אולי מתישהו אקרא את הדברים והם לא יעוררו בי את התחושה הזו...
זה מאוד יום כיפורי מצדי, המחשבות האלה. אוי לי, איך הסתבכתי. אני מתקשה מאוד לנטוש רעיונות שמגרים את סקרנותי.

מצטרפת לברכות השנה טובה לכל באות (ובאי?) הדף.
גוגוס יקרה, תודה על השינוי המחשבתי שהענקת לי בזכות הדף הזה.
אני מרגישה שעבורי, הדף שלך עוסק בהזנה במובן הרחב ביותר של המילה.
חיבוק חם וחג שמח!

שנה טובה לכולכן. איזה בוקר שקט ונעים יש כאן. כאילו גם פה חג.
מנגו יקרה, שנה מצוינת גם לך. @}


[u]בעיית הקומפוסט שלי - איך לעשות קומפוסט בלי שיתוף פעולה של ההורים, כשאני בבית יומיים בשבוע - נפתרה[/u]
איזה קטע, בדיוק גם אנחנו מתלבטים בענייני קומפוסט. כמו בתל אביב (נו, כבר כתבתי שברייטון היא הגירסה האנגלית של תל אביב) אפשר לקנות כאן קומפוסטרים מסובסדים ואנחנו מתקשים להחליט.
אישה, תתחדשי ותתכנגי על כל קניותייך. ועשית גם לי חשק לקרוא את נעמי קליין פעם שנייה. כמה אהבתי את הספר הזה. קראתי אותו לפני שנים רבות ובסוף הקריאה התחק לי כבר לקרוא אותו שוב :-)
מעניין אם לא נס ליחו במהלך השנים, מאחר והדברים כבר כל כך ידועים וברורים היום.

שנה טובה לגוגוס ולבנות הדף לדורותיהן :--)
שנה של הקשבה, פנימה והחוצה, חיוניות ושמחה.
חג שמח @}

כלומר, העניין הוא בלסיים את הטבלה או בכמות?
גם וגם.
תפילה

[u]לסיים את הטבלה - חובה. (היום היה יוצא דופן.) ייתכן שזה לא יספיק, ואז צריך לפתוח חדשה.[/u]
חשבת פעם לערוך רישום של זה? אני לא יודעת אם זה מתאים לאופי שלך, לאופי שלי מתאים בהחלט לערוך טבלה באקסל ואז לעשות כל מיני גרפים ולבודד משתנים וכל מיני דברים של ססטיסטיקה,
השאלה הייתה כדי לבדוק אם מעבר לחפיסות שוקולד קטנות יותר יעזור

_מה עם האפשרות לא לדעת? לא להחליט על סיבה מסויימת, אלא להחליט לא להחליט? להישאר עם השאלה?
קשה לי מאוד! אי ודאות קשה לי.
נו, יש על מה לעבוד בשנה החדשה. ב"ה. _

גם לי קשה במקרים מסויימים של אי וודאות. הדרך שלי להתמודד עם זה היא לעקוף את זה. לבדוק את כל האפשרויות. נניח, פה יש שתי אפשרויות עיקריות, אחת - סיבה גופנית. שתיים - סיבה לא גופנית, כנראה רגשית-תרבותית. ועכשיו את כל המחשבות והתמסקנות אפשר לחלק לשני מקרים. וזה כבר לא ממש אי וודאות. אולי השיטה הזו תעזור לך :)

בנוגע לפירות - אולי כדאי להקל על עצמך? למה לחתוך מלון לקוביות? בבית של ההורים שלי, החלק החשוב בהכנת מלון לאכילה היא חתיכתו לשני חצאים וריקון הזרעים שבתוכו. אחרי זה כדי לאכול פשוט חותכים ממנו, כמו מאבטיח, ואוכלים. כנ"ל עם ענבים. פשוט לשים בצלחת, להחזיק קצת מתחתלמין זורמים, ולאכול. אני בעד להקטין למינימום את המאמץ.

אגב, יש לי חדשות טובות וקניות לשנה החדשה.

קודם כל, בעיית הקומפוסט שלי - איך לעשות קומפוסט בלי שיתוף פעולה של ההורים, כשאני בבית יומיים בשבוע - נפתרה. יש קומפוסט עירוני. ליתר דיוק, הפרדת פסולת רטובה ויבשה. ואחר כך עושים מזה קומפוסט. אומנם עדיף קומפוסט ביתי, שאותו לא מסיעים רחוק, ולא ממיינים כי יש אנשים לא אחראים או פשוט שלא התרגלו להפריד פסולת, ובכלל, שלא צורך הרבה אנרגיה. אבל מה שיש טוב בהחלט!

הקניות שלי: קניתי דבש, והרבה. יש לי שפע של דבש, גם באיכות פחות טובה, שלא יהיה לי חבל להוסיף לתה או סתם למים חמים בשביל ההנאה, וגם דבש איכותי וטעים.
קניתי שקדימון. ממרחק שעשוי מאה אחוז שקדים טחונים. והוא עלה לי סך הכל 30 ש"ח ל-350 ג'.
יש לי גם עוגה תעשייתית ושוקולדית ומתוקה מאוד, וסוג של סוכריות שקולודיות. ואפס ייסורי מצפון.

ויש לי גם ספרים מגניבים.

קראתי אתמול את "מען לא ידוע" בזמן הנסיעה הרכבת הביתה מהבסיס. הסיפור קצר והספקתי לסיים אותו בזמן הנסיעה, והסוף שלו חמוד.
יש לי את בולו'בולו לקרוא <ואולי גם לכתוב> וקריאה שנייה ב - NO LOGO, הפעם מנקודת מבט קפיטליסטית בהחלט.
אני חושבת שאני אמציא צורת שלטון/כלכלה חדשה בחופש. יהיה מעניין :)

תפילה, הסיפורים שלך - משו משו!
כן, כן, ככה זה עובד. וזה שהם צפו אצלך אומר שאת בתהליך של היזכרות ברמה עמוקה ושדברים זזים. כלומר, שפתאום יש לך צורך במידע הזה. גם החיובי וגם השלילי.

מזדהה עם הצורך בפירות מוכנים לאכילה. בגלל זה אני אוהבת כל כך ענבים, שלוק מים מתחת לברז וישר לפה. וגם בננות אני הרבה פעמים אוכלת מאותה סיבה. שנייה וחצי וזה מוכן לאכילה. וכשיש קלמנטינות מהזן שמתקלף בשלמות ובקלות אז גם הן חלק מהעניין.

אתן שמות לב, שאני אוכלת את העוגה ומשאירה אותה שלמה? (יופי של פתגם מצאתי להתאים הנה...)
אני לא כותבת בבלוג שלי, אבל הפכתי את הדף הזה לתחליף...

[u]מזל טוב![/u]
תודה!

[u]כלומר, העניין הוא בלסיים את הטבלה או בכמות?[/u]
גם וגם.
לסיים את הטבלה - חובה. (היום היה יוצא דופן.) ייתכן שזה לא יספיק, ואז צריך לפתוח חדשה.

[u]מה עם האפשרות לא לדעת? לא להחליט על סיבה מסויימת, אלא להחליט לא להחליט? להישאר עם השאלה?[/u]
קשה לי מאוד! אי ודאות קשה לי.
נו, יש על מה לעבוד בשנה החדשה. ב"ה. :-)

[u]זה מספיק. לא צריך למות[/u]
זה ממש הצחיק אותי! <לא מצליחה להיכנס לדף ההבעות כדי להעתיק אייקון צוחק בפה גדול.>

[u]מה שתיארת בסוף מעורר את המחשבה שאולי הגוף שלך ישמח בסוכרים בריאים במקום בשומנים בריאים.[/u]
עושה רושם שזה נכון כרגע. ייתכן שזה ישתנה עוד כמה שבועות. אני אופטימית שהבחילות תחלופנה בתקופה הזאת, אם אני זוכרת נכון מהריונותיי הקודמים.
בכל אופן, כאן עולה הסוגיה שהזכרתי בדף שלי יותר מפעם אחת. אני אוהבת פרות, אבל אני צריכה שהם יהיו זמינים לאכילה מיידית. ולכן טוב כשאני מספיקה, כמו הערב, לעמוד ולשטוף ערמות של ענבים או, כמו אחר הצהריים, לעמוד ולחתוך קוביות מלון, או, כמו אתמול, לעמוד ולפרוט רימונים בכלי החדש שקניתי, ואז יש לי במקרר הרבה פרות לרגע שמתחשק לי.

בעניין החוויות החיוביות הקשורות לאכילה:
ירדתי למטבח אחרי שקראתי וכתבתי כאן קודם, ותוך כדי בישולים לחג חשבתי על הדברים, והנה צף במוחי זיכרון ואחריו עוד אחד. וכבר תראו על איזה מרחק שנים מדובר, מה שאומר שכנראה מדובר בחוויות חזקות, אבל הן מתבססות על מצב קיצוני כלשהו, ולכן זה אומר שוב ש [u]כל זה דורש סבלנות. והתמסרות למה שיש בדרך להצמחת המודעות שלך לגוף שלך.[/u] כדי להבחין בתחושות האלה במצבים עדינים ויומיומיים יותר.
כשהייתי בת עשרים טסתי עם חברה לאנגליה (...). אחרי טיסה לילית, שלא ישנּו בה מחמת ההתרגשות, ואחרי יום של sight seeing, כי איך לא ננצל את הזמן, מצאנו את עצמנו צונחות על הדשא באיזה פארק (סנט ג'יימס'ס נדמה לי). הוצאתי מהתיק תפוח ירוק חמוץ שטוף שטס אתי מהארץ, וברגע שנגסתי בו הרגשתי פרץ של ויטמינים ואנרגיה שניגר לתוכי עם עסיס התפוח. זה היה מצוין!!!!
וחוויה קדומה יותר הייתה כשטסתי לטיול בת מצווה (על סף גיל 13) עם אמא שלי. אחרי כשלושה ימים בצרפת, שבהם ניזונו בעיקר מבאגטים, וכנראה הייתה גם פעם אחת שאמא שלי קנתה לנו תפוחים (פרות היו נורא יקרים), נסענו ברכבת להולנד. אחד האתרים המרכזיים שציפיתי לטייל בו היה מדורודאם, אבל בשלב מסוים שם החל לרדת גשם. נכנסנו לקפיטריה והזמנו סלט. תקופה ארוכה אחר כך עוד המשכנו להתגעגע אליו ולהלל אותו.
ותוך כדי כתיבה אני נזכרת בחוויה שלישית, ששונה במהותה משתי אלה: מחנה בני עקיבא בגיל 15 בערך. ההורים באים לבקר ביום שישי ומביאים אתם רוגאלאך [u]מסוג מסוים טעים שהכרתי לפני שנים רבות (כ-20...)[/u] אני חושבת ששם העונג מטעמם של הרוגאלאך היה כרוך בפגישה עם ההורים, כי מבחינה חברתית לא היה לי טוב במחנה, ונורא התגעגעתי הביתה.

[u]בלי כל ערימות הכלורופיל המריר, שאני מהמרת עליו כמעורר הבחילה.[/u]
רק הריח עצמו הגעיל אותי.
מאמצת בחום את הרעיון לרסק מלפפון ואולי גם חסה.

[u]לא שתיתי שייק ירוק[/u]
אם וכאשר, את יכולה תמיד להתחיל משייק של פירות ומלפפון. זה קליל ומרווה ומאוד מרענן ונותן תחושה ירוקה בלי כל ערימות הכלורופיל המריר, שאני מהמרת עליו כמעורר הבחילה.
ואם וכאשר פעם שנייה, תמיד כדאי לחזור לזה עם עלים עדינים. שזה אומר - לא כוסברה! :-)
קצת קצוות של חסה, קצת קצוות של מנגולד, עלי תרד צעירים מאוד, והכל בכמות קטנה. שייק ירוק לא חייב להיות תמיד ממש ירוק. יש שפע של אפשרויות באמצע.

[u]אני נגד הנרטיב של התמכרות פיזית לסוכר. הנרטיב הזה מצמצם את נקודת המבט[/u]
כל מילה בסלע. וכתבת ממש יפה. תודה.

[u]מה בין "לחשוב" לבין "להתבונן"?[/u]
בדיוק מה שכתבה [po]אישה במסע[/po]
התבוננות היא בכלל לא במילים. היא חוויה. כך שאם אפשר, הייתי אפילו מוותרת על [po]ה אישה[/po] שאוכלת טבלת שוקולד_ ומשאירה את האכילה עצמה. אבל זה באמת לא פשוט. זה השלב הבא. פשוט לחיות ולהיות. וכאשר באות המחשבות, לשים לב אם הן שיפוטיות או לא. אם הן שיפוטיות, בשלב ראשון להסיר את השיפוט. בשלב הבא - להיפרד מהן לשלום. אם להיות קונקרטית - אפשר ממש להגיד להן שלום. להתייחס למחשבה כאילו היא ישות. לברך אותה, להגיד לה - ראיתי אותך, אל תדאגי, יש לך מקום, ועכשיו שלום. לא שלום זועף. שלום נעים.
אני מודה שזה דורש תרגול אינסופי הדבר הזה (לפחות בשבילי) ושזה עדיין "בורח" לי כאשר המצב הרגשי שלי לא יציב. אבל ברגעים שבהם זה מצליח, והם הולכים ומתרבים, זה משרה שלווה גדולה ומשפר הרבה אספקטים בחיים.

[u]המשכתי ואכלתי, יחד עם חמימות לא נעימה בגוף, תחושה של הרעלת סוכר, אבל זה עדיין לא היה משהו עצמתי שירתיע אותי מלהתקרב בפעם הבאה[/u]
זה משפט ממש חשוב. קודם כל, ברור שלא תאכלי רק בשביל החוויה. חס וחלילה. וגם אין בזה צורך, כי מה שכבר קרה לך הוא יופי של למידה ויופי של התבוננות. הנה, את זוכרת מה הרגשת ובצורה מאוד פיזית ומאוד מפורטת. חמימות לא נעימה, תחושה של הרעלה. זה מספיק. לא צריך למות :-)
אין פה מטרה "שלא תתקרבי בפעם הבאה". יש רק חוויה שאת נותנת עליה את הדעת ומקטלגת אותה. לא מעיפה אותה או מדחיקה אותה כי היא לא נעימה אלא להפך. שמה לב לפרטים, רושמת לעצמך בראש. זהו זה. זה כל מה שנדרש. והרתיעה תגיע בזמנה, כאשר יצטברו לגוף שלך מספיק חוויות כאלה שהתבוננת בהן בצורה מודעת.
ועוד משהו שכדאי לדעת - זה שהרתיעה מגיעה לא אומר שהיא נשארת לנצח. בהחלט יכולות להיות לך פעמים שבהן תמצאי את עצמך משתיקה את הרתיעה או מתעלמת ממנה או פשוט לא חווה אותה. אבל בשלב מסוים זה יהפוך להיות החריג ולא הכלל. כאמור וכזכור - כל זה דורש סבלנות. והתמסרות למה שיש בדרך להצמחת המודעות שלך לגוף שלך.

מה שתיארת בסוף מעורר את המחשבה שאולי הגוף שלך ישמח בסוכרים בריאים במקום בשומנים בריאים. אולי תרצי לבדוק את זה. אולי אם תתני לו את כל הסוכר שהוא צריך (מפירות, כמובן) הוא לא יצטרך לבקש ג'אנק. למען הסר ספק - זה חומר לבדיקה ולא, חלילה, עצה.
רק בריאות...

[po]מיכל בר[/po] תודה רבה רבה. את נשמעת כל כך שמחה בבחירות שלך. תענוג.
שולחת לך חיבוק ותקווה שהסלטים שלך תמיד יערבו לחיכך.
שמחתי מאוד על חלקי הקטן בזה.

תפילה

[u]אז ככה. אני בהריון. שבוע 9, והתאפקתי עד עכשיו מלספר.[/u]
מזל טוב!

[u]ברגע שאני פותחת טבלת שוקולד, גם אם היא מוטמנת במקרר או בארון, אני מסתובבת עם זמזום טורדני בראש, שלא נרגע עד שאני גומרת אותה.[/u]
זה הולך בחפיסות שוקולד? אם תפתחי טבלה של 200 ג' תרצי לסיים אותה באותה המידה? ואם תקני טבלה של 75 ג'?
כלומר, העניין הוא בלסיים את הטבלה או בכמות?

[u]אני חושבת שאין לי דרך לדעת אם הסיבה שאני נגררת לאכול עוד ועוד סוכרים ברגע שרק התחלתי היא חולשת אופי, סיבה רגשית או מה שלא יהיה או סיבה גופנית ממש. אבל כיוון שזה פשוט קורה, וכיוון שנחשפתי לטענה שיש אפשרות כזאת, וגם את מסכימה ש זה נכון רק לגבי חלק מהאנשים. אולי הרוב , נוח לי כרגע להכליל עצמי בקבוצת האנשים שהכלל נכון בקשר להם, ולא לקרוא לעצמי רכיכה, אם לשאול ביטוי מדף אחר שסער לאחרונה...[/u]
אם אלו האפשרויות היחידות שפתוחות בפנייך, אז האמונה בסיבה פיזיולוגית היא הרע במיעוטו. אך אני וגוגוס מציעות לך אפשרות שלישית. מה עם האפשרות לא לדעת? לא להחליט על סיבה מסויימת, אלא להחליט לא להחליט? להישאר עם השאלה?

_מציעה, שוב כהרגלי, לא לחשוב הרבה. במקום לחשוב - להתבונן,
זה מה שעדיין לא מחודד אצלי. מה בין "לחשוב" לבין "להתבונן"? יש בי כנראה משהו מאוד "מנתח", אנליטי._

כשאת מתבוננת את לא שופטת. חלשת אופי או רכיכה אלו פרשנויות, שיפוטים. הם מפריעים לראות את המציאות, פשוט אישה שאוכלת טבלת שוקולד. וזהו.

זו הסיבה המרכזית שאני נגד הנרטיב של התמכרות פיזית לסוכר. הנרטיב הזה מצמצם את נקודת המבט. אנחנו, בני האנוש, נוטים לספר לעצמנו סיפורים, ואחר כך להצדיק אותם. מחקר מעניין על זה היה כשנתנו לאנשים רשימת תכונות אופי של אדם ואז ביקשו לתאר אותו. נתנו לקבוצות השונות אותה רשימה בדיוק <רשימה ארוכה, שלוש שורות> רק שבאחת קודם היו תכונות חיוביות ואז שליליות, ובאחרת - הפוך. האנשים שקודם קראו את התכונות החיוביות - תיארו את האדם בצורה הרבה יותר חיובית.
אם בחרת סיפור, את עלולה להתעלם, או פשוט לא לשים לב לעובדות שסותרות אותו, וייחס תשומתלב יתרה לעובדות שמאוששות אותו.

[u]תודה שכתבת מדויק כל כך מה הרגשת מול הדברים.[/u]
מרחיבה עוד קצת כדי לדייק עוד קצת: מה שכתבת הצטייר לי כהצעה תכל'סית, וזה משהו שאני מסוגלת להבין, לעכל מחשבתית.
בשונה מ-
[u]מציעה, שוב כהרגלי, לא לחשוב הרבה. במקום לחשוב - להתבונן,[/u]
זה מה שעדיין לא מחודד אצלי. מה בין "לחשוב" לבין "להתבונן"? יש בי כנראה משהו מאוד "מנתח", אנליטי.

[u]אם בא לך עוד חבילה תאכלי גם אותה וגם עוד אחת אחריה. מתישהו תרגישי ממש ממש רע. אבל ממש. עד כדי מחלה.[/u]
לא נראה לי... נראה לי שאני באמת עוצרת בשלב שלפני הגועל המוחלט, כי אני מרגישה כבר שדי לי. הרי לא אכריח את עצמי לאכול עוד כדי לחוות את הבחילה, וכך יוצא שזכורות לי תחושות של צורך בולמוסי להמשיך ולאכול, ואכן המשכתי ואכלתי, יחד עם חמימות לא נעימה בגוף, תחושה של הרעלת סוכר, אבל זה עדיין לא היה משהו עצמתי שירתיע אותי מלהתקרב בפעם הבאה. וגם נדמה לי, שאם הייתי נגעלת, הייתי זוכרת בפעם הבאה לעצור מוקדם יותר = לאכול רק שתי חבילות וחצי ולא שלוש...

[u]תני קצת קרדיט, אה?[/u]
בבקשה, בבקשה. :-)

[u]אני לא סגורה על זה שכתבתי ממש מובן את שתי השורות האלו אבל אולי הפעם די בכך.[/u]
אני מבינה את המילים...

[u]שיצליח לך[/u]
תודה, יקירתי. גם לך (שימשיך להצליח).

[u]אני מקווה שהתיאור הזה מועיל במשהו. קיבלתי ממך את ההרגשה שהחוליה בין התיאורטי לפרקטי חסרה וקיוויתי שזה אולי מתחיל להשלים אותה.[/u]
כן. יפה מאוד (גם המעשה, אבל במיוחד ההסבר), ואני מתחברת מאוד. רק שספציפית עכשיו, יש עניין מוזר, שכל מיני מאכלים מגרים ביותר מבחינתי - כמו אגוזי מקדמיה שגם לי יש בבית או אגוזים אחרים וגם גבינות שמנות - מגעילים אותי עכשיו (מן הסתם, בגלל ההריון. מחכה שהשלב הזה יחלוף), ודווקא שטויות לא מגעילות אותי. ביום ראשון גיליתי שאם אני אוכלת שקדים עם ענבים (סגולים! בזכותך!), פתאום השקדים נעשים טעימים ומפתים מחדש, אולי אפילו יותר מקודם.
כרגע נגעלת ביותר מכוסברה, ובעקבותיה גם מעשבי תיבול אחרים פחות-או-יותר, ולכן כבר שבועות שהבלנדר עומד מיותם, ולא שתיתי שייק ירוק. אולי הזיכרון של מוצאי י"ז בתמוז ומוצאי תשעה באב יגרום לי להכין אחד במוצאי צום גדליה ולגלות שזה עושה לי טוב. נראה.

גוגוס יקרה,
אם טל תרשה לי, אשמח לתפוס טרמפ על מילותיה מאתמול, אני מזדהה עם כל אחת מהן.

אוסיף צבעים וטעם: פעם ביומיים ככה אני מארגנת לי סלט נפלא. בדרך כלל הוא נראה כך: חסה, סהרוני סלרי, בצל סגול, פלפל ירוק או מלפפון קלוף, אולי גזר, אולע עגבניות שרי, בזיליקום או פטרוזיליה, תמיד כוסברה (שזה עבורי גילוי של ממש, ורכשתי שלושה עציצוני כוסברה לצורכי הסלט!), מיץ לימון, שמן זית ומלח. האקסטרה (מגיעה תמיד): מנגו או אפרשזיף, תפוח ירוק קלוף. השידרוג: מיני אגוזים וזרעונים (ברזיל קצוצים בסכין!!!).
על כל ביס אני מתענגת מחדש.
ואני בכל פעם מודה לך ביני לבין עצמי.
ברור לי כי הסלט הזה הולך אתי מכאן לנצח.

תמיד תהיי נצורה בלבי <ובקיבתי>!

הנה, תפילה, משהו שקרה לי עכשיו ואולי יעניין אותך בהקשר של מה שדיברנו.
סידרתי את המטבח והתחלתי להכין איזה מתכון של גבינה טבעונית. ובעודי מכינה אני מרגישה איך נבנה בי מתח מסוים. למה מתח? כי פתאום קלטתי שלא נערכתי מספיק מוקדם ושכדי לסיים בזמן ולהביא מחר לשולחן החג של אחותי אני אאלץ היום להתעסק בזה בשעה מאוחרת מאוד מכל מיני סיבות שקשורות למתכון. והופה, עצבנות קלה. על כל זה לא חשבתי כשהייתי עצבנית. זה רק בדיעבד.
אז אני סובבת לי במטבח עצבנית קלות ופותחת ארונות ומחפשת משהו. ובבית יש שוקולד צ'יפס למתכון אחר שהבטחתי להכין ואני כבר מגלגלת את המחשבה הזו בראש.
ואז אני עוצרת. ממש עוצרת פיזית את התנועה שלי ושואלת את עצמי - מה את עושה? ועונה לעצמי - מחפשת משהו טוב. גם אחרי כל מה שעברתי, האמת היא שזה מה שאני עונה לעצמי. משהו טוב. ויש בבית דברים טובים כאלה. השוקולד, וגרנולה וביצים ועוד דברים שכרגע אני מעדיפה לא לאכול.
השתדלתי לא לזוז. פיזית. לא להמשיך את התנועה שכבר החלה. הכי פיזי שיש. ושאלתי את עצמי - מה את צריכה? ועניתי לעצמי - שומן. פתחתי את קופסת המקדמיה ואכלתי ממנה עד שנרגעתי. לפעמים אני עונה - סוכר. ואז אלו יהיו ענבים עד שאני ארגע. אני מחפשת את המדרגה הכי נמוכה שאני זקוקה לה. לא חוכמה להגיד לעצמי - שוקולד. השאלה היא מה אני מחפשת, איזו תחושה בגוף אני רוצה שתזרום. לרוב אלו שומן או סוכר. לעתים רחוקות משהו מבעלי חיים ובתקופות אחרות אני גם מרשה לעצמי.
לזה אני מכוונת כשאני אומרת מודעות. המודעות היא גם בעצירה (לא מהלך פשוט בכלל), גם בדיבור שרואה מה שקורה כאן, גם בשאלה אל הגוף מה צריך וגם בתשובה. עכשיו נשאר רק לעשות וזה כבר החלק הקל, כי בכל המהלך הזה שעוצר את התנועה המוכנה מראש כבר יוצא החשק לתנועה הזו. כך זה אצלי. כך זה אצלי היום. לא תמיד היה ככה.

ובימים יפים יותר אני מצליחה לנהל את הדיאלוג האמיתי ששואל "מה את מרגישה?" במקום "מה את עושה?" ויוצא ממנו משהו הרבה יותר טוב שלא סותם לרגשות את הפה עם אוכל, גם אם איכותי.
הפעם לא הצלחתי. ניהלתי אותו כאן עכשיו כשכתבתי לך. אבל התוצאה מספקת אותי בהחלט. גם אני בדרך.

אני מקווה שהתיאור הזה מועיל במשהו. קיבלתי ממך את ההרגשה שהחוליה בין התיאורטי לפרקטי חסרה וקיוויתי שזה אולי מתחיל להשלים אותה.

[u]על אף הנוהג לנסח כאן הרבה מהאמירות באופן חיובי התאים לי באותו הרגע לנסח כפי שכתבתי, ובחרתי בנוסח הזה במודע, אבל כשהמשכתי לקרוא את דברייך מצא חן בעיניי הרעיון, שהוא מעבר לניסוח חיובי.[/u]
[b]כאן[/b] ממש אין נוהג כזה. הנוהג הוא רק שלי, להצביע על האפשרות האחרת, מתוך כבוד לאפשרות שנבחרה. וכמו שקרה פה, לפעמים, ולמרות שזה צפוי כל כך, משהו בזה עוד מזיז איזה נים. תודה שכתבת מדויק כל כך מה הרגשת מול הדברים.

[u]זה מה שקשה לי, ה"לאט" הזה...[/u]
מזדהה עד עמקי נשמתי. הסבלנות היא אחד הדברים הכי טובים שרכשתי בדרך הזו.

[u]אני צריכה עוד לחשוב הרבה כדי להבין את הרעיון הזה, לקבל אותו, ליישם אותו.[/u]
מציעה, שוב כהרגלי, לא לחשוב הרבה. במקום לחשוב - להתבונן, להתנסות ולחיות את זה כפי שזה.

[u]מעולם לא חוויתי גועל מחיסול חבילת שוקולד. המשכתי בכיף אל קִצה של השנייה.[/u]
זה לא לגמרי משנה כמה את צריכה כדי לחוות את הגועל. אם בא לך עוד חבילה תאכלי גם אותה וגם עוד אחת אחריה. מתישהו תרגישי ממש ממש רע. אבל ממש. עד כדי מחלה. קרה לי בעבר כמה פעמים והשאיר חותם בל יימחה. אני לא משווקת את ההתנסות הזו. אני רק אומרת שכאשר היא מגיעה לפתחך יש לה סיכוי להיות נקודת מפנה אם תבחרי בה. אבל כאמור, בשביל זה צריך ללכת עד הסוף. כשהגוף שלך נהיה כמעט חולה ממזון מסוים הוא זוכר את זה ממש ממש טוב.

[u]זה הומור מסוים שלי.[/u]
הלו, גיברת, תני קצת קרדיט, אה? :-)

[u]לא רציתי עוד, ובטח שלא פתחתי חבילה חדשה. ובכלל היו אלה חבילות קטנות מהרגיל. יש בזה משהו משמח.[/u]
ממש ממש משמח. דיבור יפה עם הגוף.

[u]ידיעת המקור לקושי תשפיע על דרך ההתמודדות, על מציאת הפתרון.[/u]
מבלי לערער לרגע על תפישתך, משתפת אותך בשלי כחומר למחשבה - חשבתי כך המון המון זמן. ופעלתי על סמך זה. וגיליתי שזו טעות. יש בחשיבה הזו משהו שעשוי להיות מאוד מגביל. הוא מגביל את החיפוש (כי עמוק בפנים אנחנו מניחים גורם אחד מרכזי), את המציאה (בגלל המיקוד והרצון שלנו לדעת כבר את התשובה ה"אמיתית"), ואת כל מה שבא אחר כך.
מהצד שלי - הפתרון הוא תמיד אחד - לטפח את המודעות - ולכן הגורם בכלל לא משנה. אלא אם יש לך בעיה מבנית פיזית. ואגב, בגלל זה אני גם חוזרת על עצמי עם המסגורים החיוביים. כי אני חושבת שתהליך המודעות קשור לכך וכי אני מאמינה שכל פגישה עם החיובי מטפחת את החשק שלנו להצמיח מודעות. אני לא סגורה על זה שכתבתי ממש מובן את שתי השורות האלו אבל אולי הפעם די בכך.

[u]היה נדמה לי שמצאתיה.[/u]
זה בדיוק העניין לטעמי. כמו עם הדרך, ככה גם עם הגורמים. כשנדמה לך שמצאת את פועלת בהתאם. ואז מגלה שלא מצאת. ומה קרה בדרך? בזבזת זמן על הדבר הלא נכון. אני מצאתי שזה מתסכל, אבל אולי זו רק אני. כשאת לא מניחה שיש גורם ויש פתרון את לעולם לא מבזבזת זמן. את פשוט חיה את חייך מתוך מירב המודעות שאת מצליחה לגייס בכל רגע נתון וזהו. הדברים קורים מעצמם. בדיוק כפי שכתבת בעצמך - קורים לך דברים ואת לא בדיוק יודעת למה. היש טוב מזה?

[u]אני רואה עליית מדרגה בהבנה , שאין נוסחה מדויקת שאפשר לקבל בזמן קצר.[/u]
יישר כוח! ואם יורשה לי - אני חוששת שאין בכלל נוסחה שאפשר לקבל, לא מדויקת ולא בלתי מדויקת, בלי קשר לזמן. יש את החיים, על הפכפכותם ומורכבותם.
שיצליח לך @}

[u]מבין כל החוויות שיש לך מול האכילה, לחפש את אלו החיוביות ולזכור אותן. הזיכרון יגרום לך לחפש אותן בהמשך.[/u]
על אף הנוהג לנסח כאן הרבה מהאמירות באופן חיובי התאים לי באותו הרגע לנסח כפי שכתבתי, ובחרתי בנוסח הזה במודע, אבל כשהמשכתי לקרוא את דברייך מצא חן בעיניי הרעיון, שהוא מעבר לניסוח חיובי.
[u]השאר יבוא לבד, גם אם לאט.[/u]
זה מה שקשה לי, ה"לאט" הזה...

[u]ברכות חמות מקרב לב על ההריון. שיהיה בשעה טובה.[/u]
תודה!
[u]גם הנקה היא כזו[/u]
:-)
בדיוק עבר שבוע מההנקה האחרונה שלי. יום רביעי שעבר בבוקר.

[u]נסי לא לחלק לעצמך ציונים. לא לטוב ולא לרע.[/u]
[u]מילים שכתבת ושלדעתי משקפות אמונות מכשילות.[/u]
[u]נראה שאת עושה מהלך פסיכולוגי בהקשר הזה. ומהלכים כאלה מזיקים לדעתי לזרימה של הדרך שלך. פחות החלטות, הכללות, הגדרות, שיפוט, ויותר התנסות.[/u]
דיברנו על זה בעבר. אני צריכה עוד לחשוב הרבה כדי להבין את הרעיון הזה, לקבל אותו, ליישם אותו.

[u]אני בעד לגמור אותה.[/u]
[u]תנסי פעם, מה אכפת לך?[/u]
ברור שגמרתי. אפילו אין פה שאלה של "בעד" או "נגד". אין פה שיקול דעת. זאת עובדה מוגמרת...
[u]גועל. גועל פשוט וטוב.[/u]
נו, אשרייך וטוב לך. מעולם לא חוויתי גועל מחיסול חבילת שוקולד. המשכתי בכיף אל קִצה של השנייה.
אבל היום בסופר הייתה התנסות מעניינת. החלטתי לזרום ולקנות לעצמי טבלת שוקולד במקביל לזאת שקניתי לקטן. בעבר הייתי אוכלת את שלי (גדולה ממה שקניתי היום), אוכלת את מה שהוא הותיר ונגררת לקנות שלישית, אבוי לבושה! (כן, כן, לא צריך למרקר לי כחלק [po]מה מילים[/po] שכתבת ושלדעתי משקפות אמונות מכשילות_ . זה הומור מסוים שלי.) היום אכלתי את שלי, אבל לאט יותר מהרגיל, ואולי את הסוף רק כי ברור שאני גומרת את החבילה, אבל לא כי הייתי אחוזת דיבוק, וגם כיבדתי אותו, ואמנם התכבדתי משלו, אבל כשבכל זאת נשאר משלו - לא רציתי עוד, ובטח שלא פתחתי חבילה חדשה. ובכלל היו אלה חבילות קטנות מהרגיל. יש בזה משהו משמח.
ניסיתי לחשוב בזכות מה חל השינוי. אין לי דרך לדעת, אבל אני נוטה לתלות את הסיבה בתהליך שעברתי ושאולי גרם לגוף לעצור ולהסתפק בכמויות שוקולד קטנות יותר. עדיין יש סבירות גבוהה שההריון על בחילותיו היה מה שעצר אותי. אולי גם וגם.

[u]אפשר לעשות כל מיני דברים. לא להכניס שוקולד הביתה[/u]
בוודאי.
זה מה שעשיתי בזמן האחרון. או יותר נכון, הכנסתי אבל לא התחלתי לאכול ממנו, ולכן לא המשכתי, כי היה ברור ש [b]אני[/b] לא אוכלת שוקולד. ברגע שאני כן...

[u]ויש לך קושי. מה זה משנה מה גורם לו?[/u]
לתפיסתי, זה משנה, כי ידיעת המקור לקושי תשפיע על דרך ההתמודדות, על מציאת הפתרון.

תודה על התשובה המפורטת.
אני מחפשת את דרכי, וזה משפט שלפני חודש-חודשיים לא הייתי כותבת, כי היה נדמה לי שמצאתיה.
אני רואה עליית מדרגה ב [b]הבנה[/b] , שאין נוסחה מדויקת שאפשר לקבל בזמן קצר.

הי תפילה יקרה,

_נשארה פשוט אכילה נעימה שמזינה את הגוף מתי וכמה שהוא צריך.
טוב, נראה לי שהבנתי, ונראה לי שאצלי יש עוד כמה אפשרויות נוסף על מה שהגדרתן. ואני לא בטוחה מי מהן הבעייתית ביותר מבחינתי, אבל לא אתעכב על זה כרגע._
בהחלט יש עוד המון אפשרויות ובוודאי שתחווי חלק מהן כי זה חלק מהמסע הזה. אני הגעתי בהקשר הזה לסוג של קצה, אבל עברתי הרבה בדרך לשם. ואולי במקום לחשוב על התיאור הבעייתי ביותר תנסי להתמקד דווקא בחיובי ביותר ולזרום ממנו הלאה. כלומר, מבין כל החוויות שיש לך מול האכילה, לחפש את אלו החיוביות ולזכור אותן. הזיכרון יגרום לך לחפש אותן בהמשך. כל מה שצריך זה לסמן לעצמך כשאת נתקלת במשהו חיובי. זהו זה. השאר יבוא לבד, גם אם לאט.
כשאת מרשה לעצמך להתרגש מאשכול ענבים, להתענג עליו כמו שהיית אולי מתענגת על עוגת שוקולד, את משאירה רישום במוח לחזור אליו שוב ושוב. זה היזון חוזר פשוט.

ברכות חמות מקרב לב על ההריון. שיהיה בשעה טובה.
לגבי תזונה בהריון - הנה המחשבה שלי, אחרי שעברתי שלושה הריונות שונים מאוד מבחינה תזונתית ואחרי שליוויתי חברות הריוניות רבות.
מצד אחד, הריון זה משהו אחר משגרת החיים. מצד שני, גם הנקה היא כזו וגם גיל המעבר הוא כזה, ולמי שעוברת טיפולי פוריות אז גם שם יש משהו אחר מהשגרה הרגילה. כך שכאשר את מתבוננת בחיי האשה יש מצב שתמצאי יותר הפרות שגרה מכל מיני סוגים מאשר שגרה אמיתית. אי לכך - אני חושבת שחשוב להכיר בכך שזוהי בעצם השגרה הנשית. עם מה זה משאיר אותך? עם זה שמצד אחד רצוי מאוד להשתדל תמיד לעשות את מה שאת תופשת כשהכי מתאים ובריא, ומצד שני להשתדל עד המקום שבו את מרגישה במאמץ. ומה שיוצא לך - יוצא.
וכשאני אומרת שמה שיוצא לך - יוצא אני מכוונת גם לזה שלא כדאי לנחם את עצמך בשום דבר. כי גם החלקים הבריאים הם מה שיוצא לך כשאת הכי משתדלת. את הנקודות שלך את מקבלת על עצם זה שאת במודעות ושאכפת לך ושקראת ושאת יודעת מה נכון ושאת לא שמה פס. זהו זה. על כל השאר נסי לא לחלק לעצמך ציונים. לא לטוב ולא לרע.
הנה, אני מסמנת לך מילים שכתבת ושלדעתי משקפות אמונות מכשילות. מקווה שזה מועיל ולא מעצבן:
[u]להתמודד בו ולהיאבק בו_ , _הייתי צריכה לבלום בכוח_ , _המשכתי עם יצר הרע_ , _הטיעון המוסווה_ , _אני מתנחמת[/u]

[u]ברגע שאני פותחת טבלת שוקולד, גם אם היא מוטמנת במקרר או בארון, אני מסתובבת עם זמזום טורדני בראש, שלא נרגע עד שאני גומרת אותה.[/u]
אני בעד לגמור אותה. גם כי נראה שבמילא תחסלי אותה וגם כי אם זה באמת ככה אז לפחות תרוויחי את היעלמו של הזמזום. תגמרי אותה ותראי מה את מרגישה. חוויתי פעמים רבות את התוצאה של זה והיא תמיד היתה מועילה. גועל. גועל פשוט וטוב. החוויות האלה נצרבות חזק מאוד אבל רק אם הולכים איתן עד הסוף. אם תעמדי שם ותגידי לעצמך - לא כדאי, לא בסדר וכו' לא תגיעי לקצה של זה. תנסי פעם, מה אכפת לך?
ומעבר לזה, כדאי לעשות משהו עם הזמזום הטורדני. אפשר לעשות כל מיני דברים. לא להכניס שוקולד הביתה או לנסות לפצח את הסיבות שמובילות לקיומו של הזמזום. ובטח יש גם שפע אפשרויות אחרות.

[u]נוח לי כרגע להכליל עצמי בקבוצת האנשים שהכלל נכון בקשר להם, ולא לקרוא לעצמי רכיכה[/u]
מקווה שזה בסדר לומר שאני חושבת זו טעות טקטית. קודם כל, כי אם את מרגישה שהאופציה השנייה היא לשפוט את עצמך אז שם בדיוק הבעיה ולא כדאי לברוח ממנה. זה הרי לב העניין שלך, לא? השיפוט העצמי הזה. ברגע שתמוססי אותו הרבה דברים יעלמו יחד איתו. אם תשתיקי את הקול הזה הוא לא ייעלם. מעבר לזה, אין שום צורך להכליל את עצמך בשום קבוצה שהיא. זה שיפוט בפני עצמו. הסיבות בכלל לא משנות. את מי שאת וזהו זה. ויש לך קושי. מה זה משנה מה גורם לו? את בכל מקרה תתמודדי איתו כמיטב יכולתך וזהו.
מה שאני מנסה לומר זה שנראה שאת עושה מהלך פסיכולוגי בהקשר הזה. ומהלכים כאלה מזיקים לדעתי לזרימה של הדרך שלך. פחות החלטות, הכללות, הגדרות, שיפוט, ויותר התנסות.

[u]שתגדל [b]אותה[/b] בתוכה[/u]
מעניין מאוד שכתבתי כך!
כמובן שאנחנו עדיין לא יודעים את מין העובר...

[u]יצא לך רוגאלא טעים ובלוגלא שעונה על הצורך.[/u]
:-)
זה היה ממקלדת דפוקה בעבודה. טוב שלפחות יצא משעשע.

[u]נשארה פשוט אכילה נעימה שמזינה את הגוף מתי וכמה שהוא צריך.[/u]
טוב, נראה לי שהבנתי, ונראה לי שאצלי יש עוד כמה אפשרויות נוסף על מה שהגדרתן. ואני לא בטוחה מי מהן הבעייתית ביותר מבחינתי, אבל לא אתעכב על זה כרגע.

חוזרת לזה: [u]אני מצדי מרגישה כל כך לא חיונית בימים אלה ובחשק גדול לפחמימות, פריכיות אורז ותפוחי אדמה התחבבו עלי יותר ויותר לאחרונה. אה, גם חשק לפרות, ובערב שבת התענגתי על סלט פרות מגוון וטרי.[/u]
וגם ל: [u]יש מן הסתם לפחות סיבה אחת נוספת שיכולה להסביר את הקושי, אך בינתיים אני בוחנת אותה ביני לביני.[/u]
ולמה שכתבה גוונים:
[u]והרי גוגוס עבדה איתי כל כך הרבה על לשים לב שהשינוי התזונתי לא טוב לא לבוא מתוך מאבק[/u]
אז ככה. אני בהריון. שבוע 9, והתאפקתי עד עכשיו מלספר.
אתמול היינו לראשונה אצל הרופאה, והנה אני משתפת אפילו שאולי זה קצת מוקדם.
מצד אחד, הרי זה הזמן החשוב ביותר להקפיד על [po]תזונה ללידת תינוק בריא[/po] וגם לדאוג לאמא בריאה וחיונית, שתגדל אותה בתוכה ואחר כך מחוץ לה בשיא החיוניות.
אבל מצד שני, זה זמן שקשה יותר להתמודד בו והיאבק בו עם חשקים כמו גם עם סלידות שמתפתחות ממאכלים ומריחות.
אז אתמול בלילה אכלתי מעוגת השוקולד הטרייה שאפיתי, ועל אף שלרוב אני אופה עוגה פשוטה כזאת, גם כי זה מה שרוב הילדים פה אוהבים (חלילה לא עוגת תפוחים, נאמר), וגם כדי שלא יהיה אטרקטיבי במיוחד עבורי (עוגת תפוחים מפתה הרבה יותר), היא דווקא הייתה לי טעימה להפליא, והייתי צריכה לבלום בכוח כדי לא להמשיך מעבר לשתי פרוסות. ובעוגה הזאת אפילו לא היו מיץ תפוזים וטחינה גולמית, שהרבה פעמים אני בוחשת פנימה. לפחות קמח מלא, סוכר דמררה וחמאה.
ואז המשכתי עם יצר הרע, שנהנה לשחק על הטיעון המוסווה של [u]השינוי התזונתי לא טוב לו לבוא מתוך מאבק[/u] , ואכלתי הערב דגנים מתוקים עם חלב!!! אמנם דגנים אורגניים ללא גלוטן, אבל בהחלט ממותקים ובהחלט עם חלב פרה רגיל לגמרי.
אני מתנחמת בכך שעד הצהריים אכלתי גם אתמול וגם היום פרות ושקדים, והרגשתי שזה טעים ומוצלח לי.

[u]אבל אולי תתאזני על כמות קטנה יורת של שוקולד.[/u]
קשה!!!
ברגע שאני פותחת טבלת שוקולד, גם אם היא מוטמנת במקרר או בארון, אני מסתובבת עם זמזום טורדני בראש, שלא נרגע עד שאני גומרת אותה.
_אבל הדיונים בדף שלי עוררו בי את ההכרה שזה עניין פיזיולוגי: ברגע שהגוף חשוף לסוכרים מעובדים, הוא רוצה עוד ועוד, ולכן עדיף להוריד אותם לגמרי.

שואלת - את בטוחה שאצל כולם זה ככה? לדעתי זה נכון רק לגבי חלק מהאנשים. אולי הרוב, לא יודעת, אין לי סטטיסטיקה. אבל כלל לא בטוח שהכלל הזה נכון לגבייך_
אני חושבת שאין לי דרך לדעת אם הסיבה שאני נגררת לאכול עוד ועוד סוכרים ברגע שרק התחלתי היא חולשת אופי, סיבה רגשית או מה שלא יהיה או סיבה גופנית ממש. אבל כיוון שזה פשוט קורה, וכיוון שנחשפתי לטענה שיש אפשרות כזאת, וגם את מסכימה ש [u]זה נכון רק לגבי חלק מהאנשים. אולי הרוב,[/u] נוח לי כרגע להכליל עצמי בקבוצת האנשים שהכלל נכון בקשר להם, ולא לקרוא לעצמי רכיכה, אם לשאול ביטוי מדף אחר שסער לאחרונה...

[u]נשירת השיער שלי הצטמצמה לכמעט כלום.[/u]
[u]כסמפטום של בריאות אני חושבת שעדיף שהוא לא ינשור בכמויות[/u]
והנה אני עם ההריון הזה ממשיכה לנשור במרץ. התינוקות שלי לא קוראים את ספרי ההדרכה...

ויום הים אכן נשמע תענוג! שירבו כמותו.

וואו, איזה יום קסום. אלו הימים האחרונים של החופש הגדול כאן ויש אווירת חג ברחובות.
עשינו קניות הכרחיות ויצאנו לים. ים אמיתי שכזה, שלא רואים בהרבה מקומות באנגליה.
הבונוס הגדול - אין חול! במקום זה יש שפע אינסופי של חלוקי נחל בכל גודל צבע וטקסטורה.
הילדים חגגו. נכנסו למים עד המותניים כי לא הבאנו בגדי ים, שיחקו בחלוקי הנחל, ואנחנו בינתיים רבצנו לנו כאילו החיים שלנו הם חופשה אחת גדולה.
אושר גדול.
מצ'רה, חשבתי עליך בגלל נאום השינה שלך, ועל כל הדברים שמייצרים חיוניות ולא מקבלים מספיק תשומת לב. אז ים. ים מייצר לי חיוניות. כמו שחני כתבה פעם שהיא נשענת על עץ כדי להיטען בכוחות חדשים, כך אני נטענת מהים. רק מלהיות בקירבתו.
וזה שאין בו חול רק הופך אותו לעיסקה שווה יותר לטעמי. אפשר לחפון ולחפור, אפשר לעצב מרבץ בכל צורה שהיא, אפשר לחפש הפתעות מהים, ועדיין לחזור נקיים לגמרי ובעיקר בלי חול בשיער. נו, סוג של גן עדן, נכון?

עדכון בוקר שרציתי להניח כאן מזמן - נשירת השיער שלי הצטמצמה לכמעט כלום. אני חושבת שלקח לזה שבוע להתאזן מאז שהתחלתי עם התזונה החיונית המדויקת. כיום זה ממש כלום עם כלום.
יש לי רעמת תלתלים מפוארת ממש אז האמת היא שמעולם לא דאגתי בגלל נשירת שיער. אבל כסמפטום של בריאות אני חושבת שעדיף שהוא לא ינשור בכמויות :-)

טל יקרה לי מאוד, תודה תודה תודה.
תודה שהחלטת להפציע כאן לפני זמן מה ולאתגר אותי בשאלות. הרצון לענות לך אילץ אותי, כמו תמיד, להתבונן מחדש במוכר והאוטומטי, ולשקול אותו שוב. האם הוא עדיין נכון? האם הוא עדיין מתאים?
תודה על הנוכחות הנעימה שלך.
תודה על המילים היפות.
תודה על היותך.
מאחלת לך חיים שלמים של חקירה. @}
אם וכאשר יהיה ספר אני מבטיחה לחזור לכאן לספר.

גוגוס,
למרות שיש עוד כמה ימים עד הפרידה, רציתי גם להגיד לך כבר תודה על הכתיבה שלך.
גם אני מהקוראות השקטות של הדפים (רוב הזמן), ומצטערת על עזיבתך. אם כי היא מאוד מובנת לי.
מבחינתי, ההיחשפות לתהליך העמוק, הרפלקסיבי, הביקורתי, והגופני מאוד שהצגת כאן, היתה לא רק מרתקת, אלא גם מעשירה ומעצימה.
קשה לי להסביר את זה באופן מדויק, אבל הרגשתי שאת פותחת חלונות ודלתות שלא ידעתי על קיומם וסוללת דרכים שלא שיערתי שהן אפשריות. וזה היה אפקטיבי למרות שהבנתי שאת מאוד שונה ממני. גם אם אלה לא הדרכים שאני יכולה ללכת בהן, ואולי דווקא בגלל זה - הייחודיות שלך מאוד ברורה - הן גרמו לי לחפש את הדרכים שנכונות עבורי ולתהות על הדרכים שאני צועדת בהן.
מאוד אהבתי גם את הסבטקסט שנמצא בדפים שלך, שעוסק בתקשורת בין אנשים ובין אדם לבין עצמו (וגופו), גירסה מורכבת של תקשורת מקרבת, שהיתה נוכחת כאן והפכה את הדיאלוג לנעים מאוד, ויותר מזה, למלמד מאוד, במובן המעשי של למידה.
מאחלת לך שנה טובה, שבה תמשיכי לטפס (בקלילות) על הרים ולהגיע לכוכבים,
ואני מאוד מקווה שאשוב לקרוא דברים שאת כותבת, כאן או במקום אחר (אולי את הספר שלך?).

עוד יום חיוני תם לו. אני שוכבת לישון בתחוש של סיפוק. כי אני עושה משהו טוב.
הייתי שמחה לו זה לא היה ניסוי אלא החיים. לו זה לא היה משהו שאני עושה אלא משהו שהוא שגרת החיים שלי.
נו, בשביל זה יש לי חיים שלמים.

הערת אגב - אחותי גרה בלונדון והזמינה אותנו לראש השנה.
בתפריט - בשר למננות הראשונות, בשר למנות העיקריות ובשר לקינוח. טוב, לא צריך להגזים.
היא הציעה שאני אביא את הקינוח :-D
אני הצעתי להכין כמה תוספות למנות הראשונות :-)
אני מתכננת סלט שומר בהדרים, סלט אבוקדו, וסלט תרד וכרישה - כולם מהספר החדש "סלטים" של רפי כהן.
מקווה שיהיה לי טעים כי זה מה שיש לי לאכול.
אני רוצה לפרסם מניפסט חגיגי לראש השנה שקורא להפרדה בין חגיגיות לבין בשר. ובעוד כמה שנים בין חגיגיות לבין בישול...

[po]יעל כו[/po] נהדרת, תודה שבחרת לצאת משתיקתך, גם אם רק לרגע. ריגשת אותי. עם המילים והסיפור וההחלטה החדשה שלך.
הלוואי והייתי מכירה את הסיפור הזה. יש לי תחושה שהוא היה ממלא אותי השראה בחזרה @}
תודה על המילים ובהצלחה בדרך שלך.

[u]אני גאה על היחס הנקי והפשוט שלי כלפיו, בלי להסתבך יותר מדי[/u]
נשמע נפלא. מבינה אותך לגמרי.
(אני אמחק)

זאת הייתי אני

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

_אני חוזרת ומציעה את ההצעה שלי, שנראית ממבט ראשון דומה להצעה הזו, אבל למען האמת שונה ממנה. לאכול שוקולד כמה שאת רוצה ולהפסיק כשתפסיקי לרצות לאכול שוקולד.
צריכה הסבר מה זה ייתן לי.
אמנם ערכתי בינתיים רק ניסוי מחשבתי, ואין לי אומץ לנסות בפועל, אבל לדעתי אם אפסיק כשארצה להפסיק
כנראה שאחר כך יתחשק לי משהו כמו מיץ תפוזים, תפוח ירוק, חסה. לא מתוך הבנה שכלית, שהגוף צריך לקבל פיצוי אלא מתוך [po]תזונה אינסטינקטיבית[/po] , אבל למחרת לא תהיה בי שום תחושת גועל למראה שוקולד חדש. להיפך._

כן ולא. לא תופיע תחושת גועל, אבל אולי תתאזני על כמות קטנה יורת של שוקולד. האיזון הנוכחי שלי הוא קוביה-שתיים עם התה. זה אם אני בוחרת שוקולד ולא תמרים או דבש.

[u]אבל הדיונים בדף שלי עוררו בי את ההכרה שזה עניין פיזיולוגי: ברגע שהגוף חשוף לסוכרים מעובדים, הוא רוצה עוד ועוד, ולכן עדיף להוריד אותם לגמרי.[/u]

שואלת - את בטוחה שאצל כולם זה ככה? לדעתי זה נכון רק לגבי חלק מהאנשים. אולי הרוב, לא יודעת, אין לי סטטיסטיקה. אבל כלל לא בטוח שהכלל הזה נכון לגבייך

[u]מאיפה באה הגאווה? היא על הקפה עצמו או על ההצלחה היפה שלך לעשות את זה בלי להתנצל ומתוך קבלה?[/u]
אני גאה בעצמי שהצלחתי לוותר על הרצון שהיה לגמרי מהראש ולא מהגוף להוריד את הקפה הזה מהתפריט שלי רק כי הוא כביכול 'מזיק' (אני באמת לא חושבת שהוא מזיק לי כי זה מעט וכי אני שלמה עם זה) גאה בעצמי שאני לא מרגישה צורך להצדיק אותו בפני עצמי ובפני הסביבה בכל מיני תירוצים , אלא פשוט עומדת מאחורי קיומו בחיי בלב שלם.
כמובן שהיה יותר טוב בלעדיו, אני באמת לא גאה עליו, על הקפה עצמו. אני גאה על היחס הנקי והפשוט שלי כלפיו, בלי להסתבך יותר מדי (אצלי זה לא מובן מאליו...)

[u]מחקי אחרי שאת רואה.[/u]
אם אנחנו כבר באווירה של גילויי לב וכנות, זה הרגע להודות בקול שאין לי מושג איך למחוק... אני כל כך מאותגרת מחשבית שמעולם לא נכנסתי כאן לכל עניני העריכות, המקסימום שאני יודעת זה לעשות אייקון של סמיילי ופרח. אבל העתקתי אז את יכולה למחוק (או אם יש מתנדבת אחרת...)

[u]אבל הערבוב הזה פה עושה לי חם בלב. כל כך הרבה דיברנו עד שלפעמים אני מרגישה שבכל אחת מאיתנו כבר יש קצת גם מהאחרות.[/u]
לגמרי (())
[u]רוצה להיות איתי על הבאר?[/u]
באארור :-)