עידכון - לפני זמן מה, תיארתי את המקרה המוזר של שמן הקוקוס בשופרסל.

בסופ"ש האחרון שלחתי באינטרנט הודעה באתר שלהם, ובו הסברתי למה תנאי האיחסון של שמן הקוקוס לא אופטימליים.
היום התקשרה עליי מנהלת מחלקת GREEN, ודיברה איתי לא מעט זמם. מתברר שהמיקום של שמן הקוקוס נבחר בכוונת תחילה כך שיחשף לאור כמה שפחות, רחוק מהמנורות ולא במדף העליון. למרות זאת שמן הקוקוס התקלקל, כי עדיין צריך למכור איכשהו. והמנהלת המקסימה אמרה שלרוב השמן נמכר מהר (אמת טהורה. נתקלתי בשמן בעייתי פעם אחת בלבד) ושמעכשיו היא פעם בשבוע תבדוק את מצבו של השמן.

תזכורת לעצמי - מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

קניתי מיצים של ספרינג בקופסאות של ליטר.
בעיקר מיץ אגסים שאני אוהבת. ומיץ מנגו ומיץ אפרסקים. ואז ראיתי שמיץ האפרסקים לא טעים לי.

ואז אמרתי לעצמי, כמו שהיו אומרים הוריי במקרה כזה, שאני אסיים את האפרסקים ואז אוכל לשתות מיץ אגסים טעים. ואז אמרתי לעצמי - בשביל מה אני אשתה מיץ אגסים עכשיו. ואז חשבתי, זה לא מיץ אמיתי, אני שותה את זה כי זה טעים. זה לא של ההורים שלי, זה מהכסף שלי. אני יכולה פשוט לזרוק את זה. אני לא חיבת לשתות אם אני לא רוצה.

מיץ האפרסקים עומד לבד בפינה. ומי יודע, אולי הוא באמת יגיע לפח האשפה.

גוגוס, לרשימת זכויותיך בעולם מתווספים מלפפון מקולקל שנרק לפח, חלב חמוץ שנשפך במקום להישתות (לדעת הורי חלב חמוץ הו לא מקולקל, הו אמקולקל רק כשהוא מר) וסלט שהתקלקל כשהתקלקל לנו המקרר ונזרק לזבל גם הוא.

|פרח|

האתר לא היה ועבר כמעט שבוע...
לא הצלחתי להחזיק עם תזונה חיונית במיוחד...
קצת קשה לי לסכם אבל, הגעתי למסקנות - שיש המון הרגלים שצריכים להשתנות ושקשה לי יותר לשמור על תזונה כזו כששני הילדים בבית כל היום (להבדיל מכאשר הגדולה בגן) , שלהכין סלט זה לא הרבה עבודה אבל כשמכינים כבר ארוחה לילדים , נורא קל להתפתות ופשוט להצטרף אליהם - זה פחות עבודה. מצד שני - כשבונים על סלט אז פחות מבשלים שזה נחמד . כשאני אוכלת ארוחות סלטים מפנקים יש לי פחות צורך לנשנש , פחות צורך בפחמימות ובבישולים. מחפשת את ההזדמנות הבאה לימי חיוניות כי אין ספק שזה עושה טוב ועשה לי טוב גם ברמה הרגשית.
בכל אופן אין ספק שהדף הזה עושה חשק ומעלה מוטיבציה והיה מאוד חסר פה בימים האחרונים...

הסיכויי שאנחנו מקבלים עוף ששוה לאכול שואף לאפס, כי עוף ששווה לאכול הוא עוף אורגני שגדל בחופש, ואכל אוכל שהוא ליקט בעצמו.

האמת שאין היגיון צבאי אחד. היה אצלנו סיפור ביחידה, במקום ללכת לאפסנאות ביחידה כדי לחדש חתימה על ציוד, חידשו חתימה במייל. חסכו זמן וכוח אדם לכולם. ואז באה ביקורת כלל צהלית ליחידה, ואמרה, מה פתאום שכל צהל מתנהג בצורה בזבזנית, ואתם פתאוןם תתחילו לחסוך? תתחילו לבזבז מיד! ומאז אנו שוב נאלצים לכתת רגלינו לאפסנאות פעם בחצי שנה.

כך שזה אנחנו נגד צהל, מכופפים את הכללים איפה שרק אפשר. מנסים.

אה... אבל שימי לב שאיכשהו ההגיון הצבאי תמיד עובד נגד הגוף.
אצלנו היה מותר להוציא דברים מחדר האוכל (לא היתה בעיה לקחת אוכל החוצה על צלחת) אבל האוכל לא היה ראוי. אצלך האוכל ראוי (לטענתך) אבל מותר לאכול אותו פעמיים ביום.
ואגב לא מתקמצנים... התיאוריה הכלכלית הכי בסיסית גוזרת שלמי שיש כוח קנייה אדיר אין צורך להתקמצן על הלקוחות שלו. הוא פשוט מתקמצן מול הספקים. הסיכוי שאתם מקבלים עוף ששווה לאכול הוא נמוך מאוד בעיניי. שמחה שאת מבסוטה מהמרק

אני יכולה לאכול כמה פירות שבא לי. בתוך חדר האוכל. אסור להוציא אוכל מחדר האוכל באופן כללי. בשביל השומרים יש כמו מקרר נייד כזה. כזה שיוצאים איתו לטיולים.

כל אוכל שלא בשעול הארוחות הוא אוכל שצריך להגניב. ומה לעשות שלאכול פעמיים ביום זו לא צורת התזונה המועדפת עליי?

ואצלנו לא ממש מתקמצנים. להפך. יש לנו את אחד המטבחים הטובים יותר בכל הצבא

אצלנו אפשר לבקש עוד מנה של בשר, ונותנים.
אבל את הפירות צריך להגניב...
עולם מוזר. כשאני הייתי בצבא לא נתנו עוד בשר כי בשר היה יקר. עוד אי אפשר היה לקנות אצל רמי לוי עוף שלם בשקל.

טוסטים. איכס!

לפני כמה שבועות עדיין חשבתי שטוסטים זה מעדן. טוסטים של הבית, לא של חד"א. ואז החלטתי לנסות להכין טוסט עם שמן קוקוס, ויצא לא טעים. חשבתי, אולי זה בגלל הקוקוס, וניסיתי להכין שוב, הפעם עם חמאה. יצא עוד יותר מגעיל. מאז אני נגעלת מטוסטים. (והנה עוד שינוי קטן בתזונה, שנובע מהאמונה שאם אני אוכל מספיק פעמים דבר לא בריא וטעים, הוא יהפוך ללא טעים).

דווקא אים בעיה עם רכבים, ויש אנשים שכל יום אוכלים מחוץ לבסיס. לרוב בקבע - להם יש כסף.

מה זה שניצלים אמיתיים? אצלנו מהבשר האכיל יחסית יש חזה עוף והודו, וכרעיי עוף. מדי פעם יש בשר בקר, אבל הוא דוחה ואני לא מתקרבת עליו. יש גם שניצלים וכל מיני קציצות מפוקפקות.
אצלנו אפשר לבקש עוד מנה של בשר, ונותנים, אבל הבשר שנחשב שווה נשמר למנה ראשונה, שישאר לכולם. ואני בכל מקרה מעדיפה עוד מרק. יש לנו מרק עדשים מצויין.

בכל התקופה הזו , כל רעב היה מלווה בכאבי בטן קשים. בבום
אולי פעם , כשאנשים לא הסתובבו עם עודף משקל , רעב היה נחווה בצורה כזו ואולי משם בא הפחד מהרעב?
יכול להיות... אני חושבת שפחד מרעב יכול לבוא מהמון דברים. גם מאלמנטים תרבותיים אבל גם מהבית בלי כל קשר.
כשקראתי אותך על הודו ועל זה שכתבת הייתי רזה מאוד מאוד. תת משקל. זה לא היה מעודף בריאות תהיתי אם לא היה שם מצב של חוסר הקשבה לסימנים המוקדמים של רעב כך שמה שהרגשת בפועל היה כבר המצב הקיצוני שלו. זה קורה לי לפעמים בימים שאני מאוד עסוקה וכל פעם שמשהו שם מרים את הראש אני משתיקה אותו מכל מיני סיבות ואז מה שאני אזכור בסוף זה שפתאום תקף אותי רעב נוראי ממש כואב. אבל במחשבה אחורה זה לא באמת היה ככה.

אנחנו צריכים להיות רעבים לפני שאוכלים. כמה פשוט ,הא?
הכי פשוט שיש. בהחלט.

אישה, אהלן! בהצלחה בהתגנבות יחידים שלך. לגנוב דברים שווים ממטבח צבאי זו מצווה. יש לי היסטוריה ארוכה בזה אבל היא רלבנטית לימים שבהם מה שהיה שווה בעיניי זה גבינה צהובה אלוהים, כמה טוסטים משולשים אכלנו אז. בוקר צהריים וערב טוסטים משולשים עם גבינה צהובה. וכשלמישהו היה אוטו יצאנו מהבסיס לקנות בורקסים בקילגורמים כי כמות הגבינה הצהובה הזו היתה עוד זקוקה לתיגבור. לקחת פירות לא עלה בכלל על דעתי

אחד הזכרונות המצחיקים שלי מהצבא זה שכל פעם שהיו מגישים שניצלים (אמיתיים, לא כאלה מוכנים מראש) האחד שהיו נותנים הספיק לי לשן אחת. לבנים היו נותנים את הגדולים או שניים ומצרפים גם מבט כזה של "תאכל, תאכל" ולבנות היו נותנים אחד. מצאו להם עם מי להתעסק באפליית נשים... כשהדודה היתה מסתובבת הייתי מרימה עוד אחד עם המזלג. הייתי בטוחה שאם הדודה לא רואה אז אף אחד לא רואה. ואז בסיום הקורס הצוערות שלי עשו עלי מערכון שגילה לי שהן ראו טוב מאוד ובמקום לאכול ולקשקש בדקו מה המפקדת שלהן לוקחת לצלחת. כל מיני ערכים גדולים שעמדו אז במוקד הקורס קיבלו תפנית מעניינת מאוד...

אוף, אני כל כך מקנאה בכן!
מסכימה עם כל מה שאתן אומרות, ונאלצת להסתפק בארוחות קבועות בחדר אוכל צבאי ומבצע מיוחד להגנבת פירות מחדר האוכל.

תודה.
מודה שאני יותר מפחדת מלהרגיש את העייפות מאשר להרגיש רעב...
אבל היום התחלתי גמילת לילה עם הקטן , אז אולי בקרוב אני אוכל להפרד מעט מהקפה או לפחות לדחות את שתייתו... אגב- אני לא כל יום שותה אותו מייד כשאני מתעוררת. אם התעוררתי מאוד מוקדם בבוקר , אני לרב אחכה שעה- שעתיים עד שאשתה. ואני לא רעבה בנתיים. אני גם שותה את קפה ללא חלב , כך שזה פחות "משביע".
בכל אופן מאוד התחברתי לכל מה שאמרת על הפחד מהרעב. כשהייתי בטיול ארוך בהודו, לפני כבר יותר מעשר שנים, הייתי רזה מאוד מאוד. תת משקל. זה לא היה מעודף בריאות אבל לא היה עלי גרם של שומן. בכל התקופה הזו , כל רעב היה מלווה בכאבי בטן קשים. בבום. אז למדתי להסתובב עם קרקרים בתיק כדי שיהיה לי למקרה שאין אוכל באיזור.
אני חושבת , שאולי פעם , כשאנשים לא הסתובבו עם עודף משקל , רעב היה נחווה בצורה כזו ואולי משם בא הפחד מהרעב? איך את אומרת? מחשבה חצי אפויה, אולי אפילו רבע..
בכל מקרה כשאני אוכלת נכון אני גם מרגישה רעב מידי פעם ואני אוהבת את התחושה ומאוד מסכימה שכשאנחנו צריכים להיות רעבים לפני שאוכלים. כמה פשוט, הא?

סגולה יקרה... איזה ימים עוברים עליך. ממש מרגש לשמוע. קראתי וחייכתי לעצמי ובעיקר שמחתי בשבילך.
שפע של מודעות ובעקבותיה - שפע של בריאות.

מילה לגבי ארוחת הבוקר - אנא השליכי את תחושת האשמה. ברגע שאת נתקלת בכלל כזה מסוג עשה/אל תעשה את יכולה לסמן אותו מייד בביטול. איפה שאין שאלה התשובה לא מעניינת בכל מקרה. אני בעד שאלות, כולל כאלה שכבר שאלנו וענינו עליהן. אני בעדן הרבה יותר משאני בעד התשובות.

אני רואה על עצמי בשבוע האחרון עד כמה ארוחת הבוקר מיותרת לי. אני לא באמת רעבה בשעות האלה. הרעב שלי מתעורר ברצינות רק לקראת עשר ואני מאוד משתדלת לאכול רק אז. זה אחרי חיים שלמים של אכילת בוקר פשוט מתוך הרגל ואיזו מחשבה קדימה שאני לא רוצה להיות רעבה אחר כך. כאילו שלהיות רעבה זה איזה דבר גרוע שצריך להימנע ממנו. רעב הוא איתות, וכל הזמן שלא נותנים לו להפוך לסימן מצוקה, הוא חשוב ומועיל.
בכל העיסוק הנוכחי שלי עם כמויות אני הרבה מאוד פעמים רעבה. אני לומדת כבר לאורך תקופה ארוכה לפענח סימני רעב, לצפות לבואם ולהשקיט אותם בזמן הנכון ועם הכמות המתאימה.

אני חושבת שזה ממש מזכיר הנקה. בתור אמא שהניקה הרבה שנים אני יכולה לומר שאני מנסה לעשות עכשיו בשביל הגוף שלי את מה שעשיתי עבור הילדים שלי בטבעיות גדולה. נתתי אוכל כשהיו סימני רעב. חיכיתי לסימנים הקטנים והעדינים שאומרים שהגיע הזמן. זה אומר שהילדים שלי הרגישו הרבה פעמים ביום רעב. אבל זו הפכה להיות מילה כל כך מגונה... למה, בעצם? כמו שרציתי שהילדים שלי יחוו עייפות כלשהי לפני שאני משכיבה אותם לישון או לחץ בשלפוחית לפני שאני מפשפשת אותם כך רציתי שירגישו רעב. ומה שטוב להם בגיל קטן כל כך טוב גם לי לכל החיים.

אותו דבר איתנו. לאכול כאשר הגוף מאותת. כדי שהוא יאותת אי אפשר להאכיל אותו כל הזמן ובטח שלא בזמנים קבועים אחרת אין לו סיבה לאותת. ואיזה איתות הוא יכול לשדר חוץ מתחושה של רעב? מי שמפחד להרגיש רעב משתיק משהו באופן קבוע ומתמשך. אני חושבת שזה חבל מאוד.
אני מתרגלת בעצמי להרגיש הרבה פעמים רעב לאורך היום וברגע שנפרדתי מתחושת האיום שטבעו בי מול הדבר הזה אני מוצאת בזה הרבה הנאה. כמו בכל שיחה נעימה עם הגוף שלי.

ומילה אחרונה לגבי הבוקר שלך, ומתנצלת אם כבר אמרתי. לא מתכוונת לנג'ס לך אבל אין לי כוח לבדוק אם זה כבר עלה. הקפה. לא מטיפה חלילה נגד אבל כן מזכירה שקשה לדעת משהו על הגוף בנקודה מסוימת בזמן אם את שותה קפה. אולי שווה לבדוק את זה. לא צריך להיגמל מקפה כדי לבדוק. אפשר, אם את סקרנית, לדחות את שתיית הקפה ולראות מה עולה כשהוא איננו שם. אולי תגלי שאת בעצם כן רעבה ולפחות תדעי מה הגוף שלך מבקש. אחרי זה תשתי את הקפה שלך ותרגישי גם מסופקת וגם יותר חכמה

שמחה לכתוב כמה דברים טובים שקרו לי ...
כששאלתי על כמה זמן לוקח להכין סלט... עוד לפני שראיתי את התשובה אכלתי לצהריים סלט, חתוך כזה קטן וחשבתי לעצמי שזה באמת די קל. הסלט היה כתוספת לאוכל מבושל . התחלתי ממנו וחשבתי כמה הוא נעים ורענן ומרגיש לי מלא חיים ואז טעמתי מהמבושל וחשבתי על ההבדל - רך כזה , מנחם . כבד. בסוף כמובן שאכלתי את כל המבושל כי גם הוא היה טעים אבל נשארתי עם החוויה הטובה מהסלט.
אתמול עבר עליי יום מאוד ארוך ומעייף. יום קלאסי להגיד לאיש - בוא נזמין איזה משהו ולהרקב על הספה עם מנת נודלס וקינוח ולהתבאס על עצמי כשאני בקושי נרדמת מאכול הכבד... לא רק שלא אמרתי לו , אלא כשהוא הציע סירבתי. הכנתי לנו מנה קלילה של ירקות מוקפצים עם מעט טופו ואגוזים ולקינוח אכלנו הרבה פירות. אמנם גם אכלתי 3 קוביות שוקולד אבל אני אומרת לעצמי שזה ממש לא נורא יחסית לקינוח שהייתי אוכלת אחרי מנה כבדה בתסריט אחר. ולא היה לי קשה לסרב לתסריט האחר , פשוט ממש לא התחשק לי .
היום התעוררתי בבוקר ושתיתי קפה בלי כלום ליד. חשבתי לעצמי כזה שזה מדוייק לי להתעורר עם משקה וללא אוכל ליד ושתמיד אני מרגישה עם זה אשמה כי אומרים שחייבים לאכול משהו קטן כשמתעוררים. כשהאיש והגדולה יצאו ליומם נשארתי עם הקטן וחשבתי להכין לנו ארוחת בוקר - ביצה , לחם אבוקדו. פתחתי את המקרר ומולי הייתה קופסה מלאה בעלים טריים ששטפתי אתמול כשהיום הארוך התחיל וחשבתי שאכין סלט... אז חתכתי קצת עלים (בידים:-)) גזר,עגבנייה , חצי אבוקדו ,כמה תותים שקרצו לי מאתמול במקרר אגוזים מעט גבינת פקורינו מגורדת מעל והופ- סלט. איזה כיף זה היה משביע ונעים וגרם לי להרגיש פשוט מעולה. כשהייתי רעבה שוב אכלתי בננה וחצי , קצת אגוזים , תמר (לא בבת אחת..) .. וכשחזרתי הביתה לארוחת צהרים , אמנם לקחתי כמה ביסים מלחם (הגדולה הכינה חלה בגן...יאמי) אבל אכלתי את אותו הסלט קצת גדול יותר לצהריים. הפעם פינקתי בגבינת קממבר. אהמ... לא יודעת אם זה נחשב הכי "חיוני" אבל זה היה ממש טעים. וגם נעים.
משמח.

עוברים עלי ימים טובים מאוד. אני מטפלת בגוף שלי היטב (רצפת אגן, יוגה, ריצה) ואוכלת ממש ממש מדויק. כן, כן, גם ברמת הכמויות.
למדתי להכין שייק בכמות מדוייקת לגמרי אבל הסלט עדיין ענקי ועדיין נאכל בשתי נגלות.
מה שאני שמה לב אליו זה שהכמויות לא קרובות אפילו לבוא לי באופן טבעי.
אם אני מכינה משהו וחושבת על משהו אחר יצא לי שוב גדול מאוד. אם אני אוכלת ומהרהרת במשהו אחר אני אוכל יותר מדי ואשים לב מאוחר מדי.
החלק היפה הוא שהמאמץ, שהוא החלק הפחות חביב עלי, ממוקד בלהישאר מודעת ולא בפעולה עצמה.
ברגע שאני מודעת זה בא בקלות רבה.
זה לא דבר טריביאלי כמו שזה נשמע. אני זוכרת תקופות ארוכות שבהן הפעולה עצמה היתה במאמץ. יכולתי להיות מודעת ולרצות לעשות דבר אחד אבל כשבאתי לעשות אותו הרגשתי כמה זה קשה לי. כאן זה אחרת. הקושי הוא להישאר מודעת. כשאני מודעת הכמויות המתאימות כל כך משמחות אותי עד שזה בא לי ממש בקלות ואין לי שום צורך יותר לאכול המון.
אתמול גם ניסיתי שוב את התרגיל של לעצור להתבונן ברגש ושוב הוא עבד יפה וחיסל לי בשנייה את הצורך במשהו מתוק.
ראיתי בערב שאני עצבנית ומחפשת מתוק. עצרתי לרגע ושאלתי מה קורה לי ומצאתי כעס. כעסתי על עצמי ועל כמה רגעי הורות ממש לא מוצלחים. הסתכלתי על זה, אמרתי לעצמי "כפרות", ואז נעלם לו הכעס וגם החשק למתוק.
אלוהים, כמה שזה קל!

סימתי את היום בצפייה בסרט FOOD MATTERS
מבחינה קולנועית זה סרט איום ונורא. ממש תת רמה. עם כל מיני המחשות כמו בסרטים חינוכיים לבני נוער. מבחינת המסר הוא לא חידש לי כלום אבל חיזק את הכיוון הכללי שלי. בלבי קיוויתי שהם צודקים ושזה הכיוון שאליו העולם הולך, ולו בגלל שאין באמת ברירה אחרת.

חוץ מזה מגיבה כאן לסרט שמישהי הדביקה בדף על תזונת פליאו. לי אין דבר וחצי דבר עם תמיכה בסגנון התזונה הזה, ובכל זאת לא יכולתי שלא להתרגז מאוד מהסרט העלוב הזה. גם בגלל שהמסר שלו הוא "תאכלו עמילנים", כאילו שאם לא אוכלים בשר כל היום לא נשאר שום דבר אחר שישביע אותנו לבד מעמילנים, וגם בגלל המרצה המצולם שהוא התגלמות הדמגוגיה במירעה. בהחלט לא עושה שירות טוב למי שמחפש טיעונים שחותרים תחת הפליאו.

ובאופן כללי יותר זה עורר בי מחשבות לגבי הצורך להטיף לאחרים ולשכנע אותם בצדקת דרך כזו או אחרת. מצד אחד אני לגמרי מבינה את זה. מצד שני נורא קל לי להבחין בין אלו שפשוט רוצים לחיות בעולם טוב יותר ובחברה בריאה יותר לבין אלו שפשוט אוהבים כוח ושליטה (כלומר, לומר לאחרים מה טוב עבורם ומה נכון).

_אני דווקא נהנית לקרוע את העלים ביד...
את זה אני יכולה ממש להבין._
גם אייל שני

אני דווקא נהנית לקרוע את העלים ביד...
את זה אני יכולה ממש להבין.

הי מצ'רה, תודה על התשובה. אני דווקא נהנית לקרוע את העלים ביד...
אבל באמת אנסה היום לחתוך את העלים בסכין - אם זה יקצר את הזמן עד לסלט כדאי לתת לזה צ'אנס!

אתן חותכות את העלים בסכין?
כן. תמיד.
לחתוך בסכין לא הורס שם משהו?
לא. אבל חשוב שהסכין יהיה חד.
לקרוע עלים ביד זה סתם פלצנות או אמונה טפלה לדעתי. אלא אם נהנים מהפעולה עצמה.

_הדבר הזה שקרה אכזב אותי. רציתי משהו והוא לא יקרה. זה היה ממש ממש קטן אבל בכל זאת מאכזב.
ברגע שהבנתי את זה נעלם לי בפוף החשק לאוכל מבחוץ._
איזה כיף! שמחה לשמוע.

לא בטוח שזנחתי לגמרי את הצורך בשלמות
לא בטוח שצריך לזנוח אותו לגמרי. אני בטוחה שיש בזה גם צדדים שתורמים לך והבדיקה והמודעות אמורות לאזן בכל מצב את הצורך בשלמות מול צרכים אחרים.
זה באמת נפלא.

כן. זה באמת ממש טוב. לא בטוח שזנחתי לגמרי את הצורך בשלמות, אבל הבדיקה והמודעות שם, וזה בתנועה. וזה נפלא, כי לדעתי זה עצר אותי בכ"כ הרבה דברים, גרם לי לא להתחיל בכלל, לא לזוז (כי זה לא יהיה הכי טוב, אז עדיף לוותר) - ועכשיו לאט לאט משהו מתחיל לנוע.

נחמד, נכון
לדעתי, הרבה יותר מרק "נחמד". זה נשמע ממש ממש טוב. כמו איזו פריצת דרך ובדיקה מחודשת של התשובה לשאלה "מי אני?"

רק שאני חושבת שעם מידת השלמות הזאת אני בהחלט מתמודדת לאחרונה, לשמחתי. למשל בכתיבה כאן - פעם לא כתבתי בכלל בשום מקום באינטרנט, מהחשש שאכתוב איזה משהו מטומטם (ואז זה ישאר שם כהוכחה לטמטום לדיראון עולם).
או שאתמול נסעתי לאיזו פגישה והיו פקקים וראיתי שאני מאחרת - פעם הייתי נלחצת ממש שאני לא מגיעה בזמן. אתמול - זה היה לא נורא מבחינתי.
וגם באוכל - הנה, היום - קראתי את כל הדיון הזה על הכנת הסלט והחלטתי להכין סלט לצהרים (גם לא היה לי משהו מבושל זמין כתחליף), אבל בגלל שהעלים עוד לא היו שטופים - שטפתי כמה, אבל השתמשתי בפחות עלים מבדר"כ, וגם פחות פירות. ובאמת לא יצא סלט מדהים... אבל לא נורא. ולארוחת ערב, שוב רציתי סלט, אבל הבנתי את מגבלות הזמן ולכן במקום הסלט הגדול - הסתפקתי בסלט הפשוט והמהיר של עגבניה-מלפפון-גזר-בצל + חביתת עין. וזה היה מספק. וזה היה תחליף מספיק טוב כדי שאשבע וארגיש טוב ולא אחפש שטויות אח"כ. נחמד, נכון

והנה, תפוזית יקרה, סיפור קטן בשבילך. שתדעי שאת לא לבד, שאלו דברים קטנים מאוד, ושיש לך כוח להשפיע מיידית על החיים של אחרים רק בזה שאת משתפת בכנות ובפתיחות באלו שלך.

לפני שעה בערך הרגשתי רעב קטן. אכלתי נורא מוקדם ונהייתי רעבה שוב אבל בטח לא לארוחה.
ירדתי למטבח ולקחתי תמרים. רציתי עוד משהו. בחשק שלי היה משהו מיימי, נגיד, ענבים. אבל, אויה, הענבים הגיעו באריזת פלסטיק שנמצאת בתוך עוד אריזת פלסטיק ובשביל לאכול מהם אני אצטרך להוציא את זה מהמקרר, ולהתחיל לקרוע עטיפות. מלאכה קשה מאוד שהיתה לוקחת לי בערך... שתי שניות.
אגוזי המקדמיה, לעומת זאת, נגישים יותר. קופסה, תיק תק, ויש חופן ביד. וזה גם טעים אש. ומנחם כזה ונעים...
אבל מה? בכלל לא קרוב למה שהגוף שלי ביקש. אפילו ההפך.
כבר הלכתי למקדמיה אבל אז נזכרתי בשיחתנו זו שהתנהלה שנייה וחצי לפני ואמרתי לעצמי נו, באמת...
האחד לוקח שנייה בעוד השני שנייה וחצי.
והוצאתי לי ענבים. ועכשיו טוב לי ונעים לי בגוף ואני שולחת לך את תודתי.

שכחתי לציין שאני עושה את זה מטעמי כשרות...
אה... בהחלט משנה את התמונה. אבל, כמו שאת כותבת בעצמך יתכן שאיפשהו באזור הסלט מסתתרת גם התמודדות אישית
אני חושבת שבכל מקום שבו יש פער בין מי שאנחנו רוצים להיות למי שאנחנו בפועל יש התמודדות. בעיקר אם נדמה שהפער נורא קל לגישור אבל איכשהו זה לא קורה.
תזכורת חשובה - לא עם כל המקומות האלה חייבים באמת להתמודד.

חששתי שכך תעני לי לגבי העלים... רק ששכחתי לציין שאני עושה את זה מטעמי כשרות... אז עם כל הרצון לאכול אדמה וכמה חרקים בדרך - אני נאלצת להתעסק בכל השטיפות האלה.
(ושלא תחשבי שאני מהמדקדקים... כי עם כל הכבוד לשטיפות שלי אני בטוחה שיש כאלו שזה לא מספיק טוב עבורם, ואפילו במשפחה המורחבת שלי לקח זמן לא מועט עד שהפנימו שזה בסדר לאכול עלים אורגניים שטיילו עליהם חרקים!)
בקיצור, זה אחד הבאגים שכרגע אין לי דרך להימנע ממנו
<אבל יתכן שאיפשהו באזור הסלט מסתתרת גם התמודדות אישית עם הנושא של מידת השלמות - צריכה לחשוב על זה...>

תפוזית יקרה, הדרך הכי קלה להתמודד עם הבעיה שאת מציגה היא להחליט מראש מה חשוב.
אם במקרה חשוב לך שיהיה סלט אז עזבי את כל השאר שנוגעים למידת השלמות של הסלט.
אני למשל לא שוטפת בכלל עלים אורגניים. רק אם יש חול רציני. חול מועט אני לא טורחת גם כן.
(אם לא תגלי אז אני אספר לך שגם את הלא אורגניים אני לא שוטפת אבל זה אסור להגיד בבאופן אז אני לוחשת רק לך באוזן)
סכין כן או לא? עזבי. תעשי מה שיותר קל לך.
ואני ממליצה בחום להניח לכל ההתעסקות המוקדמת עם העלים. זה הופך אותם כאילו ליקרי ערך. צריך לטפל בהם ולדאוג להם ולשמור אותם. בסוף לא רוצים לאכול. שלא ייגמר מהר וניאלץ לשוב על כל הרוטינה מהתחלה...

גוגוס, ממש נחמד הניסוי הקטן שעשית. ניסיתי לעשות את זה לפני שבועיים, כשהייתי בניסוי השוקולד שלי, ובמקביל צץ משבר קשה ומעיק רגשית. אבל אז ניסיתי בכל כוחי כל הזמן לא "להיכנע" לרצון להתנחם בשוקולד, כי זה לא היה משהו שנפתר בקלות. וכאן מה שאת מתארת זה שבכלל לא צריך להילחם ברצון הזה, אלא פשוט להתייחס לרגש. ומבחינתי זהו עוד חידוד של אבחנה חשובה - כמו שמישהי כתבה כאן (לא זוכרת מי, סליחה...) - שזה קל יותר כאשר נותנים את הלגיטימציה לאכול את הדבר שמשתוקקים אליו (כלומר, ההבנה שאם ארצה - פשוט אקח ואוכל).

ואפשר רגע לחזור אחורה, לעניינים הפרקטיים שעלו פה? ומצטערת על הטרחנות...
סלט מפנק אני מכינה בחמש דקות.
טוב, אז אצלי זה תמיד בעייתי. אולי זה קשור גם לכמויות שאני מכינה (גדולות מדי?). אבל עלים אצלי גוררים הרבה הרבה התעסקות! קודם כל, לשטוף ולנקות טוב ולייבש אותם - זה ה-מ-ו-ן עבודה וזמן!! אז בדר"כ אני עושה את זה בבת אחת, כלומר - שוטפת ומשרה בכיור את כל העלים מכל הסוגים, ואז מתחילה לנקות אחד אחד ולייבש, ולשמור בקופסאות סגורות במקרר. זה חוסך כמובן את הזמן הזה לפני הסלט.
אבל כאן יש עוד עניין - (קטנוני משהו) אתן חותכות את העלים בסכין? לא יודעת, לימדו אותי פעם שעדיף לקרוע עם הידיים, וזה מה שאני עושה... לחתוך בסכין לא הורס שם משהו? כי אולי זה באמת יותר מהר ועדיף? ואני מעדיפה לחתיכות יחסית קטנות, אז אפילו שהכל כבר שטוף זה לוקח זמן...
כלומר, סלט פשוט של ילדים עגבניה-מלפפון-גזר-בצל נגיד, באמת לוקח לי חמש דקות, אבל הרבה יותר כיף לי סלט עם המון עלים ופירות... וזה לוקח הרבה יותר מחמש דקות. אז יוצא שלפעמים אני מוותרת על הסלט באמת בגלל הזמן

מקדמיה, עשיתי עכשיו את הניסוי של הגברת מהסרט שצירפת. זה היה ממש נהדר.
קרה משהו היום בערב. משהו קטן מאוד.
כמה דקות אחרי שהבנתי את זה פניתי לאיזו משימה מייגעת.
בסופה התחלתי לפנטז על אוכל מבחוץ.
החלטתי לעצור ולשאול את עצמי מה קרה פתאום שבלי להיות רעבה אני פתאום חושבת על אוכל מבחוץ.
חיפשתי רגש ומצאתי. אכזבה.
הדבר הזה שקרה אכזב אותי. רציתי משהו והוא לא יקרה. זה היה ממש ממש קטן אבל בכל זאת מאכזב.
ברגע שהבנתי את זה נעלם לי בפוף החשק לאוכל מבחוץ.
נחמד מאוד ומשמח. וגם קל. אני אוהבת קל.

והנה פתאום זה חלף, כך מעצמו, בלי שעשיתי דבר.
נהדר, עדינוש. סחטיין על הסבלנות שלך לעצמך. כל כך שמחה בשבילך.

הייתי מצליחה לקשור את זה לכל מיני דברים.
מעבר לזה שבעיניי את חדת ראייה עד מאוד (ועוד יותר מזה - חדת תחושה), אני לא בטוחה שהמהלך הזה של יצירת הקשרים מצדיק את עצמו. אני אפילו חושדת שהקשרים האלה מאריכים את פרק הזמן שנדרש כדי לצאת מזה. לדעתי המעודכנת - אם צפה תובנה מעצמה היא בטח שווה משהו. אם לא צפה תובנה אין טעם לחפש אותה. זה בזבוז אנרגיה ויש סיכוי גדול שהיא תהיה מאולצת.

אהבה מרובה מאוד גם לך. את חסרה לי מאוד. הרבה פעמים כשהגוף שלי מאוד נוכח אני תוהה - מה עדינה היתה אומרת על זה...

כרגיל פותחת ורואה רק את הפוסט שנול מול עיני (אין זמן ליותר מזה!) וזה במקרה היום יצא על הפוסט האחרון.
אז רק רציתי לשתף אותך שהיולי איזה שבועיים של כל כך הרבה סטיות בעניין המזון. כל הזמן רציתי לאכול מתוק, ובצקים, ואכלתי המון אחרי שש בערב וגם באמצע הלילה כשהתעוררתי... וכל יום שמעתי את הקול המקסים שלך מזכיר לי לקבל את זה כמו שזה, בהתבוננות בלבד ולא להילחם. עם הבנה שיש כאן איזשהו צורך.
והנה פתאום זה חלף, כך מעצמו, בלי שעשיתי דבר.
ואתמול והיום אין לי שום cravings מיותרים (שכבר הספיקו להחזיר לי קנדידה ועייפות). אין לי תיאבון אחרי שאני אוכלת ארוחת ערב. הכל נרגע.
אני בטוחה שאם הייתי חדת ראייה כמוך הייתי מצליחה לקשור את זה לכל מיני דברים - אבל אני לא

חוץ מזה יום אחד קראתי את המשפט הזה שלך
_אני רואה שזו שאלה עתידית. שאלות עתידיות חסרות תוחלת נוטות להכביד. כשיש מה שאני צריכה ואני אוכלת כמה שאני צריכה אני נשארת באיזה סוג של הווה.
זו קלות של התודעה הרבה לפני שזו קלות של הגוף._
משפט גאוני (כמובן מתחבר לאקהרט שלנו) והוא מלווה אותי כל יום ונותן לי שלווה בכל מקום שמתעוררת דאגה.
אז - תודה תודה ואהבה מרובה

משתפת שאתמול היה לי יום כל כך מוצלח עד שאני מאחלת לעצמי עוד אחד כזה היום.
אכלתי סופר מדויק בכל המובנים, תרגלתי את רצפת האגן שלי ממש לאורך היום, עשיתי יוגה בבוקר ורצתי בערב מרחק כפול מזה שאיתו התחלתי.
איזה כיף וביחד עם היום המעולה הזה כל המחשבות התחילו להתבהר לי והרגשתי שאני זזה.
יום מקסים לכל הנמצאות.

את לא אוכלת אחרי שמונה בערב??
לרוב אני לא אוכלת אחרי שש בערב. אבל היום יצאתי לרוץ וידעתי שאהיה רעבה אחרי זה, נוכח מה שאכלתי בשאר היום, ולכן שמונה.

מה שקורה לי בארוחות עם הילדים שאני אוכלת תוך כדי להאכיל , להגיש לנקות וכו'... שיוצא שאני אוכלת מהר ויותר.
יקירה, לכל דבר הזמן שלו. עד לא מזמן גם אני התקשיתי מאוד לאכול מתי שהתאים לי. אבל קטנתי בת שלוש והחיים שלי מקבלים לאטם צורה אחרת שמאפשרת מה שקודם היה אפשרי פחות
בטוחה שגם תורך יגיע. ועד אז הסירי דאגה, אני בטוחה שהחיים שלך עמוסים מאוד גם בלי לדאוג לדברים כאלה. כשיגיע זמנם להסתדר את כבר תדעי. אני בטוחה. אין לי כוונה לרפות את ידייך אבל אני באמת לא יכולה לעודד אמא עסוקה לקחת על עצמה משימות נוספות שקשות לה כרגע. זוהי שעתן היפה של המשימות הקלות.

נורא קשה לי למצוא זמן לחתוך סלט כזה באמת מפנק...
דווקא פה אני מתעקשת כן לומר משהו. סלט מפנק אני מכינה בחמש דקות. ואני יודעת את זה כי הרגע הכנתי אחד כזה. אם אין לך חמש דקות זה בסדר גמור. עזבי. אבל אם את כן רואה חמש דקות ששוות את זה אז למה לא, בעצם?
כשזמני קצר אני קוצצת שתי עגבניות לתוך ערימה של עלים קצוצה גס מאוד (חסה, כוסברה, תרד, רוקט), קצת לימון ושמן זית וזהו. אם הדברים טריים - אני לא יכולה לחשוב על משהו מפנק יותר בזמן קצר כל כך. אם יש לי עוד דקה אני אזרוק פנימה לחי של מנגו, קצוצה עם הקליפה (כי לקלף זה עוד דקה). או שלושה תותים. ואז הפינוק כבר לא ניתן לוויכוח אפילו בלי קשר לזמן שהושקע.

שיהיה לך בתאבון ובעיקר - הורות מענגת @}

מעניין הסרטון , אהבתי.
גוגוס- את לא אוכלת אחרי שמונה בערב??
אני משתדלת שלא לאכול אחרי אבל מה שקורה לי בארוחות עם הילדים שאני אוכלת תוך כדי להאכיל , להגיש לנקות וכו'... שיוצא שאני אוכלת מהר ויותר.
שאלה שעלתה לי במהלך הכנת אוכל לקטני למחר- אוכל מבושל זה מאוד נח. אני מכינה מראש ואז כל שנותר לי הוא לחמם ולאכול
אם אני רוצה לאכול למשל סלט לצהריים, בלו"ז שלנו , אין סיכוי שאני מצליחה להכין סלט, זה אומר שאני צריכה לחכות אחרי שהקטנים ירדמו לשנצ ואז רק להתחיל לחתוך ולאכול וזה גומר לי על המנוחה שלהם (שאני מנצלת לפעמים למנוחה שלי ולפעמים לסידורים) נורא קשה לי למצוא זמן לחתוך סלט כזה באמת מפנק...

מקדמיה, ההתחלה ממש מרתקת. מעולם לא חשבתי על זה ככה ברמה הביולוגית. תודה רבה.
למי שאין לה אפשרות לצפות - הטענה שלה היא שהגוף מסוגל להתמודד רק עם מטלה כבדה אחת בכל רגע נתון. לכן, אם יש לי מטלה רגשית כבדה שאני לא רוצה להתמודד איתה, להעמיס אוכל יפסיק את הפעילות הזו ויעביר אותי לעיכול. זה לטענתה הבסיס של אכילה רגשית. משהו שהוא על גבול המכני. קצת כמו להזיז ידית מכאן לשם ובכך להעלים את ההתמודדות הרגשית לטובת פעולה אחרת.
היא גם מציגה את זה יפה.

יש לי חשש שאני אוכלת פחות מדי. מה שכן פעם שנייה, אני רוצה לקוות שאם זה יטריד את הגוף שלי הוא ידבר
גם לי.
איכשהו היום שאכלתי פסטה לא טעימה עזר לי. נזכרתי שוב שלא טעים ולא עושה לי טוב פיזית, גם לא נורא.
עושה לי הרבה יותר טוב להגיד לעצמי שאם יבוא לי אני אוכל מבושל. זה ממש עוזר לי. ולאט לאט הקרייבינג יורד ויורד.
גם נתקלתי בסרטון מעניין שאהבתי, על ההשפעה הרגשית של עודף אכילה (ואוכל שמן ויותר מדי דברים שונים). מעניין מאוד.

לי עצמי היהיום ממש משובח מבחינת כמויות. זה התחיל בשייק הבוקר שהיה מדויק לגמרי (היפ היפ) והמשיך באכילה מתונה מאוד.
כמו מקדמיה, גם אני הכנתי מבושל לילדים. ביקשו פה מרק והכנתי. הסתכלתי עליו, על המרק, וידעתי שאם אני מתחילה איתו זה לא נגמר.
שחררתי אותו וזהו.
במקומו סחטתי לי כוס גדולה של מיץ תפוזים וזה היה טעים ומרענן ובדיוק במקום.
מה שכן, יש לי חשש שאני אוכלת פחות מדי. מה שכן פעם שנייה, אני רוצה לקוות שאם זה יטריד את הגוף שלי הוא ידבר. ואם אפשר, שלא יתחיל לפטפט אחרי שמונה בערב.

מקדמיה, את אלופת האלופות. איזה כיף לשמוע שזה נעים ובקלות.
אכן, הללויה!

טוב. אז היום הכנתי צהריים לילדים. בקור רוח הפכתי את פרוסות תפוחי האדמה והבטטות בתנור. בדקתי עם המזלג - רך. אני יודעת שברגע הזה זה טעים. חם חם ורך מהתנור. אבל זה לא עשה לי כלום. כמו רומן שנגמר. הכנתי לעצמי סלט גדול וניסיתי לחשוב מה יהיה לי הכי טעים שם. החלטתי לשים המון בצל. שזה משהו שאני אוהבת. יצא נהדר ואחרי כמות די קטנה ראיתי שאני לא רעבה. שוב קשובה לגוף שלי, הללויה.

איך זה מרגיש, להיות פתאום אשה שאוכלת, אם ברגיל שלך את לא אוכלת?
מתיש. זה משגע אותי. להיות רעבה ממש (רעב כואב, חור בבטן) כל שעתיים. אחרי הלידות אני תמיד מפסיקה לאכול לאיזה חצי שנה (נו, לא באמת, כמובן, אבל האפשרות לא לאכול כל הזמן מאוד משמחת אותי).

הציפייה שהגוף במצב הריון, על רכבת הרים הורמונלית, יהיה משהו צפוי או הגיוני או עקבי או ניתן להבנה פשוטה, היא בלתי סבירה בעליל.
אה, ברור! סתם תהיתי איך זה שהפעם אני לא מקיאה! (כמובן שהייתי רוצה לתלות את זה בתזונה סופר חיונית, אבל, אפעס, זה לא המצב).

לי יש מקרר בגודל של צימר
איזו חמודה את, גוגוס!

באופן מפתיע תחושת החגיגיות שלי לא נפגמה והיה לי קל ונעים בבטן ושמח בלב.
בדיוק! אני תמיד בעד לאתגר את התפיסה של מה הופך דברים לחגיגיים. בטח כשמדובר באוכל. זה הצליח לי כבר כמה פעמים באירוח של חברים וביומולדת של הפיצית.

זה מעניין מה שקורה כאן. (רעיונות?)
בטח!את בהריון

הציפייה שהגוף במצב הריון, על רכבת הרים הורמונלית, יהיה משהו צפוי או הגיוני או עקבי או ניתן להבנה פשוטה, היא בלתי סבירה בעליל.
מה שיש זה מה שיש. אני מאחלת לך בת אחרי שני הבנים והרבה נשנושים ממה שאת מכינה להם מזין וטרי וטעים. כל השאר - כפרות.
זה במילא במודעות שלך. לא צריך יותר מזה.

איך זה מרגיש, להיות פתאום אשה שאוכלת, אם ברגיל שלך את לא אוכלת?

מיכאלה, מה שלומך הכללי?

הריון מפתיע: עד כה (שבוע 8 היום) לא הקאתי! אני יודעת, זו ממש ההתחלה, אבל היי, בדרך כלל בשלב הזה אני כבר עם הראש באסלה (נדמה לי, יש לי זיכרון דג, אבל עוד חמישה שבועות ואני צולחת עד השליש הראשון!). אני מהרהרת בזה לעתים, למה אני לא מקיאה הפעם. זאת אומרת, אני תוהה אם זה עניין תודעתי (פרקטית זה יהיה ממש קשה להקיא עם שני הקטנים שלי שאוהבים ללוות אותי גם לשירותים ) ואם כן, האם יכולתי להמנע מהקאות גם בהריונות הקודמים? אולי אני ממש מתאמצת לאכול מספיק כדי לא להקיא? (בהריונות קודמים נטיתי להקיא בעיקר על קיבה ריקה). ותקוותי הסודית - מדובר בעובר/ית ממין שונה, ואלה לא גורמים להקאות (כמו שאתן רואות, הטפשת כבר כאן במלוא עוצמתה ואלה הגיגי).

מבחינת תזונה, well, התזונה שלי ממש לא אולטימטיבית או מתקרבת לזה (או בקיצור- מזל שאני מכינה אוכל מזין לילדים כדי שלפחות חלק מהתזונה שלי תהיה ראויה). הבוקר, לדוגמא, התעוררתי, מיד אכלתי בננה (עד כאן בסדר, אבל זהו), ואז קורנפלקס עם חלב, ואז פיתה עם קוטג'. קחו בחשבון שכשאני במצב לא הריוני אני נוטה פשוט לא לאכול, אז מדובר בכמויות עצומות עבורי. אבל אין לי בחילות כמעט! ואני מרגישה טוב כמעט! (חוץ מעייפות פסיכית). זה מעניין מה שקורה כאן. (רעיונות?).

תודה, תפוזית

להיות סופרוומן נשמע לי סופר משעמם
להתאמץ להיות סופרוומן נשמע לי סופר מעייף

אבל מעניין למה חווית אותי ככה, במקום שבו יש תיעוד כל כך מפורט של כל הדברים שלא מסתדרים לי ולא מצליחים לי וקשים לי. את לא היחידה שחווה אותי ככה ומעולם לא הבנתי איך אני מצליחה ליצור רושם כזה.

והאהבה? הדדית ביותר ובעיקר משמחת על הבוקר...

יום נישואין שמח
וגם רציתי לספר שמשום מה פעם נחווית אצלי בעבר כקצת לא אנושית עם כל הניסיונות שעשית, וההצלחות המדהימות בדיוק התזונה שלך, ופתאום היום הבנתי שגם את לא תמיד כזאת סופר-וומן תזונתית...
טוב, אני לא מסבירה כ"כ טוב, מה שאני רוצה לומר שזה כמובן היה רק בראש שלי, ובהרגשת חוסר ההצלחה האישית שלי בלבד, אבל ככה זה הרגיש לי... והיום כשקלטתי את זה - אהבתי אותך עוד יותר
<ואיזה קטע, אצלינו הפוך - בעלי שור ואני טלה... אבל אני ממש לא מבינה בזה, אז אין לי מושג מה זה אומר>

תודה, חני. היה לנו יום מקסים ועוד לא נגמר.

מקדמיה, תודה על השיתוף. יש לך חוויה נהדרת ואת נשמעת ממש קשובה. איחולי הצלחה חמים בדרך היפה שלך.

מיכל, למה? ספרי קצת, אני לא מבינה בזה כלום.

שור

גם אני. הייתי בטוחה שאת עקרב. זה ממש העיף לי את הראש עכשיו.

_מקדמיה, תודה. את מדהימה. איזה תיאור מקסים של קורותייך. ממש נהניתי לקרוא.
זה גם הזכיר לי את הלך הרוח הנכון, זה שבו ניסויים גם מצליחים וגם מלמדים. זה לא מובן מאליו.
מוכנה לשתף בדברים הקטנים שנפטרת מהם בזכות הניסוי הזה? זה תמיד מעורר אצלי השראה, אבל כמובן שלא חייבים.
לפעמים הדברים האלה נורא אישיים._
איזה כיף... אני קוראת כבר הרבה זמן, רק לא תמיד מגיבה מהר. הדברים הקטנים זה באמת הדברים הידועים ביותר, לא משהו אקזוטי. מערכת העיכול מתפקדת טוב.
היום לא רק שאכלתי מבושל אלא משהו בכלל לא טעים (פסטה בלי כלום). מאוד התחשק לי. אבל זה לא נורא. ראיתי שוב שזה לא טעים. ראיתי שאח"כ כבד לי. אז אני ממשיכה לי עם החי שלי. אבל כבר די חושבת שבליל הסדר אני אוכל מה שבא לי. לא נורא - התשלום לא נוראי.
תודה לך, עזרת לי הרבה. ממשיכה לקרוא.

יום נישואין שמח

מיכאלה, מה שלומך הכללי?

היום בבוקר - התקדמות משמעותית. בראשון אוכלים אצלי מוזלי במקום השייק השבועי.
זה יום הנישואין שלנו והכנתי מוזלי ממש מיוחד ושווה. אבל... הוא מכיל גלוטן ולא התחשק לי וכל המהות שלו נראתה לי כבדה כזו. חילקתי לארבע צלחות במקום לחמש וישבתי איתם לשולחן עם צלחת שבה חמש קלמנטינות.
באופן מפתיע תחושת החגיגיות שלי לא נפגמה והיה לי קל ונעים בבטן ושמח בלב.

_שוב שמתי לב שאני האמא היחידה שקוראת לילדים שלה מרחקו ושכל הזמן שומעים אותה. אגב עודפות...
עודף מילים, עודף צליל, עודף פריצה למרחב הציבורי. אף הורה כאן לא עושה את זה אלא אם הילד שלו עושה משהו מסוכן ממש. מי שרוצה לדבר אל הילד ניגש אליו ומדבר בקול נמוך. ורק אני... המממ... מנסה להיגמל מההרגל המגונה הזה ללא הצלחה. חווה את עצמי מאוד אלימה יחסית אליהם._

זה ממש מעניין מה שאת אומרת. אני גם שמה לב לזה בכל מיני ביקורים במקומות אחרים, וגם לכיוון ההפוך (הרבה פעמים אנחנו מטיילים למקומות שיש בהם ערבים, שפשוט מדברים חזק וכמה זה צורם ובולט).

אז כנראה זה לא פיצ'ר אסטרולוגי
בכולופן אצלנו זורקים הרבה פעמים סלט מהסיבה הזו בדיוק (או שהוא אוכל אותו יום אחרי כי קשה לו לזרוק P-: )

שור
האיש שלי טלה והוא בכלל לא כזה...

חבל לי להשאיר משהו בחוץ. אבל אני לא מצליחה לקחת מעט מכל דבר ולהגיע לכמות סבירה. אני מרגישה צורך שיהיה הרבה מכל דבר וביחד זה מסתכם בהמון אוכל בכל ארוחה.
זה כל כך טיפוסי לאיש, שאהני מתפתה לשאול אם את מזל טלה

"כשאני יוצא מהבית אני יוצא ללא תוכנית, אני עושה מה שאני רוצה. אני לא מודד כמה אני רץ. אני אגיד לך בדיוק מה אני מתכוון לעשות היום כשאני אגמור לדבר אתך. יצאה השמש ומזג האוויר התחמם קצת, זה נראה כמו יום יפה, ויש מסלול מאוד יפה שעובר דרך כמה חוות באיזור. אני אתחיל לרוץ ואחרי בערך שעה אראה איך אני מרגיש. אם ארגיש ממש טוב ארוץ עוד שעה ואם לא, פשוט אחזור הביתה ואשתה עוד קפה. אני חושב שהרבה אנשים מתייחסים לאימונים כאל עונש. עשית משהו רע ביום ראשון אז ביום שני תקבל עונש"

ציטוט מקסים מתוך ראיון עם כריסטופר מקדוגל, שכתב את "נולדנו לרוץ".
אהבתי את זה במיוחד גם כי ככה אני מתייחסת לריצה שלי וגם כי ככה אני מתייחסת לתזונה שלי. וזה לא טריביאלי ולא תמיד היה ככה. למדתי את זה.
הזדמנות לומר תודה לכל מי שכאן ומלווה והיתה חלק מהמסע הזה שטרם הסתיים וסביר שלא יסתיים לעולם.

היום הזה נגמר לא רע בכלל.
שייק בכמויות סבירות ביותר אבל בסיבוב אחד שוב יצא יותר מדי. חילקתי לשניים ושתיתי בהמשכים. ההמשך השני הרגיש מיותר קצת ובכל זאת שתיתי. חשוב שזה מיותר קצת ולא הרבה כי לפני זה הייתי שותה גם אם מיותר לגמרי. הרגשתי שהפעם זה לא ככה ושאם הייתי שבעה לגמרי לא הייתי שותה.
הסלט שוב יצא בגודל הרגיל אז גם אותו אכלתי בהמשכים. זה היה בסדר אבל קצת עודף. נראה לי שגם אם אני מחלקת לשניים עדיין הכמות הזו גדולה מדי.
מעבר לזה הרבה פירות ומעט אגוזים.

מה שכן, אני בכל זאת מרגישה קצת כבדה, וזה למרות שעשיתי היום מלא פעילות. לא יודעת למה.

היינו בפארק משגע עם הילדים. חצי שעה רכיבה על אופניים ואז שעות על הרגליים במשחקים וכיף. ילדים אנגלים הסבירו לנו פנים ונתנו לבנים שלי לנצח אותם בכדורגל באופן נדיב ביותר. שוב שמתי לב שאני האמא היחידה שקוראת לילדים שלה מרחקו ושכל הזמן שומעים אותה. אגב עודפות...
עודף מילים, עודף צליל, עודף פריצה למרחב הציבורי. אף הורה כאן לא עושה את זה אלא אם הילד שלו עושה משהו מסוכן ממש. מי שרוצה לדבר אל הילד ניגש אליו ומדבר בקול נמוך. ורק אני... המממ... מנסה להיגמל מההרגל המגונה הזה ללא הצלחה. חווה את עצמי מאוד אלימה יחסית אליהם.
מאיפה בא המונולוג הלא קשור הזה? וואללה, לא יודעת. כנראה הייתי צריכה להוציא.

הי עדינוש @}

אולי כן כדאי לתכנן טיפה שניה לפני הסלט ("מלפפון אחד, עשרה עלים, גזר..."). טיפה לשנות את הרגל ההכנה של זריקה ספונטנית של דברים פנימה. אז תבנית הכמות תשתנה בתודעה. לא יודעת אם זה מתאים לך.
בטח מתאים! זה בעצם מה שאני עושה כרגע וזה עובד יופי רוב הזמן.

אני מחזיקה מקרר חצי ריק.
לי יש מקרר בגודל של צימר שזה לדעתי אפילו פחות מחצי מקרר סטנדרטי כך שבתכלס זה קרוב מאוד. העניין הוא שכל הירקות והפירות, שהם המרכיב העיקרי בתזונה שלנו, ממילא מונחים על השיש. גם אני קונה כל שלושה ימים. לא בגלל שאני אוהבת את זה אלא בגלל שאני חובבת טריות, בעיקר בעלים הירוקים ובחלק מהירקות.
אני מרגישה שעודף לא מבלבל אותי. עודף מניע תהליכים לא יעילים ואין לי חיבה לזה.

_נעלמה לי השאלה - מה אעשה בכל העודפים האלה?
אני רואה שזו שאלה עתידית. שאלות עתידיות חסרות תוחלת נוטות להכביד. כשיש מה שאני צריכה ואני אוכלת כמה שאני צריכה אני נשארת באיזה סוג של הווה._

מבינה אותך לאללה. זאת הסיבה שאני מחזיקה מקרר חצי ריק (מאוד אוהבת את השיטה העירונית של הקניות: כל פעם מעט ליום-יומיים) ומכינה תמיד די מעט אוכל.
עודפים מבלבלים אותנו.

_אבל יש שם עוד משהו וגם הוא התעורר אצלי בעקבות מה שאמרת על עצמך ותזונת המונו. אני אוהבת שיש לי מהכל בכל מנה. בסלט שלי יהיו כל סוגי העלים שיש בבית. בשייק יהיו על הפירות וכל העלים. חבל לי להשאיר משהו בחוץ. אבל אני לא מצליחה לקחת מעט מכל דבר ולהגיע לכמות סבירה. אני מרגישה צורך שיהיה הרבה מכל דבר וביחד זה מסתכם בהמון אוכל בכל ארוחה.
איזה צורך בשפע שמשהו בו לא מאוזן. הנה התבוננות מעניינת להיום._

מעניין. אם יש קצת עניין מכמויות, אז אולי כן כדאי לתכנן טיפה שניה לפני הסלט ("מלפפון אחד, עשרה עלים, גזר..."). טיפה לשנות את הרגל ההכנה של זריקה ספונטנית של דברים פנימה. אז תבנית הכמות תשתנה בתודעה. לא יודעת אם זה מתאים לך.

_יש! הצליח לי. הכנתי שייק בכמות של כוס אחת. הספיק לי יפה כי הגעתי לזה מאוחר מהרגיל.
תכף יוצאת מהבית וזורקת לויטמיקס מרכיבים של עוד כוס שיהיה לאחר כך._
מעולה!

_אני רואה שזו שאלה עתידית. שאלות עתידיות חסרות תוחלת נוטות להכביד. כשיש מה שאני צריכה ואני אוכלת כמה שאני צריכה אני נשארת באיזה סוג של הווה.
זו קלות של התודעה הרבה לפני שזו קלות של הגוף._
יפה

יש! הצליח לי. הכנתי שייק בכמות של כוס אחת. הספיק לי יפה כי הגעתי לזה מאוחר מהרגיל.
תכף יוצאת מהבית וזורקת לויטמיקס מרכיבים של עוד כוס שיהיה לאחר כך.
מרגישה קצת יותר קלילה. לא רק בגלל שאני אוכלת בכמות מתאימה אלא כי כאילו ירד לי איזה עול מהראש.
נעלמה לי השאלה - מה אעשה בכל העודפים האלה?
אני רואה שזו שאלה עתידית. שאלות עתידיות חסרות תוחלת נוטות להכביד. כשיש מה שאני צריכה ואני אוכלת כמה שאני צריכה אני נשארת באיזה סוג של הווה.
זו קלות של התודעה הרבה לפני שזו קלות של הגוף.

תודה, יקרה. נעים לשמוע.

גוגוס, הסיפורים שלך מופלאים! קוראת ונהנית.

ועוד משהו משמח - זה כבר היום השלישי ברציפות שאני יוצאת בערב לצעוד ולרוץ וזה אושר גדול. לא קשה לי בכלל ולא דורש מאמץ להניע.
אז יש לי כל יום איזה חצי שעה של מתיחות יוגה בבוקר ובערב את זה.
והחלק הכי טוב - בישראל פגשתי אמא בחינוך ביתי שהיא מורה ליוגה ונכנסנו לשיחה על רצפת האגן. השיחה הזו הניעה אצלי משהו ומאז אני מתרגלת באדיקות המון כל יום. עשר דקות כשאני קמה מהשינה ועשר דקות לפני השינה ובמהלך היום כל פעם שאני זוכרת (לרוב כשאני מכינה סלט ושוטפת כלים). אני כבר מרגישה את השיפור וזה נהדר. אני מרגישה שיחד עם הטרמפולינה הקטנה הזו כל המהות שלי מתחזקת. משהו נאסף, מרוכז, חזק.

ואיך נגמר היום שלי? יפה מאוד. וכמו שאר היום, לא מדויק אבל מלא מחשבה וזה מה שמשנה.
ניסיתי באמת להכין סלט בגודל נורמלי. לא הצליח לי. יצא כרגיל.
זה משהו נורא מוזר. איך יכול להיות שאני עושה מאמץ אמיתי ומלא כוונה להכין כמות קטנה יותר ויוצא לי אותו דבר? זה כמעט כאילו חוקי הפיזיקה לא עובדים אצלי בבית. אם שמתי רק חצי ראש חסה ורק חצי צרור כוסברה ורק חופן קטן של תרד וכו' וכו' אז איך יכול להיות שבסוף יוצא לי אותו דבר?
לא ברור אבל אני מתרכזת כרגע בזה שבאמת התכוונתי.

נו, אז יצא ענק. מה עושים עכשיו?
החלטתי מראש לאכול כמה שאני זקוקה ולהחליט אחר כך מה לעשות בשאריות. זה היה חשוב כי לו הייתי מחליטה מראש שאזרוק מה שנשאר זה לא היה קורה לדעתי. אכלתי בערך חצי ושבעתי. השארתי את החצי השני על השיש.
אחרי שעה וחצי הילדים אכלו ארוחת ערב והרגשתי רעב קטן, בערך בגודל של מה שנשאר בקערה
מה אני לומדת? שלא כדאי לקבל החלטות מראש. להשתדל להכין כמות סבירה ואם לא מצליח לי פשוט להשאיר ולראות מאוחר יותר מה לעשות בזה. זה עובד בשבילי.

עוד דבר טוב שקרה היום - הבאנו מחדר האוכל צלחת נוספת לאפרוח שלא היה בבית. על הצלחת אותו שילוש קדוש של אפונים אורז וצ'יפס. האפרוח אהב רק את הצ'יפס ואמר שכל השאר לא טעים. המממ... על השולחן צלחת עם דברים לא מזינים, לא מאוד טעימים, אבל ברגיל שלי אני מרוקנת את הצלחת ומוכרת לעצמי שזה בסדר לאכול ארוחה אחת מבושלת אם ממש בא לי. אלא מה? שכבר אכלתי ארוחה אחת, גם אם קטנה, וגם שלא ממש בא לי.
פתחתי את הפח ושפכתי פנימה. ואני חושבת שלא אביא יותר אוכל כזה הביתה. זה לא טוב לאף אחד וזה מקשה עלי. נכון שזה קורה פעם בהרבה זמן אבל גם בזה אין לי צורך. מספיק לי המבושלים המזינים יחסית שאני מכינה בעצמי לילדים.

היה לי אחלה היום.
מסמנת לעצמי שעוד לא עבר לי החשק לצום ושאני כבר לא יודעת מאיפה הוא בא וכמה מתוכו זה התנגדות וכמה אמיתי.

אני כן חושבת שבמצב "ער" אנחנו אמורים להיות מאוד מרוכזים כך שאכילה לא אמורה לעניין אותנו בכלל.
מסכימה. לזה כיוונתי.

בבוקר אני אוכלת מעט. יכולה לפתוח את הבוקר עם קפה.
אני תוהה מי היית בלי הקפה. יכול להיות שאותו הדבר בדיוק אבל יכול גם להיות שיש לגוף שלך צורך מושתק ושהקפה יוצר לך על הבוקר שיבוש. אני זוכרת את עצמי עם הקפה של הבוקר. הייתי אוכלת בעיקר כי צריך אבל לא הייתי רעבה. וגם היום, באופן ממש משונה, אפילו ריח של קפה יוצר בי איזו תחושת שובע. כאילו אכלתי קצת.

מנסה אולי לנח עם משהו טעים וכמובן שזה תמיד יהיה פחמימה מסוג זה או אחר...איכשהוא אני לא מצליחה להכניס לשם באופן קבוע המון פירות.
כהרגלי, אני מציעה לבדוק את מה שעובד אצלי. לא "המון פירות" אלא בננות ופירות יבשים אורגניים. זה האכול נחמה/מנוחה/דכדוך שלי בימים טובים. היבשים לא אידאליים אבל זה לדעתי זה טוב בהרבה מהג'אנק (אלא אם יש לך בעיית סוכר כלשהי).

סוג של מנוחה ופינוק עם האיש. אולי אנחנו צריכים לעשות יותר סקס...
אין על סקס. אני תמיד בעד עוד. אבל זה לא מחליף את הזמן האחר יחד. כלומר, בהנחה שאתם לא נדלקים מלנהל בסקס את השיחות שאתם מנהלים בסוף היום
בזמן הזה צריך פשוט את הביחד. אני ממש מתחברת לזה וגם אצלנו היה קושי דומה בגלל שאני אוכלת את ארוחת הערב שלי מוקדם מאוד. האיש קצת התבאס אבל הסברתי לו שזה למען הבריאות שלי וזהו זה. אנחנו יושבים ביחד, הוא אוכל ואני איתו בלי לאכול. מקשקשים. זה ככה כבר הרבה זמן וזה עובד יפה. מה שכן, זה דורש יציאה מקבעונות, כמו למשל שחלק מהפינוק של הביחד זה האוכל עצמו והאכילה.

אני אוכל גם את הבורקס משלשום שהוא לגמרי עבש ולא ברור למה הוא לא בפח.
אח, כמה מוכר... מקווה שזה יעודד אותך, אבל אם תמשיכי בדרך שהתחלת תמצאי את עצמך עושה את זה לעתים רחוקות מאוד מאוד.

החלטתי לצאת פעם בשבוע לדייט עם עצמי
מעולה לך! יופי של החלטה. אני עצמי עושה את זה כבר שנים ארוכות. ולא שוכחת את הפעם הראשונה שסיפרתי על זה לאחותי. היא היתה מאבחנת פסיכוטכנית בצבא לפני המון שנים וגילתה לי ש"דייט עם עצמי" היה בשבילם כלי סינון. כלומר, מי שסיפר באבחון שהוא יוצא לבד סומן כקצת... פסיכי וזזה הוריד נקודות בקב"א. היא אמרה שזה שאני עושה את זה מבחירה מערער לה חלק ניכר מהידע המקצועי שהיא רכשה בצבא
עניתי לה - לכבוד הוא לי!

_אני חושבת שאנחנו אמורים להיות עסוקים. נראה לי שבתרבות שלנו יש את סיפור גן העדן, ובעיקר הגירוש ממנו, אולי גם כדי להצדיק את זה שאנחנו כל כך עסוקים. בהגנה על עצמנו, בהשגת אוכל, בשכלולים והמצאות. אולי זה החלק שלנו שהוא לא חיה, שהוא אנושי. ובאמת כאשר עסוקים לא אוכלים, בטח לא כמויות שמרגישות כמו בליסה.
אני רואה אצלי הרבה אכילת-הפסקה. זו לא אכילה מתוך שעמום או רגש אלא פשוט צורך לעצור רגע את הזמן. קשה לי לעצור את הזמן באמת ופשוט לשבת ולהתבונן או לחשוב. אני זקוקה לעשייה גם בהפסקה מעשייה, רק מסוג אחר.
מה נשאר? מה הכי קרוב? אוכל._
מחשבה מעניינת.
אני לא חושבת שאנחנו אמורים להיות עסוקים כל הזמן. גם חיות, נחות. אני כן חושבת שבמצב "ער" אנחנו אמורים להיות מאוד מרוכזים כך שאכילה לא אמורה לעניין אותנו בכלל (גם אם אנחנו בדיוק יוצאים לצוד או מבשלים ביצירתיות וערות מאוד גדולות)
שמתי לב שאצלי , בבוקר אני אוכלת מעט. יכולה לפתוח את הבוקר עם קפה, כמה אגוזים ואיזה פרי וזה די מספיק לי עד הצהרים כי הבוקר שלי תמיד מלא בעשייה. אחר הצהריים לעומת זאת , הוא נמרח יותר. אני עם שני הילדים בבית. אם אנחנו יוצאים אז לא אכלתי אבל אם נשארים (הבת שלי הרבה פעמים בוחרת להשאר) אז אני יכולה לנשנש ללא הפסקה וזה מן צורך במנוחה. כי בבית אני הרבה יותר "מתוזזת" על ידי הילדים מאשר בחוץ ומנסה אולי לנח עם משהו טעים וכמובן שזה תמיד יהיה פחמימה מסוג זה או אחר...איכשהוא אני לא מצליחה להכניס לשם באופן קבוע המון פירות למרות שזה די מתבקש... התקלה השנייה היא האכילה בערב, אחרי שהם ישנים. שזה גם סוג של מנוחה ופינוק עם האיש. אולי אנחנו צריכים לעשות יותר סקס... )
עוד סוג של אכילה מיותרת היא אכילת דכדוך. ואני בכוונה לא כותבת דיכאון כי בדיכאון אני לא אוכלת. אבל זה קרה לי בערך פעמים בחיים. שהפסקתי לאכול מתוך עצב. בשאר הזמן זה מן דכדוך כזה ואם הוא מלווה בכעס אז בכלל, שמח! בואי תאכלי למוות. ישר מתחשק לי איזה פחמימה או ג'אנק אחר. זה כל כך חזק שאני עושה את זה במודעות מלאה. אני אוכל גם את הבורקס משלשום שהוא לגמרי עבש ולא ברור למה הוא לא בפח תוך ידיעה שזה סתם, אני לא רעבה וזה לא טעים במיוחד. סתם. אומרת את זה לעצמי והופ - לפה.
ובנושא אחר - אחרי פגישה טובה עם חברות מקסימות, ושיחה עם חברה נוספת החלטתי לצאת פעם בשבוע לדייט עם עצמי. סטייל "דרך האמן" אולי אני צריכה להתחיל לקרוא אותו שוב...

קורות ארוחת הצהריים שלי - הילדים ביקשו לאכול בחדר האוכל. תמיד יש שם משהו טבעוני ומזמן לא עשינו את זה אז הסכמתי.
החלטה ראשונה - לא לקחת לעצמי מנה. לרוב מה שקורה זה שאני אוכלת את שלי ואחרי זה מנשנשנת את מה שהשאירו הילדים.
לא לקחתי. יופי. זה גרם לכך שבשורה התחתונה אכלתי בערך שליש ממה שהייתי אוכלת. נחמד מאוד.
החלטה שנייה - לא לאכול הכל. לא לרוקן את הצלחת. לא משנה מה.
גם את זה עשיתי. השארתי תלולית יפה בצלחת. יותר קל לזרוק כאשר רק מפנים מגש ומישהו אחר מתמודדת עם זה.
בתכלס כן הצטערתי שבכלל אכלתי מזה. קצת אורז, קצת אפונים וקצת צ'יפס. מיותר לגמרי. גם לא הייתי רעבה.
מצד שני, אני בהחלט מודעת לזה שבמנותק מהניסוי הזה הייתי אוכלת כמות משולשת של זה.
מה למדתי? שזה בסדר גמור לא לקחת מנה לעצמי. שזה לא נורא לאכול מהילדים. שאני יכולה לחיות בשלום עם זריקה של אוכל שבתפישה שלי הוא נחות. לא הזיז לי. בטוח הארוך אני אשמח למטרה מרחיקת לכת קצת יותר.

מקדמיה, תודה. את מדהימה. איזה תיאור מקסים של קורותייך. ממש נהניתי לקרוא.
זה גם הזכיר לי את הלך הרוח הנכון, זה שבו ניסויים גם מצליחים וגם מלמדים. זה לא מובן מאליו.
מוכנה לשתף בדברים הקטנים שנפטרת מהם בזכות הניסוי הזה? זה תמיד מעורר אצלי השראה, אבל כמובן שלא חייבים.
לפעמים הדברים האלה נורא אישיים.

אגב, השם שבחרת נהדר. אני מתה על מקדמיה. אחד הדברים שקשה לי מאוד לעמוד בפניהם ובדיוק הבית מלא בהם...
כל פעם שאת או מנגו כותבות אני נאלצת לבלוע את הרוק

עושה לי חשק להצטרף:)
אז יאללה, בואי. אני אשמח מאוד לשמוע אותך.

האם הניסיון לאכול "מושלם" פוגע במערכות יחסים (עם אנשים, עם פעילויות אחרות, עם חשבון הבנק...), או שהשיפור באכילה מבטא את השיפור שלי במערכות החיים?
ביישניתית, מסקרן... רוצה להרחיב?
אני יכולה לומר שאצלי השיפור באכילה ממש מבטא את השיפור במערכות החיים, אבל... חלק מזה קשור קשר הדוק דווקא לכך שהפסקתי לחפש את המושלם. מושלם הוא מן משהו אובייקטיבי כזה. אני נוהה אחרי המדויק. זה מושג לגמרי פרטי ומאוד גמיש. יש בו, מהצד, משהו שעשוי להיות דומה ל"מושלם", ועם זאת, תהום פעורה ביניהם.

אישה, תודה. אהבתי את הדגש על זה שעודפות יוצרת בזבוז בכל מקרה.

קומפוסט - בהחלט נותן תחושה טובה יותר להשליך לשם. אבל אין כאן כזה. וגם, אם להיות לגמרי כנה, זה רק שיפור של התחושה הרעה אבל לא מעלים אותה.

בואי לספר עוד אם יהיה לך חשק. אני סקרנית.
תודה גוגוס

גם אלי מדבר עניין הכמויות והלא לזרוק. בעיקר זה יהיה עם האוכל המבושל. מי שהיה פה ה"פח אשפה" בבית היה אני. אם הילדים לא אוכלים עד הסוף אני אוכלת אחריהם. ובטח ובטח אם יש סיר גדול של מרק ירקות ועדשים והם לא אוכלים, אני אוכל אותו כל יום עד שיגמר. ועכשיו כבר לא אכין לעצמי מנות מבושלות, ואני לא רוצה לאכול אחרי הילדים, כך שזה ילך לקומפוסט. שזה משהו מאוד לא טבעי ולא סביר לפולניה שכמותי. אבל אני בכוון הזה.

היום הכנתי לבת שלי מנה שהיא מאוד אוהבת וגם אני מאוד אוהבת. תמיד היתי מכינה לה קצת יותר ומנשנשת אחריה. אורז מלא עם טופו, פטריות ובצל. יש לזה ריח מדהים. אז היא אכלה וכרגיל השאירה. ואני השארתי את זה על השולחן. היתי מאוד נחמדה לעצמי. אמרתי לעצמי (והתכוונתי) שאם ממש ארצה את זה, אני אוכל את זה. והרחתי את זה, ישבתי ורחרחתי. היה לזה ריח נפלא. שזה בשבילי מאוד מספק, להריח משהו (שוקולד, קפה, בשר...). שקלתי לאכול אבל אמרתי לעצמי, קודם אני אכין לעצמי שייק. הכנתי שייק, אכלתי אותו. הצלחת עדיין על השולחן. אני מסתכלת עליה בחיבה. יכולתי לאכול והשמיים לא היו נופלים. אבל אני בניסוי (את זה למדתי ממך גוגוס) ואני כל כך אוהבת את תוצאותיו. הקלילות, השיניים החלקות (זה קצת אישיו אצלי השיניים). דברים קטנים נוספים שנפתרו ונעים לי ככה. וזה עבר. הצלחת כבר לא מושכת אותי והנה צלחתי בקלילות וממש בכיף עוד מכשול קטן בדרך שלי להשתחרר מהמבושל. המנה הזו.

איכשהו ממש עוזר לי משפט שקראתי איפשהו של אופק - אני אוכל מה שבא לי. בד"כ זה יהיה נא.
אז החלטתי שגם אני ככה. אם ממש יבוא לי אני אוכל כל דבר. רק שכרגע בא לי ממש קצת ויותר בא לי להשאר קלילה.

ביישניתית, אני מבינה לחלוטין את הגישה של טובת כדור הארץ. ואני נגד בזבוז. אבל פה יש בזבוז כפול. אם גוגוס, או כל אדם אחר, אוכל יותר ממה שהוא צריך, זה לא מועיל לו, זה רק גורם לו לבזבז יותר משאבים. לגוף שלו, כדי להתמודד עם העודף, זה פוגע, בטווח הארוך יכול לגרום למחלות, שההתמודדות איתן תיקח עוד משאבים...

אם מנסים, יש סיכוי להצליח בסוף. אם לא מנסים...

גוגוס, מה שכתבת מאוד הגיוני. וברור שעדיף לזרוק לפח אם מרגישים שאכילה תפגע בגוף. (בצהוב: "הפרטים לא חשובים, חשוב הפרט")
חשבתי עם עצמי קצת מה מפריע לי. ויש משהו שמפריע לי - אבל הוא כל כך אישי וקשור למשפחה שלי, ולהפרעת האכילה שהייתה לי ממזמן מזמן.
וזה קשור למערכות יחסים (ומכאן ה"אקולוגיה") האכילה ביחס לשאר מערכות היחסים, האם הניסיון לאכול "מושלם" פוגע במערכות יחסים (עם אנשים, עם פעילויות אחרות, עם חשבון הבנק...), או שהשיפור באכילה מבטא את השיפור שלי במערכות החיים?

יש קומפוסט שכונתי? אולי אפשר לזרוק לשם את האוכל? זה יקל על תחושת הבזבוז.
אני גם מאוד מאוד שונאת לזרוק. אני מתעבת בזבוז, לא יודעת מאיפה זה בא וזה מאוד מתנגש לי עם התפיסה שלי את עצמי, יש בזה משהו... חמור.
אבל זאת האמת ואני מאוד מזדהה עם הקושי לזרוק.

גוגוס, מעניין כמו תמיד לשמוע אותך וכמו תמיד עושה לי חשק להצטרף:) את מלהיבנית, שתדעי לך.

ביישניתית, תודה על הדברים שלך. גם לי קשה מאוד בנקודה הזו. והנה, כשהגעתי למצב שלכאורה לגוף שלי היה עדיף שאזרוק לא הצלחתי להתקרב אפילו למחשבה הזו.
אני חושבת על זה כמו על מטוטלת. הדבר הכי טוב לגוף ולכדור זה שנסתפק במה שאנחנו באמת צריכים.
מה קורה אם אנחנו לא יודעים איך לעשות את זה? נצטרך ללמוד. ובתהליך הלמידה סביר שייקח זמן עד שזה יסתדר.
אני חושבת שאי אפשר באמת ללמוד אם כל פעם שהלמידה לא מניבה תוצרים מדויקים חייבים להשתמש בהם בכל זאת.
מעורר בי מחשבות על הילדים שלי ועל תהליכי הלמידה שלהם...

אחד הילדים שלי להוט עכשיו על העתקת ציורים מאיזו תוכנה שמלמדת לצייר. יוצאים לו דברים מדהימים וטכניקת הציור שלו משתפרת אקספוננציאלית.
אתמול הוא ניסה משהו ולא הצליח לו. כל פעם שלא הצליח הוא התחיל מחדש. ככה מצאתי בבוקר עשרות דפים לבנים שמכל צד שלהם יש משהו קטן שהתחילו אותו. כואב הלב...
הוא סיים את הנסיונות על דפי הטיוטה ועבר גם לצד השני של כל דף (כלומר, בהחלט נרשמה שם מודעות וחיפוש פתרונות) אבל בשורה התחתונה אני הרגשתי בזבוז נוראי של דפים לבנים. ממש הכאיב לי. ותהיתי לעצמי מה אני רוצה ללמד אותו במצב כזה. שמפסיקים את הניסיונות כי הבזבוז גרוע מכל דבר אחר?
לא ממש.

אז אותו דבר עם האוכל שלי. אני לא מתכננת לזרוק הרבה אוכל. אני מתכננת לעשות מאמץ גדול ואמיתי שלא יהיה מה לזרוק אבל אם זה מה שיצא לי אז עדיף לזרוק וללמוד מאשר לאכול יותר מדי.
ואם גופי וכדור הארץ חד הם, ואם זה באמת לא משנה מי נפגע, אז שיפגע הכדור. האוכל הוכן בכל מקרה. המשאבים שהושקעו בו כבר נוצלו. לא צריך להוסיף על זה גם את המשאבים הפרטיים שלי בעיכול עודף.
בכל אופן, אם יש לך עוד מחשבות בעניין אשמח לשמוע. אני מהרהרת בזה בעצמי ולא דורכת כאן על קרקע מאוד יציבה.
תודה לך...

לא יודעת. פתאום משהו חרק לי קצת בדף הזה שאני כל כך אוהבת. ואולי מעיד עליי יותר מהכל.
להיות בקשב לגוף והכל - זה נפלא.
אבל בכל האוכל הזה יש אנרגיה רבה שהושקעה ע"י העולם. בגידולו, אריזתו והסעתו. עצוב לי שזורקים אוכל.
הגוף שלנו הוא מערכת אקולוגית שהיא חלק מעוד מערכת אקולוגית. כשמכינים כמויות גדולות מדי, האם זה מאוד משנה האם גופי נפגע הוא גופו של כדור הארץ?

עדיף לזרוק אותו לגוף?

למה לזרוק אוכל כל כך טוב לפח?

עדכון בוקר.
במקלחת החלטתי שבא לי לצום. ואז התבוננתי במחשבה הזו והבנתי שמה שבאמת בא לי זה להימנע מהעיסוק בכמויות ובגלל זה המחשבה על הצום.
אני מסמנת לעצמי את ההתנגדות הזו וגם את הצורך שלה להתחבא מאחורי משהו אחר.
הכנתי לעצמי שייק שאני קוראת לו "העידן החדש". זה מן שייק כזה שכל הבסיס הפירותי שלו הוא מן סופר פודס כאלה. מלא סוגים של ברי'ז. הרבה עלים.
עמדתי חלקית במשימה ויצא לי שלושת רבעי מהכמות שלרוב יוצאת לי. לא רע בשביל התחלה.
שתיתי חצי ואת החצי השני שמרתי לאחר כך. מה שכן, שמתי לב שאחרי שלושת רבעי בערך הספיק לי. בכל זאת שתיתי את החצי ליטר שלי עד הסוף.
מה שעבר לי בראש היה ההתעסקות. וזה משחזר את המחשבה שהיתה לי בעקבות הדברים של ממ וה"להכין אחר כך". אם אני משאירה זה נשאר על השיש, בכוס פתוחה. לא נראה לי לעניין. והכוס תישאר מסביב עם הדביקות שלה ואחרי זה יהיה יותר קשה לשטוף אותה. וכל מיני מחשבות כאלה של סדר ונקיון והתעסקות שרציתי להימנע מהן.
אני מזהה שסביב האוכל יש לי איזה עניין של ניקיון ושל שלמות. מכינים, מסיימים, שוטפים והכל חוזר למקומו. אם אני משאירה חלק זה מקלקל לי את הרוטינה הזו.
לזרוק לפח כמו שתכננתי אפילו לא עלה בדעתי. אז שוב הייתי פח. זה יקר מדי ומשובח מדי.

מקדמיה יקרה, אל חשש מאאוטינג. אין לי צל של מושג מי את

סחטיין על ההתנסות ותודה על השיתוף. שימח אותי מאוד על הבוקר.
מזדהה מאוד עם המחשבות בנוגע לאירועים משפחתיים. גם אני עברתי, ועדיין עוברת, שם, קשיים מסוימים. הרבה דחיפות אף לצלחת ותמיד צריך להסביר משהו ולכאורה להחליט מראש מי אני באותו יום. בהחלט יכול להיות מעיק.
מה שכן, התרגלתי. הפסקתי להתעצבן, אני מכינה תמיד תשובה מראש לפי מי שאני רוצה להיות באותו יום ומניחה לזה.
מאחלת לך ליל סדר קל בהקשר הזה.

בואי לספר עוד אם יהיה לך חשק. אני סקרנית.

אני לא משתעממת מאוכל פשוט מאוד שחוזר על עצמו
מעניין כמה אבחנות דקות אפשר למצוא בדברים כאלה. אני לא משתעממת מאוכל שחוזר על עצמו וכל התזונה שלי חוזרת על עצמה כמעט במדויק יום אחרי יום. אני כן בבעיה מול חזרה של אוכל פשוט מאוד. סלט עדיף אצלי בהרבה מאשר ירקות חתוכים. שייק עדיף על פרי.

זה בכלל לא מניע עלוב
צודקת. הוא לא עלוב. התכוונתי חלש. ומניעים חלשים מתקשם להחזיק תהליכי התבוננות. מדהים כמה קשה פשוט להתבונן במשהו. כשיש מניע חלש זה הופך קשה כפליים.

את אפילו יכולה להכין עוד סלט או שייק אם תרצי אחר כך.
אני חושבת שכבר עזרת לי לאתר מכשול מסוים. קראתי את מה שכתבת וחשבתי לעצמי "נראה לך שאני עומדת אחר כך להכין עוד?"
אולי חלק מההכנה המוגזמת הזו קשורה לכך שאין לי חשק לעמוד שוב במטבח ולהיות מסונדלת אליו כל פעם שאני קצת רעבה. אז אני אוכלת המון ודואגת מראש לא להיות רעבה למשך הרבה זמן יחסית לחיותו של האוכל. זה נכון לפחות לגבי השייק.
אבל יש שם עוד משהו וגם הוא התעורר אצלי בעקבות מה שאמרת על עצמך ותזונת המונו. אני אוהבת שיש לי מהכל בכל מנה. בסלט שלי יהיו כל סוגי העלים שיש בבית. בשייק יהיו על הפירות וכל העלים. חבל לי להשאיר משהו בחוץ. אבל אני לא מצליחה לקחת מעט מכל דבר ולהגיע לכמות סבירה. אני מרגישה צורך שיהיה הרבה מכל דבר וביחד זה מסתכם בהמון אוכל בכל ארוחה.
איזה צורך בשפע שמשהו בו לא מאוזן. הנה התבוננות מעניינת להיום.

תודה, ממ. הזזת אותי בכיוון הנכון.

היי גוגוס...
(את מכירה אותי, רק בבקשה בלי Outing...)
בעקבות איזה משפט שלך כאן שרק כשאת אוכלת 100% חי את מרגישה אנרגיה מדהימה, לקח לי זמן - אבל בסוף ניסיתי. היתי צריכה לעבור כל מיני תהליכים רגשיים כדי לשחרר את הרצון המטורף לחפש את הכיף בג'אנק (מה שלא מוכיח את עצמו, anyway). אבל בסוף הם הבשילו וניסיתי. וכבר כמה ימים ככה. אז בינתיים אני באמת מרגישה מדהים. קלילות אדירה, כמה בעיות קטנות ומוכחשות (פיזיות) שהיו לי נפתרו. גם השיניים שלי מרגישות ממש חלקות. אני ממש לא רעבה כמו שחששתי - ה"משביע" שפעם היה ארוחה מבושלת (אחת ביום, כל השאר חי כבר כמה חודשים) - עכשיו זה אבוקדו ואגוזים. סה"כ סבבה. אז אני ממש מודה לך על התגלית. עזרת לי לבדוק את המעבר בין 80% חי בערך (שהיתי שם איזה זמן) ל - 100% לפחות בכמה ימים האלה. כל הזמן בדקתי אם יש לי חשק למבושל. לא היה לי. קשה לוותר על הכיף האדיר של הקלילות הממש מושלמת. והפתרון של הכמה בעיות הקטנות. אפילו היתי במסעדה היום ואכלתי את הסלטים שהיו וזה היה לי ממש כיף. הריח של הבשר היה טוב אבל לא ממש רציתי אותו.

מצד שני זה מעלה נושאים חדשים.
עד היום כשפגשתי אנשים אחרים בד"כ אכלתי מבושל. אצל המשפחה, חגים... קצת בשר וקצת מבושל. לא את הקינוחים, זה מזמן. ואנשים השלימו עם זה. עכשיו אם באמת אני אוכל חי גם שם (כלומר רק את הסלטים - מבחינתי זה יהיה סבבה) אז כבר ישימו לב, וחלק מהם לא אוהבים את זה, די מתעצבנים עלי ודואגים לי. במיוחד אני חושבת על פסח עם האנשים שאני מאוד אוהבת אבל הם קצת ככה מקובעים בכל מיני תפיסות. ועלולים טיפה להעלב. הכי היתי רוצה שלא ישנה להם בכלל. זה גם יהיה פסח מוזר קצת אם אני לא אוכל את הגפילטעפיש. ברור לי שגם כאן יש תהליכים רגשיים ואני מתארת לעצמי שמשהו יזוז שם. אבל בכל זאת יש פה עניין שלא היה. זה מרגיש קצת כמו לצאת מהארון.

בעיקר רציתי לשתף ולהודות.

יכול להיות שזה בגלל שיש קושי עם אכילה של הדברים כמו שהם. זה כאילו... משעמם?

אני מודעת לכך שרוב האנשים מחפשים עניין וגיוון באוכל. אני די יוצאת דופן בזה. קודם כול, אני במידה מסוימת mono-eater. אני אוכלת דברים לחוד. לא מתוך אידיאולוגיה דווקא, אלא מתוך העדפה מילדות. אז אני פשוט אוכלת שקדים בלי כלום, אולי עם מלפפון אחר כך, או תפוח אחר כך. אולי קצת בו בזמן. אני לא משתעממת מאוכל פשוט מאוד שחוזר על עצמו.


המניע - עלוב. בדיוק בעוד שלושה שבועות אני אהיה כמה ימים באיזה אירוע שמתרחש בבית מלון אשר ידוע במאכליו המעולים.
זה בכלל לא מניע עלוב, גוגוס יקרה. נהפוך הוא, את גיבורה ומתמודדת.

_ובפועל? אני מתכוונת לחתוך בחצי את הכמויות שאני מכינה. לא לדאוג, זה עדיין ישאיר שפע. אם יחסר לי אני פשוט אוכל עוד פרי או משהו.
פתרון נוסף, פחות מוצלח אבל ריאלי - אם ארגיש שלא מספיק לי אוכל קצת אגוזים. זה יעניק לי תחושה מיידית של שובע בלי לאכול כמות גדולה_

רעיון מצוין את אפילו יכולה להכין עוד סלט או שייק אם תרצי אחר כך. פשוט כל פעם רק חצי.
דווחי כשתוכלי/תרצי.

טוב, חברות, הגיעה השעה. כמויות
המניע - עלוב. בדיוק בעוד שלושה שבועות אני אהיה כמה ימים באיזה אירוע שמתרחש בבית מלון אשר ידוע במאכליו המעולים.
אני לא מתכוונת לשבור את הטבעונות שלי אבל כן את עניין הבישול. כזכור, קו ישר מחבר בין הבישול לכמויות גדולות מאוד של אוכל אצלי.
אני אשמח להגיע לאירוע כאשר אני יודעת קצת יותר על העניין הזה ואולי מפתחת תחושה ראשונית של מודעות וקווים להתמודדות יעילה.
למה זה עלוב? כי זה לגמרי מהראש. חלש מאוד אבל יש בי תקווה שבכל זאת אמצא בזה עניין.

מה אני מתכננת ל 21 ימים הקרובים? קודם כל לשים לב. אחרי זה, לא לפחד לזרוק אוכל.
בניגוד ליעל, אני מכינה לעצמי כמויות אדירות של אוכל. לשאר המשפחה אני לא מכינה ככה. רק לעצמי. להם אני מכינה כמויות סבירות ולרוב כולם מסופקים או משאירים טיפה. לעצמי, לעומת זאת, אני מכינה הרים שם אוכל. יש לי קושי עצום עם זריקה של אוכל לפח ויש לי תאבון גדול. אחד ועוד אחד ואני הופכת להיות הפח.

ובפועל? אני מתכוונת לחתוך בחצי את הכמויות שאני מכינה. לא לדאוג, זה עדיין ישאיר שפע. אם יחסר לי אני פשוט אוכל עוד פרי או משהו.
פתרון נוסף, פחות מוצלח אבל ריאלי - אם ארגיש שלא מספיק לי אוכל קצת אגוזים. זה יעניק לי תחושה מיידית של שובע בלי לאכול כמות גדולה.

הבעיה שלי בשני מוקדים עיקריים - השייק בבוקר והסלט של הערב. שניהם עצומים בנפח שלהם וזה מיותר. גם אם אני אוכלת משהו מבושל בשעה יותר מאוחרת זה יהיה בנפח עצום בלי שום קשר לרעב שלי. אני אנסה לחתוך לגמרי את המבושל כי זה מוקש רציני עבורי. ואם יהיה מבושל אני אהיה בתשומת לב מיוחדת אליו ואראה איך אני מרגישה כשאני אוכלת קצת. אני מחפשת להתבונן בסוג מסוים של תסכול שאני חושבת שיש שם.
אני גם רוצה לראות למה בעצם אני מכינה כמויות גדולות כל כך של מה שמזין ואיך אני מרגישה כשאני מכינה הרבה פחות. מה חסר לי שם?

זהו. אמרתי, התחייבתי, מחר יוצאת לדרך.

ממ, אם הבנתי נכון, לא ממש יוצאים נגד השומן הטבעי, כזה שבא עם כל החבילה מהטבע. הבעיה הרצינית היא כנראה עם שומן שמזוקק ממשהו. נכון שיש גם את מי שיוצא נגד אכילה של שומן בבשר אבל אני חושבת שזה קשור לשני דברים אחרים. לכמויות של הבשר שאנשים אוכלים ולכך שזה שומן מחומם ברוב המקרים. אני משערת שאכילה מתונה של שומן במסגרת המקור הטבעי שלו לא אמורה להיות מזיקה. אבל איכשהו, אצל רוב מי שאני מכירה, שומן כזה בא בכמויות גדולות יחסית שמרמזות על סוג של תלות, כמו שמיכל תיארה.

וזה הוביל אותי למחשבה נוספת. שאגוזים מתישהו יהיה הגבינה החדשה. אני זוכרת את גארי יורופסקי מתאר את הקושי של אנשים להיפרד מהגבינה ואת איך שכל דבר נאכל עם גבינה. גבינה במרק, בסלט, בכל רוטב, עם הבשר...
יכול להיות שזה בגלל שיש קושי עם אכילה של הדברים כמו שהם. זה כאילו... משעמם?
לפעמים אני עושה באגוזים שימוש כזה. שלא יהיה רק סלט... שלא תהיה רק צלחת פירות... שיהיה עוד משהו, רצוי במרקם קראנצ'י.
וכמו בכל דבר, אני בעד להיפרד מההרגלים האלה אם המקור שלהם הוא לא בקריאה של הגוף.

אני חושבת שמוטב להיזהר בזה. בתחושה שלי, בכל פעם שרוצים להפחיד אותנו מאוד, נעשה שימוש במילה "ממכר". כבר אין, לכאורה, שום דבר באמצע. או שזה מזין או שזה ממכר.

מסכימה.

_יכול להיות שיש כאלה שזה מתאים להם. לי לא. לי בהחלט עדיף שומן בכמות קטנה מאוד, ובטח לא ברמה של תוספת שמן למזון, בריא ככל שייתפש.
עם האגוזים אני חיה איכשהו בשלום, אבל רק במנות קטנות._

לי אגוזים ושקדים בכמויות די גדולות זה ממש מצוין. בכלל, מאז שעברתי לאכול יותר שומנים ואגוזים ושקדים כחלק רציני בתפריט שלי, העור שלי נראה ממש מצוין.

אחרי כמה דקות הרגשתי שבוער לי ברגליים לרוץ. לא יודעת מאיפה זה בא. מתחשק לי לרוץ כבר המון זמן אבל לגמרי מהראש.
איזה קטע. אני התחלתי לרוץ ממש לאחרונה. אמנם לא רצוף, אלא במקטעים. אושר גדול.

ורק למען הסר ספק - גם אני בפקפוק מתמיד בעניין השומן.
יכול להיות שיש כאלה שזה מתאים להם. לי לא. לי בהחלט עדיף שומן בכמות קטנה מאוד, ובטח לא ברמה של תוספת שמן למזון, בריא ככל שייתפש.
עם האגוזים אני חיה איכשהו בשלום, אבל רק במנות קטנות.
כשמשהו מזה טחון או מזוקק לכדי נוזל זה כבר לא מוצלח. מתבטא בעיקר באיכות האנרגיה שיש לי.

אני מאמינה למי שדיבר שם שיש גורם ממכר בשומן
אני חושבת שמוטב להיזהר בזה. בתחושה שלי, בכל פעם שרוצים להפחיד אותנו מאוד, נעשה שימוש במילה "ממכר". כבר אין, לכאורה, שום דבר באמצע. או שזה מזין או שזה ממכר. מה עם סתם דברים לא מזינים או כאלה שתחת תנאים מסוימים גורמים נזק, ואין לנו התמכרות אליהם אלא סתם חשק גדול? כמיהה?
התמכרות זה משהו מאוד ספציפי, בעיקר כאשר מדובר במימד הפזיולוגי שלה. אם תעברי מחר לאי שאין בו את השומן שאת רגילה אליו לא יקרה לך כלום. אני מנחשת, כן? אבל חוץ מגעגוע עמוק סביר שלא יקרה לך כלום. לא תרגישי שאת יורדת מהפסים או שאת לא יכולה לחיות בלי זה.

באופן אישי, כשמישהו מנסה להבהיל אותי תוך שימוש במונחים קיצוניים אני לרוב עוצרת. כמעט תמיד אני מגלה שזה לא בדיוק ככה...
אני חושבת שיש הרבה הרגלים גרועים, הרבה כמיהות מיותרות, הרבה סוגים של תלות ושכל אלו אינם התמכרויות. בעיניי דווקא הדוגמה של השומן ממחישה את זה היטב. ובאופן אישי אני חושבת ככה גם על סוכר, גלוטן, קפה, סיגריות וכו'... אם נפרדתי ממשהו ביום בהיר אחד וכל מה קרה לי זה שהתגעגעתי אליו אז לא הייתי מכורה אליו מלכתחילה. לעומת זאת, אם הפרידה ייצרה קשיים גדולים, שיבוש רציני של החיים, מחשבות כפייתיות וכו' אז אפשר לסמן שנפרדנו מהתמכרות. התמכרות זה דבר גדול. לוקחים לגוף את המוצץ שלו בכוח והוא מגיב בהתאם. כל השאר אינם התמכרות ואין סיבה אמיתית לקרוא להם ככה, חוץ מאשר לאנשים שחושבים שככה הם יצליחו להניע אותם לאנשהו. אני לא אוהבת לנוע מתוך פחד.

אני מוצאת את עצמי מנענעת את הנחות העבודה שלי
אני מריעה לך על זה! מציעה לך לבדוק מה קורה לך כשאת מנענעת את הנחת העבודה על פיה את מכורה לכל מיני דברים.

מעבר לזה שאני מאמינה שזו לא הנחת עבודה נכונה, זו גם הנחת עבודה שמכוונת להלך חשיבה מסוים. אם אני מכורה אז סימן שזה בגוף. אם זה בגוף ואני רוצה להיפרד מזה אז אני צריכה לעבור גמילה. אם אני צריכה לעבור גמילה אז חייבים לחתוך הכל מהתפריט. כל זה יכול לעבוד מצוין אלא שזו הנחת עבודה, שכמו שאת רואה, אין לה שום שביל שמוביל אל הרגש, אל ההרגלים הגרועים שלנו שקשה להיפטר מהם, אל הדפוסים שנתקענו איתם ושלא יסתדרו אם נתקן דבר אחד אלא פשוט יעברו למשהו אחר...
אני מציעה במקום את התלות והכמיהה, שמשאירות מרחב מאוד גדול לעשייה מסוגים שונים, שהגוף הוא רק מוקד אחד שלהם.