החיים במתנה

שליחת תגובה

זכותנו המלאה להיות מטומטמים - ככל שנחפוץ.
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: החיים במתנה

החיים במתנה

על ידי עדינות* » 07 ינואר 2007, 20:36

מתרגשים ממנו (ואחר-כך רצים לאנדקס אותו ב מדור ניסים)

החיים במתנה

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 03 נובמבר 2006, 12:47

מה עושים עם הדף הזה? @}

החיים במתנה

על ידי לולי* » 12 אפריל 2005, 15:12

תהני מהם!!@}

החיים במתנה

על ידי מיכל_מ* » 21 דצמבר 2003, 01:48

(()) החלמה מהירה.

החיים במתנה

על ידי אלה_נוננה* » 20 דצמבר 2003, 22:58

תודה[-:.

החיים במתנה

על ידי ורד_לב* » 19 דצמבר 2003, 17:36

אלה, וואהו! ממש קראתי ובכיתי
(())
האם את זקוקה לעזרה בבית? או דברים פרקטיים אחרים? נשמע לי שאנחנו לא גרות רחוק (אני בכרכור).
בכל אופן, איחולי החלמה רבים!!!

החיים במתנה

על ידי אמא* » 19 דצמבר 2003, 04:59

אלה, קראתי בהתרגשות רבה. בהחלט שמתי לב שנעלמת .
שמעתי שבפאפאיות יש חומר מצוין לטיפול בכוויות .(אם אני לא טועה הוא נקרא פשוט פאפאין), ואפשר לעשות קומפרסים עם הקליפות. זה גם קריר ומרגיע. גם שמן נבט חיטה טוב מאד לשיקום צלקות.
בריאות שלמה ושמחה לכולכם.

החיים במתנה

על ידי שרה_ק* » 18 דצמבר 2003, 23:32

קראתי במגזין חרדי לא זוכרת איזה: משפחה או השבוע יש להם אינפורמציה מאד טובה לטיפול בכוויות ולעילום צלקות. הרבה אנשים שוחררו מתחבושות לחץ. כדאי מאד לברר אצלם את מספר הטלפון. זה בהתנדבות.

החיים במתנה

על ידי סמדר_נ* » 18 דצמבר 2003, 14:55

שכולכם תקבלו עוד הרבה מתנות -- ורק טובות.

החיים במתנה

על ידי נהר_שליט* » 17 דצמבר 2003, 19:57

לאלה ולכל המשפחה איחולי החלמה.
תשמרו על המתנה ותהנו ממנה. |L|

החיים במתנה

על ידי אישה_אחת* » 17 דצמבר 2003, 16:53

אלה. ואוו.
איזה סיפור. איזה נס. הצטמררתי כולי.
מאחלת לכם החלמה מהירה וחיים מלאי שיגרה. @}

החיים במתנה

על ידי אלה_נוננה* » 17 דצמבר 2003, 16:04

תודה ממש תודה (())
כל כך כייף לדעת שחשבתם עלי וממש כייף לקבל חיזוקים וחיבוקים וירטואליים.

אבל להסבר- הבית שאנו גרים בו הוא מושכר, קיבלנו אותו עם התנור (הבילדאין נשאר בבית שלנו).
את התנור אי אפשר להזיז משום שהרכיבו דיקט עץ שחוסם את היציאה שלו.
אולי, אם הייתי יכולה להוציא אותו והייתי יכולה לנקות אחריו כמו שרציתי, הייתי חוסכת את האסון.
כלומר------ צינור הגז היה ישן (לא הוחלף 11 שנה) ונסדק. יכול להיות שבהתחלה הסדק היה חלקי, ולאט לאט גדל.
בגלל שהצינור מאחורי התנור, והחלון ממש קרוב אליו לא הרחנו ריח של גז.
לגז יש נטיה לשקוע, ולבטח עם הרוח הנעימה שהיתה ,הריח לא היה חזק מספיק בשביל להזהיר אותנו.

האמת שנדב נכנס גם לא הזהיר, ומשום כך אחרי כן הבנתי את הדרך שלך יונת לתת לילדייך להריח חומר מסוכן בשביל לזהות אותו.
אז חוסר תשומת לב של חברת הגז! ובעל הבית שהבטיח שהכל תקין ונבדק (ובאיזשהו מקום תמימות שלנו ואמון שלנו בבעל הבית) גרם למקרה.
אמרו לנו לתבוע אותם - אבל האמת מה שחשוב לי יותר מכל הוא בריאות הנפש שלנו .
אני מבקשת מכל אחד ואחד, גם השוכרים וגם אלו שהבית שלהם, תעשו בדק בית לפעמים. המשפט "לי זה לא יקרה" תבוע בנו ואנו שוכחים שזה יכול לקרות לכולנו.
תודה [-:

החיים במתנה

על ידי בשמת_א* » 17 דצמבר 2003, 15:21

בחיי, גם אני חשבתי עלייך בדיוק לפני כמה ימים והצטערתי שנעלמת! עכשיו אני מבינה!
איזה אסון ואיזה נס נעשה לכם!
(())

החיים במתנה

על ידי .מי* » 17 דצמבר 2003, 07:35

בכיתי לקרוא
קשה לסבול וקשה לראות בסבל אהובינו
מחזקת אתכם
ומצטרפת לאיחולי החלמה מלאה

החיים במתנה

על ידי יונת_שרון* » 17 דצמבר 2003, 00:53

אלה (())
כמה את חזקה, וכמה אנחנו כולנו פגיעים.
החלמה מלאה לכולכם!

החיים במתנה

על ידי עין_הסערה* » 17 דצמבר 2003, 00:14

אלה, האמיני או לא, חשבתי עליך הרבה בזמן האחרון, ואנחנו בכלל לא מכירות!
זכרתי דברים שכתבת באתר לפני המון זמן, על ההתלבטות עם הקריירה, ובסוף כשהחלטת להיות בבית,
תהיתי לאן נעלמת?
עכשיו אני יודעת.

אם יש משהו שאני פוחדת זה פחד המוות עצמו - להתייצב מול המוות פנים אל פנים.
ואת הסתכלת למוות לפנים פעמיים. ונראה לי שאת מסתכלת לו בפנים כל בוקר מחדש.
מרגש לראות את הכוח שלך.

החיים במתנה

על ידי חגית_פ* » 16 דצמבר 2003, 23:19

אלה היקרה, כולי הצטמררות וגם אושר שהחוויה האיומה הזו הסתיימה (יחסית) בטוב.
אתם יודעים מה היה לא בסדר בגז?
לי אין גז, רק כיריים חשמליים... אני מאוד מפחדת מגז ומכל מיני דליפות או חו"ח כמעט-אסון כמו שקרה לכם.

חיבוק גם ממני.

החיים במתנה

על ידי ארני_ש* » 16 דצמבר 2003, 19:17

אלה חיבוק ענק לך ולמשפחה .
בתור מי שעברתי שני מקרים של סכנת חיים , פעם לי ופעם לבתי . אני מאוד מאוד מזדהה עם המסקנה שלך
הם מתנה נהדרת ונפלאה, אף אחד לא מבטיח לי שישארו לידי לתמיד, ואני צריכה להנות מהם כל רגע ולהודות על כל יום נוסף שיש לי איתם.
כשעוברים דברים בסדר גודל כזה אפשר להתחרפן , אבל אפשר גם לגדול. כל ראיית העולם משתנה סביב המקרה,
פתאום באמת כל יום נראה מתנה , וכל דבר קטן מקבל משמעות .
אני מאחלת לכם התאוששות בעניין הפחד מאש, וחיבוק גדול לכל המשפחה .

החיים במתנה

על ידי עוף_החול* » 16 דצמבר 2003, 18:00

אוי ואבוי.
אין לי מושג מה אפשר לאמר על סיפור זוועות שכזה.
ליבי איתכם.
(()) חיבוק ענק. והמון המון כוחות להמשיך בדרך.

החיים במתנה

על ידי תבשיל_קדרה* » 16 דצמבר 2003, 16:48

אוי, אלה.
כמה שהתיאור שלך נוראי!
שלא נזדקק לניסים (())

החיים במתנה

על ידי אלה_נוננה* » 16 דצמבר 2003, 15:52

יש כאן כאלו שלא מאמינים בניסים, ויש כאלו שלא ממש מאמינים בגורל.
אך כשמגיעים לקצה החיים או כשעוברים משברים גדולים וקשים חושבים אולי זה אחרת.
אנחנו עברנו המון מהפכות בחיינו. מעבר מגורים עקב עבודה של בנזוגי, שינוי במסגרות, ושינוי באקלים שקשה לי איתו (מזל שעכשיו חורף). בנוסף להכל עברנו עוד.
אני התנתקתי מכם זמן ארוך מאד. אולי בגלל שאני מקנאה שאצלכם זה אחרת, אולי בגלל שאנחנו בבניה וההתנתקות היתה מחוייבת מצידי, אולי מהרבה סיבות נוספות שכרגע אין לי שמץ של מושג מהם.
אך דווקא עכשיו, כשדמעות זולגות בלחיי, אני מרגישה צורך לכתוב דווקא לכם. לשפוך את מה שיש לי לכתוב, להוציא את הכאב שעבר עלי בתקופה הקצרה הזו, להוציא הכל החוצה ולא לשמור אצלי. אין לי מושג למה לכם. כתבתי לכולם. הזהרתי, סיפרתי בטלפון את המקרה, אך לאף אחד, חוץ ממקום אחד נוסף, לא ממש שפכתי את ההרגשה, ההתלבטות, הכאב, החרדות והפחד האמיתי, הממשי, של חיים ומוות.
עכשיו אפשר לראות אותנו כמשפחה נורמלית, שחזרה לשגרה. כל אחד מאיתנו סוחב חבילה של התמודדות ואני זו שלוקחת את השברים ומחברת אותם.
אני הייתי החזקה בכל השלבים. התמודדתי ריגשית עם כולם, והיום יש לי נפילות של בכי וכאב מידיי פעם.
האמת שאני שופכת אליכם את הכאב שלי, ולבטח הכל יצא מבולבל. אין אני עושה זאת בשביל לקבל תשובה, אלא בשביל הצורך בהקשבה. אני יודעת שאתם תקראו ותפנימו, תבינו ותהיו אמפטים ומבינים, ולזה אני זקוקה כרגע.

עכשיו הסיפור (נלקח ממקום אחר, ושופר)


ערב יום הכיפורים אחת עשרה בבוקר- סירים על הגז לארוחה מפסקת - אניהולכת לחדר הילדים להחליף מצעים. בעלי חוזר מריצה, הולך למטבח, ואומר לי שכפתורי הגז דלוקים ואין גז. רצתי למטבח ובקשתי מבעלי שיבדוק את הבלון- מתברר שהבלון מלא אך בעלי עושה בדיקות נוספות, וחוזר הביתה, אני מנסה להדליק את הגז ואין(לא מגיע לכריים), בעלי יוצא שוב לבדוק- הבן שלי נדב נכנס למטבח לבקש ממני משהו. יום נפלא, החלונות בבית פתוחים, והבריזה מנעימה את פניי.

גיורא נכנס למטבח, ומנסה להדליק את האש. לחיצה קטנה של מצת, וגל של אש ענק עלה מהריצפה.
אני, שהייתי הכי רחוקה וכמות הגז היתה קטנה, נשרפו לי המכנסיים ברגל ימין. אך מה שאני רואה הוא שבעלי והבן שלי עולים באש. במקום לעשות משהו, אני עומדת מאובנת ולא יודעת מה לעשות.

בעלי בעשתונות של רגע הרים את נדב על הידיים וצעק: "החוצה!!" נעה ונעמה שהיו בחדר המשפחה רצו החוצה כי לא הבינו, ואני עוד רוצה לעשות משהו ושואלת אם לא כדאי לקרא למכבי אש.

יצאנו החוצה, והבן שלי עם פנים אדומות לגמרי, גבות, ריסים, וחלקי שיער שרופים ,הידיים וכפות הרגליים - ובעלי שתי רגליו.
בהתחלה לא ידענו אם לקרא לאמבולנס (לא ידענו את חומרת המצב) ונדב בכה שהוא רוצה מקלחת (מתברר שזו היתה התרופה הראשונית הכי טובה).
האמבולנס בא, לקח אותנו ללניאדו, ונדב שלי נלקח להנשמה עם צינורות שדחפו לגרון שלו. הרופא אמר שמזל שההנשמה נעשתה מיידית, כי אחרת הבן שלי היה הולך- עקב זה שהוא נשם את האש נוצרו לו בצקות בקנה הנשימה ודלקת בריאות.

מלניאדו לקחו אותנו לתל השומר- הבן שלי בטיפול נמרץ ובעלי במחלקה כירורגית פלאסטית.
בלילה בטיפול הנמרץ אני סוף סוף נרדמת על הכורסא ליד נדב ופתאום אני שומעת שאין דופק (פיפ ארוך). כל המחלקה העיפה אותי מהחדר, ובמשך רבע שעה אבדו חיי. חשבתי שכל עולמי חרב. ואז קראו לי, והבן שלי היה ער והסתכל עלי. המשפט הראשון שיצא מפי הוא - קיבלתי אותו במתנה.

שהיינו שם עוד יומיים ואח"כ למחלקה.
בעלי עד היום בתחבושות לחץ. תקופה ארוכה שהינו בבית החולים, בעלי כמעט שבועיים היה בכיסא גלגלים, ונדב, הנס הקטן שלי כאן ליידי.
(נכון שאסור לו שמש, והוא כל היום עם קרם מיוחד נגד שמש וכובע רחב שוליים זה קבוע אצלו - אבל הוא נס).

כשאני כותבת אני מרגישה שכל זה סיפור בדיה - לא ממש קרה לנו. אבל בהתמודדות היום יומית, כשאני שמה קרם הגנה לנדב, ולגיורא תחבושות לחץ, אז אני יודעת שכולנו חוינו זאת.
גיורא לא נוגע באש, הילדים לא מוכנים להתקרב לאחד, כשאני מבשלת אני חייבת להסביר להם למה וכמה זמן.

אבל אחרי הכל אני מסתכלת עליהם ואני אומרת, זה נס, זו מתנה
הם מתנה נהדרת ונפלאה, אף אחד לא מבטיח לי שישארו לידי לתמיד, ואני צריכה להנות מהם כל רגע ולהודות על כל יום נוסף שיש לי איתם.
לפעמים כשאני עייפה ואין לי ממש סבלנות, אני חושבת על זה ואני צוברת כוחות מחודשים להתמודדות נוספת.

אני מאחלת לי ולכולם שיהיו החיים עם שיגרות נעימות ונוחות.
שההפתעות יהיו חיוביות.
וניסים? חג החנוכה מתקרב שיהיו רק ניסים טובים.

אלה

חזרה למעלה