על ידי עוד_אמא* » 29 דצמבר 2009, 20:14
הולנדיה יקרה, גם את מרגשת אותי. אני שומעת את ההתמודדות האמיצה שלך, ויודעת יותר מכולם , שזה כמעט לא אנושי, ואת בכל זאת עומדת בזה.
זה כל כך קשה ללדת ילד ראשון ולהתרסק מהפנטזיות והחלומות על חיי משפחה ועל גידול של ילד משלנו- סוף כל סוף-
לתוך מציאות של התמודדות יום יום, שעה שעה.
לראות איך תינוקות אחרים נולדים ועוקפים את שלנו תוך כמה שבועות. קורע לב ממש.
אני תקופה ארוכה מאד לא יכולתי לשמוע תינוקות אחרים, כמובן לא לראות.
לאט לאט התנתקתי מכל חברותי, בודאי כאלה שילדו סמוך אלי.
היתה לי חברת נפש שילדה חודש לפני, כל הזמן דברנו על חופשת לידה משותפת, ואז-
בהתחלה עוד היינו בקשר, והיא היתה מגיעה ומשויצה עם ילדתה, עם דברים חדשים שהיא עושה, עם נעלים חדשות שנקנו לה.
ולבי היה נצבט- ממש כך. ואז שאלתי את עצמי, מה את רוצה שגם לאחרים יהיה קשה? את מחפשת אסונות?
וכמובן שלא, ויחד עם זאת, זה היה בלתי נסבל עבורי. ומה שהיה עוד יותר קשה, שבעלי רצה להמשיך הכל כרגיל-
הוא רצה חברים, הוא רצה נסיעות, הוא רצה תוכניות, הוא רצה סקס. ואני- בקושי הרמתי את הראש מהמיטה בבוקר, בקושי תפקדתי, כל דבר ערער אותי.
ועכשיו לקטע האופטימי-
קשה לך להאמין עכשיו , אני יודעת זאת בודאות, אבל עוד יבואו ימים אחרים!!!
את תחזרי לחייך (חיים שלך), ותחזרי לחייך !
את תרצי שוב עוד המון דברים- ללמוד, להתפתח , לראות , לטייל- הכל.
והכי חשוב- את תרצי עוד ילדים, אני מוכנה להתערב אתך על כל דבר, שיהיו לך עוד- ויותר מאחד נוסף!
האם את יודעת שסטטיסטית את מסכנת את עצמך וילדך כאשר את נכנסת לרכב ונוסעת אתו, הרבה יותר מאשר בלידת ילד נוסף עם קשיים?
אז מה, את לא נוסעת ברכב? לא ללדת עוד ילדים- זה לא לבחור בחיים, ואת תבחרי בחיים.
ובחיים האלה לכלנו יש סיכונים, כל יום, בכל יציאה לרחוב, ובכל זאת אנחנו חיים ויוצאים, ונוסעים וטסים,
ורובנו הגדול איננו נפגעים, וכך גם יהיה אתך.
וגם לך ולבן זוגך עוד יבואו ימים טובים יותר, של גאוה, של שמחה, של משפחה שגדלה, את תראי!
אני יודעת שהכל נראה כרגע לא מציאותי, קשה מנשוא, אבל זה יקרה לך.
ובנתיים- לעבור יום ביומו, לאסוף כח ולעשות את הניתן. וגם נפילות הן חלק טבעי, מה שחשוב שקמים מהן.
ולגבי כל האמירות שסביבך- אני מאחלת לך שתלמדי לענות לאנשים , להסביר להם את עמדתך ולא לשתוק.
אם את שותקת- זה רעל שחודר פנימה לתוכך, וגם אנשים לא מבינים שהם כל כך פגעו בך, הרבה פעמים ממש ללא כונה!
אני למדתי לענות לאנשים, יפה, ללא כעס, אבל להסביר את עמדתי, את ראייתי, את האופן בו אני מתמודדת והאופן בו אני רוצה שיתיחסו לילד שלי.
זה לא שהכל הופך להיות קלי קלות, ללא קושי , ללא התמודדות,
אבל- זה לא צובע את כל החיים בקושי הזה.
יש עוד המון דברים שסביבנו ושאפשר להמשיך לעשות, ולהמשיך להנות.
אבל בנתיים- תרשי לעצמך, את עוד בתקופת התאקלמות, הסתגלות, תני לעצמך המון הנחות, תסלחי לעצמך על הכל.
עכשיו מותר לך ממש הכל.
מקווה שאני עוזרת לך, לבי ממש ממש אתך. עוד אמא.
הולנדיה יקרה, גם את מרגשת אותי. אני שומעת את ההתמודדות האמיצה שלך, ויודעת יותר מכולם , שזה כמעט לא אנושי, ואת בכל זאת עומדת בזה.
זה כל כך קשה ללדת ילד ראשון ולהתרסק מהפנטזיות והחלומות על חיי משפחה ועל גידול של ילד משלנו- סוף כל סוף-
לתוך מציאות של התמודדות יום יום, שעה שעה.
לראות איך תינוקות אחרים נולדים ועוקפים את שלנו תוך כמה שבועות. קורע לב ממש.
אני תקופה ארוכה מאד לא יכולתי לשמוע תינוקות אחרים, כמובן לא לראות.
לאט לאט התנתקתי מכל חברותי, בודאי כאלה שילדו סמוך אלי.
היתה לי חברת נפש שילדה חודש לפני, כל הזמן דברנו על חופשת לידה משותפת, ואז-
בהתחלה עוד היינו בקשר, והיא היתה מגיעה ומשויצה עם ילדתה, עם דברים חדשים שהיא עושה, עם נעלים חדשות שנקנו לה.
ולבי היה נצבט- ממש כך. ואז שאלתי את עצמי, מה את רוצה שגם לאחרים יהיה קשה? את מחפשת אסונות?
וכמובן שלא, ויחד עם זאת, זה היה בלתי נסבל עבורי. ומה שהיה עוד יותר קשה, שבעלי רצה להמשיך הכל כרגיל-
הוא רצה חברים, הוא רצה נסיעות, הוא רצה תוכניות, הוא רצה סקס. ואני- בקושי הרמתי את הראש מהמיטה בבוקר, בקושי תפקדתי, כל דבר ערער אותי.
ועכשיו לקטע האופטימי-
קשה לך להאמין עכשיו , אני יודעת זאת בודאות, אבל עוד יבואו ימים אחרים!!!
את תחזרי לחייך (חיים שלך), ותחזרי לחייך !
את תרצי שוב עוד המון דברים- ללמוד, להתפתח , לראות , לטייל- הכל.
והכי חשוב- את תרצי עוד ילדים, אני מוכנה להתערב אתך על כל דבר, שיהיו לך עוד- ויותר מאחד נוסף!
האם את יודעת שסטטיסטית את מסכנת את עצמך וילדך כאשר את נכנסת לרכב ונוסעת אתו, הרבה יותר מאשר בלידת ילד נוסף עם קשיים?
אז מה, את לא נוסעת ברכב? לא ללדת עוד ילדים- זה לא לבחור בחיים, ואת תבחרי בחיים.
ובחיים האלה לכלנו יש סיכונים, כל יום, בכל יציאה לרחוב, ובכל זאת אנחנו חיים ויוצאים, ונוסעים וטסים,
ורובנו הגדול איננו נפגעים, וכך גם יהיה אתך.
וגם לך ולבן זוגך עוד יבואו ימים טובים יותר, של גאוה, של שמחה, של משפחה שגדלה, את תראי!
אני יודעת שהכל נראה כרגע לא מציאותי, קשה מנשוא, אבל זה יקרה לך.
ובנתיים- לעבור יום ביומו, לאסוף כח ולעשות את הניתן. וגם נפילות הן חלק טבעי, מה שחשוב שקמים מהן.
ולגבי כל האמירות שסביבך- אני מאחלת לך שתלמדי לענות לאנשים , להסביר להם את עמדתך ולא לשתוק.
אם את שותקת- זה רעל שחודר פנימה לתוכך, וגם אנשים לא מבינים שהם כל כך פגעו בך, הרבה פעמים ממש ללא כונה!
אני למדתי לענות לאנשים, יפה, ללא כעס, אבל להסביר את עמדתי, את ראייתי, את האופן בו אני מתמודדת והאופן בו אני רוצה שיתיחסו לילד שלי.
זה לא שהכל הופך להיות קלי קלות, ללא קושי , ללא התמודדות,
אבל- זה לא צובע את כל החיים בקושי הזה.
יש עוד המון דברים שסביבנו ושאפשר להמשיך לעשות, ולהמשיך להנות.
אבל בנתיים- תרשי לעצמך, את עוד בתקופת התאקלמות, הסתגלות, תני לעצמך המון הנחות, תסלחי לעצמך על הכל.
עכשיו מותר לך ממש הכל.
מקווה שאני עוזרת לך, לבי ממש ממש אתך. עוד אמא.