על ידי עדינה_ניפו* » 08 דצמבר 2003, 00:43
את הסיפור של הלידה עצמה כתבתי בדף שלי אז אני לא אחזור על זה
כאן ההמשך של מה שאני חווה בימים אילו, הימים הראשונים אחרי הלידה השניה שלי.
קודם כל אבשלום (הבן שלי בן השנה וחצי) היה נוכח לגמרי בלידה.
אני הרגשתי שאני רוצה שהוא יהיה חלק במה שקורה אפילו אם הוא לא מבין, שלא יופיע לו בפתאומיות משום מקום עוד תינוק בבית.
השארתי אופציה פתוחה שיהיה אצל השכנים שלנו אם בזמן הלידה אנחנו מרגישים שזה בכל זאת לא מתאים
אבל הכל עבר כל כך חלק ובקלות, הלידה היתה מאד קצרה והוא שיחק לסירוגין עם אחותי או עם דוד (בן זוגי) כאשר היה פנוי
וגם הגיע לחדר מידי פעם להסתכל.
הוא לא נבהל, אפילו לא בצעקות שלי בצירי הלחץ.
האמת היא שממש הפתיעה אותי הקבלה הפשוטה שלו של המצב.
אמנם ראינו אתמול כמה תמונות מהלידה ודוד חושב שאבשלום נראה שם קצת המום, אבל אני לא מתחרטת לרגע שהוא היה איתנו (והיו לי הרבה שאלות וספקות קודם לכן).
אז ככה חשבתי לעצמי- איזה יופי! אבשלום קיבל את התינוק בברכת ""baby ברגע שהוא יצא,
הלידה היתה מהירה ופשוטה כמו בחלום ואנחנו עומדים להתחיל את הימים הראשונים שלנו כמשפחה מאושרת בת ארבע נפשות,
כמו שחווינו את הימים הראשונים של ה-high המופלא שהיו לאחר הלידה של אבשלום!
דבר ראשון החלו הצירים שלאחר הלידה!
מזל ששמעתי על התופעה הזאת ממש במקרה מכמה נשים שדיברו רק יומיים קודם ללידה, אחרת הייתי דואגת שמשהו לא בסדר.
צירים כאילו לא היו לי בלידה עצמה!
אז לכל הנשים שעומדות ללדת לידה שניה, זה לא קורה לכולן אבל למי שחווה את זה, לא להיבהל, זה יכול להיות אינטנסיבי בטירוף אבל זה עובר תוך כמה שעות.
הלילה הראשון עם שני תינוקות יונקים!
אבשלום היה מאד נרגש בשעות הראשונות של הבקר עם ה-baby החדש והאורחים ששיחקו איתו.....
אבל לאט לאט הזמן עבר, האורחים עזבו יחד עם תשומת הלב שלהם ונשאר לו פה רק הפה הנוסף הזה שמחלק איתו כל היום את הציצי
(או כמו שאבשלום אומר - ניני).
לילה שלם ראשון ביליתי בהנקה הלוך חזור של שניהם, עייפה עוד מהלילה הקודם שלא ישנתי כי ילדתי בו תינוק!
האחד נרדם השני התעורר ולהיפך, לרב שניהם ביחד ערים, אחד על הציצי השני בידיים של דוד, שניהם על הציצי בתנוחות שונות ומשונות עד שאני כבר לא יכולה יותר ואז דוד לוקח אחד עד שהוא צורח... אני בוכה דוד מתעצבן, אני כועסת רוצה לצעוק, דוד מרגיע.....
(אבשלום התעורר כל הזמן בצעקה נואשת של ניני)
וככה עברנו לילה לבן שני, ממוטטים טוטאלית, כועסים מבולבלים ועייפים עד מוות!!!!!!
מסתבר שלאבשלום קשה מאד לקבל את התוספת החדשה.
דוד נתן את המשל שזה כמו שאחד מאיתנו פתאום יבוא הביתה עם מאהב/ת.
הלילה הראשון ההוא היה כל כך עצוב, לראות את אבשלום במצב כל כך קיצוני של כעס וחרדה כשהסברים ומילים בגיל הזה לא עוזרים הרבה
רק חיבוקים אהבה וביטחון וגם את זה התקשתי לתת כמו שהייתי רוצה בגלל העייפות המטורפת והכאבים בגוף.....
דוד ממש מהווה לו בימים האחרונים עטיפה חמה של אהבה וביטחון, נותן לו את כל כולו בצורה יפייפיה ונוגעת ללב כל כך.
אני מסתכלת עליהם ביחד במשך היום ומוצאת את עצמי בוכה מהתרגשות ואושר כל פעם מחדש! (ההורמונים עדיין עובדים חזק, הרבה בכי...!!!)
אני מוצאת את עצמי כועסת מידי פעם על דוד ששיכנע אותי לא להפסיק להניק את אבשלום בהריון הזה.
אני תוהה למה שנינו (דוד ואני) מלאים בכל כך הרבה מתח וכועסת כשאנחנו קורסים תחת המתח הזה ומתפוצצים אחד על השני.
מרגישה רגשי אשמה שלא הבאנו את צ'ומפי לעולם יותר רגוע ומאושר.
המכונת כביסה זקוקה לתיקון והגב של דוד גמור לגמרי וזקוק גם הוא ל "תיקון" .
הבית קפוא כל הזמן ובקיצור שום דבר לא מתקרב להיות "מושלם" !
איזו הפתעה
יש הרבה קושי, כאב, ריבים, דמעות (של ארבעתינו) עייפות ובילבול בחמשת הימים האחרונים
באמת הכל היכה אותנו בבום לא צפוי אבל כל יום משתפר.
הילדים (כל כך מוזר פתאום להגיד ילדים במקום ילד) ישנים כבר הרבה יותר טוב בלילה
אבשלום מתלהב יותר ויותר מ- baby (ככה הוא קורא לו כי אין לנו עדיין שם, בנינו על בת...), מלטף אותו, מנסה להאכיל אותו כל דבר שהוא אוכל,
רוצה להרים ולהחזיק אותו...
עדיין קשה לי להניק את שניהם כל כך הרבה, במיוחד בזמן ההשכבה כששניהם צריכים ציצי בו זמנית ואני צריכה לשכב על הצד כדי שאבשלום יוכל להירדם.
יוצא לפעמים שאני שוכבת על הצד, מחזיקה את צ'ומפי (השם הזמני!) באויר על ציצי אחד מעל אבשלום ואבשלום מתחתיו שוכב ויונק מהציצי השני עד שהוא מתחיל להירדם ואז אני יכולה להשכיב עליו את צ'ומפי!!!!!!
לא יודעת אם הבנתם את התנוחה אבל היא לא פשוטה בכלל!
אבל לאט לאט אנחנו לומדים להתמודד, להוריד לחץ ולהיזכר באהבה שהביאה את ארבעתינו יחד.
אבשלום הוא ממש החיים life force של הבית, מלא אנרגיה חיוכים הומור וצחוק וצ'ומפי הקטן הוא הרוגע והשלווה היפייפיה שלנו.
ואני ודוד משתדלים לזכור לעצור לרגע וללמוד משהו!
אז זהו בנתיים...תודה לכולם על התמיכה הרבה (נשות הקבוצה של מודיעין המדהימות ביותר!!!!!!!!!!!!!!!!!)
את הסיפור של הלידה עצמה כתבתי בדף שלי אז אני לא אחזור על זה
כאן ההמשך של מה שאני חווה בימים אילו, הימים הראשונים אחרי הלידה השניה שלי.
קודם כל אבשלום (הבן שלי בן השנה וחצי) היה נוכח לגמרי בלידה.
אני הרגשתי שאני רוצה שהוא יהיה חלק במה שקורה אפילו אם הוא לא מבין, שלא יופיע לו בפתאומיות משום מקום עוד תינוק בבית.
השארתי אופציה פתוחה שיהיה אצל השכנים שלנו אם בזמן הלידה אנחנו מרגישים שזה בכל זאת לא מתאים
אבל הכל עבר כל כך חלק ובקלות, הלידה היתה מאד קצרה והוא שיחק לסירוגין עם אחותי או עם דוד (בן זוגי) כאשר היה פנוי
וגם הגיע לחדר מידי פעם להסתכל.
הוא לא נבהל, אפילו לא בצעקות שלי בצירי הלחץ.
האמת היא שממש הפתיעה אותי הקבלה הפשוטה שלו של המצב.
אמנם ראינו אתמול כמה תמונות מהלידה ודוד חושב שאבשלום נראה שם קצת המום, אבל אני לא מתחרטת לרגע שהוא היה איתנו (והיו לי הרבה שאלות וספקות קודם לכן).
אז ככה חשבתי לעצמי- איזה יופי! אבשלום קיבל את התינוק בברכת ""baby ברגע שהוא יצא,
הלידה היתה מהירה ופשוטה כמו בחלום ואנחנו עומדים להתחיל את הימים הראשונים שלנו כמשפחה מאושרת בת ארבע נפשות,
כמו שחווינו את הימים הראשונים של ה-high המופלא שהיו לאחר הלידה של אבשלום!
דבר ראשון החלו הצירים שלאחר הלידה!
מזל ששמעתי על התופעה הזאת ממש במקרה מכמה נשים שדיברו רק יומיים קודם ללידה, אחרת הייתי דואגת שמשהו לא בסדר.
צירים כאילו לא היו לי בלידה עצמה!
אז לכל הנשים שעומדות ללדת לידה שניה, זה לא קורה לכולן אבל למי שחווה את זה, לא להיבהל, זה יכול להיות אינטנסיבי בטירוף אבל זה עובר תוך כמה שעות.
הלילה הראשון עם שני תינוקות יונקים!
אבשלום היה מאד נרגש בשעות הראשונות של הבקר עם ה-baby החדש והאורחים ששיחקו איתו.....
אבל לאט לאט הזמן עבר, האורחים עזבו יחד עם תשומת הלב שלהם ונשאר לו פה רק הפה הנוסף הזה שמחלק איתו כל היום את הציצי
(או כמו שאבשלום אומר - ניני).
לילה שלם ראשון ביליתי בהנקה הלוך חזור של שניהם, עייפה עוד מהלילה הקודם שלא ישנתי כי ילדתי בו תינוק!
האחד נרדם השני התעורר ולהיפך, לרב שניהם ביחד ערים, אחד על הציצי השני בידיים של דוד, שניהם על הציצי בתנוחות שונות ומשונות עד שאני כבר לא יכולה יותר ואז דוד לוקח אחד עד שהוא צורח... אני בוכה דוד מתעצבן, אני כועסת רוצה לצעוק, דוד מרגיע.....
(אבשלום התעורר כל הזמן בצעקה נואשת של [b]ניני[/b])
וככה עברנו לילה לבן שני, ממוטטים טוטאלית, כועסים מבולבלים ועייפים עד מוות!!!!!!
מסתבר שלאבשלום קשה מאד לקבל את התוספת החדשה.
דוד נתן את המשל שזה כמו שאחד מאיתנו פתאום יבוא הביתה עם מאהב/ת.
הלילה הראשון ההוא היה כל כך עצוב, לראות את אבשלום במצב כל כך קיצוני של כעס וחרדה כשהסברים ומילים בגיל הזה לא עוזרים הרבה
רק חיבוקים אהבה וביטחון וגם את זה התקשתי לתת כמו שהייתי רוצה בגלל העייפות המטורפת והכאבים בגוף.....
דוד ממש מהווה לו בימים האחרונים עטיפה חמה של אהבה וביטחון, נותן לו את כל כולו בצורה יפייפיה ונוגעת ללב כל כך.
אני מסתכלת עליהם ביחד במשך היום ומוצאת את עצמי בוכה מהתרגשות ואושר כל פעם מחדש! (ההורמונים עדיין עובדים חזק, הרבה בכי...!!!)
אני מוצאת את עצמי כועסת מידי פעם על דוד ששיכנע אותי לא להפסיק להניק את אבשלום בהריון הזה.
אני תוהה למה שנינו (דוד ואני) מלאים בכל כך הרבה מתח וכועסת כשאנחנו קורסים תחת המתח הזה ומתפוצצים אחד על השני.
מרגישה רגשי אשמה שלא הבאנו את צ'ומפי לעולם יותר רגוע ומאושר.
המכונת כביסה זקוקה לתיקון והגב של דוד גמור לגמרי וזקוק גם הוא ל "תיקון" .
הבית קפוא כל הזמן ובקיצור שום דבר לא מתקרב להיות "מושלם" !
[b]איזו הפתעה[/b]
יש הרבה קושי, כאב, ריבים, דמעות (של ארבעתינו) עייפות ובילבול בחמשת הימים האחרונים
באמת הכל היכה אותנו בבום לא צפוי אבל כל יום משתפר.
הילדים (כל כך מוזר פתאום להגיד ילדים במקום ילד) ישנים כבר הרבה יותר טוב בלילה
אבשלום מתלהב יותר ויותר מ- baby (ככה הוא קורא לו כי אין לנו עדיין שם, בנינו על בת...), מלטף אותו, מנסה להאכיל אותו כל דבר שהוא אוכל,
רוצה להרים ולהחזיק אותו...
עדיין קשה לי להניק את שניהם כל כך הרבה, במיוחד בזמן ההשכבה כששניהם צריכים ציצי בו זמנית ואני צריכה לשכב על הצד כדי שאבשלום יוכל להירדם.
יוצא לפעמים שאני שוכבת על הצד, מחזיקה את צ'ומפי (השם הזמני!) באויר על ציצי אחד מעל אבשלום ואבשלום מתחתיו שוכב ויונק מהציצי השני עד שהוא מתחיל להירדם ואז אני יכולה להשכיב עליו את צ'ומפי!!!!!!
לא יודעת אם הבנתם את התנוחה אבל היא לא פשוטה בכלל!
אבל לאט לאט אנחנו לומדים להתמודד, להוריד לחץ ולהיזכר באהבה שהביאה את ארבעתינו יחד.
אבשלום הוא ממש החיים life force של הבית, מלא אנרגיה חיוכים הומור וצחוק וצ'ומפי הקטן הוא הרוגע והשלווה היפייפיה שלנו.
ואני ודוד משתדלים לזכור לעצור לרגע וללמוד משהו!
אז זהו בנתיים...תודה לכולם על התמיכה הרבה (נשות הקבוצה של מודיעין [b]המדהימות[/b] ביותר!!!!!!!!!!!!!!!!!)