[u]תודה פלונית, אבל למה אנחנו הולכים לגן. אצלנו אמא בבית, כלומר לא חייבת את הזמן שלה לאנשים שהם לא מהמשפחה.[/u]

הכיוון הוא לתהות האם אנחנו פועלים By default - מתוך התנייה סביבתית ותרבותית - או מתוך הכרה בסיבות האמיתיות ובערכים המנחים אותנו. לאור זאת יש מקום הן לילדי הבית והן לילדי הגן-בי"ס.

אני יכולה לענות רק לגבי ולגבי ילדי: יותר טוב גם להם וגם לנו כשהם במסגרות, למרות שהיה לנו חופש גדול נפלא. חינוך ביתי בעבר הניב ילדים מבודדים ואמא בדיכאון.

תודה פלונית, אבל למה [b]אנחנו[/b] הולכים לגן. אצלנו אמא בבית, כלומר לא חייבת את הזמן שלה לאנשים שהם לא מהמשפחה.

[u]תזכירו לי למה מחר אנחנו הולכים לגן??[/u]
כי יש אנשים שיותר מתאים להם שילדיהם בגן או ביה"ס, והם בעבודה. אנשים מוזרים ללא ספק, אבל יש כאלה. (חלק מהם ממש נחמדים...)

[u]למה לא ללכת לגן-בצפר[/u]

כי בדרך הביתה עברתי ליד בית הספר היסודי שמעתי קול קרפדה שחוק גבוה ומעצבן שאמר "כל העיניים אלי". אולי היא היא מורה טובה, אבל הקול שלה לא עושה חשק.

[u]תזכירו לי למה מחר אנחנו הולכים לגן??[/u]

הגעת למקום הלא נכון. פה מזכירים למה [b]לא[/b] ללכת לגן-בצפר. ומעדיפים לשכוח את ימי המוסדות הללו. מה שגם נקרא Deschooling. רגע, תזכירי לי על מה דיברנו...?

<מנסה להזכר למה בכלל עניתי... <גירוד נמרץ בפדחת>>

היום האחרון של החופשה הגדולה. הלכנו לבריכה {@ אכלנו בחוץ{@ הבכור אירח שתי חברות. אחרי שהם עשו עבודות יד, בנו בית לפליימוביל וקראו סיפור, הם התחילו להשתולל. אז שמתי CD עם שירי חתונה והתחלנו לרקוד. היה שמח. אחר כך הראיתי לבנות את שמלת החתונה שלי, והיה מצחיק לראות את המבט החולמני בעיניים שלהן. לא מאמינה שהשמלה הזו כמעט בת עשר.
היה לנו כיף כיף כיף. והתינוק החמוד פשוט הסתובב אתנו ועשה כל מה שאנחנו עשינו. [po]הכל ורוד[/po].

לכן כתבתי בדף [po]הכי חשוב בחינוך ביתי[/po]
[u]ההרגשה ש [b]החיים שלנו מתרחשים עכשיו[/b] בלי לחכות לשעת סגירת הגן, לתחילת/סיום החופשה הגדולה[/u]

תזכירו לי למה מחר אנחנו הולכים לגן??

_אולי העזרא הכי טובה זה להתלהב לא דווקא מההשקעה שלה, אלא מהתוצאות.
להדגיש את הדברים הטובים שאת רואה בילד.
משהו שהוא הצליח בו, מיוחד בו , להתלהב איתה ביחד מהדברים החיוביים של הילד.
להדגיש כל התנהגות או הצלחה של הילד זה יתן לה הרגשה שרואים שיש התקדמות בגלל ההשקעה.
ואים יש לכן ילדים בגילאים דומים אולי יעזור לתת לילדים להתכתב.

כי יש כאן הרבה פעמים גם קושי חברתי._

|Y| לקחתי לתשומת לבי. תודה.

[u]יש לי חברה שיש לה שני ילדים PDD. מאד קשה לה. קשה כי בנוסף מאמץ העצום שכרוך בכלל בגידול ילדים, הרי שאצלה יש מאמץ נוסף כדי שהילדים יעמדו בסטנדרט מסוים. ואין לי אפילו את הפריבילגיה לומר לה שאני רואה כמה זה מאד קשה לה, כי זה ישמע כאילו אני מרחמת עליה. אז אני יכולה לומר לה שאני מסתכלת בהערכה רבה על כל ההשקעה והמאמצים שלה. אבל זה לא מספיק.[/u]
לילדים עים PDD יש גם צדדים מיוחדים ומקסימים.
אולי העזרא הכי טובה זה להתלהב לא דווקא מההשקעה שלה, אלא מהתוצאות.
להדגיש את הדברים הטובים שאת רואה בילד.
משהו שהוא הצליח בו, מיוחד בו , להתלהב איתה ביחד מהדברים החיוביים של הילד.
להדגיש כל התנהגות או הצלחה של הילד זה יתן לה הרגשה שרואים שיש התקדמות בגלל ההשקעה.
ואים יש לכן ילדים בגילאים דומים אולי יעזור לתת לילדים להתכתב.
כי יש כאן הרבה פעמים גם קושי חברתי.

ל [b]קוראת[/b] , תודה לך שאת מבינה {@

[u]אני לא החברה שכתבת עליה עכשיו[/u]
בוודאי שלא. זו חברה מארץ אחרת והיא כלל לא קוראת עברית.
<עכשיו אני צריכה לתקן את שגיאות ההקלדה>

אני לא החברה שכתבת עליה עכשיו, אבל אני מרגישה כאילו כתבת עלי...אז תודה על הפירגון. בתור חברה-של-אמא-לילדי-פידידי את ממש מבינה אותה! רוב האנשים לא מבינים כמוך, גם חברים ובני משפחה קרובים..נושא כאוב..
[u]אז אני יכולה לומר לה שאני מסתכלת בהערכה רבה על כל ההשקעה והמאמצים שלה..[/u] תאמיני לי שזה המון. תודה לך @}

:-)
[hr]

השבוע היו החדשות על רוז, ועכשיו כתבה נוספת בווינט על אם שאולי הטביעה את בנה, על ילד שנמצא מיובש בערד ועל מתבגרת שנעדרת מביתה. כואב הלב.
אני חושבת על ההורים (אחרי שחשבתי על הילדים) שמנסים לגדל ילד עם צרכים מיוחדים, קשיים גדולים, הורים שבודדים כי אין משפחה או אין שפה או אין כסף ויש מרוץ מהיום למחר. כמה זה קשה. כמה לפעמים החברה לא הוגנת, או החיים.
לפני הרבה שנים היה הסיפור המפורסם על אמא שהרגה את הילד שלה כי היה לו פיגורר והיא לא הצליחה להתמודד עם גידולו. אז המעשה הזה עשה הרבה רעש ושינה משהו בסל השירותים למשפחות עם ילדים עם פיגור. עדיין החברה לא באמת נותנת מום לילדים ולהורים כאלה. כמה הורים יכולים לספר ולומר באגביות "עם הילד האוטיסט לי עשיתי כך וכך" בלי להרגיש דפוק, או בלי להרגיש שהניסיון שלו לא שווה, או עם הרגשה שבכלל הוא יכול לומר משהו, אפילו שהילד שלו "לא יצא נורמלי". אפילו להשתתף בצער עם ההורים הללו זה לא PC. יש לי חברה שיש לה שני ילדים PDD. מאד קשה לה. קשה כי בנוסף מאמץ העצום שכרוך בכלל בגידול ילדים, הרי שאצלה יש מאמץ נוסף כדי שהילדים יעמדו בסטנדרט מסוים. גם מאד מעייף להיות קשובה וסבלנית ולראות את כל הילדים האחרים מתנהגים אחרת, עוזרים, מבינים. יש נחת אבל היא לפעמים מצומצמת יותר, לפעמים פשוט מושגת אחרי מאמץ גדול. ואנחנו משווים, על כורחנו כהורים אנחנו משווים כל הזמן. ואין לי אפילו את הפריבילגיה לומר לה שאני רואה כמה זה מאד קשה לה, כי זה ישמע כאילו אני מרחמת עליה. אז אני יכולה לומר לה שאני מסתכלת בהערכה רבה על כל ההשקעה והמאמצים שלה. אבל זה לא מספיק.

_הילד מכניס את העוף לפה "אני אהיה צמחוני מחר.
אמא: בסדר._

יפה. הילד כבר למד את אחת הדרכים המרכזיות שפיתחה האנושות לאורך מיליוני שנות אבולוציה להתמודד עם אתגרי הקיום. מיקרו אבולוציה בזעיר אנפין. גם זה סוג של קסם...

[u]תמשיכי לכתוב, אני קוראת אותך[/u]
@}

לארוחת צהרים הכנתי נתחי עוף עם בטטה ומנגולד. מאד טעים. הצעיר כמובן אכל בלי הרבה שאלות.
הגדול מהרהר אני רוצה להיות צמחוני כמו אבא.
אמא: בסדר. הילד נועץ את המזלג בנתח עוף עסיסי.
אמא: צמחונים אוכלים את הבטטה והמנגולד (מצביעה).
הילד מכניס את העוף לפה "אני אהיה צמחוני מחר.
אמא: בסדר.

:-)

היום -

קמים, אוכלים (פרי ורסק תפוחים). הגדול מתלבש, יוזמה שלו. משחקים. תולים כביסה, מתנדנדים בנדנדה ובערסל. התינוק שר "נאאד נד, רד עעלה ורד". שיבוש שלו :-) .
יוצאים לקניות:
עוף - לא. צהרים
שמרים - לאפית לחם.
חומץ הכי פשוט שיש - כדי להכין "הר געש" (עם סודה לשתיה).
בננות.

הבכור זוכר את הרשימה בע"פ.
בסופר אני לא מוצאת את החומץ. הילד אומר "תשאלי את אחד העובדים". שאלתי, עזרו לנו. שיעור חשוב לשנינו. לי - להקשיב לילד, להראות לו שלהצעות שלו יש ערך. לילד - כששואלים יש מענה, אפשר להיעזר ב"מומחה". עכשיו אני חושבת שהייתי צריכה לתת לו לשאול, הרי החומץ בשבילו. [po]הכל ורוד[/po] ?

בדרך עוברים ליד מגרש ריק ומיד מחליטים לארגן קומזיץ לסיום אוגוסט. חוזרים הביתה, התינוק ישן. כולנו נחים, מעולפים מהחום. הבכור ואני מכינים לחם באופה הלחם. התרגשות, שמחה, למידה (כמויות, חומרים, זמנים). מכינה א. צהרים. התינוק מתעוררת. מדברים בטלפון עם סבתא.

הלחם מוכן. ריקודים של שמחה. אוכלים, נהנים.

התינוק זורק קופסא על הבכור. הבכור בוכה מכאב. אני שואל "איפה כואב באף או בעין?" מנסה לחשוב מה עדיף :-/
הבכור מתוך בכי באאאא/בעעעעע....באף. טוב, הנה זה תכף עובר. עוד קצת פינוקים. היום ממשיך.

כיף לנו ביחד. למה אי אפשר שכל השנה יהיה ככה, שהעיר מלאה ילדים ופסטיבלים ופעילויות משפחתיות. למה בשבוע הבא אנחנו צריכים ללכת לפשע-הבייביסיטר-המאורגן.
למה כל האמהות שונאות אותי על זה שכיף לי להיות עם הילדים שלי?

[po]שנינות שנינות תרדוף[/po]?

[u]אין ספק, אין על 'קסם הסליחה'.[/u]
אהבתי. תודה. {@

שמישהי תסביר לי (על משקל שמישהו יחזיק אותי) מדוע דחוף לאנשים לתת לילדים במבה. לפני יומיים השארתי את הילד עם הדוקטור אצל קרובי משפחה. היתה במבה (הדוקטור היה המבוגר היחיד, אז זו היתה אחריותו) והילים ביקשו. כלומר התינוקות, כלומר התינוק (לא שלנו, השני) בן שנה וקצת ביקש במבה, כי הוא ראה אותה. אז הדוקטור נתן.
ואני, מוציאה כאן את התהיות שלי, כדי לעדן אותן קצת:
זה נשמע נורא צדקני,אולי, אבל אני באמת לא מבינה למה להאכיל ילדים בבמבה. היו שם פירות, היו ירקות, היה רסק תפוחים אורגני (!!), היה תבשיל אורז, היו חביתות. אז אמנם זה בית שיש בו במבה, וילד (תינוק) שכבר "רגיל". אז מה? אז אי אפשר להחביא בארון ולומר "לא עכשיו, יש משהו אחר". יבכה? יתגבר. ניתן מים, ניתן פרי, יסתדר. באמת.
לשים בארון זו הצעה ממש לארג'ית מצדי. אני הייתי זוכרת את השקית as is לפח. כבר עשיתי בעבר.

נחמד הדיון שהתפתח. {@ כבר חשבתי שעזבנו את הנושא כששוב הילד שאל היום למה אי אפשר להכין מים, והאם זה קסם שיש לנו מים.
אחר כך התקלקלה לנו הבימבה (של התינוק) והבכור שלקח את זה מאד קשה ישב שעה ארוכה בערסל במרפסת, מהרהר תוך התנדנדות בבריזה המשובחת. לבסוף תלה באבא שלו מבט מהורהר ושאל "למה דברים מתקלקלים?". אם יש משהו שיותר קשה לי להסביר מחוקי הטבע (פיזיקה, למשל), זה לענות על שאלות פילוסופיות. למזלי הדוקטור היה בסביבה...

למה אני נלחצת מהשאלות של הילד? זה לא מבחן! הוא באמת רוצה לדעת.

ז'רארד - [po]קסם אחד פשוט שיציל את העולם[/po]

(פראו דוקטור - מבחינתי את לגמרי מוזמנת למחוק את התקשקשות הקסמים הזאת שנפלה לך בדף, שהוא בכלל [po]דף בלוג[/po])

אין ספק, אין על [u]'קסם הסליחה'[/u]. אך האם הוא פותר את כל הבעיות?

מותר להצטרף לדיון הקסמים?
הקטן (בן 5), פרט לכך שכל-כולו קסם, ובנוסף ל'כח הפלוצים' שאחותו הגדולה העניקה לו (שאומר שהוא יכול להעלים במהירות ריחות של פלוצים), מספר שיודע לעשות קסם אמיתי - 'קסם הסליחה'.
זה אומר שעל כל דבר לא נעים ופוגע, הוא יכול לסלוח בקלות ובמהירות, ולמצוא בחזרה את הטוב כלפי מי שעשה לו.
וזה עובד תמיד. קסם.
(כולנו מנסים ללמוד ממנו)

נראה לי ש'קסם הסליחה' עוקף בקלות את שאלות הידיעה, חוקי הטבע וגם המילים.

לגבי הרובד המילולי - זה הכל דיבורים. גם אני יכול לספר שהפכתי מישהו מעצבן לשעון קוקיה. ואלו הם הקסמים שמתוארים בסיפורים. תיאורים כתובים על דף. מילים בלבד.

[u]נראה לי שבשביל הילד שלי הרבה מהדברים הם קסם:[/u]

לגבי הבנת עולם התופעות, את בדיוק מתארת את מסלול ההתפתחות האנושית: בהתחלה, הכל היה ביטוי של כוחות נשגבים, שזו מילה חלופית ל- [b]קסם[/b]. אך עם התרחבות והעמקת הידע האנושי, יותר ויותר תופעות עברו מתחום הקסם אל העולם הסיבתי.

[u]איך הוא אמור לדעת מה תהליך טבעי ומה "קסם"?[/u]

אני הוצאתי את המילה הזאת מחוץ לחוק. "קסם" קיים אך ורק בסיפורים, בממלכה של מכשפים, דרקונים, פיות, אלפים, טרולים... כל מה שקשור לעולם התופעות פשוט דרוש חקירה. עד אז הוא בחזקת "לא יודע". ומאוד חשוב להדגיש ש- [b]"לא יודע" לחלוטין אינו שווה ערך ל-"קסם"[/b].

<סליחה שטרחנתי את המוח>

תמשיכי לכתוב, אני קוראת אותך @}

שלום זראר, מרתק לדעת שמישהו קורא כאן {@

הבן שלי שאל על קסמים נוסח גנדלף, מרלין ושות'. לגבי להטוטים של קוסמים ברור לו שזו אחיזת עיניים. מה עושים כשיש אבא רציונלי ואמא שמתעקשת לדייק (קסם מתרחש ב [u]רובד המילולי בלבד[/u] )? זה מצחיק כי אותי אבא שלי לימד אותי להיות קוסמת (זה התחיל בזה שכשילדה הייתי מכסה בכף היד שלי את השעון שלי והוא היה עוצר. אבא שלי היה מניח את כף היד שלו על השעון והשעון היה ממשיך).

אולי ככה זה כשנשואים לדוקטור...האמא בתורנות כפולה.
אני מנסה לחשוב עוד מדוע הנושא הזה מעסיק אותו כל כך. נראה לי שבשביל הילד שלי הרבה מהדברים הם קסם:
שיש פתאום מים חמים בברז (אז למדנו איך פועל דוד שמש)
שחפצים נופלים תמיד למטה (למדנו על גרביטציה)
שהוא יכול לשבת עם אבא מול המחשב ואז לראות את אבא מופיע בתוכנית טלוויזיה בו זמנית (גרר שיחה מרתקת על צילומים והקלטות ומשמעות הזמן).
שנוגעים בקלידים והפסנטר מנגן בקול נעים
איך פועלת מערכת CD?
איך הפרח בעציץ יודע להיפתח?

איך הוא אמור לדעת מה תהליך טבעי ומה "קסם"?

[u]והגדול שוב שואל איך בדיוק עושים קסם, ואיך קסם פועל. אני תופסת את עצמי אומרת לו "אין באמת דבר כזה קסם, זה משהו מסיפורים[/u]

אה... מותר לי להדחף? הדיון הזה תפס אותי, כי גם אני מקיים אותו מדי פעם עם הקוסמות הקטנות שלי. רק שאני, באנטי-פואטיות מצמיתה, מנסה להציג את הצד הלוגי חסר המעוף. נו, ככה זה אבא. אז אני אומר שמה שאנו פוגשים במציאות אלו הם [b]להטוטים[/b] המבוססים על זריזות ידיים, אביזרים תואמים והטעייה אופטית; ומנגד, מה שגנדלף עושה, יכול להתרחש רק בממלכה של "שר הטבעות", דהיינו ברובד המילולי בלבד. נכון שההסבר הזה יבש ומרסק את הדמיון הילדותי? כאן בדיוק נכנס התפקיד של אמא, להשתיק את אבא. :-)

[b]למה [po]הכל ורוד[/po] ?[/b]

כי פעם מורת דרך חכמה אמרה לי שאצלי הכל חייב להיות ורוד, כמו באיזו אגדה, ושאני נסיכה ולכן הכל חייב להסתדר. זו היתה קצת ביקורת ממנה, ואני בהתחלה לא הבנתי למה היא חושבת שזה לא בסדר. אחר כך הבנתי שהיא אומרת לי שאני לא מאפשרת לעצמי לחוות גם צבעים אחרים. היא צדקה. גם אני. ולכן בחיי כמעט [po]הכל ורוד[/po] ,ומה שלא...כנראה ככה הוא צריך להיות, וכשמסתכלים על זה ככה, אז שוב [po]הכל ורוד[/po]. והאמת שיותר רציתי את השם [po]הכל דבש[/po], אבל יש את השיר המזעזע הזה עם ה"אוהבת-שונאת", אז אני לא יכולה להזדהות באמת עם כותרת כל כך טעונה.

הילדים באמבטיה. אני לידם, תופרת שקיות רב-פעמיות מציפיות ישנות. הגדול רואה ומתחיל להתלהב - מהרעיון, מכלי התפירה. הוא אומר לי "גם אני רוצה", ואני שוכחת לרגע את הפרפקציוניזם שלי ואומרת לו "הנה תנסה" (שוכחת שיש לו מוטוריקה עדינה על הפנים). והוא מצליח, עוד תפר ועוד תפר. מבסוט עד הגג. מברר אצלי אם אפשר לתפור גם דברים ש"עדין אין", כלומר חדשים. בודאי, אני עונה. מיד הוא אומר, אני רוצה לתפור ערסל לבובות שלי. בוחר דוגמא מערימת הבדים, אני גוזרת, מגישה חוט ומחט, והנה הוא תופר ערסל. כמה זמן עבר מאז שהחזיק את המחט לראשונה? עשר דקות? מה אמרתי קודם על מוטוריקה? העתיד מתקדם אלינו בצעדי ענק. הילד מבסוט, הבובות מתנדנדות. אין כמו בבית.

שבת בבוקר. אבא ישן עם הצעיר. הבכור משחק עם החברה שלו. אני במטבח מערבבת עיסת תמרים עם קצת קקאו ושיבולת שועל גרוסה. הילדים, כמו נמלים...מגיעים למטבח כשמריחים אקשן. מה את מכינה? כדורי שוקולד <באגביות>. שוקולד זה מותג, כמובן. אני רואה שעיניהם נוצצות כשאני מוסיפה טיפה של תמצית וניל. אפשר להכין את הכדורים? כן, בוודאי. אפשר לגלגל בקוקוס? כן, בוודאי. עוזבת אותם עם העיסה והולכת...

[b]רבע שעה לאחר מכן[/b]
אני קוראת בסלון, הילדים שוב משחקים ומרוצים. אכלתם? כן, קצת. מצידי אתם יכולים לאכול הרבה, אפילו הכל. חוזרים למטבח...

סוף דבר - היתה עיסה, היו כדורים, נאכלו כולם. ואני מבסוטית שהבן שלי אכל תמרים. יצא קצת פולני ;-)

הבן שלי רוצה לדעת מה זה קסמים.

אתמול בנסיעה במכונית. הורים מקדימה, ילדים מאחור. והגדול שוב שואל איך בדיוק עושים קסם, ואיך קסם פועל. אני תופסת את עצמי אומרת לו "אין באמת דבר כזה קסם, זה משהו מסיפורים. באמת, אנחנו צריכים להתאמץ כדי שיקרו דברים".

ווי ווי ווי, אפילו בעלי הדוקטור נלחץ. מה קרה לך, הוא שואל. באמת מה קרה. הרי פעם אם היו שואלים הייתי אומרת שאני קוסמת, בת של קוסם אפילו. קוסמת אמיתית סטייל גנדלף, אז מה קרה. למה כלכך דחוף לי לדייק לילד שלי את עניין הקסם. תעלומה. אז רגע אחד , שואל הדוקטור, את לא עושה קסמים יותר? נו ברור שאני קוסמת, כל הזמן אני קוסמת,אבל זה יותר מורכב, מאז שאני אמא זה בעיקר או אולי בעצם אהבה, פחות ממבו ג'מבו, וזה עובד אפילו יותר טוב. אז מה זה קסם, הילד מקשה.
קשה, קשה לי לפעמים לגדל ילדים.

רציתי לקרוא לעצמי "אשת מהנדס", אבל מדענים נעלבים כשאומרים להם "מהנדס", נו, באמת. גם דוקטור זה בסדר.

אני מטאטאת את הסלון ונזכרת איך הבן התעצבן בפעם הקודמת שבאה אלינו עוזרת. חשבתי על זה שילדים בחינוך ביתי יותר רואים את תחזוקת הבית מאשר ילדים שבמסגרות. בעצם, למה להכליל? הילד שלי התעצבן על הפלישה של העוזרת כי עכשיו החופש הגדול, כי הוא ראה אותה, כי הוא ראה איך היא נוגעת לו בצעצועים ומזיזה כדי לשטוף. בדרך כלל הוא בגן כשהיא מגיעה. בעצם, אני לא בטוחה שהוא מבין עד כמה אני עושה "בשביל הבית", כי הרוב נעשה כשהוא לא בבית. אז כנראה שמבחינתו הרצפה שוטפת את עצמה, התנור אופה בעצמו. מעניין. עוד סיבה להשאיר אותו בבית.

[po]בלוג אימהי[/po]
[po]דף בלוג[/po]