הלגיטימציה להפרד

שליחת תגובה

כשעולה התנגדות - שימו לב
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: הלגיטימציה להפרד

הלגיטימציה להפרד

על ידי פלונית* » 12 נובמבר 2010, 07:28

הרי בסיבוב השני אנחנו מוותרים כל מה שלא היינו מוכנים לוותר בסיבוב הראשון. אפילו באופציות הבחירה לא נותר לנו אלא להתפשר. לא רווק לוח חלק, גרוש עם ילדים ועם חובות. (ועם קרחת וכרס, כמו אלה שהשארנו בבית)

מה פתאום להתפשר? בסיבוב השני לא צריך להתפשר על כלום. יש כבר ילדים ועכשו אם יגיע מישהו שווה, אז סבבה, ואם לא - אז הרבה יותר כייף לחיות עם הילדים בשמחה ובאוירה טובה, מאשר עם מישהו שיש לגביו סימני שאלה. אפילו עדיף לפרנס לבד, לעבוד מסביב לשעון בשביל לגמור את החודש, מאשר לשאול את עצמנו בכל יום מחדש למה אנחנו עדיין כאן.

ודרך אגב, גרוש עם ילדים וחובות זה בכלל לא פשרה, כל עוד הוא יפה מבפנים ומבחוץ.

הלגיטימציה להפרד

על ידי הילי* » 06 נובמבר 2010, 19:42

הרי בסיבוב השני אנחנו מוותרים כל מה שלא היינו מוכנים לוותר בסיבוב הראשון.
ואם אין אהבה כבר, אין משיכה, אין עניין, אין תקשורת טובה ויעוץ שעולה הון לא עוזר, בכל זאת להישאר? או לחכות כמו ספקטור לאהבת האמת שתתפרץ לחיינו בסערה? ומה אם זה לא יקרה אף פעם? נחייה במדבר ריגשי? כמה זמן אפשר לחיות אם איש שמחבר הפך להיות זר קטננוי ומתחשבן? אני מאמינה שאישי יהיה להיט בשוק הפו"פ, שדווקא לי יהיה יותר קשה בגלל שאין לי כסף ואני אמנם נראית סבבה אבל לא ממש מעולה כדי לסנוור את עיני הגברים שמודדים ומחשבים




וחוץ מזה עורכי דין צריכים להתפרנס. בלי גירושים יהיה להם ממש קשה. רק פלילים ונדל"ן. ומה עם חוקרים? הרבנים רוצים לראות בסרט שבאמת יש בגידה. (וידוא חדירה). וגם פסיכולוגים לילדים. בקיצור כל הסיבות הטובות.
רק שאלה אחת ששאלתי את עצמי כשהיה כבר מאוחר. הרי בסיבוב השני אנחנו מוותרים כל מה שלא היינו מוכנים לוותר בסיבוב הראשון. אפילו באופציות הבחירה לא נותר לנו אלא להתפשר. לא רווק לוח חלק, גרוש עם ילדים ועם חובות. (ועם קרחת וכרס, כמו אלה שהשארנו בבית) והסקס החדש והמסעיר גם הוא רק בהתחלה, עד שמתחילים השטיקים הרגילים._


כמה שאת צודקת !!!

הלגיטימציה להפרד

על ידי פלוני_אלמונית* » 06 נובמבר 2010, 18:01

בטח יש לגיטימציה להיפרד. זה נורא טבעי להיפרד. אחרי שמתחתנים, כבר צריך לחשוב על הפרידה. אפילו ספקטור נפרדת אחרי ששיבחה כל כך את א' שלה. עכשיו צריך נושאים חדשים לכתיבה בעיתון אז היא עוזבת אותו.
וחוץ מזה עורכי דין צריכים להתפרנס. בלי גירושים יהיה להם ממש קשה. רק פלילים ונדל"ן. ומה עם חוקרים? הרבנים רוצים לראות בסרט שבאמת יש בגידה. (וידוא חדירה). וגם פסיכולוגים לילדים. בקיצור כל הסיבות הטובות.
רק שאלה אחת ששאלתי את עצמי כשהיה כבר מאוחר. הרי בסיבוב השני אנחנו מוותרים כל מה שלא היינו מוכנים לוותר בסיבוב הראשון. אפילו באופציות הבחירה לא נותר לנו אלא להתפשר. לא רווק לוח חלק, גרוש עם ילדים ועם חובות. (ועם קרחת וכרס, כמו אלה שהשארנו בבית) והסקס החדש והמסעיר גם הוא רק בהתחלה, עד שמתחילים השטיקים הרגילים.

הלגיטימציה להפרד

על ידי הילי* » 06 נובמבר 2010, 14:00

הלגיטימציה להפרד

על ידי הילי* » 06 נובמבר 2010, 13:59

כל הכבוד לך. נשמעת לי בחורה יציבה וחזקה. קבלי(())
פתחתי גם דף בנושא פרידה: לא נמשכת לבעלי ומפחדת להתגרש
אני רגע לפני היציאה מהארון

הלגיטימציה להפרד

על ידי פלונית_אדמונית* » 06 נובמבר 2010, 08:14

את הגירושים אני יזמתי פשוט אני לא יכולה יותר , אין לי אויר לידו, אני מפחדת ממנו -לא פיזית, ממש לא, אבל מהדינמיקה וצורת התקשורת.
קל לו עם זה שאני זו שאומרת אני לא מוכנה להשתנות בשבילך יותר (מבחינתו השינוי שאני צריכה לעשות זה להבריק את הבית כל יום, לבשל ארוחה חמה ולהזדיין כל יום, כן זה המונח שהוא משתמש בו והשתמש בו מההתחלה,זה כל כך מגעיל אותי .. ועדיין לא ידעתי להתרחק).
אני יוצאת כאן הלא בסדר שמפרקת משפחה, והוא, הוא מבחינתו השתנה כל כך, אני הבעייתית,לדעתו אם אני רק ארצה (עם קמץ באלף) ואעשה אותו מאושר הוא יעשה אותי מלכה.. כמה שהוא לא מבין אותי, אנחנו ממש בעולמות אחרים.
וכשהוא כועס/פגוע הוא לא יודע לשלוט על המילים שלו, כך כשדיברנו על זה שזה סופי, הוא שלח קללות לאויר, ובבוקר שאחרי ליד הילדים הוא היה חייב להכנס לויכוח, הוא הרי לא יכול לשלוט על עצמו.
ברגעים כאלה אני ממש לא מעריכה אותו, ואז הכל ברור לי, אבל אחרי יומיים כשהוא נרגע הוא מדבר על כמה חשוב לו שנסיים את זה בצורה חברית, וטובה, ומנסה לשכנע אותי להורות משותפת, בלי מזונות, והגבלת מרחק.
ואני בחוסר החלטיות שלי מתפתה להסכים, העיקר שזה יגמר בטוב ולא נכנס לקונפליקטים מול הילדים.
אני הלכתי אחריו פיזית וכרגע אני גרה רחוק מהמשפחה שלי ומהחברים שלי, ובגלל שחשוב לי שהוא יהיה בחיים של הילדים הרי הוא אבא שלהם והוא אוהב אותם, אני מוכנה להשאר באזור ולהגבלת המרחק, פתאום נראה לי שאולי אני טועה אבל אני כל כך פוחדת מלהכנס לעימותים מולו, בדיוק כמו בזוגיות ומוכנה לותר ולהתפשר על מה שמגיע לי, והסיבה שאני זו שצריכה לותר ולהתפשר היא שאני הרי חזקה ואני אצליח לעמוד בהכל... אולי אני נותנת לעצמי יותר מדי קרדיט.
תודה ראויה לאהבה אתמול אחרי שכתבתי הגעתי לדף פרידה ומשמורת ואני עדיין קוראת בו, אם את מוכנה אני אשמח שתשתפי אותי במקרה שלך, דוקא מנקודת המבט של 4 שנים קדימה, אני מקווה לשאוב מזה כוחות.
מתחילה להכין לי רשימה של נושאים שקשורים, למזלי יש לו אחים רציונליים שלהם הוא מקשיב וחשובה לו דעתם עליו מאוד, אמרתי לו שאני לא מוכנה לדבר איתו בלי שאחותו וגיסו יהיו נוכחים (אחרי שהוא אמר לי לגבי ארון ששאלתי אותו אם הוא רוצה, שאני אכין לי ממנו ארון קבורה. והכי מדהים אותי שגם אחרי ששמעתי אותו אומר את זה והילדים לא היו בבית , ויכולתי והייתה לי את כל הלגיטימציה להתפרץ נשארתי יושבת לידו רגועה, ואני כועסת על עצמי שלא העמדתי אותו במקום). ואנחנו נפגשים היום בערב ארבעתנו, חשוב לי בעיקר שיהיה ברור שהוא יוצא מהבית בשבועיים הקרובים ושאנחנו מדברים עם הילדים מיד ולא מחכים, כי כרגע הם מבולבלים ולא מבינים ואף אחד לא אומר להם כלום, פתאום נוסעים לסבתא רק עם אבא , פתאום לפעמים אבא לא ישן בבית בגלל עבודה ואני חרדה מהפגיעה הנפשית שזה עושה להם.
ואני גם יודעת מה אני רוצה ומוכנה להסדרי ראיה נרחבים , כלומר פעמיים באמצע השבוע ללא לינה וכל סוף שבוע שני כולל לינה, כאשר חגים וחופשים חצי-חצי.וכשהם יגדלו קצת או כשזה יבוא מהילדים אז אולי נתחיל לינה גם אצלו במשך השבוע, אבל זה מה שאני רוצה, בתכנון שלו כל השבוע הם איתי עד חמישי (יבוא לבקר באמצע השבוע) ומיום חמישי בלילה עד ראשון בבוקר הם איתו, אמרתי לו שלזה אני לא מוכנה. נקודה. סופי שבוע חצי חצי, גם אני רוצה להנות מחברתם ולא רק לבלות את השבוע שהוא בד"כ זמן שוחק.
וכאן נעצרנו , וגם את הנושא הזה אני אעלה היום בפגישה עם אחותו וגיסו.
בלי קשר קבענו גם פגישה גם עם גוף מגשר שקוראים לו גדות בב"ש שכולל גם מגשר, עו"ד ומטפלת אני מקווה שהם יעזרו לנו לראות את הדברים בצורה מפוקחת ועניינית.
אני ממש מקווה שאני עושה את הבחירות הנכונות לילדים שלי, ברור לי שאם אני משחררת את הלביאה שבתוכי אני אזכה בכל הדברים הפיזיים משמורת, מזונות גם דרך בית משפט וגם דרך הרבנות. אבל זה יהיה רע לילדים מבחינת הקשר עם אבא והרעל שהוא יטפטף להם עליי, אז בינתיים אני מקווה שהרוחות ירגעו.
בתוך כל התהליך הרגשי והבירוקרטי של פירוק הזוגיות ותמיכה רגשית בילדים , אני יודעת שיש לי גם הרבה עבודה על עצמי, אני יודעת שאני בסדר, אני באמת יודעת את זה, אבל בזוגיות ורק בזוגיות אני נהיית כל כך קטנה, אני כל כך פוחדת להיכנס לעימותים, עוד מעט יהיה לי רגע לנשום ולעשות את העבודה עם עצמי כרגע אני ממקדת את כל הכוחות שלי בילדים ובהסכם שאמור להחליט על עתידם.
תודה על האפשרות לשתף ולקרוא.

הלגיטימציה להפרד

על ידי ראויה_לאהבה* » 06 נובמבר 2010, 00:21

יואו. קראתי את מה שכתבת והרגשתי שאין לי אוויר.
התיאור שלך את בעלך מזכיר לי את האקס שלי.
אז לקחתי לי כמה דקות הפסקה, כדי להתייחס לדברים שלך קצת יותר ממרחק ופרספקטיבה של 4 שנים אחרי פרידה,
שגם לי הייתה ועדיין מסע של ריפוי וגדילה.

_התשובה ברורה לי ועכשיו גם לו ומתחיל מסע שאני מקווה שננהל אותו בצורה בוגרת, באמת בשביל הילדים,
ואני כל כך פוחדת שזה לא יתנהל יפה,_
_והוא לא רוצה לספר לילדים שאנחנו נפרדים...
הוא נכה רגשית, והוא רוצה משמו רת משו תפת, לדעתי סיבה סמויה לזה היא המזונות.
ואני מוכנה לזה , רעיונית זה נשמע לי נכון, ילד צריך אבא ואמא.
אבל האם ספציפית אנחנו מתאימים לזה? בורר שהשאלה שלי היא אם הוא מתאים לזה, אבל הוא לא מוכן שיבדקו אותו.
איך אני פועלת כך שהוא יגיע למסקנות לבד? שיבין שמשמו רת משו תפת זה לא סתם מושג שמנפנפים בו , יש לו משמעות הלכה למעשה והרבה אחריות וסבלנות._
זה באמת מצב מסובך.
את בעצמך מבינה שנכות רגשית כמו שאת מזהה אצלו לא ממש מסתדרת עם פרידה בוגרת וגם לא עם משמורת משותפת.
הוא בכלל מסכים לפרידה או שאת יזמת והוא נגרר?
אם הוא נגרר אז אחרי הפרידה עלול לעלות בו הרבה זעם שיפגע מאוד ביכולת שלו לשתף פעולה בהסדר של משמורת משותפת.
כדי לקבל מושג על הדינאמיקה של משמורת משותפת ממליצה לך לקרוא את הדף פרידה ומשמורת.
לדעתי, שם אפשר ללמוד כמה כבוד ושיתוף פעולה זה דורש. וגם אז זה קשה.

הפרידה הזו היא השבילך תהליך לשנות את אותה תוכנה פנימית שלך שאומרת שאת לא בסדר.
שבגללה את מחפשת מבן הזוג אישור לזה שאני בסדר.
ובגללה התחתנת עם האדם שבחיים לא יגיד לי שאני בסדר,
אז בכל צומת דרכים כזו של החלטות, כמו ההחלטה אם משמורת משותפת או לא, את קודם כל חייבת להבין ולהאמין ולהרגיש אני בסדר!
ובשום אופן לא לחכות לאישור שלו לזה.

הלגיטימציה להפרד

על ידי פלוני_אלמונית* » 05 נובמבר 2010, 22:57

אנונימית כרגע אני כל כל מזדהה איתך, ממש בימים אלה נפלה ההחלטה הסופית- מתגרשים.
יש לנו שני ילדים קטנים שנתיים ושלוש, אבל זה בלתי נמנע.
לא מצליחה להרגיש חופשייה לידו, לא נהנית מחברתו.
במקרה שלי זה היה כבר מההתחלה, אני התאהבתי הוא רצה זיונים, ואני המשכתי להגיע אליו מדי פעם
עם דחף לא מוסבר, במבט לאחור רציתי לכבוש. וכל פעם נפגעתי וכל פעם חזרתי,וכל פעם ברחתי אבל לא הצלחתי להוציא אותו מהמחשבות למרות שידעתי שזה הדבר הנכון.
ב"מקרה" היינו יחד בלילה שאבא שלו נפטר בפתאומיות, ואני שאבי גם נפטר הייתי לצידו ותמכתי בו
ועזרתי לו.
למרות שראיתי את האופי החרא שלו, חי במלחמה מתמדת מול כל העולם,נראה לי שחשבתי שאני אוכל לשנות אותו וגם קסם לי הצורה החופשית שבה הוא אמר את כל מה שהוא הרגיש ולא שמר בבטן (עבורו נימוסים זה צביעות), והייתי שם בשבילו, מלטפת, מחבקת אוהבת.
הלב שלו נפתח, בפעם הראשונה בחיי (והייתי בת 30 ) הרגשתי באמת אהובה, וזה היה מדהים.
לא באמת הסתכלתי עליו בעיניים פקוחות .הייתי מאוהבת.
הוא לא אהב שהתאמנתי בחליל (בדיוק התחלתי ללמוד),הוא לא אהב לשמוע מוזיקה ערבית ואני מאוד התחברתי לריקודי בטן ולמוזיקה זה היה המקום שעשה אותי הכי שמחה,
ניסיתי להמשיך למרות ההערות ובסוף ויתרתי, ויתרתי על עצמי כבר מההתחלה.
תוך חודש עברנו לגור יחד ביום שישי, ביום שבת גיליתי שאני בהריון.
הייתי בבהלה, כשסיפרתי לו על ההריון הוא לא הבין בדיוק וחשב שאני רק חושבת שאני בהריון, ואמר שאם אני בהריון אז סבבה, כשהבין שזה אמיתי הוא שמח באמת מכל הלב, ידעתי שאני ממשיכה עם ההריון, היה לי ילד בבטן והוא צריך להיוולד, זה היה כזה פשוט.
ואז התחתנו שכל פעם אני נותנת לו את המקום שלי מתוך רצון לפיוס ולרצות.
הייתי עוד בהריון בחודש שביעי כשידעתי שטעיתי וחשבתי על גירושים בפעם הראשונה.
כשניסתי לדבר איתו זה היה כמו לדבר בשתי שפות שונות, הכל אצלו מאוד פשוט,אימפולסיבי,שחור או לבן, נימוסים הם צביעות, להגיד את הדעה שלי זה לפתוח ויכוח.
ואני שכלפי חוץ ובמקום העבודה כולם חושבים שאני אסרטיבית ועצמאית, ואני באמת מאוד עצמאית, מוצאת את עצמי כבר פעמיים בזוגיות עם אותו דפוס, אני מלאה בפחד בזוגיות, כאילו שלא מגיע לי להיות אני, אולי אני תמיד מחפשת מבן הזוג אישור לזה שאני בסדר.
ופגשתי בדיוק את האדם, שבחיים שלא יגיד לי שאני בסדר, וישתמש בשפה לא נעימה כך שהרגשתי שאין לי טעם להגיד את מה שאני חושבת כי הוא לא מבין אותי, אנחנו בערוצי תקשורת נפרדים לחלוטין, אז שתקתי.
יונתן נולד ואפילו שהוא היה תנוק מלאך, אמיתי, היה לי קשה, המעבר להיות אמא עם כל הקשיים של חוסר שינה, חוסר שיתוף, פעם אחת אמרתי לו בהערה קטנה שקשה לי, והתגובה שקיבלתי הייתה מה זאת אומרת קשה,תתמודדי, מה אני אניק אותו בלילה?
תוך כדי שאני כותבת אני נזכרת במליון מקרים קטנים כמו שבהריון בחודש תשיעי הייתי סוחבת ארגז עם 7 בקבוקים מלאים בקרח (לא היה לנו חשמל, וכל יום היינו מביאים בקבוקים למקרר)
לא משנה, אני לא יודעת למה אני כותבת את כל זה, אבל לפעמים באמת פשוט אין פרטנר וכבר הגעתי לנקודה שאמרתי לעצמי בואי תעבדי על עצמך אני יודעת שיש לי הרבה עבודה, אבל אני לא יכולה מולו,הכוח שלי נמצא אצלו.
היום אנחנו עם שני ילדים קטנים שלוש ושנתיים, מדהימים, אבל כבר ספגו רעלים מהקשר שלנו, כי הבן כבר חלה במחלה אוטו אימונית שתודה לאל עברה, אבל מבחינתי זה מעיד על משהו עמוק יותר. מאז הלידה כבר לא הייתי מאושרת,
ולמרות כל זה גם לי היה מאוד קשה עם המחשבה להתגרש אבל יש ילדים.. מה נפרק?
התשובה ברורה לי ועכשיו גם לו ומתחיל מסע שאני מקווה שננהל אותו בצורה בוגרת, באמת בשביל הילדים,
ואני כל כך פוחדת שזה לא יתנהל יפה, הוא אוהב את הילדים באמת, אבל אינטיליגנציה רגשית אצלו לא קיימת.
כמו שילד מרביץ לו אז הוא מכה חזרה לא בצורה כואבת פיזית, אבל הפגיעה הנפשית בילד..
ואם הילד אומר שהוא לא אוהב , אז גם הוא לא אוהב אותו..
והוא לא רוצה לספר לילדים שאנחנו נפרדים, לא עכשיו,כי הוא פוחד שזה יפגע והוא לא מקשיב כשאני אומרת שלהרגיל אותם למצב חדש בלי לדבר עליו זה יותר גרוע, גם לא כשפסיכולוגית אמרה לנו את זה במפורש אצלה היה נראה שהוא הבין, אבל אח"כ הוא שוב חזר לעמדתו ומאוד קשה לי עם זה.
הוא נכה רגשית, והוא רוצה משמו רת משו תפת, לדעתי סיבה סמויה לזה היא המזונות.
ואני מוכנה לזה , רעיונית זה נשמע לי נכון, ילד צריך אבא ואמא.
אבל האם ספציפית אנחנו מתאימים לזה? בורר שהשאלה שלי היא אם הוא מתאים לזה, אבל הוא לא מוכן שיבדקו אותו.
איך אני פועלת כך שהוא יגיע למסקנות לבד? שיבין שמשמו רת משו תפת זה לא סתם מושג שמנפנפים בו , יש לו משמעות הלכה למעשה והרבה אחריות וסבלנות.
אני אסיים כאן , מעולם לא כתבתי כל כך הרבה באינטרנט, ואיפה שהוא בא לי לכתוב עוד ועוד, אבל זה כבר נראה לי מוגזם, בכל אופן השבת הילדים איתו אצל אמא שלו, ושוטטתי לי באינטרנט והגעתי לאתר הזה במקרה, למרות שפעם לפני שנים הייתי מבקרת מדי פעם, אני מאוד אוהבת את נקודת המבט של האנשים שכותבים כאן,ישר כח.
שבת שלום





111

הלגיטימציה להפרד

על ידי אנונימית_כרגע* » 12 יוני 2010, 07:05

אם את תשתני אז אולי, אולי הדינאמיקה תשתנה. יש באתר הזה נשים שהצליחו לעשות את זה.

השתניתי המון. וכן, גם הדינמיקה ביננו השתנתה.
אני כבר לא מפחדת ממנו.
אבל הוא לא מוכן לוותר על השליטה. ואני אף פעם לא יודעת מתי יבוא ההתקף זעם הבא, או האיום הבא, או העלבונות הבאים. וגם אם זה לא נוגע בי כמו פעם, גם אם אני כבר לא מתמוטטת מזה, הייתי רוצה להתקשר באמצע היום לבן זוגי בלי לחשוש מאיך תיגמר השיחה.

אני חושבת שניסינו המון. כל אחד לחוד, וגם ביחד. ומגיע עת, שאמרים זהו. חבל. וממשיכים הלאה. אי אפשר לגשר על כל הפערים.


לדעתי בתוך תוכו זה הוא רואה עצמו לא שווה לך, ואולי זה משהו שהוא לא יכול לגעת בו.
יכול להיות מאד.
אבל האמת היא שזה לא כל כך משנה...

הלגיטימציה להפרד

על ידי ראויה_לאהבה* » 11 יוני 2010, 22:42

והשבוע פתאום הבנתי. הוא לא ישתנה לעולם. הוא לא יוותר על השליטה לעולם. הוא לעולם לא יראה בי מישהי ששווה לו...

קודם כל ההבנה שהוא לא ישתנה היא הבנה מאוד חשובה. מקווה שלא בשביל זה הלכת לטיפול.
אם את תשתני אז אולי, אולי הדינאמיקה תשתנה. יש באתר הזה נשים שהצליחו לעשות את זה.
וגם, גם אם כלפי חוץ נראה לך שהוא לא רואה בך מישהי ששווה לו, לדעתי בתוך תוכו זה הוא רואה עצמו לא שווה לך, ואולי זה משהו שהוא לא יכול לגעת בו.

והמרגיעון מעניין ואולי שווה מחשבה: מה שרואה מבפנים הוא מה שנראה מבחוץ.

הלגיטימציה להפרד

על ידי אפנדי* » 11 יוני 2010, 22:26

נשמע שאת יודעת... ועכשיו נותר תהליך היישום שהוא דרך בפני עצמה...
יישר כח

הלגיטימציה להפרד

על ידי אנונימית_כרגע* » 11 יוני 2010, 04:16

אולי זה רק משבר קטן וזה חולף?

הלוואי...
האמת היא שזה היה ככה עוד לפני החתונה... כל הסביבה שלי התחננה שלו אתחתן. אבל הייתי צעירה וחשבתי שאוכל לכבוש את העולם...שהאהבה תשנה הכל...
מאז, עברנו שתי סדרות של ייעוץ זוגי (קצרות, הוא אף פעם לא באמת נתן את עצמו שם). ואני בטיפול 7 שנים כשמטרת הטיפול מלכתחילה היתה לנסות לראות איך אני יכולה לשנות/להשפיע...
והשבוע פתאום הבנתי. הוא לא ישתנה לעולם. הוא לא יוותר על השליטה לעולם. הוא לעולם לא יראה בי מישהי ששווה לו...

הלגיטימציה להפרד

על ידי רחל* » 10 יוני 2010, 22:30

((-)) נשמע לא קל, בטח יש ימים שיותר קל לך, אולי זה רק משבר קטן וזה חולף?
בהצלחה

הלגיטימציה להפרד

על ידי אנונימית_כרגע* » 10 יוני 2010, 21:37

זה נראה בדיוק כמו הדף שרציתי לכתוב...
אני נמצאת בסיטואציה די דומה...
בגדול הוא בסדר, הוא אבא מקסים מקסים, המשפחה מתפקדת (שלושה ילדים קטנים), אבל החיים איתו שואבים אותי.
לא יכולה להיות איתו טבעית, לא יכולה להיות איתו מאושרת.
תפיסות העולם שלנו שונות לגמרי.
היינו פעמיים לייעוץ (בפעם הראשונה, היועצת המליצה לי להיפרד).
10 פעמים החלטנו שאנחנו עורכים שינוי.
זה עובד, יום, יומיים, שבוע, חודש...ואז זה חוזר...
הצורך שלו לשלוט בכל, הדרישות האינסופיות שלו, החוסר יכולת שלו להעניק חום, או אפילו להתעניין באיך עבר היום...
אבל עם הילדים הוא מקסים.
ואם אניעושה את עצמי מספיק קטנה, אז אפשר לסחוב עוד...
הילדים מתים עליו.
ואני כל הזזמן שואלת את עצמי אם מותר לי להקריב את המשפחה, את הילדים בשביל האושר הפנימי שלי?

מצטערת שאני אנונימית. דווקא לא היה אכפת לי להיות גלויה איתכן. אני מכירה פה המון נשים...אבל אני לא בטוחה שהוא לא עובר אחריו על המחשב(כבר פרץ לי למייל בעבר), וכרגע לא מוכנה לחסוף מפניו איפה אני עומדת...

הלגיטימציה להפרד

על ידי קוראת* » 09 ינואר 2010, 08:45

קראתי את הדף הזה מתחילתו ועד סופו. מדהים.
מה אני עושה, האם תסכימי לספר מה קורה אתך היום?

הלגיטימציה להפרד

על ידי חייבת_להגיב* » 22 יוני 2007, 01:17

אני עוד חושבת..

הלגיטימציה להפרד

על ידי זו_שמתחפשת* » 21 יוני 2007, 19:59

ובמובן הזה, טוב אם מתבוננת על אכזבותיה מהמציאות בכל פעם שהאירועים לא משרתים אותך - לדעתך, מחדש, ואז, מתבוננת כיצד את עצמך - יכולה לשרת את האירועים, לטובת המציאות.
אחחח יפה, תודה (-:

הלגיטימציה להפרד

על ידי צפריר_שפרון* » 21 יוני 2007, 13:00

חייבת,
צפריר. אתה לא יודע כמה קלעת בתשובתך שכן, אני רק מחכה שיפול לי איזה אסימון ואולי אגלה עולם חדש מופלא.
במובן הזה, הכל גלוי, ומי שנמצאת מסתירה את הגלוי, היא אותה דמות המייצגת את הזר, שבתוכך, שמתעקש לסדר את זר הפרחים באופן הזה, ובכך מעצים את הרז, את הסוד והנסתר, בעוד, אין כל צורך באסימון, אלא רק בהסכמה.

הסכמה זו, היא להתבונן, ולהפריד אבחנה מבקורת.
כך: כל בקורת שנמצאת מחסרת ממנה את הערכים המתלווים לה, שנמצאים דומיננטיים בה, בבקורת, הופכת לאבחנה.
לשם כך, משהה את תגובותיה, ומגלה למשל שלא חייבת להגיב אלא מתפתה להגיב.

ובמובן הזה, טוב אם מתבוננת על אכזבותיה מהמציאות בכל פעם שהאירועים לא משרתים אותך - לדעתך, מחדש, ואז, מתבוננת כיצד את עצמך - יכולה לשרת את האירועים, לטובת המציאות.

אז, עשויים ליפול כל כך הרבה אסימונים, עד שקול הפעמונים הזה לא רק שירנין את ליבך, אלא עשוי לגלות לך שמה שמחפשת נמצא עולה אל מול עינייך, ואז, בהשתאות - מודה.
במובן הזה מודה ב, ומודה על.

תודה רבה.

<שלם>

הלגיטימציה להפרד

על ידי חייבת_להגיב* » 20 יוני 2007, 23:53

אורנה וצפריר תודה

נפעמת מהמחשבה שאתם שנים פעילים באתר ועדיין לא מאסתם בהגיגים ובעיות של אחרים. חזקו ואמצו. ויש מה ללמוד.

צפריר. אתה לא יודע כמה קלעת בתשובתך שכן, אני רק מחכה שיפול לי איזה אסימון ואולי אגלה עולם חדש מופלא.

הלגיטימציה להפרד

על ידי קרן_שפע* » 20 יוני 2007, 11:22

הדף הזה, על כל מה שנאמר בו, הופך קרביים.
תודה לך מה אני עושה
על שפתחת אותו.
@}
>זהו יום טוב והדרך טובה והכל כפי שצריך להיות<

הלגיטימציה להפרד

על ידי צפריר_שפרון* » 20 יוני 2007, 00:35

חייבת,
במובן הזה, האם אותן דלתות, לכשיפתחו, ימנעו את השיגעון הזה?
כאן, לא פעם את עצמך נוכחת לדעת שכאשר נדמה לך שדבר אחד בלבד, יביא לך את נחת הרוח, משאלה אחת ספציפית שתתמלא במלואה, שאחריה העולם יהיה טוב וחמים, והתגשמה משאלתך, עדיין נמצא התסכול הזה, רודף אחרייך, ולא מגיעה אל אשליית האושר הנצחי, זה המצמית חיים, ולא מאפשר יציאה מאיזון וחזרה לאיזון, כהיבט הזה של מתח החיים.

שכן, גם במקרה הזו בו מדובר, וגם במקרה הספציפי של מי שאת היא, כאשר דופקת שוב ושוב על דלתות ולא נמצאת נענית, נמצאות הדלתות האלה לא נעולות כלל, אלא לתפישת היד המכה בעוז על הדלת, ויכולה בקלות רבה, פשוט לסובב את ידית הדלת ולגלות שזו מעולם לא היתה נעולה.
כך לגבי דלתות חיצוניות ובעיקר לגבי דלתות פנימיות.
שהשערים האלה נמצאים לאורך כל החיים, ולא נמצאים נעולים, אלא מוסתרים מתוך כך שהעין המתבוננת לא השכילה להתבונן ולהבחין שהחסד, נמצא כל כך קרוב, עד כי נסתר.

כך, בכל מקרה, הבעיה, היא הפתרון.
והבעיה אף פעם אינה חיצונית, אלא עולה מתוך תפישת הנפש - שיש בכלל בעיה.
אז, כאשר מזהה את הבעיה הפנימית, נמצא הכל בידיה.
וכאשר מי שאת מזדהה עם הסיפור הזה, מתוך אמונותייך, לא שמה לב לכמה עובדות העולות מתוך הסיפור.

שכאשר מבקשת תגובה, לא מבקשת תגובה אלא תגובה מסוימת, וכאשר עולה תגובה וזו אינה נראית לה ראויה, היא עצמה סוגרת דלתות.

מכאן, שעל פני להשליך את אמונותייך ותפישתך האישית, על הסיפור הזה, יכולה מי שאת היא, לבחון את אמונותייך, את תפישתך, ולראות מחדש, כיצד מניחה כוח על ההיבטים החיצוניים, כגורמים להתחוללות הפנימית.
אז, יכולה לראות כיצד בקלות רבה, יכולה לפנות פנימה, ולבחון מחדש את ההתחוללות העולה מבפנים, ומשם, במובנים רבים, כל שינוי פנימי, נמצא משנה את כל העולם, שכן אז נראה העולם - אחרת.

שכן, אמונה זו בנסיבות כגורמות להתנהגותך, לא מותירה לך אלא את ההשתגעות הזו, שגם היא חסד שלם.

תודה רבה.

<שלם>

הלגיטימציה להפרד

על ידי אורנה_שפרון* » 19 יוני 2007, 21:35

חייבת,
ואז כשאתה מגלה שאתה דופק על דלתות נעולות שוב ושוב-אתה משתגע.
איני יודעת מה חושבת על כך זו שפתחה את הדף, אבל מנסיוני אני יודעת שכאשר אני דופקת שוב ושוב על דלתות נעולות, לפני שאני משתגעת, אני מתחילה לחפש דלתות אחרות.

זה לא פשוט. אנחנו מותנים לגמרי בתגובות שלנו בגלל כל מיני אמונות ומחשבות שאנחנו אוחזים בהן. ואז למעשה אנחנו לא נמצאים במצב של בחירה, אלא פועלים בתגובה לבן הזוג למשל. אבל כשמרפים לרגע מהאמונות הללו (אמונה בצדק למשל, או ציפיות לא ראליות) , מתגלית דרך אחרת. דרך שבה אנחנו יכולים לבחור את התגובה שלנו, לא לפעול על אוטומט.

לצערי (או שלא) אצל רובנו (כולל אצלי כמובן) הרבה פעמים אנחנו מוכנים להרפות מהאמונות שמשביעות אותנו מרורים רק אחרי שאנחנו סובלים מספיק. אבל אז כשמחליטים להפסיק לסבול - וזה לא משנה אם זה ביחד עם בן הזוג או בנפרד ממנו, כי הרי אפשר להמשיך ולסבול גם אחרי הפרידה - מוצאים את הדרך לכך. וזה אף פעם לא קורה אפילו רגע אחד לפני הזמן המתאים.

הלגיטימציה להפרד

על ידי חייבת_להגיב* » 19 יוני 2007, 19:08

צפריר
ברור, אם כי אני לא מצליחה להיות משוכנעת בוודאות בדבריך ויכול להיות שיש הרבה ידע ונסיון השנים אצלך-אני לא ראיתי את זה קורה ולכן ספקנית.
יש בי אמונה שמה אני _עושה או כל בת זוג אחרת שלא מסופקת ממערכת היחסים שיש לה, ניסתה כל מיני דרכים שונות ומשונות לפני שהגיעה לנקודה הזאת.
בטח ניסתה לדבר, לוותר, לדלג על דברים, לפתוח בשיחה, לא להאשים ועוד ועוד.
אני משערת שאם ניסתה אז לא אחת. ואז כשאתה מגלה שאתה דופק על דלתות נעולות שוב ושוב-אתה משתגע.
מתחיל לקרוא קריאות שבר, ולהגיע למקום שהם נמצאים בו כרגע.
חבל שהיא לא נוכחת לאשר או לא לאשר את דברי.

הלגיטימציה להפרד

על ידי לא_בשמי* » 19 יוני 2007, 15:30

כל מילה של צפריר, כל מילה.


_לקבל, להיות פתוחה, להבין ולהכיל, אלו לא סוגי השינוי היחידים שאנשים צריכים לעשות.
אולי היא דווקא צריכה ללמוד לדרוש בצורה שתתקבל תגובה? אולי היא צריכה ללמוד להיות נשמעת?_
בדיוק. מסכימה עם גםפלונית ב-ד-י-ו-ק.

כיף שחסכו לי |Y|

הלגיטימציה להפרד

על ידי גםפלונית* » 19 יוני 2007, 08:42

ונגיד שהיא תלמד לקבל יותר, להיות פתוחה, להבין, להכיל, ועוד ועוד.

לקבל, להיות פתוחה, להבין ולהכיל, אלו לא סוגי השינוי היחידים שאנשים צריכים לעשות.
אולי היא דווקא צריכה ללמוד לדרוש בצורה שתתקבל תגובה? אולי היא צריכה ללמוד להיות נשמעת?

"זה לא הוא זה את...באמת"... מאין את יודעת בכזאת וודאות??

הוא או היא זה לא העניין. זה הרי הוא והיא, מה שביניהם. אבל לכל אחד מהם יש 100% אחריות על המתרחש ביניהם.
וזה אומר שגם לה יש 100% אחריות.
יש כאלה שחושבים שאתה יוצר את החיים שלך במלואם, לגבי זה אני לא תמיד בטוחה.
אבל אין לי ספק שאתה יוצר את הזוגיות שלך.
היא לא קורית לך, נופלת עלייך משמיים, בגלל בחירה כלשהי, חשובה ככל שתהיה, כמו בחירת בן הזוג.

אני מאמינה שאתה יוצר את הזוגיות שלך, יום יום, דקה דקה, תגובה תגובה. ואתה יכול גם לגרום לשינוי בה, לא רק על ידי שבירת הכלים.

הלגיטימציה להפרד

על ידי צפריר_שפרון* » 19 יוני 2007, 08:40

חייבת להגיב,
"זה לא הוא זה את...באמת"... מאין את יודעת בכזאת וודאות??
כן, באמת, בהחלט כך הם הדברים.
כומר, יכול להיות שגם הוא ראוי שיעשה עבודה, אבל, זה לא הוא.
כך מעידה "לא בשמי" על עצמה.
משם הוודאות.

ונגיד שהיא צריכה להסתכל פנימה ולא אליו. אז?? תבוא הישועה?? ונגיד שהיא תלמד לקבל יותר, להיות פתוחה, להבין, להכיל, ועוד ועוד. יכול להיות שמבחינת האדם שהיא תעבור שינוי לטובה אבל זה לא ישנה כלום בזוגיות שלה.
האמונה הזו, היא זו הסוכרת כל עבודה פנימית, היא זו המאפשרת את הבריחה מהתבוננות פנימה.
שכן, בהחלט כן, בהכרח.
שאם רק צד אחד בזוגיות משנה את תפישתו, את עמדתו, ואת תגובותיו - בהכרח הזוגיות כולה משתנה.
אפשר שהשינוי יהיה מפתיע, או שהצד השני לא ינהג כפי שמעוניין מראש הצד המשתנה במודעותו , אבל בהכרח הזוגיות משתנה, בכל פעם שצד אחד, עושה צעד אחד, אפילו קטן, לשינוי עצמי.

היא יכולה אז להיות וותרנית, פשרנית. להחליט לקבל אותו כמו שהוא ולחיות עם זה.
במובן הזה, לקבל אותו כמו שהוא אינו בהכרח וויתור, אלא, שלא וויתור נדרש כאן, וויתור זה מה שקורה עד עכשיו, שנמצאת היא מוותרת על עצמה, על השינוי שהיא עצמה מבקשת אחריו אצלה.
לא נתבקשה להתפשר או לוותר, נהפוך הוא, מתבקשת לברר באמת, בירור פנימי, זה שאינו קשור לא רק אליו אלא לדבר וחצי דבר ממה שמתרחש בחוץ - לדעתה.
במובן הזה מה שנתפש כמתרחש בחוץ - הוא פרשנות האדם למה שמתרחש בחוץ, פרשנות זו - היא המקובעת על פי אמונות הנפש, והיא המתבקשת לבירור מחדש.
שכן, יכולה לפרש את העומקים כתהומות במובן של תחתיות שאול, ויכולה לפרש את העומקים כתהומות במובן ששם יש מי תהום זכים וצלולים.

השינוי שיחול בה לא יגרום לה לאהוב אותו. הוא לא יפתח ביניהם שיח אמיתי, כי אני מאמינה שאם צריך לטפל בזוגיות זה צריך לקרות ביחד ושני הצדדים צריכים לעשות מאמצים כבירים.
כאן, זו אמונתך.
עדיין אין כל הכרח שהיציאה למסע זה, הזוגי, תהיה משותפת. יתירה מכך - אף פעם יציאה זו איננה משותפת. וכאשר צד אחד מהשניים נכנס לבירור עצמי, בהכרח הצד השני מצטרף שם, גם אם נראה שנשאר בנוקשותו.
שינוי, כל שינוי, עשוי להופיע כזעזוע, בו רועדות אמות הסיפים, ויכול להיות כשורה של שינויים זעירים, מעודנים, שמצטרפים יחדיו, להבשלה איטית ובמובנים רבים עמוקה ויציבה.
מכאן, שאם מסכים צד אחד להיכנס לבירור העצמי מבלי כל ציפיות או יעדים קבועים מראש, מובטח לו, לאותו צד, שהתהליך עצמו, יוביל את הזוגיות ליעדיה, יהיה אלו אשר יהיו.
בכל מקרה לא יניב השינוי הזה את ההבטחה הזו, של אגדות הילדים "מאז חיו ב...", שאלה אגדות.
כאן, עולה תמיד האפשרות של פרידה. עדיין פרידה זו, אם אכן מתרחשת מתוך בירור, אפשר שתהיה לא רק ללא מלחמה ומאבקים, אלא בונה ומספקת בעבור שני הצדדים.

זה לא שהיא לתעשה טיפול בעצמה ואז פתאום יהיה שם מי שיגיב אליה. פתאום יהיה שם מישהו שיוזם. פתאום יהיה שם מישהוא שמתעניין, שמפתיע, שמחזר, שמתרגש, שיש לו מה להגיד בנושאים אלה או אחרים, שילך לחברים משותפים בשימחה ועוד ועוד.
מה שזה כן, זה שאם האדם מטפל בעצמו, הוא עשוי להגיע אל נחת רוח - ללא כל קשר לבן/ת הזוג.
עם זאת, על פי הנסיון המצטבר, כל מה שמבקש האדם, באורח פלא, עשוי להתגלות לו, כשהוא מברר את החסד, ומגלה את סד החסד, שכל מה שמבקש - כבר קיים בעולמו.

_בקיצור המקסימום שיכול לקרות לפי המלצתך הוא וויתור, כניעה. זה להגיד "לי לא מגיע זוגיות כפי שאני מצפה, אפילו לא חלקית.
וככה לחיות את החיים הקטנים והפחדנים ללא הרבה אושר וחדווה. לנתב את החסכים אל הילדים, חברים, תחביבים ולחיות בשותפות ולא בזוגיות.
אבל היא מבקשת שינוי, ובצדק. היא רוצה חבר. היא רוצה זוגיות נורמלית. היא לא מבקשת משהו בשמיים. רק צריך להתחיל מאיזו נקודה... מהקשבה. לפי מה שתיארה אין מי שיקשיב. הוא לא מקשיב לא לבת זוגו, לא לסביבתו ובעיקר לא לעצמו._

שוב, המקסימום שעשוי לקרות זה שהיא תמצא את האיש הזה, כפי שהוא, כמתאים לה בדיוק, ושכל אלה, כבר קיימים, ושהוא לא העניין.
שכן כאשר מסכימה לשינוי, עשויה לגלות שמי שמסתיר את האור, את האהבה, ואת התגובות הקיימות כלפיה - זו היא עצמה.

האם זה ברור עד כאן?

<שלם>

הלגיטימציה להפרד

על ידי חייבת_להגיב* » 19 יוני 2007, 01:37

לא בשמי, אני פותחת פה בתגובה ויכול להיות שאנחנו פותחות פה דיון מעל ראשה של "מה אני עושה", אז צריך שנהיה עירניות ובכל אופן אני מקווה שהיא בכלל לא נכנסת כרגע לדף.
איחלתי לה להיות חזקה. מה זה חזקה שאלת?
חזקה זה להצליח לתפקד בחיי היומיום עם כל המטלות האינסופיות בינהן הילדים וכל השאר.
חזקה זה להצליח בסופו של דבר לעשות סדר בבלאגן של חייה כרגע.
חזקה זה להצליח לראות מעבר להר החשוך את האור המבצבץ (ויש המון סוגים של אור).
החוזק שאני איחלתי לה הוא לא מול בן זוגה אלא עם עצמה ואל מול העולם

"זה לא הוא זה את...באמת"... מאין את יודעת בכזאת וודאות??
ונגיד שהיא צריכה להסתכל פנימה ולא אליו. אז?? תבוא הישועה?? ונגיד שהיא תלמד לקבל יותר, להיות פתוחה, להבין, להכיל, ועוד ועוד. יכול להיות שמבחינת האדם שהיא תעבור שינוי לטובה אבל זה לא ישנה כלום בזוגיות שלה.
היא יכולה אז להיות וותרנית, פשרנית. להחליט לקבל אותו כמו שהוא ולחיות עם זה.
השינוי שיחול בה לא יגרום לה לאהוב אותו. הוא לא יפתח ביניהם שיח אמיתי, כי אני מאמינה שאם צריך לטפל בזוגיות זה צריך לקרות ביחד ושני הצדדים צריכים לעשות מאמצים כבירים.

זה לא שהיא לתעשה טיפול בעצמה ואז פתאום יהיה שם מי שיגיב אליה. פתאום יהיה שם מישהו שיוזם. פתאום יהיה שם מישהוא שמתעניין, שמפתיע, שמחזר, שמתרגש, שיש לו מה להגיד בנושאים אלה או אחרים, שילך לחברים משותפים בשימחה ועוד ועוד.
בקיצור המקסימום שיכול לקרות לפי המלצתך הוא וויתור, כניעה. זה להגיד "לי לא מגיע זוגיות כפי שאני מצפה, אפילו לא חלקית.
וככה לחיות את החיים הקטנים והפחדנים ללא הרבה אושר וחדווה. לנתב את החסכים אל הילדים, חברים, תחביבים ולחיות בשותפות ולא בזוגיות.
אבל היא מבקשת שינוי, ובצדק. היא רוצה חבר. היא רוצה זוגיות נורמלית. היא לא מבקשת משהו בשמיים. רק צריך להתחיל מאיזו נקודה... מהקשבה. לפי מה שתיארה אין מי שיקשיב. הוא לא מקשיב לא לבת זוגו, לא לסביבתו ובעיקר לא לעצמו.

הלגיטימציה להפרד

על ידי חייבת_להגיב* » 18 יוני 2007, 00:33

לא בשמי, כמובן שאני חייבת להגיב אבל, היום אני מאוד עייפה והולכת תכף לישון. אז כמה אנקדותות ושאלות אלייך, מחר.
לילה טוב לכולם.

הלגיטימציה להפרד

על ידי לא_בשמי* » 17 יוני 2007, 10:08

לא בשמי?, אשרייך וטוב לך, מעריכה מאד את שכתבת ושמחה באושרך. התחושה שלי היא שגם אם אעשה את כל השינויים הדרושים, בעלי ימשיך בשנתו.
קצת פרופורציה:
זה לקח שמונה שנים.
זה לא "הוקוס פוקוס הנפתי את מטה הקסמים ובבת אחת השתנו לנו החיים".
הרבה עבודה קשה, הרבה דמעות, הרבה כעס, הרבה סירוב להקשיב, הרבה אין לי ברירה מוכרחה להודות באמת אחרי שהראו לי אותה.
לא עשיתי את השינויים בשביל לשנות את הבנזוג. עשיתי שינויים בשבילי, בשביל שאני ארגיש יותר טוב. אז כבר בזה שאת אומרת שגם אם תעשי את כל השינויים הוא יישאר הרשע, את בכיוון הלא נכון. העבודה שלך היא לא מניפולציה בשביל לשנות אותו. אם את רוצה להיות אשה נקמנית שמשפריצה כעס וצדקנות, אז בסדר. אבל הרי רע לך עם זה. את לא רוצה להיות כזאת. בשביל זה תעשי את השינויים, בשביל לא להיות כזאת. את כל הזמן חושבת בטעות שאת מתנהגת ככה כי הוא עשה ככה וככה. זה לא נכון. זאת את שממשיכה לישון. בלי קשר אליו, את ממשיכה לישון. את באותו קטע שלך ולא יוצאת ממנו והתירוץ שלך זה מה שהוא עושה.

אם לא היה הוא היית מוצאת לך כבר תירוץ אחר למה להיות כזאת. באמת.
לכעוס זאת בריחה לא רעה. לכתוב פה ולהאשים אותו זאת בריחה לא רעה. זה מגן עלייך מלהרגיש את הכאב. מזה את בורחת. מכאב גדול. הכאב הזה לא קשור אליו, את כבר שנים צריכה להרגיש את הכאב הזה.

אולי זה לא נכון. אולי זה נובע מתנאי הפיזיים כרגע, המפורטים לאורך כל הדף. ואולי הוא באמת לא יכול, ואני צודקת.
מה שבעיקר נכון לגבייך הוא המלים "אני צודקת".
ממליצה לך לקרוא את תחזוקת בעל.
את האשם תמיד.
היו עוד דפים שקראתי ונזכרתי בך.

מה שהניע אותי לחזור ולכתוב לך הוא מה שכתבה חייבת להגיב
רוצה שוב לאחל לך שתהיי חזקה והלוואי שמהר מהר, לא תצטרכי להיות חזקה. .... עם האיש שלך או עם האיש הבא שיגיע.
אני חושבת להיפך.
אני חושבת שלהיות חזקה זה כיוון לא נכון. בייחוד שאם חושבים על זה טוב אז לא כל כך ברור מה זה להיות חזקה. אולי להרביץ לו? או להיות נוקשה ואכזרית? אני מרגישה שהחזקה הזה הוא הפוך ממה שאת צריכה לעשות עכשיו. מישהו כבר כתב לך קודם כל מה שאת מרגישה שאת רוצה לעשות, תעשי הפוך. זה כל כך נכון, כל כך.
וגם המלים על האיש הבא שיגיע. תראי, באמת איכפת לי ממך, ובגלל זה אני מוכרחה להגיד לך שאם את לא תעשי את מה שאת צריכה לעשות עכשיו, כשהמשבר הזה קורא לך כל כך חזק, אז תחטפי אותו דבר עם האיש הבא. כי זה לא הוא. באמת באמת. זאת את. זה לא הוא. תתעלמי מהוא. את מחקת את עצמך, את בבלגן עם עצמך, תתקני את זה. תעזבי הוא הוא הוא. זה לא כיוון טוב, באמת. לא בגלל שאת לא צודקת. את צודקת ועוד איך. אבל את נובחת על העץ הלא נכון ומי שייאכל אותה בגלל זה זה את והילדים.
(())
תשקיעי בעצמך. את שווה ייעוץ אישי.

הלגיטימציה להפרד

על ידי חייבת_להגיב* » 17 יוני 2007, 02:51

צעד מבורך. כל כך נכון אחרי המבול הזה להתכנס פנימה ולראות דברים לבד, בלי הפרעות.
רוצה שוב לאחל לך שתהיי חזקה והלוואי שמהר מהר, לא תצטרכי להיות חזקה. מאחלת שתוכלי להיות אוהבת, חשופה, פתוחה, מחייכת, מחכה לעוד, שבירה, רכה.... עם האיש שלך או עם האיש הבא שיגיע.
אין משהו חשוב מזה לדעתי, בחיים. (עם האיש, עם הילדים, עם המשפחה, עם חברים, עם עצמך).

מאחלת לך כל הטוב-ומגיע לך
והרבה בריאות לבנייך

הלגיטימציה להפרד

על ידי מה_אני_עושה* » 16 יוני 2007, 22:55

שבוע טוב. פורשת זמנית, זקוקה לזמן הפנמה. תודה על כל העצות והאכפתיות!

הלגיטימציה להפרד

על ידי ענ_בל* » 16 יוני 2007, 21:25

אני רוצה לראות את הילדים בשבת. תגיע להסדר בבית משפט שלך ואז תבוא לראות את הילדים שלך. בום, ניתוק.
למה שלא יראה את הילדים? למה צריך לערב בית משפט בזה?

הלגיטימציה להפרד

על ידי פלוני_אלמונית* » 16 יוני 2007, 07:45

_אני רוצה לברוח. אני לא רוצה להיות פה. אני רוצה לברוח, לברוח, לברוח, לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח
אני והילדים שלי. לבד, לבד. הכי לבד. ושאף אחד לא יוכל לפגוע בנו יותר_
וזה ממילא מה שיש, כך שהמשאלה מתגשמת. אולי לא במובן שאת מתכוונת, אלא במובן המילולי.

הלגיטימציה להפרד

על ידי מה_אני_עושה* » 16 יוני 2007, 02:56

שפע עצום של תודות על הצעות העזרה!!!!!! נוכחותכם כאן היא עזרה עצומה עבורי, אתם לא מתארים כמה. הזוי ככל שזה נשמע, הדף הזה הפך לערוץ האמת העיקרי שלי בשבועות האלו, בהם אני טרודה כל כך בהעמדות פנים של-על-מנת לא לפגוע בילדים ולשמור את ההדורים למקרה שחוזרים או שלא.

קולות סותרים מדברים בי, אני מקשיבה לשניהם והם משטים בי. מה הם רוצים ממני? התקשר הנה זר אחד, לפני כמה ימים, ביקש לברר מה שלום האיש כי הוא לא הגיע לעבודה ושמע שלא הרגיש טוב. מיד קפץ הקול הקטן, זה שבעטיו עזבתי איש אחד, התחברתי לאיש הזה, קפץ והשתלט על כולי. האיש שלי חולה ואני לא לידו. הפרתי כל צ'ילבה אפשרי בנסיונות להשיג אותו, מצאתי איפה ישן בלילה, איך הרגיש, מי ראה. הוא הגיב באני רוצה לראות את הילדים. הגיע לקראת ערב, אני הסתתרתי בחדר. הקול הנעים שלו מילא את הבית. איפה אתם, שובבונים קטנים? מי בא ראשון לאמבטיה? כל כך טבעי ובמקום, וצהלות הילדים מסביב. עד שהלך.

הקול הקטן, נוגד ההגיון, שתמיד שם. שגרם לי לעזוב איש אחד, לחבור לאחר. שתמיד חשבתי שכן, ותמיד הבנתי שלא. לא, אין לי מושג אם הוא טוב לי.

הלגיטימציה להפרד

על ידי עולם_ומלואו* » 15 יוני 2007, 23:52

אפשר לעזור בצורה כלשהי??

הלגיטימציה להפרד

על ידי חייבת_להגיב* » 15 יוני 2007, 17:11

את גרה באיזור הצפון?? אני לא יכולה לעזור המון, שכן אני עם שני תינוקות בבית ואמא בבית חולים כרגע אבל בכל זאת, אולי אוכל להגיע אם תרצי. אני פנויה בבקרים ואחר הצהריים.
תזכרי שהרגעים הכי קשים בטיפוס הרים הם כשכבר מאוד קרובים לפיסגה. תני כמה "פושים" ומצד שני תשתדלי לקיים את חייך כאילו כלום. אם את מצליחה תבני קיר. תאמיני שהכל בסופו של דבר לטובה. הכל זז ומשתנה ויבואו ימים טובים יותר, מאירים יותר. זה בטוח. אל תתייאשי. תזכרי שיש לך ילדים שצריכים אותך ויש לך עוד הרבה לתרום להם ולגונן עליהם.
אני איתך.
ספרי איך הימים עוברים?? מה שלום ילדייך?? איך מסתדרת כלכלית?? הוא עושה סנקציות?
אפשר לעזור בצורה כלשהי??

הלגיטימציה להפרד

על ידי אנונימי » 15 יוני 2007, 12:43

<אנחה גדולה>

אני מקשיבה לך ושומעת אותך.
ומרגישה את הכאב והפחד והקושי והבדידות והאכזבה.

ומחבקת אותך (())

הלגיטימציה להפרד

על ידי רחל_ברמן* » 15 יוני 2007, 12:38

המלחמה הזו
אכן, נראה שזה המצב כרגע. ההמלצה החד-משמעית שלי, אם לא עשית את זה כבר, זה לפתוח תיק גרושים עכשיו בבית דין אזרחי. את יכולה לעשות את זה בקלות, ואין לזה שום השלכות עד שאת לא "מפעילה" את התיק, חוץ מזה שאם הוא ינסה לפתוח תיק בבית דין רבני יהיה כתוב להם במחשב שהם לא יכולים לעשות את זה, כי כבר קיים תיק באזרחי. מה שכן, האינפורמציה שלי די ישנה, אז הייתי מוודאת את הפרטים (אבל שוב, בלי לחכות. אני לא רוצה להפחיד אבל ההשלכות יכולות להיות עצומות).

ומעבר לעניין הטכני - אני מסכימה עם חייבת להגיב, ושמחה שסוף-סוף מישהו אמר את זה. עם זאת, ברור שיש לך עוד מסע אישי ארוך ומפרך, ואת זקוקה בו לעזרה דחופה. את אומרת שהמשפחה שלך שם בשביל הילדים, אז תשיגי מהם שעה בשבוע גם לעצמך. זה הכרחי לתפקוד שלך בלי קשר למה יקרה בינכם.

אני מאחלת לך המון כח, והמון אושר. מגיע לך.

הלגיטימציה להפרד

על ידי עולם_ומלואו* » 15 יוני 2007, 11:42

המלחמה הזו
שולחת לך חיבוק וירטואלי, וכוחות. וחיזוקים.

הלגיטימציה להפרד

על ידי מה_אני_עושה* » 15 יוני 2007, 11:21

המלחמה הזו. הניתוקים. הוא מצא את הגורם השלישי שלו. ששה שבועות של חיפושים. חה. השם שהעלה היה שם שחברה שלי מסרה לו בתחילת ששת השבועות. הם לא הספיקו לדבר, הוא לא יודע עליה דבר. בדקה ששוחחו נתנה שני תאריכים, אמרה שנדבר כשנבוא. לא יודעת על מה אפילו. ששה שבועות שהוא מאכיל אותי בשקרים והזיות, שעות על שעות שאני מתאמץ למצוא יועץ. הנה ההוכחה שלא זקף אצבע עד אתמול. את מוכנה ללכת? לא, אני לא מוכנה ללכת לפני שאוכל לדבר אתך בלי לנתק. אם את לא הולכת ניפגש בבית משפט. אז ניפגש בבית משפט. אני רוצה לראות את הילדים בשבת. תגיע להסדר בבית משפט שלך ואז תבוא לראות את הילדים שלך. בום, ניתוק.

המשפחה שלו. משפחת אקטיב. שמונה שנים הציקו לי ערב ערב בטלפון, יוצקים דיווחים לורידים. ערב ערב, באדיקות מוחלטת, מכל מקום בעולם. חודשיים שהם לא התקשרו. משפחת אקטיב. לא יודעים מה לעשות אז מוותרים. מוותרים על הנכדים שלהם. המשפחה שלי יום יום פה, פורשת רשת איתנה לקלוט את הילדים האלו. הילדים שבקו האש. עושים כל מאמץ אפשרי להגן עליהם. המשפחה שלו כלום. אני התקשרתי אליהם, כמה פעמים. הם ענו כקפואי שד. סיפרתי שאני בהריון. הם דבקו בדממה ביתר שאת. לא אכפת להם מהנכדים הקיימים, לא אכפת מהנכד המתהווה. או שכן, אבל לא מספיק כדי להרים את האצבע.

אני רוצה לברוח. אני לא רוצה להיות פה. אני רוצה לברוח, לברוח, לברוח, לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח לברוח
אני והילדים שלי. לבד, לבד. הכי לבד. ושאף אחד לא יוכל לפגוע בנו יותר

הלגיטימציה להפרד

על ידי סתם_ניק* » 15 יוני 2007, 01:59

אני רוצה לשאול אותך הרבה, אבל מנסה לצמצם לשלוש.
אל תצמצמי. לא את השאלות (ולא את עצמך). מכסימום – אני לא עונה.
אחת - למה לא היו לך תחביבים?
אין לי תשובה טובה, במובן של קצרה, מובנת ואני בטוח בה. יש חלקים. הגורם הכי חשוב, אני חושב, זה שתמיד הייתי בתוך מסגרת: בית ספר, קבוצת ספורט, צבא, אוניברסיטה. היית טוב במה שעשיתי אבל לא נדרש ממני ליזום. בשביל לפתח תחביב צריך ליזום ובאופן בסיסי, מהבית (ולא קשור לבת זוגי) אני לא טוב בזה. מה שכן קשור לבת זוגי זה שאחת התלונות שלה היתה על כך שאני עובד כל היום והיא עם הילדים ונורא קשה לה. לקחת זמן לעצמי – לתחביב, למשל – היה לי מאד קשה בלי לעורר המון אנטגוניזם. זה שלא עשיתי שום דבר איתה כשנשארתי בבית (ספרים, מחשב וכו' – בריחה!) לא העסיק אותי. המצפון היה שקט מעצם הנוכחות הפיזית.
שתיים - מי הוביל את תהליך הכמעט פרידה, מה היה?
אני הובלתי. זה הפחיד אותי מאד אבל חשבתי שזה מה שאני צריך לעשות. לפני שנתיים, בערך, דיברתי על זה פעם ראשונה, ושוב לפני שנה. בכל אחת מהפעמים האלה היא נעשתה פתאום הרבה יותר נחמדה ואני הפסקתי לדבר על זה. מתוך מחשבה שאולי משהו משתנה, מתוך יסורי מצפון ומתוך שאלה סיפקו לי תירוץ לא ללכת עד הסוף עם משהו שנורא הפחיד אותי. לפני מספר חודשים הנושא עלה שוב, הפעם בטיפול, ונפלה החלטה "סופית". שבועיים אחדי זה קרה לי הנס. מאז אנחנו משקמים, לאט לאט.
שלוש – האם חל שינוי בהתנהגותה של זוגתך בכל הזמן הזה?
כאמור, כן. היא עשתה המון עבודה עם ובשביל עצמה. חלק מהדברים ראיתי. הרוב לא. הייתי כל-כך סגור שבאמת היה קשה לחדור אותי.
הספקתי לקרוא מעט ממה שהתווסף. את שואלת ונענית, חושבת ומנסה. וגם פורקת וסוערת. קחי זמן. נוחי. כמו חיילים, אצלם גם שעתיים הרחק מקו האש הן עולם ומלואו, גם את צריכה הפוגה.
הנה. אני צמצמתי את התשובות מעט הפעם. מצטמצמות ונעצמות העיניים. מקווה שאצלך כבר קרה, מעל הדף של צפריר.
לילה טוב (-:

הלגיטימציה להפרד

על ידי צפריר_שפרון* » 14 יוני 2007, 23:22

מה אני עושה,
במובן הזה של לפנות זמן לעצמך - זה החשוב מכל. נקודה.
כאן, אם מעוניינת לקבל את היעוץ הזה, מהאדם הזה הכותב כאן, פונה שם במייל, וְיִמָצֵא הזמן לאלה.

כאן, נמצאת נמשכת אל הקורבן הזה, מתוך כך שנמצא הקורבן הזה, מועלה לשם קרבה אצל אלוהיה.
כך, בתהומות הסבל, זורמים מימיה הזכים של הנפש, ונמצאת מתחתיות שאול, שואלת את המפגש הזה, בו, נמצאת הנפש מאשרת את קיומה, לעצמה, ומשם, שוב ושוב הולכת שמה, אל המקום בו, רק שם חווה את אלה, כאמת, עולה הדפוס הזה, שוב ושוב לאורך חייה.
אז, נמצא הדפוס הזה של העלאת קורבן לשם קרבה, לא רק כלפי מי שאת היא, אלא גם ממי שאת היא.
ודורשת ממנו, במובן הזה, את הקורבן הראוי, על מנת שתסכים להתקרב שם.
אלה, נמצאים בתואם מושלם, שכן, בחרו זה בזו, על מנת להיות האחת לשני, והאחד לשניה, כקורבנות וכמקרבנים, כעריצים וכנתינים לעריצות הזו, וכל זה, נמצא מסתיר את החסד הזה, בו יכולים להתכרבל באהבה רבה, ולהיות לא רק לנחמה, אלא למקור שמחה, זה לזו.

לכן, על אף דעותיייך, על אף הרגשתך, נמצאת אם כן, מדמיינת את הקרבה הזו, כשזו עולה מתוך בחירה, אישית בהחלט, בה, נמצאת פורשת את זרועותיה, ומחבקת, פשוטו כמשמעו את האיש שלה, ואהבת אותו כפי שהוא, שנמצא זה בהחלט מגיב, באופן אקטיבי וברור, לגחנמותיה, ומשתף פעולה עם המאבק הזה, שבו, נמצאים מתחרים על "מי מקריב יותר".

כאן, גם את גם הוא, נמצאים מקריבים את הילדים, במובן הזה שמחלת הילד, שנמצאת בהחלט נתפשת בקורבן לא מובן, מייצגת את המכנה המשותף הזה, של הקרבת קורבן, ומאפילה על מכנים משותפים אחרים, אלה שנמצאים מוסתרים היטב, עד כי נדמה שאינם.
ובמובן הזה, מצדיעם לילד הזה, לנדיבותו, ולהסכמתו להיות כקורבן בעבורכם, עד שתשכילו לאזן את אלה, לשמחת הקיום, ולקבלת ההווה - כפי שהוא.
אז, גם, במובנים רבים, יוכל לפתוח את הפתח הזה להבראתו.
עם זאת, כל כך תפושים בעצמכם, עד כי נמצא הילד, בנדיסבותו, מכריח את האינטראקציה הזו, בעבור המשפחה כולה.
עוצמתו של הילד, מתעצמת ככל שעולה אצלו חוסר האונים.
בעוד כוחו רב עשרות מונים מכוחך וכוח האיש שלך.
שכן אין כחסר הישע לשחק את תפקיד הקורבן.

כך, במלחמה זו, אין חוקים, אין כללים, ובעיקר, אין הסכמה, במובן הזה בין קין להבל, שאין זה חשוב כלל אל איזו מנחה שעה האל הטוב, שכן, בכל מקרה, מנחתם אחת היא, גם אם מופרדת - בתפישת נבדלותם.

כאן מתבקשת אל המחוות האלה, שנראות שמופנות כלפיו, בעודן מופנות בעיקר אל מי שאת היא, ממי שאת היא.

נמצאת מתמקדת במילים טובות, ופונה אליו במילים טובות, ראשית במחשבותייך, כמו כופה את המילים הטובות להתפוגגות הפניית הכעס הזה - אליו.

ונמצאת חוזרת שוב ושוב, על המילים האלה:

אני חיה וקיימת - הווָה.

כך, בכל עת שנזכרת באלה, חוזרת על אלה בראשה, או בקול רם, שלוש פעמים ברציפות.
כאן, רושמת דף שלם עם המשפט הזה, ומוסיפה שם מקישוטיה, ושמה את הדף הזה, למראשותיה, מתחת לסדין, מתחת לכרית, מתחת לראשה.

משם, טוב לה לקחת בכל מחיר את הזמן לעצמה, מכיוון שנמצא הגוף עייף מאלה, ומתחיל להתקומם.

האם זה ברור?

הלגיטימציה להפרד

על ידי חייבת_להגיב* » 14 יוני 2007, 22:46

אני ממשיכה לעקוב ולקרוא את התגובות הרבות שאת מקבלת. מי שבאמת שכנעה אותי היא ליאת. אני עדיין דבקה בכך שביניכם זה נגמר. לפחות בגירסה הנוכחית. אני עדיין טוענת ששינוי חייב לבוא גם אצלו. אז נכון שיש סיכוי שהוא במצוקה שלא יודע איך לצאת ממנה. ויכול להיות שכל הצינויות שלו נובעת מפגיעות. אז מה?? ככה אפשר לנהל חיים לאורך זמן?

לי נראה שאת תלויה בו כרגע אופרטיבית-כלכלית ושאת לא יודעת איך לעשות זאת לבד. ואכן אם בחישוב קר אין לך את היכולת הכלכלית-אופרטיבית להיפרד, אל תעשי זאת ובאמת אולי כמו שליאת אמרה קחי ייעוץ עזרה, ותעברי שינוי עם עצמך כדי שאת תוכלי לחיות עם עצמך ולעבור תקופה כל כך קשה.

כל פעם שאת מספרת עליכם הוא מעורר בי כל כך הרבה כעס. אני מסכימה איתך, מצדיקה אותך. לא חושבת שאת קאלי או כל מה שקוראים לזה. אני חושבת שאת אישה מעודנת, מפותחת, רגישה, מסורה, מענייינת שנפלה בבחירת הן הזוג.
אני חושבת שכל מה שאת מחפשת בגבר שלך הוא לגיטימי. אני חושבת שיש זוגות שחיים כמו שאת רוצה או חולמת וזה לא חלום שאינו בר יישום.
נכון כולם עושים עבודה אבל השאלה היא באיזה פער מדובר בין שני בני הזוג?? עד כמה התקשורת לקויה?
תסכימי איתי שיש מלא זוגות שיש ביניהם תקשורת מעולה ואז אם פה ושם קורה מקרה אז יש אפשרות לגשר. זה לא כזה פער. זו לא כזו תהום.

אני מאמינה שיש אפשרות להמשיך לחיות ביחד על אף הקשיים, אבל במתכונת הנוכחית זה אחד ליד השני ולא כזוג. הוא לא מושא האהבה שלך, הוא לא החלום שלך. את לא מתגעגעת אליו.
ואני שואלת אותך ותעני לעצמך או על גבי הדף הזה אם תרצי:
אם לא היו ילדים בסיפור הזה, את לא חושבת שכבר מזמן לא היית שם??
את מאמינה בתיאוריה הזו שכל הגברים הם כאלה?? (אני ממש לא)
את לא רואה לפעמים זוגות אחרים או גברים אחרים וחושבת לעצמך איך אני בתוך הסיפור הזה?? או איך גבר X היה מגיב?

מה שסתם ניק כתב יפה, מעודד, מעורר השראה ואני משערת שאת יודעת בעצמך שאם האיש שלך היה עושה מעט למען מודעת עצמית למען שינוי המצב, גם אצלך היו מתחילים תהליכים דומים לאשתו של סתם ניק,אבל האיש שלך כלכך רחוק.
סתם ניק בעצם משול לבן זוגך שחי לו בשינה.

אני כלכך מזדהה עם הצורך שלך לתקשר איתו. את רוצה קודם כל חבר. (גם אני אגב ככה)
את יכולה להגיד מתי תקשרתם לאחרונה ולא בענייני הבית??
איך זה היה בהתחלה? אז דיברתם הרבה או שהכל התחיל ממקום אחר??
חייבת לעצור לעת עתה.

הלגיטימציה להפרד

על ידי לשעבר_פלונית_אלמונית* » 14 יוני 2007, 18:28

וואי - נכנסתי לרגע (ממחשב של ידיד, לא בבית היום). רוב תודות למי שהחליפ/ה לי את הניק @}.

הלגיטימציה להפרד

על ידי אנונימי » 14 יוני 2007, 15:48

איזה דברים מעולים כתבו לך!
אולי גם את מה שיש לי לכתוב כבר כתבו. אם כן - צר ל על החזרה. אני לא ממוקדת מספיק כדי לדעת אם כן או לא.

הכעס הזה שיש לך - משנה לך אם הוא מוצדק או לא? לדעתי הוא מוצדק, אבל אז מה??? כי זה לא מקדם אותך ולא תורם לך ולא עוזר לך בשום צורה שאני יכולה לראות אותה.
אני לא אומרת שאת צריכה להפסיק לכעוס וזהו. אני אומרת שתתבונני על הכעס הזה, תרשי לו להיות חלק ממך, תני לו מקום אמיתי בלי נקיפות מצפון, בלי האשמה עצמית, בלי שיפוט עצמי (מהסוג של: אוף, אני לא רוצה להיות כזה בן אדם, אישה כעוסה. זו לא מי שאני באמת).
כל זה, כי אחרי שתתני לו מקום וזמן, יש סיכוי יותר טוב שתוכלי גם לתת לו להתפוגג.

גם אני שמעתי את הענין הזה של אחרי שאני אעשה תהליך, עבודה עצמית וכו' - הוא "יתאפס" בעקבותי.
אני לא יודעת כמה הענין הזה עובד וכמה לא.
עשיתי עבודה עצמית רבה מאד. לא ראיתי שום שינוי אצלו.
אבל מה שכן ראיתי, זה שינוי בי.
היה לי כיף איתי.
נהניתי מהחיים עצמם.
ואת זה אני מציעה לך לעשות גם כן, בשבילך ובשביל הילבדים שלך שמגיע להם שתהיה להם אמא שטוב לה עם עצמה.

את שואלת את צפריר איך לפנות את הזמן.
זמן יש. השאלה היא איך תשחררי את עצמך מהמחויבויות שלך ומהאחריות שלך, זו שאת לוקחת על עצמך.
אם תרצי לחשוב יחד על פתרונות טכניים - אשמח לחשוב איתך יחד.
ואם תרצי, אולי נוכל גם לעשות יחד דברים אחרים שעזרו לי בזמנו.
(())

הלגיטימציה להפרד

על ידי שחר_חדש* » 14 יוני 2007, 14:14

"ראינו כבר איזו גיבורה אחת, איך יללת שם כמו חיה והאשמת את כל העולם" (על הלידה הראשונה שלי) וגם "שמענו עליך איך התמוטטת מול כל העולם והייתי צריך לגרד אותך בכוח מהרצפה" (על הפעם שהתעלפתי ביציאה מהמחלקה, כי חשבתי שאני מאבדת את הילד שלי).

את יכולה לראות את זה כ: הוא קופץ על הרגעים הבודדים בהם היית חלשה כדי להרגיש אולי קצת קצת חזק גם?

מתחברת מאד מאד לדבריה של "לשעבר"

הלגיטימציה להפרד

על ידי מה_אני_עושה* » 14 יוני 2007, 08:26

צפריר, איך אוכל לשתף פעולה עם יעוץ, וכל מה שאני מסוגלת לו זה לדבר על כמה שאני קורבן וכמה שהוא אשם? למרות שמבינה?
וגם, אין לי אפשרות להתפנות שעה פה שעה שם, ובטח שלא לנסיעות ארוכות. אוכל לפנות ימים שלמים פעם ב- או סופי שבוע. האם טוב? האם תוכל?

הלגיטימציה להפרד

על ידי צפריר_שפרון* » 14 יוני 2007, 06:56

מה אני,
אני קוראת את מה שצפריר כתב ומייחסת לו משמעות עצומה, אבל עוד לא פנויה לעשות תהליך. רבאכ, יש לי איזה שעה ביום בלי הילדים, ובשעה הזו אני צריכה לפרנס ולנקות ולבשל ומיליון ובסוף שוקעת פה.

במובן הזה, מניחה לכל אלה, ומאפשרת לעצמך את הזמן והמרחב המתבקשים ליישום העבודה הזו העצמית.
על חשבון הניקיון, על חשבון כל מה שצריך.
שאם לא מפנה את הזמן לעצמך, זה ינתן לך בעל כורחך, במובן הזה של חוסר אונים שיעלה דרך הגוף הפיזי.

לשם מכוונת את הדברים לא במודע, ובמובן הזה, לא תתאכזב מאהובה, שזה לא יגיב גןם להתמוטטות מוחלטת.

עוצמתו היא כל כך גדולה, שאת עצמך לא יכולה לה.

לכן, לוקחת את הזמן לעצמך.

כאשר מדברת על כעס, זה רק מופנה כלפיו, ונמצאת לוקחת את התנהגותו כשמן להוסיף למדורה העולה מתוכך מבלי כל קשר לנסיבות.

הוא אמר שהוא לא מוכן שנדבר בלי גורם שלישי ביננו. כך קיבל הוראות מהיועץ החדש שלו. נו, אז איפה הגורם השלישי?
הגורם השלישי הוא עבודה פנימית, עבודהנ אישית שלך עם עצמך.

ככל שמלינה עליו, נותנת בידיו את הכוח, מאפשרת לעצמך לשקוע יותר ויותר אל תהומותייך, ובמנובן הזה מתמכרת אל סבלך.
שכן לא הוא הבעיה, ובמובן הזה, לא הוא הפתרון.

את הבעיה, את הפתרון.

לכן, פונה את עצמך לייעוץ, מעבר לזה הניתן כאן, הוירטוואלי, יעוץ אינטנסיבי, אישי, פרונטאלי, אחת לאחד/אחת, ובמובן הזה תופעי לראות כיצד המימון ינתן בשמחה על ידי האיש שלך.
ונמצאת מסכימה להשתנות, ולראות את החסד, גם אם הוא לא.

כל דחיה של אלה, אינה משרתת אלא את חשיבותך העצמית, העצמת הקורבן שאת מקריבה, כשזה, הקורבן איננו נדרש כלל, אלא לתפישתך.

כאן, הקורבן אינו בהכרח צודק, ואין הקורבנות הזו או העלאת הקורבן, מעניקה אף נקודת זכות לקורבן, אלא את האדרת הסבל, החשיבות העצמית, ההפרדה, ההבדלה ובמובן הזה את ההתענגות על משיכת הסבל.

כאן, כל פעם שנמצאת את מתקרבנת, הנסיבות ישתפו פעולה, וכאשר תבקשי את הגרדום, זה ינתן לך.

האם זה ברור?

<שלם>

הלגיטימציה להפרד

על ידי פלונית_אלמונית* » 14 יוני 2007, 06:09

בשמת א ו-לילה טוב, תודה@}.
ניסיתי לשנות את השם בעריכה אבל זה לא הלך, התנגשות גירסאות..
צריך לנסות מאוחר יותר או שזו בעיה שונה? לא מבינה בעריכה עד כדי-כך.

הלגיטימציה להפרד

על ידי לילה_טוב* » 14 יוני 2007, 05:07

רציתי להגיד ל לשעבר פלונית אלמונית את מה שבשמת כתבה.
וגם רציתי להגיד: ואוו. איזה דף. גם אני לוקחת ממנו המון.
והאמת שגם כתבתי משהו אתמול, שמתייחס גם למה עושה מחלה של ילד למשפחה (שלנו), אבל הוא נמחק ואני מתלבטת אם לשחזר. מה אני עושה, האם רלבנטי לך לשמוע בכיוון הזה?
בכל מקרה שולחת לך הרבה כוחות. נראה שאת אכן בעין הסערה ובקושי גדול מאוד. מקווה שתצאי משם במהרה. מחוזקת.

הלגיטימציה להפרד

על ידי בשמת_א* » 14 יוני 2007, 04:34

פלונית אלמונית, אל תמחקי את דברייך. לדעתי פשוט בחרת ניק כל כך סתמי, שלא מפליא שעוד מישהי בחרה אותו ניק לעצמה.
ברור לגמרי שהפלונית האלמונית השנייה איננה את, מדבריה ברור שהיא כותבת לה לראשונה.
מציעה לך במקום למחוק את דברייך החכמים, להחליף בעריכה את הניק שלך לניק אחר (אולי "ניק אחר"? או "לשעבר פלונית אלמונית"?) שיהיה יותר קשה לבחור בו בטעות.
איזה דף חכם, מוכרחה להגיד. תמי גלילי ופלונית אלמונית כתבו עכשיו דברים כל כך חכמים, אני לוקחת גם לעצמי {@

הלגיטימציה להפרד

על ידי לשעבר_פלונית_אלמונית* » 14 יוני 2007, 02:57

היי מה אני עושה,

קודם כל, באמת כתבתי את הדברים מתוך רצון לעזור ואני שמחה שאת לוקחת את הדברים ברוח זאת. תודה לך. זה היה עצוב לקרוא את הדף הזה ולראות שהמצב הולך ונעשה קשה יותר ולכן ניסיתי באמצעות הכתיבה אולי לתת לך זווית-ראיה שונה על המצב בתקווה שזה יעזור לפרוץ דרך.

גם אם תכונותי שלי הן רעות כולן, מאין לך היומרה לדעת על סגולותיו הבלתי נלאות של בעלי?.

זה ממש לא מה שכתבתי ואני מצטערת אם זה מה שהבנת מדברי. אין לי מושג מהן סגולותיו של בעלך (מחוץ לאלה שסיפרת עליהן) ובוודאי שאני לא חושבת ש"תכונותייך הן רעות כולן" וזה גם לא מה שכתבתי. מה שהתכוונתי לעשות בדברים שכתבתי הוא לנסות, עד כמה שאני יכולה מכל מה שכתבת (ושוב, כתבתי שאני לא בטוחה, כי בכל-זאת, הודעות באינטרנט זה מדיום די בעייתי - לא שומעים אינטונציות, גוון-קול, הבעות פנים וכולי. צריך להכיר את הנפשות הפועלות כדי לדייק), לתת לך אפשרות לראות את הדברים מהצד של בעלך. להיכנס לנעליו ולנסות לראות מה הוא חווה, מה הוא מרגיש ובאיזה מקום הוא כלוא. ניסיתי לעשות זאת מכיוון ששניכם מקוטבים, כל אחד התבצר בעמדתו ויורה משם בצרורות והדרך היחידה לצאת מהמצב הזה הוא אם אחד משניכם יסכים לצאת מהפינה אליה הוא נסוג ולבוא לקראת השני. מספיק שרק אחד יעשה זאת. שימי לב שגם סתם ניק כתב לך שמהרגע שהוא החליט לקבל את אשתו כפי שהיא, בלי פחד, נפרץ הסכר אצלו ופתאום הוא התחיל לראות ולהבין מה היא חוותה איתו. אני חושבת שכל ניסיון הידברות אמיתי צריך לכלול את היכולת לשים את עצמך בנעליים של הצד השני ולנסות לראות כיצד הוא חווה את הדברים, רק אז אני חושבת יוכל להתקיים ביניכם דיאלוג אמיתי שיכול להוביל לפתרון, התפתחות וצמיחה. וכדי להתחיל, מספיק שרק אחד מכם יעשה זאת, הצד השני כבר יתאפס בהתאם (גם אם יקח לו קצת זמן) - לדעתי, אתם מאוד מגיבים אחד לשני.

אני חושבת שאת, יותר מבעלך, יכולה לעשות זאת, אני חושבת שיש לך את היכולת להבין את כל הדקויות והניואנסים של המצב ואפילו לדעת בדיוק מה צריך להיעשות ומה צריך להשתנות כדי שתגיעו למקום טוב יותר. אני חושבת שמה שחוסם אותך מלראות את זה, זה רק הפחד שלך, או יותר נכון החרדה מאובדן שליטה, משינוי מאזן-הכוחות ביניכם. וחבל, כי לי אישית נראה שאם תעזי לעבור את המכשול הזה, את תרגישי כל-כך הרבה יותר טוב, כל-כך הרבה יותר חזקה, ומדובר בחוזק אמיתי, כזה שנובע משיחרור מכבלים. לדעתי, זאת הסיבה שבגללה את מגיבה אליו בדרך שבה את מגיבה וממש לא בגלל "תכונות רעות".
כתבתי באריכות קודם לכן ואני לא רוצה לפרט עוד יותר ולהלאות (וגם אני ממש צריכה ללכת בעוד מספר דקות), אני אשמח מאוד אם תנסי לקרוא שוב את ההודעות הקודמות שכתבתי לאור הדברים שכתבתי כעת.

ויש לי שאלה אלייך (וזאת לא שאלה קנטרנית!) - האם את אוהבת את בעלך?
כי אם כן, לי אישית נראה שאתם יכולים לצאת מהמשבר הזה מחוזקים, אבל אתם חייבים עזרה. לא בשמי המליצה לך על צפריר או על יעוץ זוגי פילוסופי ואני מצטרפת, גם לי נראה שאחת משתי הדרכים האלה תוכל מאוד לעזור לך ולכם. וכדאי להתחיל אתמול, חבל לסחוב, ולהאריך את הסבל.

ובמקרה שאת מרגישה שהאהבה נגמרה ולא תוכל להתחדש, זה גם בסדר. אבל גם אז, נראה לי שמאוד כדאי שתלכי לאחד מהטיפולים הנ"ל, כי בכל מקרה זה יעזור לך אישית ויקל עלייך לעבור את התקופה הלא קלה שאת עוברת. ובמקביל תתחילי לבדוק מהן האפשרויות שעומדות בפנייך ולהתרכז בתכנון חייך הלאה ותתעלמי ממנו! אל תכנסי איתו לריבים כי זה גוזל ממך הרבה כוחות ושלוות-נפש ואל תכנסי איתו לכל מיני עימותים כי במלחמה - כמו במלחמה אין מנצחים, כולם מפסידים. ואת צריכה לחשוב על עצמך, למענך ולמען ילדייך.

מאחלת לך מכל ה-|L| את כל האושר שבעולם ושהזמנים הלא-קלים יחלפו מהר.
תהיי חזקה. את מסוגלת.

מתנצלת שאני לא יכולה להתייחס לסיפור שיווה וקאלי, לא יצא לי לקרוא מיתולוגיה הודית, כך שאני לא יכולה לדבר על זה.
אבל ראיתי ש-יונת שרון כתבה לך את הקישור הזה, אז אולי היא תוכל להתייחס לדברים שכתבת בעניין זה.

(מיתולוגיה יוונית אני מכירה די טוב אבל עם כל הדם ואש ותמרות-עשן לא עולה לי אסוציאציה מקבילה לסיפור שלכם וכנראה שעדיף שכך).

@}.

הלגיטימציה להפרד

על ידי פלונית* » 14 יוני 2007, 01:34

"ראינו כבר איזו גיבורה אחת, איך יללת שם כמו חיה והאשמת את כל העולם" (על הלידה הראשונה שלי) וגם "שמענו עליך איך התמוטטת מול כל העולם והייתי צריך לגרד אותך בכוח מהרצפה" (על הפעם שהתעלפתי ביציאה מהמחלקה, כי חשבתי שאני מאבדת את הילד שלי).

במובן הזה_ לא נראה שיש _עם מי לדבר

הלגיטימציה להפרד

על ידי פלונית_אלמונית* » 14 יוני 2007, 01:29

קראתי אותך כמה פעמים.
אין בי היוהרה לייעץ לך כי איני עומדת במקומך.
רק רוצה לומר שעם כל הכאב שטמון בתהליך כזה... סביר בעיני... לפי מה שאת מתארת... שלא הייתי נשארת בכל מחיר.
מאחלת לך רק טוב, באשר תבחרי.

הלגיטימציה להפרד

על ידי תמי_גלילי* » 14 יוני 2007, 01:10

הדף הזה מעורר אצלי המון רגשות - לאוו דווקא בגלל הסיטואציה, אלא בגלל הרגשות שאת מתארת בצורה כל כך חדה. בגלל זה אני גם מתקשה לעמוד בכלל שקבעתי לעצמי, לא לייעץ ולפרש בעניינים שברגש. אני אנסה לפחות לצמצם את הפרשנות למינימום. אנא אימרי לי אם זה מדבר אלייך או לא. אם זה לא מדבר אלייך אמחק מייד, ואני מתנצלת מראש.

אני אתייחס אלייך ולא אליו, לא כי את אחראית או אשמה או יוצרת מציאות (אני לא מקבלת אף אחת מההגדרות האלה), אלא כי את לא יכולה לעשות תהליכים בשבילו או לשלוט במה שקורה אצלו. הדרך שבה הוא מרגיש, חושב ומגיב היא בגלל מה שהוא.

אצלי כעסים בעוצמה שאת מתארת, היו תמיד הגנה שכיסתה על רגש עמוק יותר - מה שהרגשתי באמת היה שאני חסרת אונים, מיואשת ולא אהובה, ושתמיד אהיה כזו. זה רגש ילדות.

מה שלי עזר היה להתמקד ברגש במקום באובייקט שלו. לכוון את האנרגיה פנימה, לתוך הגוף, במקום החוצה. גם אם את בטוחה במיליון אחוזים שזה קשור אליו, תביאי בחשבון את האפשרות שהמקור האמיתי אינו הוא, אלא יש כאן רגש שמחפש על מי להיתלות. נסי לבדוק מתי כבר הרגשת ככה, ומתי לפני כן. אולי יעזור לך לדבר אל בעלך כשאת לבדך, ולהגיד לו מה את רוצה שיקרה, שהוא יעשה, שהוא ירגיש. אם יוצא בכי - תני לו להיות שם, בלי לנסות לשלוט בו, בעוצמה או בלוח הזמנים, או במילים שיוצאות.

כשנתתי לעצמי להיכנע לרגש, הגיע פחד גדול ואיתו או אחריו בכי גדול. לפעמים הפחד והבכי עדיין נראו קשורים לזה שכעסתי עליו, אבל עכשיו המילים היו מילים של כאב. למשל, למה אתה לא אוהב אותי, אתה אף פעם לא תאהב אותי. לפעמים האובייקט של הבכי השתנה והפך להיות דמות מהעבר שלי. ולפעמים האובייקט כבר לא היה חשוב, הייתי רק אני ובדידות גדולה וייאוש גדול, ונתתי להם להיות שם. עם הבכי באה הקלה, ובהירות שלא הייתה שם קודם. לפעמים לקח כמה פעמים כאלה עד שהן הגיעו. ואחרי שוויתרתי על ההגנות, גיליתי שהכאב פחות כואב מהניסיון להימנע ממנו.

אני יודעת שקשה לעשות תהליכים במצב כזה, אבל לפעמים הדרך הארוכה היא הקצרה. מהמצב הזה אי אפשר לצאת בהזמנה בעזרת תובנות יפות, לפחות לא מניסיוני. לגביי הדרך היחידה להרגיש טוב יותר הייתה להרגיש קודם רע יותר, והרבה יותר. אבל בעצם, הרגש היה שם כל הזמן, מתחת לפני השטח, מכרסם בי, מעוות את תפיסת המציאות שלי, ודופק לי את החיים. ביזבזתי הרבה מאוד אנרגיה וכאב בניסיון לא להרגיש אותו. זה כמו ניסיון לדחוף בלון הליום מתחת למים כדי שלא יתפוצץ. בסוף ויתרתי, הבלון צף על פני המים, עלה למעלה והתפוצץ, והתוצאה הייתה שהתפניתי להסתכל מסביבי ולראות יבשה באופק (-: . נשמע לי שאת קרובה מאוד לסף הרגש בין כה וכה. לא עדיף להרגיש אותו בצורה שתקדם אותך?

בינתיים, אני מציעה לך לא לפעול על פי הרגשות האלה. לא בשביל לא לפגוע בעתידך (למרות שגם זו מטרה שווה, כי בתוך סערת רגשות כזו אי אפשר לראות דברים בבהירות - גם אם נראה לך שכן), אלא בשביל להגיע קרוב יותר לרגש. אני לא יודעת מה את נוהגת לעשות כרגע במפגשים בינך לבין בעלך (גם בטלפון). אבל מה שזה לא יהיה - נסי לנהוג בצורה הפוכה. אם זה מפחיד, אם זה הדבר האחרון שבא לך לעשות, אם זה נורא קשה ונראה בלתי אפשרי, זה סימן טוב שאת עושה משהו נכון.

אני שוב רוצה לצטט חברה שלי שאמרה פעם "אני לא רוצה להיות צודקת, אני רוצה להיות מאושרת". נסי לחשוב אם את רוצה להיות צודקת או מאושרת. אם מייד קופצים לך לראש נימוקים למה את צודקת, בנוסח "אבל הוא עשה X Y Z וזה חמור מאוד לפי כל קנה מידה" או "אבל איך אני יכולה להתעלם מ-", או אם בכלל את חושבת בלופ אינסופי של בעד ונגד בימים אלה ולא מצליחה להגיע למסקנות, זו שוב כנראה הגנה. הפעם הגנה מחשבתית. גם מתחתיה קיימים רגשות כואבים. או לפחות היו אצלי.

ייתכן שיתברר לך שאת רוצה להיפרד, ייתכן שלא. אין כאן לגיטימי או לא, זה לא רלוונטי. מה שאני קולטת ממך (שוב, סליחה על הפרשנות, אנא תקני אותי אם אני טועה) זה ניסיון לגייס לך תומכים ואישור לזה שאת צודקת. אולי גם יושב לך קטגור פנימי בראש שמולו את כל הזמן מתגוננת ומנסה לשכנע שאת בסדר כי הוא לא, ומתחת לזה חושבת שאת לא (וגם זו הגנה). אם אין לך אישור פנימי לזה, כל התמיכה החיצונית שבעולם לא תוכל לספק לך אותו. אין כאן קריטריונים חיצוניים למה מצדיק פרידה שלכם, למה אפשר ואי אפשר לסלוח, מה חמור מספיק ומה לא. רק את יכולה לדעת. ולא כרגע. גם אם טוב לך שתיפרדו, לדעתי עדיף לך שתיפרדו כשאת מאושרת, לא כשאת צודקת.

אני מודה לך על הדף ועל החשיפה האמיצה שלך. אני מאחלת לך מכל ליבי שיהיה לך טוב.

הלגיטימציה להפרד

על ידי מה_אני_עושה* » 13 יוני 2007, 23:32

סתם ניק. הכתיבה שלך ריתקה אותי, ריגשה ועוררה. אתה לוקח כל כך הרבה על עצמך, איזו עוצמה! טוב לי שטוב לך עכשיו, מגיע לך.
אני רוצה לשאול אותך הרבה, אבל מנסה לצמצם לשלוש.
אחת - למה לא היו לך תחביבים?
שתיים - מי הוביל את תהליך הכמעט פרידה, מה היה?
שלוש - האם חל שינוי בהתנהגותה של זוגתך בכל הזמן הזה?
גם אם לא תחוש בנוח לענות - תודה על מה שכתבת עד כה.

לא בשמי, אשרייך וטוב לך, מעריכה מאד את שכתבת ושמחה באושרך. התחושה שלי היא שגם אם אעשה את כל השינויים הדרושים, בעלי ימשיך בשנתו. כפי שכתבתי למעלה. אולי זה לא נכון. אולי זה נובע מתנאי הפיזיים כרגע, המפורטים לאורך כל הדף. ואולי הוא באמת לא יכול, ואני צודקת. אני קוראת את מה שצפריר כתב ומייחסת לו משמעות עצומה, אבל עוד לא פנויה לעשות תהליך. רבאכ, יש לי איזה שעה ביום בלי הילדים, ובשעה הזו אני צריכה לפרנס ולנקות ולבשל ומיליון ובסוף שוקעת פה. וגם עוד משהו רציתי לספר לך, שהיו פעמים שזעקתי לעזרה אל מולו. ובעלי היקר מפרנס את עצמו יופי מהפעמים האלו, מה שממש לא עושה חשק לחזור על זה. הנה שני משפטים חביבים עליו - "ראינו כבר איזו גיבורה אחת, איך יללת שם כמו חיה והאשמת את כל העולם" (על הלידה הראשונה שלי. בשניה הוא לא השתתף ולא הייתי צריכה לילל) וגם "שמענו עליך איך התמוטטת מול כל העולם והייתי צריך לגרד אותך בכוח מהרצפה" (על הפעם שהתעלפתי ביציאה מהמחלקה, כי חשבתי שאני מאבדת את הילד שלי).

ולכולם. אני מתנצלת. הייתי הרבה יותר נעימה וסלחנית כלפיו עד לפני כמה ימים, שפרצו שוב המריבות. אני כועסת, אני כל כך כועסת שקשה לתאר. לא בגלל העבר אלא בגלל ההווה. בגלל שהוא מחרים אותנו, את כולנו. משחק במלחמת התשה, מי יישבר קודם, אבל על הגב שלי שמונים טון ועל שלו כלום. משחק בקקי מגעיל. כשאני מתקשרת הוא יורה ארס, ועוד ארס, ועוד ארס. בקול רגוע, שקט, מגחך, כמו שמדברים למשוגע. טורק בשניה שאני מנסה לענות.. הוא במלחמה, אני בקיום. אני כל כך כועסת שהעיניים של מסתמאות. או שאני רואה טוב יותר עכשיו, לא יודעת. זה לא פייר מה שהוא עושה, זה מסוכן. זה לא בסדר. הוא עובר את התהליכים שלו וזה יופי, תודה רבה באמת. אבל מה הוא מנסה לעשות לי? איך הוא לא קולט את המצב שלי? מה הוא רוצה, ילדים יתומים? איך הוא מעז לעשות את המלחמה שלו מרחוק, לפגוע ולטרוק, לפגוע ולטרוק, כשהילדים שלו עומדים אתי על קו האש ואין לו מושג איפה נופלות הפצצות שלו? איך אפשר להיות כל כך אטום, איך? איך???

הלגיטימציה להפרד

על ידי קט_קטית* » 13 יוני 2007, 23:07

במובן הזה, אין עם מי לדבר

הלגיטימציה להפרד

על ידי מה_אני_עושה* » 13 יוני 2007, 22:56

מתחילה, יהיה בהמשכים.

ל לשעבר פלונית אלמונית. תגובתך אכן בוטה ונחרצת. אני מקבלת עלי את כל מה שאמרת נגדי. אמנם לא בהסכמה מלאה, אבל בהבנה, בכבוד, באסירות תודה על כך שהתפנית והתאמצת וכתבת. ברור לי שכוונותייך טובות ואני מודה עליהן. ובכל אופן אני מבקשת להקשות עליך בענין אחד - גם אם תכונותי שלי הן רעות כולן, מאין לך היומרה לדעת על סגולותיו הבלתי נלאות של בעלי?

שימי לב. את קוראת לו פרי התכנות שלי, (הוא תוכנת על ידך_), אדם ששותק על ידי (_והאיש ששיתקת לך_), מוצאת טעם באטימות שלו (_הוא הגיב באטימות, לדעתי זה מראה על אופי חיובי וגם על כך שהוא כנראה אוהב אותך אהבת-אמת._), מצדיקה את חוסר האכפתיות (_וזה לא מראה על חוסר-איכפתיות, זה רק מראה על כך שיש כמות גדולה יותר של טסטוסטרון בגופם._) ואזלת היד (_לכן הוא הרים ידיים והניח לך לנהל את הכל_), מאשימה אותי בחוסר התפקוד שלו בפאנל שנערך למען הצלת בנו ( _האם כבודך יידע אותו, שיתף אותו, ביקש ממנו לקחת חלק, בלי לעשות לו מבחנים מטופשים_), ואפילו מתפעלת מחוסר היכולת שלו למצוא קוטג' במקרר (_כל פעם שאני רואה גבר שלא מוצא את הקוטג' אני יודעת - זה גבר שאפשר לסמוך עליו.). בקיצור - את יוצרת תמונה ברורה ומוחשית של המפלצת - אני - שסותמת את פי הבאר הנובעת - הוא - ולא מאפשרת לשפעת סגולותיו לצאת החוצה.

אני רוצה לשתף אותך בתחושתי למראה התמונה שנשלחה אלי למעלה, זו בה נראית האלה קאלי שוקקת עד פלצות, והיא רוקדת על גופו הישן של שיווה. המאמר המצורף וההערות הנילוות לו מכבירים הסברים מלומדים על שנתו זו של שיווה, הוא האלוהות והיא העולם, הוא המוחלט והיא היחסי, וכן הלאה. אחת המעירות מפרשת שקאלי פרצה במסע הרג וטירוף, ו"כדי לרסן אותה נשכב שיווה לרגליה והצליח להיות מצע מרגיע ומרסן". ובכן, כל זה טוב ויפה, בדיוק כמו דברייך שלך. אולם כשאני הבטתי בתמונה, מה אומר, לא בדיוק זיהיתי את עצמי בקאלי הרוקדת. מה שראיתי היה אותי, אישה פגועה וכואבת שיושבת על גופו של גבר ישן, וכל ההסברים היפים שתופרים וקושרים ומאצילים את שנתו לא יכולים לעובדה אחת פשוטה - הוא ישן, האיש הזה. הוא פשוט ישן.

מאין שהוא יכול אחרת.

הלגיטימציה להפרד

על ידי מ_י* » 13 יוני 2007, 22:01

קראתי עכשיו בבת אחת.

_שולחת הרבה טוב בתקופה קשה זו.
ליבי איתך._
גם אני.

הלגיטימציה להפרד

על ידי עדי_ל* » 13 יוני 2007, 17:58

אני קוראת את הדף הזה ולא מוצאת דברים לומר ,שאולי יעזרו לך , מלבד שקוראת ומקשיבה ולומדת מתגובותיהם של אחרים.
שולחת הרבה טוב בתקופה קשה זו.
ליבי איתך.

הלגיטימציה להפרד

על ידי ת''ק_פרסה* » 13 יוני 2007, 15:34

אוף, הדף הזה משהו.
וגם האתר הזה הוא משהו אם יש בו מין דף כזה ודומים לו...

תודה לך מה אני עושה ותודה לכל הכותבים (פלוני אלמונית ו סתם ניק - היממתם אותי!) שמרעיפים כאן מרגשותיהם ומחוכמתם. הדברים שלכם כל כך נוגעים וכל כך יכולים לשנות את חייהם של הקוראים אתכם (שלי בכל אופן)

הלגיטימציה להפרד

על ידי מה_אני_עושה* » 13 יוני 2007, 13:05

אוף, הדף הזה משהו.

מדהים ומרגש אותי לקרוא, ללמוד, לדעת שאיפשהו במרחב יושבים אנשים זרים שאכפת להם כל כך, שמוכנים לתרום ולשתף ולעזור ולהושיט לי יד. גם אם ידם של חלקכם מושטת על מנת להכות, ולא קל לקבל אותה. אני מודה על כל מילה וכל שיתוף שנצבר כאן. אני בתקופה קשה מאד, הדף הזה מסייע לי רבות. מקוה למצוא את הזמן בערב לענות בהרחבה לדברים שעלו. תודה לכם.

הלגיטימציה להפרד

על ידי פ_רח* » 13 יוני 2007, 08:09

מה אני עושה,
איך אפשר לעזור לך?

הלגיטימציה להפרד

על ידי גימס_בונד* » 13 יוני 2007, 04:03

סתם ניק, כל הכבוד.תגובה גברית אמיצה שופכת אור אחר על הדברים.אנחנו, הנשים, לפעמים לא מעלות על הדעת שהתגובות שלכם נובעות מפחד.איני יודעת אם אתם עדיין ביחד ומתמודדים עם בעיות, אבל אם כן, אל תשכח להגיד לה את המשפט הפשוט מכל"אני אוהב אותך"

הלגיטימציה להפרד

על ידי גימס_בונד* » 13 יוני 2007, 03:45

כל כך קשה היה לי לקרוא את הדף הזה.במיוחד כאשר אני כל כך רוצה לעזור,, לא מוצאת מילים נכונות. אני גרושה...אם יש משהו שאת רוצה שאספר לך או נושא מיוחד שהיית רוצה שאתיחס אליו יותר ספציפית, אמרי לי.משפחה, ילדים , נשואין, גירושין, קבלת החלטות...אלה נושאים רחבים וקשה לכלול את כולם בתשובה אחת.

הלגיטימציה להפרד

על ידי פלונית_אלמונית* » 13 יוני 2007, 02:14

מיטל מ @}.

ו-לא בשמי מאד ריגש לקרוא, כל הכבוד|L|.

הלגיטימציה להפרד

על ידי עולם_ומלואו* » 12 יוני 2007, 20:24

אוף, הדף הזה משהו.

הלגיטימציה להפרד

על ידי לא_בשמי* » 12 יוני 2007, 19:45

רוצה להגיד לך כמה דברים, מקווה שייצא טוב.

קראתי אותך, וכאילו קראתי את מה שאני חייתי.
גם אני חשבתי שאני נשואה לאוטיסט, חשבתי שאני נשואה לאספרגר, חשבתי וחשבתי וחשבתי. כל הזמן "הוא". הוא היה אלים מילולית, איום ונורא, לא משתף פעולה, אי אפשר לדבר איתו, לדבר אל הקיר, לא קולט כלום, לא שם לב, לא זוכר, לא איכפת לו.
חשבתי להתגרש. חשבתי שאין סיכוי לחיות ביחד. "הבנתי" שאין סיכוי שהוא ישתנה. זהו זה, ככה הוא. האשמתי את עצמי שבחרתי אותו.
הוא לא רצה ללכת לייעוץ בכלל. לא מאמין בזה, את והשטויות שלך, לעג וזלזל וליגלג. לא העריך אותי בכלל, הכל.
ומה?
היום הוא לא אוטיסט ולא נעליים.
לא אלים (הוא? אלים? באמת מגוחך). בעל אוהב, מתחשב, מ-ת-ו-ק, אפשר לדבר איתו, אפשר לתקשר איתו, לוקח אחריות. לדוגמא: בעבר, אם היינו נוסעים נגיד לטיול, אני הייתי מכינה הכל הכל והוא היה קם ומצטרף. הרג אותי. ולא הבין בכלל למה אני כועסת, למה אני מרגישה שהכל עלי. והיום? בלי שאני בכלל אומרת, הוא קם מוקדם והולך מיוזמתו ומכין אוכל לכולנו לנסיעה! מיוזמתו! גבר שיוזם כזה דבר! כמעט בלעתי את הלשון בפעם הראשונה שזה קרה.
והכל?
שינויים שאני, רק אני, עשיתי בתוך עצמי.
רק אני.
הוא מעולם לא היה אוטיסט או כל מה שחשבתי. הכל בא מהחרדות שלי, והשליטה שלי, והבוז שלי, וחוסר ההערכה שלי, והפחדים שלי, וחוסר היכולת שלי לבטא את הרגשות שלי, וחוסר היכולת שלי לקבל את מה שיש, בכלל "לקבל", וחוסר היכולת שלי להיות אשה, וחוסר היכולת שלי להיות חלשה או חסרת אונים, כל הזמן רק הצגה של "חזקה" ובפנים פחד נורא שכולם יגלו כמה שאני קורסת. ועוד ועוד ועוד. וכל דבר ששיחררתי בתוכי - התיר עוד כבל שקשר אותו. שיחרר אהבה.
הלכנו לפגישה אחת של ייעוץ זוגי. אחת. אחרי שכבר עשיתי מלאן ת'לפים שינויים ענקיים. ולא צריך יותר.

מה עוד רוצה להגיד לך?
מסכימה עם לשעבר פלונית אלמונית שכתבה ארוך מעלי.
רוצה להגיד לך שצפריר קלע בול לנקודה, והוא יכול לעזור לך שאת לא מתארת לעצמך. אני רוצה להגיד לך, מלב אל לב, שממש כדאי להקשיב לו.
רוצה להגיד לך שלדעתי המטפלת שלך לא טובה. סליחה על הנחרצות, לא מחזיקה מהשיטה שלה, לפי מה שאת מצטטת.
צפריר יכול להיות יועץ חלופי מעולה (מתכוונת, לא רק באינטרנט), או שתחפשי מישהי שעושה ייעוץ זוגי פילוסופי (נסי יעוץ זוגי פילוסופי).
עוד המלצה: לבסוף מוצאים אהבה. כתבו לך כבר, ממליצה גם מצדי.
|L|

הלגיטימציה להפרד

על ידי סתם_ניק* » 12 יוני 2007, 18:39

אני קורא את הדף הזה כמעט בנשימה עצורה. בגלל הכאב, בגלל עוצמת הסערה. אבל אני גם מרגיש שאני יכול להזדהות עם שני הצדדים של הסיפור. כמוך, אני הרגשתי הרבה זמן (שנים) שאין לי כלום עם זוגתי: לא ענין, לא דיבור, לא מין ובסוף גם לא עתיד. הרגשתי שלהישאר איתה זה לקחת על עצמי עול, משימה, a mission in life, לא כי זה כיף או כי יש בזה תוחלת למשהו טוב בשבילי אלא בשביל הילדים. וברור שכאשר ככה הרגשתי ככה בדיוק זה היה. כמוך, שאלתי חברים, אחים, מטפלים האם מוצדק, "האם מותר", לפרק לילדים שלי את המשפחה שלהם "רק כי לי לא טוב".
כמוהו, הייתי פסיבי. גם עלי אמרו שאני גאון אבל אוטיסט (ורוב הזמן לא כל-כך רואים את הראשון...). גם אני הייתי לועג ופוסל, גם אני הלכתי עם זוגתי ל(חלק מה)מקומות שהיא הציעה ללכת אליהם בלי להציע בעצמי, גם לי לא היו תחביבים של ממש, גם אני לא ידעתי איפה הדברים בבית. גם אצלנו בטיפול היה לי ברור שאני בסדר, שהיא דפוקה, שהיא באה אלי בדרישות לא מציאותיות ומכריחה את עצמה להתאכזב כשהן לא מתממשות. גם אצלנו היא היתה אומרת לי מה לעשות ועשיתי (לרוב) וגם אני לא הבנתי מה הבעיה עם זה. מה יותר טוב מלדעת שכל מה שאת מבקשת אני עושה? מה כל-כך רע לך? למה את מצפה שאני אנחש מה את צריכה?
הייתי מלא פחד. פחדתי מאנשים (בהקשר הזה: אדישות וציניות זה אחלה שריון). פחדתי ממנה - היית שוכב לילות על הספה בסלון ורועד מפחד. הייתי מגיע הביתה מהעבודה והולך למחשב או לספר ולא מדבר איתה (בהקשר הזה: תואר, ספר, עבודה – אחלה בריחה. הכל לבד! אין אף אחד! יש!!!).
אני משתמש בלשון עבר יותר מתוך אמונה ותקווה שאני אחר היום מאשר מתוך ידיעה. התהליך ארוך...
מה השתנה? דרך טיפול התחלתי להבין חלק מהסיבות (הייתי צריך מישהי אחרת שתגיד לי שיש קשר בין זה שאמא צרחה והעליבה והרביצה לי בתור ילד לזה שאני פוחד מאשתי היום). זה התחיל לחזק אותי.
אבל הנס היה רגע אחד, אחרי שכבר החלטנו שאנחנו נפרדים בעצם, שבו – אולי בגלל התחושה שכבר אין מה להפסיד ואין ממה לפחד – החלטתי לאהוב אותה. החלטתי להיות נחמד. החלטתי להתיחס אליה כאילו היא חברה שלי. כי אנחנו לא באמת נפרדים לגמרי (יש ילדים), כי הרגשתי שאני מספיק חזק בשביל זה, כי למה לא? ובאותו הרגע, ממש מול עיני, היא הפכה לאישה אחרת. באותו הרגע הוסרו המסננים ששמתי ביני לבינה וראיתי אישה יפה, חכמה וחזקה. מאותו הרגע אני באמת באמת אוהב אותה, לא כאילו. היא באמת חברה שלי. כי אני עשיתי אותה לכזו. מאותו הרגע התחלתי לראות איך היא חוותה אותי כל השנים האלה, מה אני עשיתי לה. זה מרתק: אני נזכר במצבים וארועים מהחיים המשותפים שלנו אבל במקום הדמות "ההיא" שלה אני רואה בהם את הדמות הנוכחית. והכל נראה שונה. לא רק ההווה השתנה באותו הרגע, לא רק העתיד אלא גם העבר. מרתק ומפליא ומעציב מאד מאד. אני גרמתי כל-כך הרבה סבל שהייתי עיוור לו. סליחה, יקירתי.
עוצמת הרגש שפרצה בי באותו הרגע נשפכה החוצה בדמעות שלא הפסיקו כמעט שבועיים. מאז קרו ניסים קטנים אחרים, בכולם הרגשתי איך שינוי בתוך הראש לי – בהבנה, בתפיסה, בהחלטה - משנה את העולם, משנה אותה. תחושת כוח כמוה לא חוויתי אף פעם.
לא הכל ורוד וזה לא סוף הסיפור. ההרגלים הישנים עולים לפעמים – אני מידי פעם תופס את עצמי מסתכל עליה כמו שהסתכלתי עליה אז, "לפני", וחוץ מזה היא לא בדיוק שקטה על השמרים לקראת הפרידה ומצאה לה אפיקים אחרים, אנשים אחרים. אז זה לא הסוף הטוב של הסיפור, ואולי אין כזה. אבל הקסם של אותו הרגע (מאז אנחנו שנינו קוראים לי "סתם ניק" החדש) הוא הוכחה בעיני למה יכול לקרות כשהכל כבר אבוד.
לסיום אני רוצה להציע כמה "כן-ים". עלו בי בהקשר ה"לא-ים" שיש למעלה ("לא להתרגש, לא להעלב, לא לצפות, לא לקוות" וכו'):
  • מותר להתפוצץ. מותר להתפרק. מותר להפתיע את המשפחה ולהתנהג אחרת מאיך שהם מצפים. מותר להגיד שאת לא רוצה לחיות עם נכה. מותר, גם להפרד.
  • מותר לא לספר מה שהוא לא שואל. גם אני כזה (אני לא נוגע בה או מחבק אותה אם היא לא רוצה אותי. אני לא אוהב אותה אם היא לא אוהבת אותי). אבל אני רוצה לגעת, לאהוב. בשבילי, לא בשבילה. כי אני רוצה להיות אדם אוהב. אני לא אתן לעצמי להיות מסוגר ומנותק כי היא לא רוצה! אז אולי גם את רוצה לשתף כי את רוצה לשתף? לא קשור אליו.
  • מותר לקחת ממקום אחר (פנימי או חיצוני) מה שהוא לא יכול לתת ואת צריכה.
  • מותר לכלוך, מותר פיתה שנקרעת, מותר רגליים יחפות. לילדים זה לא מפריע עד שהם רואים שלהורים שלהם זה מפריע. זה בסדר. זו שיטתו. הוא אוהב אותם והם אותו.
בקשר ל"אספרגר". אני מאד מסכים עם חלק ממה שנאמר לעיל: התווית הזו חסרת משמעות. לכל היותר היא יכולה לתת קירוב ראשון לכלים שתצטרכו על מנת ללמוד לחיות יחד. קראתי כאן (ודרך כאן באתר העמותה) וראיתי כמה דברים מועילים, שאני מיישם גם בעצמי בזמן האחרון, מאז שהתחלתי ללמוד (אולי גם לי יש אספרגר? ואולי אני פשוט גבר וככזה צריך לנער לי את האמ'אמא בשביל לקבל ממני תגובה רגשית מועילה. לא צחוק). בפרט נזכרתי, לראשונה בעשורים, בשיחה שהיתה לי עם החברה שלי מגיל 14. היא שאלה אותי למה אני נהנה לעבוד עם מחשבים. הסברתי לה שזה נורא פשוט. אתה אומר למחשב בדיוק מה אתה רוצה שהוא יעשה והוא עושה. אם לא קורה מה שציפית זה רק בגלל שלא הסברת טוב. כל-כך הרבה יותר קל מאשר עם אנשים. אני הייתי מספיק תמים בשביל לספר והיא מספיק תמימה בשביל להישאר איתי אחרי השיחה הזו (לפחות קצת).
את מתארת שהוא עושה תארים, קורא ספרים, כותב תוכנה. אלה דברים של לבד. מחזק אצלי את התחושה שהוא בקושי, הוא בפחד. אבל מעבר לזה מציע שמה שעובד עם אנשים כאלה – ועובד אצלי - יעבוד גם אצלו:
  • רשימות. אני נורא טוב ברשימות. הכל כתוב. הכל ברור. שימי לו רשימה של מה מותר ומה אסור שיקרא פעם בשעה. כמו ב"ממנטו" (התחלתי לכתוב את התגובה הזו מזמן וכל פעם שיש לי כמה דקות חוזר לזה. מאז שהחלק הזה נכתב ראיתי שכבר נפרדתם. לא מסיר. שיהיה).
  • הכנה. להסביר מראש מה הולך לקרות ומה את מצפה. "עכשיו אנחנו הולכים לפגוש רופא והוא יגיד לנו מה הוא חושב, אתה תגיד מה אתה מבין ואז נחליט". "אני בשליש הראשון של ההריון ולכן יהיה לי נורא קשה ואני אהיה נורא עצבנית אז תתכונן ותדע שזה לא הכל בגללך. אני צריכה שפעם ביום תשאל אותי אם אני צריכה ממך משהו".
  • ביזור של אחריות. הוא כזה כי הוא יכול. הוא יכול כי את לוקחת עליך. קחי פחות. אולי אפשר להתחיל בדברים הקטנים – הפיתה, הסנדל. את תגידי "לא" כשהוא שואל שאלות לא לענין. הוא ימצא ויסתדר. מי שיודע לכתוב תוכנה יודע גם לשים סנדל על רגל קטנה אם הוא חושב שצריך.
זהו. נורא כואב לך ונורא קשה. זה כל-כך ברור שהמסך שלי דומע.

הלגיטימציה להפרד

על ידי מיטל_מ* » 12 יוני 2007, 18:38

פלונית אלמונית, התגובה שכתבת היא כל מה שהייתי כותבת ויותר טוב!
חוץ מזה, אני שמחה שקראתי אותך בעיון בעצמי. אף פעם לא מזיקה עוד תזכורת (-:

הלגיטימציה להפרד

על ידי לוונדר_סגול* » 12 יוני 2007, 17:23

כאילו שהוא זקוק לאיזה פרשן צמוד, שיתרגם לו מה קורה מסביב ויכוון מה הוא אמור לעשות עם זה. כמו זר בארצו שלו, למרות כל האהבה.
אז זהו, שזה לא כאילו...
ככה נראה מכל הסיפורים שלך.

((-))

הלגיטימציה להפרד

על ידי פלונית_אלמונית* » 12 יוני 2007, 16:47

להרים את הילד כמו שהוא מרים זה קטנות? או חוסר היכולת/מוכנות לשנות את זה?

הסברתי בהודעה הראשונה למה לדעתי הוא מתנהג כך (שוב, אני לא יכולה לדעת בוודאות, זה היה הרושם שלי מקריאת הדף הזה).
זה נראה לי סימפטום של בעיה רחבה יותר אשר בה צריך לטפל על מנת שהתנהגותו תשתנה. (ודרך-אגב, במילה קטנות לא התכוונתי לעניין הזה).

הלגיטימציה להפרד

על ידי פלונית* » 12 יוני 2007, 16:14

לא היה זוג מאושר אחד שהכרתי שלא בורך ביכולת להתעלם, להעביר, לא להתעכב על קטנות.

להרים את הילד כמו שהוא מרים זה קטנות? או חוסר היכולת/מוכנות לשנות את זה?

הלגיטימציה להפרד

על ידי לשעבר_פלונית_אלמונית* » 12 יוני 2007, 15:55

וכאילו לא כתבתי מספיק, הנה יש לי עוד משהו להוסיף -

רוח של סליחה (forgiving spirit) יכולה לעשות הרבה מאוד - תסלחי לו, תסלחי לו שהוא לא יכול להיות מי שאת רוצה שיהיה,
תסלחי לו שהוא אינו יכול (ואינו אמור) לפתור את הקונפליקטים שלך עבורך. ותנסי לבדוק אם מי שהוא באמת, זה האיש איתו את
יכולה לחיות ולבנות את המשך חייך.

לא היה זוג מאושר אחד שהכרתי שלא בורך ביכולת להתעלם, להעביר, לא להתעכב על קטנות. להתמקד בחצי הכוס המלאה
ולהתעקש על זה. להסתכל על החיובי (בכל מצב ניתן להסתכל על הצד החיובי של הסיטואציה, ניתן לבחור לראות את זה) ולהתעלם
ולהקטין במכוון בחשיבות של כל מיני טעויות, פשלות וכד'. יש כאלה שזה בא להם יותר בקלות, יש כאלה שצריכים לעבוד על זה יותר,
אבל זה ניתן להשגה והרבה יותר בקלות ממה שחושבים.


הוא לא עונה לי לטלפונים, או שעונה ומנתק ישר.

אם את באמת רוצה לדבר איתו (כי נראה שהוא לא מאמין לך), תכתבי לו מכתב, בלי האשמות וביקורת. כתבי לו שאת רוצה לדבר בכנות
על המצב ביניכם וכיצד לפתור אותו ובקשי ממנו לקבוע מפגש של שניכם עם היועץ, כך שתוכלו להתחיל תהליך עיבוד והבראה כלשהו.
(או השאירי לו הודעה בתא הקולי).

בהצלחה.


<לשעבר פלונית אלמונית מבטיחה לא לשלוח הודעות יותר.>

הלגיטימציה להפרד

על ידי לשעבר_פלונית_אלמונית* » 12 יוני 2007, 13:23

רציתי להחזיר לשאלה של האסברגר.

לדעתי כדאי להיזהר מאבחנות כאלה על סמך דף כל-כך חד-צדדי ותיאורים שאינם בהכרח אובייקטיביים. לא כל מי שהוא אינטרוורט או חסר כישורים חברתיים בהכרח לוקה בתסמונת הזאת. צריך לבדוק קודם כל - האם היו תלונות מהסוג הזה במשפחתו, אצל חבריו, במקום עבודתו. האם הוא מתנהג כך בתחומים נוספים בחייו או רק מול מה אני עושה. הפרעת תקשורת מהסוג הזה אמורה להיות בולטת מאד בטיפול פסיכולוגי ואם הפסיכולוגית שהלכתם אליה לא הסכימה עם האבחנה הזאת לא הייתי ממהרת לבטל את דבריה. נוסף על כך, כותבת הדף הדגישה מספר פעמים את הציניות של בעלה, נראה לי שזה מוציא מהאפשרות הזאת את העוקץ..

מה אני עושה, מקריאת הדף הזה נראה לי שאולי אינך מודעת להשפעה ההרסנית שיכולה להיות לביקורת בלתי-פוסקת מהסוג שאת מעבירה על בעלך.
אם היית שותלת צמח בגינתך ודורכת עליו כל יום קצת, האם הוא היה פורח וגודל? סביר להניח שלא. בני-אדם, מערכות-יחסים, נישואים זקוקים לשמש, מים ותשומת-לב בדיוק כמו צמחים. ובדיוק כמו גינון, גם זאת עבודה קשה, אבל יש ביכולתה להצמיח פירות לתפארת. וחוץ מזה, זה גם עניין של החלטה. שום דבר איננו צומח כשהוא מצוי תחת ביקורת תמידית ואפילו ביקורת בונה צריך לדעת כיצד להעביר כך שתועיל ולא תזיק, על אחת כמה וכמה ביקורת מהסוג שאיננו בונה.

ישנם אנשים (במיוחד גברים) שביקורת כזאת גורמת להם להיאטם, לרוב זה קורה מתוך כאב בלתי-נסבל וחוסר יכולת לשאת מצב בו הם מאכזבים את מי שיקרים להם ולא מתוך אדישות או חוסר-איכפתיות. כשזה מצב מתמשך, עם האטימות נבנות גם חומות בינם לבין המציאות, כך שעל מנת להגן על עצמם מביקורת הם נאלצים להתעלם מאספקטים נוספים של המציאות, זה חלק מהמחיר שמנגנון הגנה כזה גובה.

לוקח לי זמן לכתוב את ההודעה הזאת, מה אני עושה, כי אני כל הזמן בוררת את המילים, כיצד לומר לך בעדינות, מהו הרושם שלי מהדף הזה ולקוות שזה יועיל לך. מראש אני מסייגת ואומרת שמדובר רק בהתרשמות שלי מהדברים שכתבת, יתכן שזה לא נכון או לא מדוייק, במקרה כזה בבקשה תמחקי את ההודעה הזאת.

נראה לי שבעלך פוחד מאד ממך, והפחד הזה משתק אותו מולך. נראה לי שהציניות עליה כתבת היא דרכו להתיז חזרה חלק מהביקורת שכן מצליחה להסתנן דרך החומות שהוא הקים סביבו. מתיאורייך עולה שהוא חי במצב של טרור, כל אקט שהוא עושה או לא עושה נבחן תחת זכוכית מגדלת ומוציא מיד ציון נכשל. יש גברים, דרך-אגב, שהיו עלולים להגיב על תנאי חיים כאלה בבריחה או באלימות. הוא הגיב באטימות, לדעתי זה מראה על אופי חיובי וגם על כך שהוא כנראה אוהב אותך אהבת-אמת. עם זאת, אין ספק שיש הבדלי טמפרמנט בינך לבין בעלך, הקצב שלכם שונה ולא בכדי, אם הבנתי נכון את תיאור התחלת הקשר ביניכם, בחרת בו בדיוק בגלל זה, כך שיש מידה של חוסר הגינות בדרישה ממנו להשתנות רק בגלל שאופיו אינו משרת יותר את צרכייך. אם כי לדעתי אינך פוגעת בו בכוונה (ניכר שיש לך מצפון שמייסר אותך לא מעט, מהדברים שכתבת).

לעניות דעתי (שוב, זה רק הרושם שלי), ישנו אכן מאבק (או מלחמה, כפי שכתבת), אך המלחמה הזו היא בתוכך, בינך לבין עצמך ואין לה שום קשר לבעלך, למרות שאיתרע מזלו והוא "קולב" מתאים עבורך להשליך עליו את המאבק הפנימי שאת חווה, בגלל אופיו ואהבתו אותך. נראה שיש אצלך איזשהו חוסר-איזון ומאבק בין הצד הגברי לצד הנשי שלך. נראה שיש לך צורך עצום בשליטה. שלחלוש על סביבתך, לשלוט על כל אספקט בה ולתמרן אותה גורם לך להרגיש בטוחה ו/או חזקה.
וצורך זה שהוא מאוד דומיננטי אצלך מתנגש עם הצד הנשי, זה הרוצה להיתמך, להיעזר, להישען (שוב, אני לא אומרת שאלה ההגדרות האבסולוטיות של גבריות ונשיות, אני אומרת שהתרשמותי מקריאת הדף היתה שאלו ההגדרות הפנימיות שלך של נשיות וגבריות ומצאת את עצמך במצב בו שני אלה מתנגשים בתוכך). יותר מכך, אלה שני סוגי כוח שיש ביניהם הבדלים ולאורך חייך, לפי תיאורייך, נראה שבחרת (או הרגשת בטוחה יותר) בקוטב הגברי יותר של הכוח, זה שהוא בדרך-כלל עושה, שולט, מנהיג וזה בא לידי ביטוי בבחירות שעשית. עוצמתה של הנשיות, לדעתי, היא בגמישות - גמישות הרוח, המחשבה, הרגש. ואת מאוד נוקשה, גם עם בעלך וגם עם עצמך. לדעתי הצורך הזה בשליטה שיש לך מכסה על חרדה עמוקה מאד מאובדן שליטה ופחד מנטישה ויתכן שזאת הסיבה בגללה עזבת את אותו בחור שתיארת כפסגת השאיפות מבחינתך, יתכן שחשת בחוש שהוא היה מסוג הגברים שהיית יכולה להגיע איתם לעימות קשה סביב הצורך שלך בשליטה. ולכן בחרת לך איש שאיננו כזה, שנותן לך את כל מרחב השליטה, אינו מעמיד אותך בסכנה של אובדן שליטה ולעולם לא יעזוב אותך, אך באותו זמן את נוטרת לו על הפשרה שעשית והתסכול שאת חשה ואת מבקרת אותו בלי הפסק בתקווה שישתנה והוא, מן הסתם, איננו מבין מה את רוצה ממנו. הוא תוכנת על ידך לשמש לך כינור שני ו'יס מן', מכיוון שאת לא פינית לו מקום ויותר מכך ציפית ממנו להיכשל (וזאת בדרך-כלל ציפיה שמגשימה את עצמה). הוא לא הטיפוס הלוחמני (וטוב שכך כי זוגיות בריאה לא אמורה להיות זירת-קרב ומי שמשלם את המחיר על סוג כזה של זוגיות הם תמיד הילדים), לכן הוא הרים ידיים והניח לך לנהל את הכל. את כועסת עליו ורוצה שישתנה, אבל יחד עם זאת את משדרת לו שלא יאיים על עמדת השליטה שלך (כשהוא מנסה להתחיל ליצור שינוי את מיד חוששת, מה מהות השינוי שלך אין שליטה עליו והאם זה יביא לכך שהוא יעזוב אותך), הוא מקבל ממך מסרים כפולים ולדעתי זה חלק מהשיתוק שלו. אומר לך משהו נוסף, תמיד, ביחסים בין בני-אדם (בעיקר במערכות-יחסים קרובות) המסר הלא מילולי חזק הרבה יותר מהמסר המילולי.
המלחמה שיש בקרבך בין הרצון שלך לבקש ולקבל עזרה לבין הצורך שלך בשליטה, והכרתי כמה קונטרול-פריק'ס בחיי אבל הם לא מגיעים לעוצמת הצורך שיש לך בשליטה, כך שאני מניחה שמאוד קשה לך להגיד לבעלך בצורה ברורה, פשוטה וכנה שאת פשוט פוחדת לעשות טעויות וזקוקה מאוד לאינפוט שלו ולכך שיקח חלק מהאחריות על עצמו, כי אז זה אומר שתצטרכי להרפות, תצטרכי להודות שאין לך שליטה על הכל, תצטרכי להישען עליו וכתוצאה מכך גם לפחד ממנו כי אז תהיה בידיו היכולת לפגוע בך.
החרדה שלך ממצב כזה היא כל-כך גדולה שאת לא מסוגלת לעשות את המהלך הזה בצורה בהירה ופשוטה שתהיה נהירה גם לו, שיהיה ברור לו מה את רוצה ממנו. לכן את אומרת לו חצאי-דברים, או לא אומרת לו כלום ("כבודו לא מודע.." – האם כבודך יידע אותו, שיתף אותו, ביקש ממנו לקחת חלק, בלי לעשות לו מבחנים מטופשים – האם ינחש או לא ינחש מה את רוצה, במיוחד כשהרצון שלך עצמו מסוכסך פנימית) ומצפה שבכל-זאת יעשה מה שאת רוצה, תוך כדי שדר בלתי-מילולי שלא יסכן אותך בשום עשיה שלו. את כועסת עליו כיוון שאינו מניפולטיבי מספיק להשכיל לדעת כיצד לעזור לך ולהיות נוכח עבורך בלי שתבקשי ממנו במפורש ובלי שיפגע בתחושת השליטה שלך. את מבקשת ממנו (לא מילולית) שיפתור עבורך את הקונפליקט הפנימי שלך שאת עצמך לא מצליחה לפתור – כיצד תוכלי להישען על האיש שלך אבל שהוא עדיין ישאר מחוק מספיק כדי שאת לא תאבדי את תחושת השליטה
ואת הזהות שלך שנגזרת מכך. והוא לא יכול. הוא לא יכול – לא להבין את הקונפליקט שלך מעצמו ובוודאי ובוודאי שלא לפתור את זה במקומך (אין זה מקומו וזה גם לא בריא לעשות דבר כזה).

וכעת כשאת קורסת (כפי שכתבת) את רוצה שישתנה בבת-אחת ובלי שינוי מצידך וזה בלתי-אפשרי. כל שינוי צריך לבוא גם מצידך - בנכונות שלך לשבור את מעגל-הקסמים של ביקורת ואכזבה ממנו שיצרת את בעצמך, בנכונות שלך להכיר את הבעל שלך (לא ה"קולב" הזה עליו תלית צרכייך אלא האיש עצמו, בלי שום קשר אלייך), בנכונות שלך לראות אותו בעיניים חדשות, לראות מי הוא כשאת אינך בסביבה, להפריד אותו מהמלחמה המתחוללת בתוכך, לפנות לו מקום, לאפשר לו להיות הוא עצמו איתך, להאציל עליו סמכויות ולסמוך עליו לעשותם בלי התערבות שלך, ולראות אם זה איש אותו את יכולה לאהוב ואיתו את יכולה לחיות. כל זה תהליך שדורש החלטה, מחוייבות וזמן ולדעתי גם יעוץ זוגי הכרחי. אבל זה מתחיל בנכונות שלך להבין מה חלקך ביצירת המצב שביניכם ובנכונות שלך להתמודד עם מה שמפחיד אותך יותר מכל בינך לבינך ולא להאשים אותו בזה ולצפות שהוא בלבד יעשה שינוי.

אני חושבת שאותה דרך ריפוי שבחרת עבור בנך והתגלתה בשלב מאוחר יותר כמסוכנת ולא מתאימה גרמה לך לחרדה גדולה (וזה אכן מפחיד). מהדברים שכתבת עולה שיש לך הרגשה פנימית של כל-יכולה, שאת חושבת שכל מה שאת עושה או בוחרת הוא נכון והנה גילית שאת יכולה לטעות ונטל האחריות על ילד חולה הוא אכן גדול וכבד, וכעת כשאת פוחדת לטעות ופוחדת לקחת אחריות על בחירות נוספת, את משוועת לעזרה מהאיש שאיתך שיטה כתף וישתתף איתך בהחלטות המאוד לא קלות האלה אבל את לא יודעת כיצד לבקש זאת ממנו, והאיש ששיתקת לך איננו שם כי הוא אינו יודע כיצד לתפקד מולך וללמוד זאת פירושו לעבור תהליך בניה מחודש ביניכם וזה דורש שיתוף פעולה של שניכם, להגדיר את המטרות ולעבוד לקראתן במודע ועם יועץ (ובינתיים אני מקווה שאת מקבלת עזרה מחברות/משפחה, שתפי את הקרובים לך בהתלבטויות ובהחלטות - זה לא חולשה לבקש עזרה, להיפך). וחוץ מזה הוא גבר (כמו שכתבה פלונית) ועוד לא יצא לי להכיר את הגבר שלא צריך לומר לו במפורש מה את רוצה או מבקשת ממנו, ולחלקם אפילו צריך לאיית.. וזה לא מראה על חוסר-איכפתיות, זה רק מראה על כך שיש כמות גדולה יותר של טסטוסטרון בגופם. בסיפור הפרזיות ניסית לרמוז לו וציפית שיבין מעצמו, זה לא הולך ככה, זה לא בא עם המודל. באחת ההודעות תהית אם להיות עם גבר גבר יוזם ולוקח את העניינים לידיים היה מאפשר לך להיות יותר אישה (סליחה אם אני לא מדייקת בדברים, מפאת הזמן אני לא יכולה לחפש כעת את הציטוט המדוייק), אז שוב אני חושבת שלא מי שלצידך הופך אותך לאישה אלא התהליכים והבחירות שאת עושה מבפנים, לבחור בפירוש לתת משקל גדול יותר לצד הרך והגמיש אצלך - בפירוש לבחור את התגובות שלך לדברים ולהימנע מתגובות המכילות ביקורת ונוקשות (גם לא בינך לבינך) במודע, בהתחלה אולי זה יהיה מלאכותי קצת, אבל עם התמדה ונחישות זה יהפוך לטבע שני לאחר תקופה. ובעניין הזה, תני לי גם לומר לך, הייתי עם גבר גבר כזה, כמו שתיארת, גברי ותקשורתי, כזה שלוקח החלטות בקלות ואפשר לדבר איתו על הכל, אבל מה - משענת קנה רצוץ. ויצא לי גם להיות עם גבר שלא רק שלא מוצא את הקוטג' הוא לא רואה אותו גם אם תדפקי לו עם הקוטג' על הראש ועם זאת הוא היה משענת שלא תיאמן בחיי, מאז כל פעם שאני רואה גבר שלא מוצא את הקוטג' אני יודעת - זה גבר שאפשר לסמוך עליו.

איש חכם אמר פעם ש"גם את הדרך החוצה (=גירושים) צריך להרוויח". כלומר, לפני שמתגרשים צריך לעשות כל מה שאפשר לעשות ולנסות כל דרך על מנת לרפא, להבריא ולצאת ממשברים עם זוגיות מחוזקת יותר (במיוחד כשיש ילדים). אבל יש לכך תנאי ראשוני והתנאי הוא שאכן אוהבים ורוצים לעשות את הדרך הזאת. כתבת מספר פעמים שאת לא נמשכת אליו ולא מאוהבת בו, ואם כל זה לא נובע מהשתוללות הורמונים הריונית, נראה לי שזה אכן יכול להוות מכשול. נראה לי שעומדות בפנייך שלוש דרכים - לעבוד על עצמך במקביל לעבודה משותפת של שניכם על הזוגיות, לעבוד על עצמך בלעדיו (כלומר לסיים את הזוגיות), או לא לעבוד על עצמך בלעדיו (להיפרד ולהמשיך הלאה, אבל אז את עלולה להיתקל באותן בעיות מאוחר יותר). נראה לי שתצטרכי להחליט בינך לבינך אם את רוצה לנסות לבנות זוגיות ביניכם ממקום בריא יותר ושיוויוני יותר (וזה אומר שגם את תצטרכי להשתנות, זה לא קל אבל בהחלט אפשרי באמצעות רצון כנה וטיפול) וכמובן לתת לתהליך הזה את הזמן שידרש לו. ואם תחליטי שלא, זה גם בסדר, אבל במקרה כזה, תעשי טובה לעצמך ולו ותסיימי את זה בדרך הוגנת.

ישנה קלישאת היפרדות ידועה שבדרך-כלל משתמשים בה כשלא רוצים לפגוע אבל לפעמים היא נכונה למצב (כמו שעון עומד שבכל-זאת מדייק פעמיים ביום..), כמו במקרה הזה, פשוט תגידי לו משהו בסגנון - "זה לא אתה, זה אני". בלי ביקורת, בלי רצח-אופי, גם לא בינך לבינך. זה בכל-זאת אבי ילדייך וגם אם תתגרשו עדיין תהיו בקשר כל חייכם. פרידה הוגנת ושמירה על קשר מכבד ביניכם תשפיע לטובה גם על הילדים שלכם.

לא כתבת מהי מחלתו של בנך, רק רציתי לומר לך, שבמחלות ארוכות טווח או כרוניות כדאי לקחת נשימה ארוכה, לדעת שהתהליך של חיפוש מרפא ונסיונות שונים וגם תהליכים של הבראה או הקלה הם ארוכים ולוקחים זמן ואינם וודאיים, לכן כדאי להוריד את רמת המתח, לקוות, לנסות אבל לשמור את הציפיות על 'אש קטנה', לא לחכות במתח לשורה התחתונה וללמוד ליהנות מהשיגרה עם הילד, מחיי היומיום, מהדברים הקטנים (זה כמובן, אם לא מדובר במחלה אקוטית). אין ספק שמחלה של ילד גורמת למתח עצום שמשפיע על כל תחום בחיים ובוודאי גם על הזוגיות וגם עם זה ניתן להתמודד, אם רוצים, באמצעות טיפול מתאים.

מאחלת לך שתמצאי את הדרך הנכונה עבורך, אם או בלי בעלך והרבה שלווה, בריאות ואושר.
לבעלך אני מאחלת שיהיה חזק ואם זה נגמר ביניכם, שימצא אישה שתאהב אותו כפי שהוא ותשכיל לברך על מזלה הטוב, לתת לו מקום ולגדול ולצמוח איתו ביחד.

אני יודעת שכתבתי דברים לא קלים ואם זה נראה לך לא מתאים או לא במקום בבקשה תמחקי את ההודעה הזאת.


<וואו, כתבתי המון המון, אני שולחת את ההודעה הזאת בלי לערוך ובלי לקרוא – כי אם אני אקרא אני בטוח אתחרט. שוב, כל מי
שחושב שההודעה הזאת לא תואמת את הגדרת הדף או לא במקום מוזמן למחוק אותה. תודה. ביי.>

הלגיטימציה להפרד

על ידי מה_אני_עושה* » 12 יוני 2007, 12:27

הי,
אני מודעת לכך שיתכן שבעלי סובל מתסמונת זו או אחרת, כמו שיתכן שאני וכמו שיתכן שכולם. אבל זה לא נראה לי קשור למצב העכשווי. כפי שכתבתי קודם, כל מה שאני מבקשת עכשיו זה את האפשרות לדבר אתו. הוא מונע את זה ממני. תחילה בפסיביות, עכשיו בהשתדלות גדולה. לראשונה בחיינו האדון משתדל למשהו, והמשהו הזוכה זה לקבע את חוסר התקשורת ביננו לנצח.

הוא אמר שהוא לא מוכן שנדבר בלי גורם שלישי ביננו. כך קיבל הוראות מהיועץ החדש שלו. נו, אז איפה הגורם השלישי? בתיזי. הוא לא עונה לי לטלפונים, או שעונה ומנתק ישר. כך גם נמנעת ממנו שיחה עם הילדים, אני תוהה אם הוא שם לב לזה. רק בסופי שבוע עולה רוחו ובאה מולנו, בלי הודעה מראש, מגיע וחוטף אותם. אני לא יודעת אם יבוא, ולכן לא יכולה להכין אותם. אם הוא פה ואני אומרת איזו מילה הוא ישר קם וטורק אחריו, הפסדת את העזרה שלי. יפה לו הגב של הילדים, אחלה מקום לרקוד עליו. לפני כמה ימים עשה את זה, בא אליהם, כמה הם שמחו, אבל אז שאלתי איפה הגורם השלישי שלו והוא קם וטרק אחריו. לדעתי ישן בחוץ באותו לילה, כי היה מאוחר וכבר לא היו אוטובוסים, וגם בחפזונו לא לקח דבר עליו. מי יודע איפה זרק את עצמו.

אז יופי, הוא נורא משתדל ומחפש גורם שלישי. לרגע התרשמתי אפילו, לא פשוט לאדם שכבר עשור לא בחר דבר מעצמו, אפילו לא מה לאכול או ללבוש, לעשות את טבילת האש שלו ישר על גיוס יועץ נישואין. אז התפעלתי, והתפעמתי, ובחלומותי כבר התחלנו לחזור. אלא שכל זה היה לפני חודש ויותר, ודבר לא קרה.

ואני יודעת למה לא קרה דבר מאז, ואני אספר את זה כאן. הוא חושב שבאמת זה נורא חשוב יועץ נישואין, אבל יש זמן. בזמן הזה הוא מברר, או חולם, או בטוח מקדם פרוייקטים בעבודה שלו, וסביר גם שיש איזה דד-ליין שהוא מצפה לו או כנס או משהו, שהוא אומר לעצמו רק עוד את זה ואז. כי בסך הכל, ולמרות הכאב שבלב, די קל לו עכשיו. ישן לילות שלמים, פטור מטיפולים והתרוצצויות, הכל נקי, רץ בלי משקולות. ומה קורה לי בזמן הזה? ומה קורה לילדים? מה אכפת?

אני יודעת שלא קל לו. אני ראיתי אותו. הוא עצוב עד אין סוף. אבל במקום לעשות משהו כדי שייגמר העצב, הוא בוחר בלא לעשות כלום. וגם לי עצוב, אבל לי יש גם את הילדים על הראש. וההריון. והבית והשוטף. והעבודה שלי, כי גם לי יש עבודה. לא רק לו. אבל העבודה שלי בזבל, ושלו בשמים. אז לי קשה יותר לחכות מאשר לו, וכיבינימאט עליו.

הלגיטימציה להפרד

על ידי ש_מים_וארץ* » 12 יוני 2007, 09:34

כתבו פה כמה פעמים על כך ש"את מייצרת רעל"
אני כתבתי, ונדמה לי ש מה אני עושה הבינה היטב את כוונתי.
זה כל כך טבעי שכעס ותיסכול טרם עיבודם ואיבודם יפיקו רעל מר וממורמר,
לא צריך להבהל מהמשפט "את מייצרת רעל" זו הרי לא הטחה או האשמה, זו עובדה קיימת המורגשת היטב בנפש המיוסרת.

הלגיטימציה להפרד

על ידי לחיות_עם_בעל_אוטיסט* » 11 יוני 2007, 21:22

מיטל,
זה באמת נשמע בוטה
וגם לא נכון,
כי זה הפוך:
המחשבות שאולי מדובר פה באספרגר באו בעקבות התיאורים של הפאסיביות וההתנהגות המיכנית, שמאד מאפיינת את הלוקים בו.
ואולי זה נשמע לך משונה משום שלמזלך לא נתקלת בדברים דומים,
אצלי זו הייתה המחשבה הראשונה שעלתה כשקראתי את התיאורים של ההתנהגויות של האיש וכנראה שלא רק אצלי.
אני מזמינה אותך לקרא קצת על הנושא לפני שתנקטי בדעה כה נחרצת.

וכמו שכבר כתבתי, במקרה שלי, האיש שלי היה הראשון לראות בעצמו את המאפיינים.

למה אני עושה :
התכוונתי כמובן ל: תמי גלילי
וזה לינק לפורום :אוטיזם בגישה ביו-רפואית
שהוא בכלל פורום מאד מעניין מלא באנשים אינטיליגנטים וחושבים שלמדתי מהם המון על תזונה ובריאות ולא רק בהקשר של אוטיזם.

(סליחה על העריכות, לא מצליחה להכניס את הלינק ...)

הלגיטימציה להפרד

על ידי מיטל_מ* » 11 יוני 2007, 20:38

מצטערת מראש אם זה נשמע בוטה מדי מדי. לא נראה לכן משונה להתיימר ולאבחן את בני הזוג שלכן בכל מיני תיסמונות, ואחר כך כלאחר יד להתלונן על היותם אימפוטנטים, פאסיביים??

הלגיטימציה להפרד

על ידי לחיות_עם_בעל_אוטיסט* » 11 יוני 2007, 19:56

יקרה, קראתי והזדהיתי איתך מאד מאד.
רציתי להחזיר לשאלה של האסברגר כי נראה לי שאולי טמון כאן גם מפתח לאיזשהו פתרון.
אני אישית חווה את בן זוגי כסובל מקוים אוטיסטיים קלים כלשהם (למזלי זה לא מגיע לרמות האדישות והפסיביות שאת מתארת אבל יש סוג של ניתוק)
בזמן האחרון התחלתי לקרא את הפורום של תמי-גלילי ובעלה רז בתפוז (פורום 1248 אוטיזם בגישה ביו-רפואית)
אחד מהדברים שממליצים שם לילדים בספקטרום האוטיסטי הוא דיאטה ללא גלוטן וללא קזאין (חלבון החלב)

ובמקביל שינינו בעלי ואני את הרגלי התזונה שלנו והתחלנו לאכול בלי פחמימות ושמתי לב שיש שיפור ביכולת שלו "להיות נוכח" בתשומת הלב שלו אל הסביבה ואלי, הוא יותר פתוח ופחות מסוגר.

לא עשינו ניסוי מדעי ואני לא בטוחה אם זה באמת יכול לעזור גם למבוגר (הצעתי לו להמשיך לטפל בעצמו כמו שההורים שם מטפלים בילדיהם דרך תזונה אבל הוא לא רצה להמשיך עם הקו הזה, למרות שגם שם לב בעצמו שיש בו מעייו קוים אוטיסטים קלים, ולמעשה הוא זה שהתחיל את השיח שלנו על הנושא)
אני כן יודעת שאני מרגישה הרבה יותר טוב עם הדיאטה הזו, וגם כמו שכתבתי ראיתי בו שינוי

ולכן אני ממליצה לך לקרא בפורום של תמי ורז - אולי הדרך הזו תוכל לעזור לך לעזור לו?

עוד דבר, כתבו פה כמה פעמים על כך ש"את מייצרת רעל"
אני מתנגדת נמרצות להגדרה הזו. את כועסת ומתוסכלת ומרגישה חוסר אונים וזה כל כך טבעי במצב הקשה בו את נמצאת.
יתכן שתרגיש יותר טוב אם תוותרי על המאבק ותקבלי אותו איך שהוא אבל...זה כל כך קשה!

מאחלת לך שתמשיכי להיות חזקה
ומקווה שאולי נתתי קצה חוט

הלגיטימציה להפרד

על ידי פלונית* » 11 יוני 2007, 15:43

לדעתי, פשוט כל העיניין הזה גדול עליו.
הוא בורח.
לא-מתמודד, בדרכו שלו.
את ההערכה תקבלי מעצמך. זאת הערכה רבת משמעות. הערכה אמיתית.
היית מדהימה. תיקתקת הכל. כינסת את כולם. הצלחת. לקחת אחריות.

אל תחשבי מה הוא לא.
תחשבי מה את כן!

ברור שההתמודדות לא קלה, ואפילו קשה וכואבת.
אולי במקום לכעוס עליו ולבזבז על זה אנרגיות יקרות שלך
במקום להתעסק בקרדיטים
תשקיעי את האנרגיות שלך באהבה של עצמך,
את ראויה לכך!

יש לך תפקיד: להיות אמא.

אל תחשבי שמר גורלך.
להיפך, קחי את החיים כהזדמנות לצמוח.
ותראי שיבואו תקופות יפות.
עם ילד כזה, כל התקדמות שווה עשרות מונים מילד ללא קשיים כשלו.
ילד כזה מביא המון אושר.

את מביאה חיים לעולם עוד אח/אחות לילדים שלך.
זה פשוט מקסים.
הם יהיו ביחד אחד בשביל השני.

הלגיטימציה להפרד

על ידי מה_אני_עושה* » 11 יוני 2007, 14:30

את הדברים הבאים אני כותבת כדי לשחרר קיטור, ולא כדי לצבור נקודות (בצבעים השונים)

בעקבות התוצאות האומללות של הבדיקות האחרונות, נאספנו מטפלים והורים לפגישת מה עכשיו. ההכנות לפגישה כללו שעות על שעות של שיחות מקדימות, איסוף חומרים, עדכון כל הקרואים, ברורים תחנונים ומה לא. אחדים מהנאספים ממומנים מקופ"ח או שהגיעו מרצונם הטוב, אחדים עולים מאות כל שעה. כבודו כמובן לא היה מודע לדבר מן המתרחש, אבל כן ידע שיש מקום ושעה שעליו להיות שם, והתייצב כנדרש.

רוב הפגישה שתקתי, כמובן, אבל נכחתי בכל כוחי. באתי לשמוע. בתחילה הובעו רעיונות שונים, ובהמשך הלכה השיחה והתכנסה לקראת "במה תוכלי לעמוד". אתם מבינים, יש טיפולים חזקים זבנג וקיווינו, ויש טיפולים מסוכנים פחות, אבל דורשים מאמץ עילאי של ההורים. במשך כל השיחה הקשה הזו, ישב כבודו מכונס בכסאו, מחובק עם עצמו ובוהה בקיר. רק פעם אחת הגיב לנעשה, כשמישהו שחרר בדיחה צינית והוא חייך. לחם חוקו, שפת אמו. כשסיימו הנאספים לדון בינם ובין עצמם, נשאו כולם את עיניהם אלי. במה תוכלי לעמוד. איש לא התייחס לקיומו הוא. איך אוכל לעמוד בזה לבד, איך????????????????

יצאנו משם, תקועים זה עם זה בנסיעה. מן הסתם, אם הקשיב, היה לומד בפגישה מה המצב, מה הפתרונות המוצעים, מה הסיכונים וההשלכות, ואולי אפילו קצת ממה שעבר עלי בחודש האחרון, וקצת ממה שטרחתי למען בננו בשעה שישן. נו, אין לך שום דבר להגיד? יש לי המון. אז תגיד! זה ביני וביני.

ושוב הקלף הזה. הוא לא מביע דעה, בדיוק כמו שלא הביע דעה ברכישת האוטו הבית וכל מה שיש, ולכן אין לו חלק. הוא לא יעזור לי במשא המתוכנן, כי לא הוא בחר בו (או לא-לא בחר בו, אבל את זה נדע רק אחרי התוצאות). כשאתמוטט ואשבר תחת נטל המשא, כשאפרוץ בדמעות של קושי ולא אוכל יותר, או להבדיל כשהדרך תתגלה כלא יעילה מספיק (ברוך השם היא לא מסוכנת, מכסימום לא יעילה מספיק), יבוא זה מעלי ויגיד את רואה, אני ידעתי מראש שצריך אחרת ולא כך, אני ידעתי הכל, את האשמה.

ועוד הוא מוסיף. שלא אקח קרדיט על דבר. שנינו עשינו אותו דבר, שנינו הגענו. מה את עשית יותר ממני, הוא תמה. בדיוק כמו בכל ימי ההולדת של הילדים, החגים ושאר הארועים שבדרך. שהיה מגיע ביחד עם האורחים, מתחבר לאיזה כיסא ובוהה עד שמכבים את האור, ואז תוהה - שנינו נכחנו, מה את עשית יותר? אין ראיה, אין הערכה, אין תודה שבקבלה, אין דבר פרט למלחמה. מלחמה קרה, מלחמה חמה, מלחמה רותחת. ביני ובין בעלי ואבי בני.

אני רותחת. אני כועסת מעבר למה שאני מסוגלת להכיל בתוכי, אני רועדת, אני מבוהלת מעצמי. אני חסרת אונים. ומה אם ניפרד, הרי בכל ההחלטות נישאר שניים, הרי הסיטואציה של הפאנל המדובר תשוב שוב ושוב ושוב בלי קשר לכותרת יחסינו. אין לזה קשר בכלל. אין לזה מוצא בכלל. אין עתיד בכלל. אין כלום.

הלגיטימציה להפרד

על ידי זו_שמתחפשת* » 10 יוני 2007, 23:18

וואלה פלונית - כל מילה! (-:

הלגיטימציה להפרד

על ידי פלונית* » 10 יוני 2007, 23:14

אני מכירה זוג שמאוד מזכיר לי את הסיפור כאן.
היא השתגעה מכך שאין לו דיעה, אין לו אופי. חסר עמוד שידרה.
היא השתגעה מהחדלות שבו. היא לא אהבה איך שהוא גידל את הילד.

הם ניפרדו לפני 6 שנים, כשהילד היה בן שלוש.
פרידה מדהימה - הוא נתן לה כל מה שהיא רצתה והסכים בכל שלב לחזור אליה, גם לפני החתונה עם האישה החדשה שלו.
פרידה עצובה - כי הוא רצה להישאר.

היום יש לבעלה משפחה חדשה.
והיא - לא מצאה את עצמה.
הבן סובל כי החיים שלו מבולבלים. שני בתים. אחים למחצה. כללים מוזרים בבית החדש.
והיא סובלת כי אין לה מושג מה קורה בבית החדש. הילד חוזר משם עצוב וכועס. לא דואגים לו שם כמו שהיא הייתה רוצה.

אני לא יודעת האם היה זה צעד נכון. אני גם לא מתיימרת לדעת.
אבל המסרים שלי הם: א. אולי אפשר להיפרד מבעל אבל אי-אפשר להיפרד מאב ילדייך. ב. כדאי למצות את השינויים בעצמך, כלומר שלך עם עצמך, לפני שניפרדים. לא בטוח שהטוב הנכסף נמצא שם, היכן שאת חושבת, במקום שבו בעלך ואת פרודים.

אני מסכימה עם הנאמר פה: למה צריך תוית בכדי לקבל או לדחות מישהו?
מדוע התוית עוזרת לנו להתמודד. לדעתי זו יהירות.
וחוץ מזה, אם כבר אז אני חושבת שלבעלך יש את תיסמונת הגבר הממוצע.
קצת יותר או קצת פחות. (ככה זה שממצעים).
אני לא אומרת את הדברים כאן מתוך התרסה, אלא מתוך קבלה.
רוב הגברים שאני מכירה לא עוזרים מיוזמתם בתיפקוד של הבית (או עוזרים מעט). צריך לחזור ולהגיד להם מספר פעמים וגם אז זה לא בטוח עוזר. לרוב הגברים אין את הדאגה הבסיסית.
ואולי כל זה בגללנו - הנשים - אולי אנו פשוט מתפרצות למלא את התפקידים האלו ולא מאפשרות לגברים לפתח באמת את הצד הזה בהם.

מה יקרה באמת אם תרפי מעט ותתני לבעלך להיות לבד עם ילדיך לתקופת מה?

שאלה נוספת: האם יש בך משהו פסיבי שאת לא אוהבת והיית רוצה לשנות? אולי בגלל זה קשה לך לקבל את הפסיביות שלו?

מקוה בשבילך שתמצאי את השביל....
ושולחת לך חיזוקים

הלגיטימציה להפרד

על ידי זו_שמתחפשת* » 10 יוני 2007, 12:01

זה יפה ככה להשויץ עם בן זוג מפותח רגשית?
חחח D-:

הלגיטימציה להפרד

על ידי קט_קטית* » 10 יוני 2007, 08:56

["מעתיקה" את דברי בן הזוג היקר שלי, שקורא את הדף ולא הגיע ללהגיב בעצמו עדין]

זה יפה ככה להשויץ עם בן זוג מפותח רגשית? ;-)

הלגיטימציה להפרד

על ידי אנונימי » 10 יוני 2007, 00:26

את יודעת,
נהיה כאן דיון שלם סביב האספרגר הזה.
אני לא בטוחה שזה מה שחשוב.
ולמה בכלל העיסוק עם התווית הזו?
משנה לך אם הוא מה ומי שהוא בגלל שהוא כן או לא עם התסמונת הזו?
נראה לי שהוא - הוא. הוא האיש לו נישאת, הוא אבי ילדייך, הוא יהיה אביהם לעולמי עולמים.
גם אם תיפרדו וגם אם תהיו יחד - זה מי שהוא עם או בלי האספרגר.

["מעתיקה" את דברי בן הזוג היקר שלי, שקורא את הדף ולא הגיע ללהגיב בעצמו עדין]

הלגיטימציה להפרד

על ידי מה_אני_עושה* » 09 יוני 2007, 22:41

לצפריר, תודה על דבריך. סיימתי קריאה שניה, מושכת אחת גם למחר.

הלגיטימציה להפרד

על ידי מה_אני_עושה* » 09 יוני 2007, 22:30

_זה תורשתי האספרגר הזה?
כעיקרון כן._

תודה על התשובות ושתי סטירות לחי מעצמי לעצמי. יש דברים שלאישה בהריון אסור לשאול, כנראה :-/

הלגיטימציה להפרד

על ידי מה_אני_עושה* » 09 יוני 2007, 22:29

איך היה כשרק נפגשתם?

ש מים, מתנצלת מראש שקשה לי להיסחף אל הרגשות של אז, אבל בכולופן. לפני שהכרתי אותו היו לי חיים סוערים ורוגשים, הרבה פעמים מעבר ליכולת הספיגה שלי. חוויתי קשרים שטלטלו אותי לכל עבר, מפסגות אושר רגעיות לתחתיות אופל שנדמו כנצח. רגע לפני החופה עזבתי בחור שנראה לי כפסגת השאיפות האפשרית, ושידעתי שהוא לא חושב כך עלי. עם אגו מעוות ובעייתי וסף רגישות בגובה הדשא, חוויתי דברים שאחרים רק חולמים עליהם, אבל כל מה שרציתי היה בית.

כשהכרתי אותו, היה רשום לו 'בית' על המצח. חם וברור ומזמין. בו ביום עברנו לגור ביחד. לא מתוך סערת רגשות מטלטלת, להפך. מתוך שקט ובטחון שבידיעה. הוא הציע לי אהבה ללא תנאי, קבלה מוחלטת, מסירות, השתדלות, פשטות, צחוק. נפעמתי משפע תכונותיו הטובות, מרוחב ועומק ידיעותיו, ממשפחתו וחבריו. הסתחררתי מאושר. אחר כך התחלתי לראות דברים שלא הבנתי, שהיו קשים לי. התחילו מריבות קורעות ביני וביני. החלטתי שהכל מתגמד לנוכח גודל המעמד. כך התחתנתי, באושר גדול. זהו בערך.

חזרה למעלה